כדי שהאדם הלא־טורף לא ייטרף, כדי שהאדם הנרתע ממלחמות יוכל לעמוד במאבק הבלתי פוסק הנקרא חיים, דרושות לו גומחה משלו בעבודה ומאורה משלו לחיים. את גומחת העבודה גידרתי לי בכתיבת מדור אישי, שקשה היה לעורכים להתערב בו, ואת המאורה מצאתי ברחוב רוקח ברמת גן.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון: בימי חיפושי דירה משלי, בעת הדכדוך הנפשי שקדם לגירושים מבעל שהייתי נשואה לו עשרים ושבע שנה, הלכתי לטייל בפארק הירקון באחת השבתות של אביב 1981 כדי לעודד את רוחי. פתאום, בשעת הליכה על המדשאות, ראיתי בית מזדקר בין צמרות העצים, שנראה כאילו בנוי בתוך שטח הפארק עצמו. ידעתי: כאן אני רוצה לגור. הלכתי לכיוון הבית ומצאתי אותו: אמנם מחוץ לפארק, אך ממש על שפת מימי זרוע הירקון הדלוחים, עדיין בבנייתו, ושלט גדול של תיווך אנגלו סכסון, רמת גן, מתנוסס עליו.

למחרת התקשרתי לשם. אלי מוסרי, מנהל הסניף, פגש אותי בין הפיגומים. עלינו במדרגות, כול חלונות הבית השקיפו אל הפארק, אל הגינות, אל האופק. לא היו בו דירות בנות שלושה חדרים, כמו שחיפשתי לפי יכולתי הכספית; ארבעה חדרים היו המינימום. המחיר: מאה אלף דולר. על כול קומה תוספת של 1500 דולר. בלעתי את הרוק ואת הצער: אין לי.

המשכתי לחפש דירה בת שלושה חדרים, מיד שנייה, ונתקפתי דיכאון: אני לא רוצה לראות מחלונות ביתי גברים בגופייה מפצחים גרעינים, ומצבורי גרוטאות על מרפסות ממול. חזרתי אל אלי מוסרי: קחי משכנתא, עשי חובות, תראי שתברכי אותי. היו חסרות לי, נדמה לי, מיליון לירות דאז רק לקניית הדירה, שלא לדבר על סידורים פנימיים, ציוד מטבח וריהוט. הרשיתי לעצמי לעלות עד לקומה חמישית, למען הנוף. התחלתי לחפש מימון.

כיום, בימים של שפע פרסומות, הבטחות והצעות מטעם בנקים וחברות למשכנתאות, המיועדות לפתות את רוכשי הדירות, רק שיבואו וייקחו משכנתא, נשמעים הדברים כמו סיפור מימי הביניים: אבל אז, בשנת 1981, היה אדם המבקש משכנתא לדירה זקוק לחמישה ערבים, ולא זו בלבד אלא הערבים היו חייבים להיות מתחת לגיל חמישים, כנראה מתוך הנחה, שמעל לגיל זה המוות כבר אורב בפתח. כול חבריי שהיו נכונים לשמש לי ערבים, עברו את גיל הזקנה המופלג של חמישים שנה. לא היה לי ולו ערב אחד. לקחתי הלוואות מבנקים, מכרתי תמונות, בגיל חמישים ושמונה נכנסתי לחובות שהעיקו עליי בלילות: קניתי את הדירה. החובות נפרעו מזמן, נותרו תחושת השייכות ושמץ של גאווה על שהעזתי, בניגוד לאופי שלי, ללכת בעקבות אהבה ממבט ראשון.

