רקע
רות בונדי
סטיקר שלא נדבק
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: גוונים; תשס"ג 2003

גם בימים הרחוקים של ראשית התחבורה הממונעת היה מקובל, שמכונית מסחרית מבשרת מעל דופנותיה על תכולתה, משבחת את התוצרת שהיא מובילה, מהללת את משלח היד של בעליה, מוסרת כתובת ומספר טלפון לכל מי שעשוי להתעניין בה, ואילו מכונית פרטית הייתה אמורה לשמור על צנעת בעליה. קשה לתאר, אבל היו ימים – והם נראים ממש פרהיסטוריים – שלא ידענו שגם מכונית פרטית היא כספר פתוח לכל קורא, מעידה על מצבו המשפחתי של בעליה, על השקפתו הפוליטית, אמונתו, תחביביו, חוש ההומור (לעתים האינפנטילי) ועל דעותיו הקדומות. לא ידענו כלל על קיום הווידוי בפרהסיה הנקרא סטיקר. נכון, היו קיימים מדבקות, פתקי נייר שדבק מרוח על צדם האחורי, לשימוש משרדי, תעשייתי, קופת־חולימי. הם היו תכליתיים, ענייניים, רחוקים מעולמו הרעיוני, החושפני של הסטיקר.

אנשים כמוני, ששומרים על פרטיותם כעל מאורת אוצרות, לא מדביקים סטיקרים על מכוניתם מתוך עיקרון, גם לא בימי בחירות. אפילו “חבר, אתה חסר” לא הייתי מסוגלת ממש להדביק על השמשה, רק הנחתי את המדבקה מתחת לחלון האחורי. לעומת זאת, כיאה לצופה כרונית מן הצד, אני אוהבת לקרוא את הסטיקרים שעל מכוניות הזולת, מנסה לפי הסטיקר לצייר לי את תמונת בעליה. מכוניות המבשרות על בואו של המלך המשיח רובן מעוכות, מאובקות וכללי נהיגה זהירה אינם חלים על הנוהגים בהן – ובצדק: מה הסיכון? המשיח כבר בשער. לפעמים סטיקר המשיח נושא את דיוקנו של הרבי מלובביץ' ואני תוהה, אם יש לתצלום זה הכשר מן הפוסק במרומים. הרי שם למעלה לא מצטלמים.

אבל תמיהה גדולה עוד יותר עורר בי סטיקר שנאמר בו: “אנחנו אוהבים אותך, הקדוש ברוך הוא”. אמנם עד כה ראיתי אותו רק פעם אחת ויחידה, אך משום שהיה מודפס, סימן שהוא מופץ ברבים. אולי אזור קניון רמת גן אינו הסביבה הנכונה להצהרות אהבה לאלוהים, אף שנתקלתי בו על גבול בני ברק, שלרוב תושביה קו ישיר אליו. ואני שואלת את עצמי: הרי אלוהים בוחן לב וכליות וקורא מחשבות אדם, כלומר יודע בדיוק מי אוהב אותו ומי לא.

לעומת זאת עדיין לא שמעתי, שאלוהים קורא סטיקרים. מלמעלה הוא גם לא רואה אותם כול כך טוב, כי הם מודבקים במאונך. נהיר, אם כן, שהסטיקר לא מיועד לאלוהים בכבודו ובעצמו, אלא נועד לבני אדם עלי אדמות. אך לאיזו מטרה? לנקר עיניים? להביע ייחוד? אז כול אלה שנוסעים בלי סטיקר אהבת ה' סימן שאהבתם לא בשלה לדפוס? לתומי, שגם הזִקנה לא יכלה לו, חשבתי שאהבה, לרבות אהבת ה', היא עניין פרטי בין האוהב והנאהב. הרי אפילו בסרטים, בטלוויזיה, חילופי ה־you love I הם בין שניים, לא תמיד הוא והיא, ומבטאים רגשות פרטיים. מניו יורק נדד אלינו הסטיקר שבו צורת הלב מבטאת את המילה אהבה, ו“אני (לב) את (מגן דוד)” נועד לבשר לעולם שבעל המכונית הוא פטריוט אמיתי, לא אחד השמאלנים שהולכים לקרבי ומוכנים למסור את חברון לערפאת. אבל מה פשר הצהרת האהבה הפומבית הזאת לקדוש ברוך הוא? האם זאת התרסה פוליטית שפירושה: אנחנו אוהבים אותו והוא אוהב אותנו, ברוך השם וקופת משלם המסים? בעלי הזיכיון לקשר ישיר לאלוהים למיניהם וחצרותיהם, כול אחד מהם תובע לעצמו בלעדיות, מונופול על קווי הזהב. והיושב במרומים שותק בנדון. אולי ביום מן הימים תופיע ברקיע כתובת ענק (בעברית, כמובן. מה, אלהים יכתוב שוודית או אורדו?) שבה ייכתב לנו, ליהודים: “אני לא כול כך אוהב אתכם וכבר הוכחתי זאת לא פעם. רדו ממני. אין אצלי פרוטקציה”.

*


האם זה הגיוני, שאתאיסטית, בת אתאיסט כמוני תשמח, כאשר נכדתה מתעקשת על טקס בת המצווה בבית הכנסת ליהדות מתקדמת, כמו שהיה לאחיה דור? ולא רק תשמח, אלא תתמוך ברצונה במרץ? למה לי לחפש היגיון בכל דבר?

