רקע
רות בונדי
כל העולם בריכה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

לפעמים, כשהראש מתפוצץ מרוב דאגה למצב, למדינה, לעולם, אני זונחת את הכול והולכת לשטוף את המחשבות הטורדניות בבריכת שחייה. אבל גם הבריכה היא בבואת חיינו.

ראשית, מי שרוצה להימנע מפקקים במסלולי שחייה, חייב למצוא לו, כמו בנהיגה, שעת כושר. לא מוקדם בבוקר, עם פתיחת הבריכה בחמש וחצי, כי אז היא שייכת לגברים הנחרצים, הפעלתנים, הנחושים, ששוחים לפני צאתם לעבודה בדיוק כמו בזרם החיים, שחיית פרפר או חתירה, עושים גלים, אבל במקום למעוך כול מכשול בדרכם כמו בחיי היומיום הם מכים בזרועות שעירות על ימין ועל שמאל. הפסים השחורים בתחתית הבריכה, המסמנים את גבולות כול מסלול, לא מגבילים אותם, ומי שרק מעז להתקרב לטווח איבריהם הנוגחים, עושה זאת על אחריותו בלבד. גבר, יעני.

בבריכת השחייה, נוסף על הוראות השלטים שלא להכניס דברי מזון ולא לעשן, מקובלים כללי התנהגות בלתי כתובים. הכלל הראשון: לא נכנסים למסלול הזולת. כול עוד בכל אחד מחמשת מסלולי השחייה, שאצלנו, בבריכת מועדון מרגנית, מופרדים בחבלים צבעוניים, יש רק שוחה אחד, הכלל נשמר. הבעיה מתחילה כאשר כול מסלולי השחייה תפוסים. נפש כנועה כמוני שוחה במקרה כזה על קו הגבול בין שני מסלולים, מודעת לנחיתותה, ועליה לזוז הצדה כאשר בא מולה בעל מסלול מוגן. כאשר בכל מסלול שני שוחים ונדחק שלישי, הוא נתקל בעוינות מופגנת. אם באים מולו השוחים משני הצדדים בעת ובעונה אחת, הכי טוב להצטמק למינימום, להצמיד רגליים וזרועות ולתת לסכנה לעבור. טיפוסים אסרטיביים נוהגים אחרת אם כול המסלולים תפוסים: הם מזנקים למסלול לפי בחירתם, ושוחים בקו ישר מול בעל הזיכיון כמו טיל מונחה. זז הצדה מי שממצמץ ראשון, כלומר לא ממצמץ הלכה למעשה, כי הוא מרכיב משקפת, אלא מי שנכנע ראשון ועוקף. אני, לרוב. אבל יש שהזעם על הסגת הגבול עולה בי בצורה בלתי נשלטת, ואז אני ממשיכה קדימה, גם אם זה יעלה לי בחבורה כחולה. אולי גם אצליח להתנקם בבעיטה, אבל נחת השחייה כבר הלכה. מעתה זה קרב תרנגולי מים.

בסביבות שמונה בבוקר חלה הפוגה קלה, ואחריי מגיעות השומרות על הגזרה, לא סתם בבגד ים פשוט, אלא בבגד שחייה, מצוידות בבקבוק מים, לוח קַלקַל, סנפירים, שנורקל, משקפת ואביזרי שחייה אחרים. הן שוחות מספר בריכות קבוע לפי שעון־עצר, שחיית חזה, גב, פרפר, חתירה, רק ברגליים, רק זרועות. לרוב יש להן גם מסלול קבוע והן מתייחסות אליו כאל נחלתן הפרטית, השמורה רק להן. מי שמעז להיכנס למסלולן האישי לפני הופעתן, זוכה לנזיפה מצד שמאל או ימין: הרי זה המסלול של רונית, היא חייבת להגיע כול רגע. גוף המקצועניות נהדר, הפרצוף פחות, השיער נערי, קצוץ. לכל אחת תא שכור משלה לשמירת כול הציוד הדרוש, הכולל גם סלסלת פלסטיק עם תכשירי קוסמטיקה. לפני השחייה ואחריה הן מורחות את עצמן בקפידה בקרמים ובתחליבים, ומתהלכות עירומות על פני המקלחת בהפגנתיות. שיתפוצצו להן כול השמנות, הקמוטות, העקומות.