למעלה מעשרים שנה ושום יום של חרטה, גם כאשר מול החלונות עדיין השתרעו שטחים זנוחים במקום מדשאות, גם כאשר בנות הדיירים בשכירות שמעליי התאמנו בריקודי סטפס, גם כאשר אין חודש בלי שיפוץ באחת מארבעים הדירות, עם מקדחות ופטישים: הך, פטיש, עלה וצנח, היישר אל השראתי המתנדפת. דיירים רבים התחלפו במרוצת הזמן, דייר בא ודייר הולך, אבל השלכת הפסולת מחוץ למכלים, הזלזול ברכוש הכלל, נשארים לעד. כול מביני דבר בתרבות הדיור הישראלית אומרים לי, שהבית שלנו עוד זהב לעומת הנעשה ברוב הבתים המשותפים: עובדה, שבתשלום שיפוץ הבית הכללי, ההכרחי בגיל עשרים, לא היו משתמטים ולא נוצרו סכסוכים משפטיים.

עשרים שנה שלא שיניתי כתובת. זה המקום הראשון שאני חיה בו שנים רבות כול כך, שהוא באמת ביתי שלי. אולי זה לא בריא כלל להתקשר לקירות בטון, הקורסים ברעידת אדמה בתוך שניות, לא לשאוף למשהו אחר, להיות מרוצה כול כך עם מה שיש, לרבות האריחים המנומרים בסגנון ימים עברו, שכל הדיירים החליפו מזמן לאריחי גרניט או לשיש עכשוויים. אולי זה גם לא בריא לחיות שנים רבות כול כך לבדי, כי אז כול אורח או אורחת שנוטים ללון, אף אם הוזמנו, אף אם חברתם רצויה, הם גם בגדר מטרד, מפרים את הסדר היומי, מאיימים על הפרטיות המקודשת. התחפרתי במאורה שלי עמוק מדי.

בית משותף כזה בן ארבעים דיירים לא נח אף פעם: בחשכה דולק תמיד אור באחד החלונות, ראשוני הקמים – המבוגרים, האימהות לילדים הקטנים ובעלי הכלבים – נתקלים לעתים באחרוני החוזרים מבין הצעירים, הרווקים, הבליינים. מכוניות יוצאות, מכוניות חוזרות, אזעקה משתחררת, מוזיקת רוק בוקעת מהפארק, מזגנים מזמזמים, דלתות נטרקות, כיסאות נגררים על רצפה, נוער מתכנס למפגש לילי על מדשאה מול הבית, בכל שעות היום והלילה מישהו ער.

ריחות הבית המוכרים: ריח של קצף גילוח ושתן כלבים במעלית השכם בבוקר; ריח של שקיות אשפה נוטפות ובושם נשי מתקתק מעט מאוחר יותר; אבקות כביסה ומרככים שמפיצים ניחוח ניקיון ולבנדר; ריח של מרק עוף, צלי בקר, רוטב עגבניות, שנכנס דרך מרפסת המטבח; ריח של טוסט, לפעמים חרוך, בשבת לפני הצהריים; ריח של סיגריה ושל זיעת פועלי שיפוץ בימי חול. ימים מעטים בשנה, זמן קצר מדי, בחודש מארס, נודף ריח פריחת עצי הדר מגינות הסביבה; בקיץ ריח של דשא מכוסח מתייבש בשמש מתחת לחלונות הבית; בראשית החורף ריח אדמה ספוגה לחות אחרי הגשם; ריחות של מנגל בשבתות וחגים.

ריחות הבית מוכרים לי היטב, אך את שמות הדיירים, אף לאחר שנים של מגורים משותפים, אני כמעט לא מכירה, חוץ משלושה, ארבעה. רובם הגדול מעולם לא ביקרו בדירתי ואני לא ביקרתי בדירתם. נפגשים באספות דיירים אחת לכמה חודשים בכניסה לבית. כול אחד מביא את הכיסא שלו. אני לא יודעת מה מקצועם, מה תחביביהם (חוץ מטניס, כי אז רואים אותם השכם בבוקר יוצאים מצוידים במחבט אל המועדון הקרוב), איפה נולדו, מתי עלו ומה מעיק עליהם. אפילו הדיירים באותה הקומה: בוקר טוב, שלום, שנה טובה וזהו. עצם המחשבה שמישהי עלולה ליפול עליי בשעות הכתיבה של הבוקר, מנעה אותי מליצור קשרי שכנות של ישיבה על כוס קפה וקצת רכילות. וכיום, כך נדמה לי, בשל החילופים התמידיים בדרך אל חלום המשפחה הישראלית – בית צמוד קרקע עם גינה – אני המבוגרת מבין דיירי הבית, ואיש אפילו לא ינסה לחפש אצלי אוזן קשבת.

