רק לכאורה אני גרה לבדי. למעשה חיים אתי מאות דיירי משנה, צנועים ומסתפקים במועט, מקצתם משלמים בחייהם על השהות אצלי. רק את השממית אני מכירה אישית. היא ורדרדה, כמעט שקופה, מבוהלת כאשר אני מפתיעה אותה בלילה ומדליקה את האור – ונעלמת מיד. משכן הקבע שלה הוא צדה האחורי של תמונת שמן ליוסל ברגנר. הייתי יכולה לזקוף את הדבר לטעמה האמנותי המעודן של שממית הבית, לקשר הנפשי שלה אל ארבע הפומפיות המרחפות המצוירות עליה, אך הסיבה האמיתית כנראה פיוטית הרבה פחות: לתמונה מסגרת רחבה ולכן היא לא מונחת כולה על הקיר, אלא רק נוגעת בו במסגרת הבד הפנימית ובמסגרת המקושטת החיצונית, וביניהן גומחה חשוכה, פרטיות המופרעת רק פעמיים בשנה, לפני פסח ולפני ראש השנה, כאשר אני לא מסתפקת בניגוב אבק שגרתי, אלא מורידה את כול התמונות מהקירות, לשם ניקוי יסודי. אני מניחה שזאת לא אותה השממית בכל פעם, אלא שושלת שממיות שהתמקמה אצלי. במקום שכר דירה היא בולעת חרקים, כך על פי ספר, כי אני, אישית, עוד לא ראיתי אותה בעת ארוחה. “טובה שממית אחת בבית מכל חומרי ההדברה”, טוען פנחס אמתי, מחבר הספר אורחים לא קרואים. אני לא סובלת חומרי הדברה בלאו הכי.
למרות כול ההשמצות על צרעות, וההיסטריה שבה נתקפים הנכדים כאשר רואים אחת כזו מעופפת אצלי, אין לי טענות אליהן. ראשית כול, תודה לאל, לא מדובר אצלי בזן הצרעות הגרמניות, אלא בצרעה המזרחית, דהיינו הדבור. זו כבר הקלה. איך אני יודעת? כי אני קוראת ספרים ובספר נאמר, שהצרעה המזרחית, שלא כמו זו הגרמנית, מערבבת בנייר הלעוס מקליפות אקליפטוסים, המצויים סביבי בשפע, גם אדמה, ולכן הקן שלה בצבע האדמה המקומית, כלומר בצבע האדמדם הרווח אצלנו. את הקנים היפים, עם הגומחות הסימטריות לזחלים, אני מוצאת פעמיים בשנה באחד ממדפי הספרים, לרוב התחתון, מוגנים בסוללת ספרים, שגם אותם מנערים ביסודיות רק פעמיים בשנה. ובין פעם אחת לאחרת, יודעת הצרעה המלומדת שלי, שיש לה שקט לשקוע בקריאה. מימיי לא ראיתי צרעה בשעת בניית הקן ולא ראיתי אותה מוקפת צאצאים. יש בינינו הסכם בלתי כתוב: דיור מוגן, אבל בלי ילדים.
*
כל עוד גרתי בבית משפחתי צמוד קרקע היו חיי החברה שלי סואנים הרבה יותר. לא רק מנקודת ראות של מארחת, אמנם לא זוהרת, אבל לפחות מתאמצת, אלא גם מבחינת האורחים שנטו להתביית. עכברי השדה חמודים מאוד למראה, רק הכרסום הלילי ובעיקר עקבות סעודתם באריזות הפרוצות מפריעים. ימים רבים נתתי לעכבר (ואולי הייתה זאת עכברה ואולי היה זה זוג) להיעלם כלעומת שבא. הרי עכבר השדה מעונו על פי ההיגיון בשדה, והבית שלי שימש לו רק מסעדה ואולי גם מועדון לילה. אחרי שגור עכברים נכנס, בשל חוסר ניסיון חיים, לתוך בקבוק שמן וטבע בו, החלטתי לפעול. נשאלה רק השאלה איך.
נכון, אפשר לקנות מלכודת עכברים, אחד התענוגות הזולים בחיים. אבל מה עושים אם אכן יש בה תועלת? מה עושים אם אורח הלילה, שהכיר אותנו רק היכרות חטופה – מצדי רק תחושת צללית חולפת מדלת אל דלת ומצדו, מי יודע, אולי רק אימת צל ענק – אמנם יתפתה לגבינת טל־העמק וייתפס בכלכלתו? אחרי ליל המארב הראשון, אולי הודות להשכלה שרכש העכבר בבית עיתונאים, נעלמה מרבית הגבינה והמלכודת עדיין נשארה במצב הכן, מצפה לנגיעת אצבע קלה כדי להיסגר על חלל ריק. נשמתי לרווחה: ההוצאה להורג נדחתה. מי רוצה להתחיל את יומו ברצח?