שעות לפני הצהריים בימי חול שייכות לגימלאים. הגברים בכובעי גומי, להגנה על האוזניים האטומות בפקקים; הנשים בכובע שחייה פרחוני או בכובע מצחייה, שוחות שחיית חזה כשראשן מזדקר מעל פני המים, כמו אווזים לבני מצח. הגימלאים גם אוהבים לשחות שחיית גב, כי זה בריא יותר, אבל מקצתם מאבדים את הכיוון בעת השחייה, וגומרים שני מסלולים שמאלה או ימינה מהמקום שבו התחילו, אחרי היתקלות בשוחים ישר. המנומסים ביניהם ממלמלים סליחה. אחרי כמה בריכות הם נחים בעמידה, אוחזים בשולי הבריכה, ומנהלים שיחות נועם, מאלצים את המתעקשים להמשיך בשחייה, לקצר את המסלול כדי לא לבעוט בהם. לקראת הצהריים באות שחקניות הברידג' להתרענן אחרי שעות המתח ויגע החשיבה.

בסביבות שתים עשרה וחצי מתחילה השיבה הביתה, לארוחת הצהריים, מצוות אנשים מיושבים. בין אחת לשתיים הבריכה ריקה, יחסית, אם כי יש קבועים, הבאים דווקא בשעה זו, משום שהבריכה ריקה, יחסית, ואז היא שוב מלאה, יחסית. משתיים, עם גמר לימודי בית הספר, מתחילים להגיע מורות, ילדים שמקבלים שיעורי שחייה, ומארבע בא שוב זרם העמלים לפרנסתם, מתאמני חדר הכושר, משתתפי החוג להתעמלות בשיטת פלדנקרייז, חברי החוג לקרטה, חובבי הסאונה, משחקי הטניס, אוכלי חומוס וסלטים במזנון וכל שאר הקבועים, אלה שלא מהססים להתיישב לצד המצילים המתחלפים, מכירים אותם בשמם הפרטי ומדברים אתם כשווים אל שווים. יש הלובשים בגדי ים פרחוניים ברוחב סרט הדבקה ולחלופין, יש הלובשים משהו דומה לתחתוני מתאגרפים, ובין שחייה לשחייה מסדרים עניינים בטלפון הנייד.

הכי מבוקש הוא המסלול שלאורך חבל הפלסטיק, המפריד בין חלקת השוחים והמשתכשכים לבין המסלולים האמצעיים. שני המסלולים הקיצוניים אינם נחשבים יוקרתיים, ראשית מפני שדרכם, במדרגות המתכת, נכנסים לבריכה כול אלה שלא יכולים להרשים את הצופים בזינוק אלגנטי למים, ושנית מפני שמעדיפים אותם השחיינים האטיים, חולי הקצרת ושאר בעלי המחלות הכרוניות, המשתדלים להיות קרובים לסף הבריכה, על כול צרה שלא תבוא.

האידאל שלי הוא בריכה ריקה או חצי ריקה, אפילו רבע ריקה, המעניקה לי אשליה של מרחבים פתוחים, של פרטיות. אני זוכה בה לקראת פסח ובסביבות סוכות, כאשר הבריכה הפתוחה כבר נגישה או עדיין נגישה, אבל מרבית הישראלים מבטן ומלידה מעדיפים את הבריכה המחוממת, יען כי קר להם בחוץ. רק עולי רוסיה, שרגילים למי קרח של הוולגה או האוב, ואני נשארים נאמנים לבריכה הפתוחה עד לסגירתה מחמת בוא החורף על פי לוח השנה. חודשי החורף הם הקשים, כי מספר השוחים הקבועים לא פוחת, אך נשארת לרשותם רק בריכה אחת. באחת וחצי בצהריים יש סיכוי. בחודשי החופש הגדול להפך, רק לקראת הצהריים באים כול הנערים והנערות, שהלכו לישון מאוחר וקמו מאוחר עוד יותר. לרוב הם שוחים שלוש בריכות בקצב תחרותי ואז חייבים לעשות הפסקה, כי נגמר להם האוויר.

הנה, ממש כמו בחיים, כול הזמן אני חייבת לתמרן, לחשב את צעדיי, לתכנן את מעשיי, להילחם על המסלול שלי, אף פעם אין לי ביטחון, שבחרתי בשעה הנכונה, שלידי לא יופיע איזה שוחה אלים, שאספיק לגמור את הבריכות שלי ללא היתקלות. כמה? תלוי איך סופרים. עשר בריכות הלוך ועשר בריכות חזור, עשרים לשני הכיוונים יחד. חצי שעה על השעון. מנת החובה, לא פחות ולא יותר. בלי נמנום בצל האילנות, בלי קריאת עיתון בכיסא נוח, בלי קפה הפוך במזנון, בלי שיחות חברותיות, בלי חוג קרמיקה. באתי, שחיתי, התקלחתי, הלכתי.

המחשב מחכה לי בבית.

המלצות קוראים
תגיות