אני מזהה אותם רק לפי חולשותיהם: את המשפחה שנוהגת להשאיר שניים־שלושה זוגות של נעלי ספורט מכוסות בוץ ליד דלת דירתם, יום, יומיים, שלושה ימים, ואני לא יודעת אם להתפעל מהאמון שלהם בבני אדם או מיכולתם לצפצף על מה שחושבים השכנים; את בעל הטויוטה שעם שובו הביתה בצהרי היום מתעכב במגרש החנייה, פותח את דלת המכונית, שממנה בוקעים צלילי רדיו בקולי קולות, עד שברגע הראשון נדמה לי שהמשטרה קוראת לאזרחים ברמקול להישאר בביתם מחמת חפץ חשוד. אך לא, זה רק השכן שומע את התכניות שיש לו עניין בהן בתוך המכונית, השד יודע מאיזו סיבה. הרי לא יעלה על הדעת שאשתו מונעת ממנו האזנה לרדיו – העיסוק הלא־מזיק ביותר של גברים בביתם.

זוגות ישראליים משקיעים הרבה מחשבה, זמן וכסף בעיצוב הדירה, בריהוט, בתכנון, בציוד המטבח, גם מתוך צורך נפשי בקן מוגן משלהם, גם כדי להגשים חלומות, גם כדי להקדים חברים או, לפחות, לא לפגר אחריהם. הבית הוא מאורה, מצודה, טירה. לא רק לישראלים. גם לפלשתינאים. לכן לפעמים קשה לי להביט על בתים הרוסים בדחפור יותר מאשר על גוויות מכוסות דגל אש"ף נישאות ברחובות הערים.

אולי תורת הגומחה יפה רק לבעלי חיים מתחפרים כמוני. אולי לא רצוי כלל לאהוב את הבית, להיות קשור אליו עד כדי כך, שחופשה של יותר משבועיים כבר מעוררת געגועים, שלא לדבר על הדאגה לעציצים, שמתנדבים משקים אותם בהעדרי במידה יתרה, מרוב מסירות. אולי מוטב להיות קל תנועה, נייד, לגלות עולמות חדשים, בלי כבלים לקירות ולחפצים, לא להשקיע בהם אלא במסעות על פני עולם. הטוב באהבה למקום אחד, שאפשר תמיד להתגעגע: בבית – למרחקים, במרחקים – לבית.

שלושים שנה לא ביקרתי בספרד, את ואנקובר רציתי לראות מאז ימי נעוריי, ברוסיה עוד לא הייתי בכלל. במקום לשלם עבור נסיעות אני משלמת שלוש שנים עבור שיפוץ הבית, בשביל תוספת חדר לכל דייריו, שאני לא זקוקה לו כלל, ועתה נראית באופק שנת תשלומים נוספת בגלל החלפת המעליות. בית הוא עבדות נצחית, בעיקר בישראל, שמקובלת בה הבעלות על דירה, ואין בה אפשרות לחיות בדירה שכורה לפי חוזה לטווח ארוך. אילו האמנתי, שאבות המדינה ראו את הנולד או פעלו לפי תכנית לדורות, הייתי אומרת, שזאת הייתה מדיניות מכוונת. בעלות על דירה, על בית, והמשכנתא הצמודה אליהם קושרות את האנשים בעבותות. לא רק הנכסים דלא ניידי, אלא גם היושבים בתוכם אינם ניידים.