מומחים לתפיסת עכברים – ובימינו יש מומחים לכל דבר – מייעצים להניח בעדינות את חוט הברזל המחזיק את הקפיץ, כדי שהדקה בתנועות תפיל אותו; לחתוך את קוביית הגבינה בגודל מתאים, לא רחבה מדי ולא זעירה מדי, ולתקוע אותה בחזקה בשן הברזל המזדקרת. אחרי שמילאתי את כול ההוראות בדייקנות, קמתי עם דמדומי הבוקר והדלקתי את האור בלב דופק – ואכן, גווייה הייתה מוטלת במלכודת. קטנה כול כך עד שהרגשתי כמו רוצחת תינוקות. בושתי לניצחוני. ובכן, מה הלאה, מפלצת? בעיניים עצומות נטלתי יריעת עיתון כפולה, שתכסה את המלכודת ואת העכבר, הוספתי גיליונות עד ששכבה עבה של נייר הפרידה בין החיים ובין המוות, והוצאתי את כדור הנייר הגדול אל פח האשפה המצפה ברחוב לפועלי הניקיון. שעה ארוכה רחצתי את הידיים במברשת ובסבון ריחני, מנסה לשכוח את המוות עם אור הבוקר, אבל היום כבר היה אבוד.
למחרת נראו עקבות עכבר חדשים וגם ביום שלאחריו. אולי הייתה זאת הרעיה המחכה בלילות לנס הפגישה המחודשת עם מי שנישא על כתפי פועלי העירייה בדרכו האחרונה. ושוב מלכודת חדשה ותכסיס הגבינה והפחדים עם שחר. הפעם נסגרה המלכודת, אבל היא ריקה, ובפינה רובצת העכברה, עדיין נושמת, עדיין מנסה להתרחק, מוכה. ידעתי, שזאת אחותה של יוזפינה, זמרת העכברים של קפקא, ששירתה, לא יותר מציוץ בקול דקיק, הזכירה לעכברים משהו מילדותם הקצרה, משהו מהאושר האבוד שאין למצוא אותו. הרגשתי שהציוץ הקטוע המלווה בנשימות מהירות הוא כאותות מורס הבוקעים ממכשיר זעיר: הצילו את נשמתי!
איך יכולתי לעולל דבר כזה לספרות, לקפקא, לי עצמי, לצאצאי בני עמה של יוזפינה, שלא הניחה אחריה אלא זיכרון מיטשטש והולך של שירתה. הפעם לא עזרו עצימת עיניים ורחיצת הידיים שלחצו על כיסוי הנייר כדי לסיים חיים קצרים ומיוסרים. רוח העכברה המשיך לרחף על פני הבית. התגרשתי ועברתי לבניין רב־קומות.
*
באותו הבית הקטן התמקם גם זוג יונים, ליתר דיוק זואולוגי, זוג תורי הבית, בתוך סיר כביסה על המרפסת, שנותר מעידן הטרום־מכונה, למקרי חירום. גִרגר, כמה רומנטי, בנה לו קן, מהביצים בקעו גוזלים חמודים. לבי התמוגג עד שכולנו התחלנו להתגרד. מתברר שיוני בית וכינים באות בעסקת חבילה. הגוזלים נטשו את הקן, אני סילקתי את סיר הכביסה וגם את עצמי. בקומה החמישית של בית רב־קומות היונים נעמדות לפעמים רק לשעה קלה על המעקה או על אדן החלון, ואני לא מעזה להאכיל אותן שמא יתבייתו. לפעמים נוחתים על המעקה אנקורים, לאתנחתא, מדי פעם אחד מהם מעז ועושה בדק בית, נתקף לפתע פניקה ומרוב בהלה מכה בשמשה עד שהוא מוצא את הפתח. על עץ האקליפטוס עורכים העורבים מסדרים קצרים עם עלות שחר ואספות המונים לעת ערב, להקת צרחנים שלמה, רובם שחורים, לפעמים גם אפורים, מתווכחים, צועקים, מקימים מהומה. אחר כך מתרוממים בבת אחת ונעלמים. בשעות היום מטייל לו מדי פעם עורב בודד בחצר כאילו היא שלו, וכשנחה עליו הרוח הוא מטייל לו על גגות המכוניות.