*

אחת הדרכים הטובות להקטין את ממדי היקום לממדי האדם היא לבחור, מתוך שפע עצום של אפשרויות, עיסוק אחד, תחביב אחד, ולהיצמד אליו, למצוא מאחוריו מקלט ומגן. פעם קראו להם משוגעים לדבר אחד, אבל השנים הוכיחו, ששיגעונם לא היה שיגעון כלל, אלא שהם הקדימו את זמנם. בראשית עבודתי כעיתונאית בחיפה נתקלתי בהם לעתים קרובות. למעשה לא נתקלתי בהם, אלא חיפשתי אותם, כי הם סיפקו לי חומר כתיבה לפי טעמי ויכולתי. אנשי רנסאנס, גאונים גם במדעי הטבע, גם במדעי הרוח, גם באמנות, הטילו עליי יראת כבוד משתקת. משוגעים לדבר אחד התאימו בדיוק ליכולתי:

פנחס כהן, אבי המכון הבוטני והמכון הזואולוגי בחיפה, החולק עם אוספו שני חדרים צנועים על הר הכרמל; עורך הדין ישראל עמיקם, שנלחם שנים בימי המנדט הבריטי על זכות בני היישוב היהודי לשלוח מברקים באותיות עבריות; ד“ר רודולפינה מנצל ובעלה בקרית מוצקין, חלוצי הגידול של כלבי נחייה לעיוורים בארץ; ד”ר בן זאב שרצה לגייר את כול השבטים האבודים; דוד בן שלום המכונה הונזו, אבי הבובטרון, שהחליף תופרות בתורנות שבת בקיבוצו גבעת חיים מאוחד תמורת תפירת בגדים לבובות שלו, והקדיש כתשע מאות שעות עבודה להכנת כול הצגה חדשה; ד"ר פאול רייך מברלין, שהוא ואוספו של 15,000 פרפרים, מהם מאה שנשאו את שמו, מצאו מקלט בקיבוץ גליל ים. לכולם היה חזון, כולם קיוו וחלמו, כולם מצאו עולם ומלואו בחלקתם הקטנה, בנושא שהחליטו להקדיש לו את חייהם.

היו אספני אמנות כמו אהרון לינאל, זפת גגות לפרנסתו, שבשני חדרי דירתו בחיפה החזיק אוסף גראפיקה של ציירים אירופיים, ביניהם לסר אורי, ליברמן, קוקושקה; מנחם פוגלסון, פקיד ממשלתי, שאוספו, ובו בין השאר מאתיים יצירות של הרמן שטרוק, דחוס בשני חדרי מגורים, היה יכול, לפי דבריו, למלא עשרה אולמות; משה בן דוד, פקיד בוועד הר הכרמל, בעל אוסף יצירות ציירים ישראליים. שלושתם מחפשים מציאות, שלושתם, לדאבון לב רעיותיהם, מקדישים כול פרוטה שאינה משועבדת להוצאות הקיום הבסיסי, למען הרחבת אוספם, חולמים על דירות גדולות עם הרבה קירות. אינני יודעת מה קרה להם, מה עלה בגורל כול האוספים, אבל בחייהם הצליחו לפרוש כנפיים, להשתחרר מצורכי הקיום החונקים.

אשרי האנשים שהתברגו על מיומנות אחת: תיקון תיבות נגינה או שיפוץ מסגרות עתיקות, אריגת שטיחי קיר או סידור ארונות בדירות אחרים, חנות סיגרים או מספרה לכלבים, ייצור גבינות עובש או טעימת יין. אולי אי אפשר להתעשר מזה, אבל אפשר לשקוע בעשייה, אפשר לצבור ביטחון עצמי בידיעה: בתחום הקטן הזה אני רב־אמן. אני הכתובת. כאן חלקתי המזערית: בתרגום מצ’כית, בתולדות גטו טרזין, בהרהורים בכתב.

יכול להיות, שלא התבגרתי מעולם.