ברמת חן, בבית המשפחתי עם הגג השטוח, שמעתי יום אחד דפיקות על הגג, נקישות קצובות, טוק־טוק־טוק, הפסקה קצרה וחוזר חלילה. יצאתי החוצה: על הגג לא נראתה נפש חיה. ושוב, הנקישות הקצובות. נזכרתי באדגר אלן פו. התרחקתי מן הבית כדי לראות את הגג ואכן, הוא שם, העורב השחור, מנסה לפצח אגוז. זורק אותו על גג, כדי שיתפקע, וכשהוא לא מצליח, חוזר וזורק אותו שוב ושוב. רק זאת ולא יותר.
ריחמתי על חתולה חסרת בית, לא ממש הזמנתי אותה לגור אצלנו, אבל נתתי לה חלב וזה בערך אותו הדבר. רק כאשר ילדה, בשעה טובה, בין השיחים ארבעה גורים, החלו הצרות: בלילות היו הגורים החמודים משתחלים מבין רפפות התריסים הפתוחים ועושים שמח. ביום שקראתי למחלקת התברואה של עיריית רמת גן לבוא, נעדרתי מהבית והרגשתי איום ונורא.
לקומה החמישית חתולים לא מגיעים, לעומת זאת נמלים אינן מתקשות לטפס חמש קומות (או שמא הן עולות במעלית?). נמלי הבית שלי הן לא הגדולות, החומות, המוכרות מן הטבע, אלא זערוריות, שחורות. ניחא, אני יכולה להבין שטוב להן מסביב לכיור המטבח, תמיד נשארים באיזו פינה פירורי מזון. אבל מה הן מוצאות להן מאחורי דלת תא המקלחת? סבון הן לא אוכלות, שפופרת שמפו השיער סגורה. כנ"ל המרכך. ממה הן חיות? סתם מאהבה? או שהן עושות גיחות לילה למטבח?
הזבובים שלי מעשיים מאוד, לעניין. ברגע שיש משהו פתוח לשם צינון על השיש לפי טעמם – בשר, לפתן, עוגת פירות – הם מתייצבים. ברגע שאני מכסה את הקערות ומכניסה אותן למקרר, הם לא מתעקשים, לא מטרידים סתם, לא מזמזמים ולא מתעופפים מסביב לראש. החנות נסגרה, הם עוזבים. כנראה בעקבות הריח המגרה של שום ועגבניות מאחת הדירות שמתחתיי. אני מוכנה לשמש לזבובים עד הגנה בכל משפט דיבה.
כשעברתי לגור בבית המשותף, הזהירו אותי כול המבינים בנדל"ן (המונח איכות הסביבה עדיין לא היה מקובל) שסביבה זו, על גדות זרוע הירקון, שורצת יתושים ושומר נפשו ירחק מהמקום. לא היה לי על מה לשמור כל־כך, קניתי את הדירה. לא היו יתושים יותר מבכל מקום אחר ברמת גן באותה התקופה. כעבור שנתיים־שלוש החלו לרסס את מימי הירקון וגדותיו ומאז, רק פה ושם בא יתוש בודד להתנחם אצלי בלילה, אני מושכת את הסדין מעל לראש ודרכינו נפרדות.
עכשיו נשאלת שאלת המפתח: עם יחס סלחני כזה למיני חרקים, למה ג’וקים מגעילים אותי? זה מוכרח להיות משהו קדום, עוד מימי המערות. שנה־שנתיים היו ג’וקים גם אצלי בדירה, אבקות הדברה למיניהן לא עזרו, עד שכל הבית, על מסדרונותיו וארגזי החשמל ומיני פינות נועם אחרות האהובות על החרקים, חוטא באופן מאורגן ומאז אני לא יודעת איך נראה תיקן. אפילו את החרג’וקים של שרה בטלוויזיה לא רואים עוד. גם לא את שרה. לעת עתה.
לבי יוצא אל כול פרפרי הלילה ועשי הלילה וכל שאר המעופפים המגיעים בחשכה דרך החלונות הפתוחים, נמשכים אל מנורת ההלוגן הקטלנית. ניחא, הראשונים, אבל גם כאשר בתחתית הקעורה של המנורה המעוצבת בטוב טעם כבר בית קברות שלם, הם עדיין מוסיפים להגיע. באים, נשרפים, מתייבשים. לא לומדים לקח, לא מסיקים מסקנות.
במשך שנים עבדה אצלי בשולחן הכתיבה תולעת עץ. אחת ויחידה. לא שמעתי אותה, לא ראיתי אותה. אבל על ריפוד הכיסא השחור שמתחת למגרת השולחן נערם תל קטנטן של נסורת חומה. ניסיתי למצוא חור במגרה, אך לא הצלחתי. שולחן הכתיבה שירת את שתינו. בגלל תולעת אחת לא נכנסים למלחמה. עד שיום אחד, השנה, נזכרתי בתרסיס נגד נמלים שעומד בארון ללא שימוש, כי לא אשתמש בו במטבח, וריססתי את המגרה מלמטה. מאז אין נסורת. כנראה תולעת העץ הלכה לעולמה.
בתוך ניירת התיקים בחדר העבודה אני מגלה מדי פעם דגיג כסף בודד, זנבזיף הבתים בשמו הרשמי, לפעמים אני מקצרת את חייו, לפעמים הוא מצליח להתחמק ממני. “זנבזיפים יחידים בבית אינם עשויים להזיק”, לדעת מומחים; ספרים עתיקים יקרי ערך, האהובים עליהם בגלל הדבק האורגני, אין לי. שיהיה להם לבריאות. כתמי הלחות החומים בספרים מעצבנים והרסניים הרבה יותר.
בארון מלאי המזון העבודה מתנהלת בשקט מוחלט. כעקרת בית מסודרת אני מחזיקה תמיד במלאי אריזה אחת של קמח, סולת, אורז, פירורי לחם. כעקרת בית לא מסודרת אני שוכחת לפעמים מי הבא בתור לצריכה, עד שאני פותחת את השקית והן שם, החיפושיות השחורות הקטנות, באמצע סעודה גרנדיוזית. אשמתי, לא בדקתי את התאריך האחרון לשימוש. הלך הקוסקוס. כשלעצמה, השחרורית לא מעוררת שום נוגדנים, בניגוד לעש הסולת הגועלי, שיוצר בתוך הסולת כעין קורי עכביש, מין עננים של חומר שמוטב לא לעמוד על טיבו. היישר לפח. גם זה, ככל דבר שקורה לי, אשמתי: אילו שמרתי את הסולת במקרר… נגד הרהורי “אילו” צריך להילחם בכוח, לא רק באשר לסולת: אין דבר הרסני וחסר תכלית יותר מ“אילו”.
על העציצים בכלל שמח: כנימות ירוקות, חומות, לבנות, אקריות אדומות, שחורות, מזיקים בכל צבעי הקשת. כאן אין היסוס: חיי הצמח בסכנה. אני מרססת ללא רחמים. לפעמים אני הורגת את הצמח מעודפי רוח לחימה. אחר כך אני קונה תרסיס נגד כנימות עלה ידידותי לסביבה והוא ידידותי עד כדי כך, שגם הכנימות לא נבהלות ממנו.
מה פתאום: אני גרה לבדי בבית? ביום ובלילה יש לי חברה ויתרונה הגדול: לא צריך לנהל אתה שיחה.
מובן, בבית צמוד קרקע עם גינה שמח עוד הרבה יותר. חלזונות, מרבי רגליים, זחלי פרודניה שמנים, פרפרים, עכבישים, עקרבים. מי שרוצה לחיות בחיק הטבע, שיסבול.
אולי היחס הסלחני, פחות או יותר, לחיות הבית שלי נובע מכך שהן לא נכללות בין מזיקי הטראומה שלי משנות המחנות: פרעושים, פשפשים וכיני בגדים. מכיני שיער, שטופלו בימי ילדותי בנפט, הצלחתי להישמר בגטו, איך אינני יודעת, בלי שמפו, בלי מים חמים. גם הפרעושים נטפלו אליי רק מדי פעם, והשאירו עליי סימני עקיצות אדומים גדולים שניסיתי לכסות אותם בעת הרחצה. מדי פעם, ביום המנוחה, הייתי באה למגורי אבי בקסרקטין הפועלים. שם, באולמי השינה הגדולים, היה קשה לשמור על ניקיון הרבה יותר מבחדר הבנות הקטן שלנו, והיינו מוציאים יחד את השמיכות שלו לשמש, השנואה על פרעושים, והם היו מזנקים בזינוקים עזים לשטח ידידותי יותר; כולנו פיתחנו זריזות בפיצוח פרעושים בעזרת ציפורני שתי אצבעות. אך המכה הנוראה היו הפשפשים, שפשוט חיו להם בגן עדן, בדרגשים התלת־קומתיים הצפופים זה לזה, בנוים מקרשי עץ בלתי מהוקצע, מחוברים בצורה רופפת, מלאי גומחות ופינות חשוכות, ועליהם מזרנים ישנים. בלילה היו הפשפשים עולים בשיירות לקומת הדרגש השלישית, מקום משכבי. לא די שהעקיצות בערו כאש, אלא גם היה לפשפשים המעובים ריח מגעיל, שאי אפשר להיפטר ממנו. בחודשי הקיץ העדפנו לעתים לישון על הרצפה בחצר ולא בתוך מצעד הפשפשים. בחודשי החורף, בקור, הם נרגעו במקצת. זכור לי שפעם ביצעה מחלקת התברואה של הנהלת הגטו חיטוי נגד פשפשים בבית שבו גרנו. הפשפשים לא התרשמו. רק אנחנו סבלנו מסירחון חומר החיטוי.
כיני בגדים הכרתי רק באושוויץ ובמלחמה נגדן היה קשה לנצח: הרי לא היו לנו בגדים להחלפה. בחודשי החורף הארוכים והקשים לא הייתה כול אפשרות לכבס את החצאית והסוודר הדק שקיבלתי בעת חלוקת הבגדים אחרי המקלחת והחרמת כול הביגוד שלנו, כי לא היה איפה לייבש אותם ולא יכולנו להישאר עירומים. הדרך היחידה הייתה לעבור יומיום לאורך כול התפרים ולסלק את הכינים בזו אחר זו. בעת כתיבת הדברים נדמה לי כאילו אני מספרת על חוויות של מישהי אחרת. אני מניחה שהייתי נתקפת היסטריה לו מצאתי בבית פשפשים או כינים (אף שכיום, עם כול מכוני ההדברה, אפשר לסלק אותם בתוך יום), משום שהיו מערערים את האיזון הנפשי שלי בהתרסה: אנחנו כאן, לא אנחנו הושמדנו.
במכון מקס פלנק באלטנברג, בעת ביקור אצל קונרד לורנץ, חוקר התנהגות בעלי החיים, הכרנו זוג ישראלים שחקר את חיי הפשפשים. מחמת המחסור בפשפשים בבוואריה הנקייה, היו צריכים לייבא אותם מן המזרח התיכון. בסדר, להקדיש את החיים לחקר אריות או אורנגאוטנים, דבורים או נמלים, יש בזה אתגר, אבל איך אפשר להיצמד לפשפשים? כנראה אני סובלת מפוביה לפשפשים. אולי היא בתוך הגנים.
אני זוכרת את הפחד הנצחי של אמא שמא נביא אנחנו פשפשים ממקום כלשהו, או שמישהו מבחוץ יביא אותם לביתנו הנקי לתפארת. פשפשים היו אז תופעה שכיחה בבתי המגורים הגדולים, בעיקר ברובעי העוני, בבתי המלון הזולים ואף בריפוד קרונות הרכבת, לא רק בצ’כיה – אם לשפוט לפי כמות הבדיחות היהודיות על פשפשים במיטות פונדקי דרך.
לפני שנים, אחרי נסיעה ברכבת במחלקה שלישית, מברצלונה בדרך לפמפלונה, שבה הציעו לנו הפועלים הספרדיים יין היישר מנאד העור, התחלתי להתגרד. כבעלת ניסיון התפשטתי בחדר בפונדק ההרים ובדקתי בעין מנוסה כול פריט ופריט ממלבושי. אכן, פרעושים ספרדיים מצאו בי פונדקאית לטעמם. סילקתי אותם ביד מנוסה. לכן אני לא מרשה לקלווין, הפינצ’ר המשפחתי, שלא כמנהגי בני ביתו, לעלות אצלי על כורסאות או על ספות, לא כול שכן לרבוץ על המיטה. אהבתי לקלווין, כלב אינטליגנטי, קנאי ואוהב להתפנק, נגמרת במקום שמתחילה סכנת הקרציות. רק לא שום דבר שנדבק לגוף.
היצור בשמלה האפורה אכול הכינים מאחורי גדר התיל של ברגן בלזן מביט אליי בעיניים תוהות: האמנם זאת היית את, מלכת המקלחת?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.