בעיניי זאת קודם כול הצהרת שוויון הזכויות והחובות: גם לבת זכות לעלות לתורה, לקרוא בטעמי המקרא, לעמוד במטר סוכריות טופי. נוסף על כך: כאשר זמן קצר אחרי נישואיי לרפאל בשן, הלכתי – למען היחסים הטובים עם המחותנים, שלא עלו כול כך יפה – עם חמותי בשבת בבוקר לבית הכנסת בהדר הכרמל, וישבתי מאחורי וילון באיזה כוך דחוס ומחניק, בין נשים מפטפטות על ענייני בית ומשפחה, בלי לראות את הנעשה על הבימה, כמו מנודה, הבטחתי לעצמי: בלעדיי. רגלי לא תדרוך עוד בבית כנסת אורתודוקסי. בבית הכנסת ברובע וינוהראדי בפראג, ה־Tempel, דהיינו ההיכל בשפת יהודי המקום, שבו היה לסבא הרמן מושב קבוע, ישבו אמנם הנשים בנפרד, אבל על יציע פתוח, רואות ונראות במיטב בגדיהן וכובעי החג שלהן, שומעות את שירת המקהלה ואת נגינת העוגב, כי היה זה, כפי שהבנתי רק כאן, בארץ, בית כנסת רפורמי. ובכן, המעגל נסגר במרחק חמישה דורות: אני שוב בבית כנסת רפורמי, בתור סבתא, ומותר גם לי וגם לאם בת המצווה לברך אותה מעל הבימה, לקרוא פסוק, לשמוע אותה בגאווה קוראת כמצוות המלמד, להצטרף לשירה בציבור ולשיר (בשקט, מטעמי זיוף) הללויה ולו יהי. לידי אישה בכיפה ובטלית, אחת מבנות קהילת בית דניאל הקבועות, שרה בקול יפה ובוטח, ואני קצת מקנאה בה על ההשתייכות הזאת. מחקרים רפואיים מוכיחים, שתחושת סולידריות ומסגרת חברתית תומכת מנמיכות את התחלואה, בייחוד של מחלות לב. אבל הן דורשות סובלנות וסבלנות, שאין לי.

הכול יפה, אסתטי בזמן הטקס: שירת החזן, פירושי הרב, רגעי התפילה השקטה, הצמחים, הפרחים, האור, תחושת החיבור אל מסורת אבות, שפת התפילות, העובדה שהגברים לא מתפללים “ברוך שלא עשני אישה”, אלא כולם מברכים על שנבראו בצלמו. רק דבר פעוט חסר לי: האמונה במי שאנו משבחים ומהללים ומהדרים ומרוממים, בעצם קיומו. טוב להיות מחובר למקורות, ללמוד תורה, לחיות בתוך קהילה, להרגיש בהמשכיות הדורות, לחגוג מועדים לא רק בסעודה משפחתית, אבל אי אפשר לומר את שמע ישראל בלי אמונה באותו האחד ויחיד, שאליו נישאת התפילה, אפילו בלי אמונה באמונה: היא לא מצמיחה אדם טוב יותר מן החילוניות. אולי להפך: לעתים האמונה המוצהרת באל היא בגדר הכשר לעבור על כול חוקי האדם, נותנת היתר להתנשאות, לרוע, לצביעות, לנצלנות.

הצו “ואהבת לרעך כמוך” נראה לי תמיד מוגזם ולא ניתן לביצוע. אך עם השנים למדתי להבין אותו אחרת: רוב בני האדם לא אוהבים את עצמם במיוחד, הם היו רוצים להיות מישהו אחר, בעלי מראה שונה, מקצוע אחר, בני מקום אחר, זהות אחרת, הם רק לומדים במרוצת הזמן לחיות עם עצמם. וזאת משמעות צו אהבת הזולת: להתייחס אליו באותה סלחנות כפי שאדם לומד להתייחס אל עצמו. אי אפשר לאהוב באופן סיטונאי, את האנושות כולה, את היהודים כולם, את הישראלים כמכלול אחד, את כול דיירי הבית, את כול תושבי השכונה, את כול ניצולי השואה, אף לא את כול בני המשפחה. מי שזכה בחייו לאהוב קומץ אנשים קטן, יכול לראות את עצמו כאדם שידע אושר.

מבחינה מסוימת ליהודים בגולה קל יותר: שם ההשתייכות לקהילה ולבית כנסת היא גם הצהרה חברתית, שם אפשר להצדיק אותה בסולידריות היהודית, ברצון לא להינתק משרשרת הדורות, גם בלי אמונה בהוא היה והוא הווה והוא אחד ואין שני. אבל כאן, בישראל, ההשתייכות לעם היהודי באה לידי ביטוי יומיומי, בשפה, בסבל קריאת עיתון, בימי חול ובחגים. הציונות היא אמונה יהודית ללא אלוהים. כול בית כנסת, אפילו רפורמי, דורש הכרה בקיומו. אין אדון עולם אשר מלך בלי קבלת מרותו.

אני חזקה מספיק לוותר על משענת האמונה באל המיטיב, אך מה לגבי כול החיים בעוני, נאבקים על קיומם, סופגים מכות חיים, בודדים, עזובים, מה עליהם? אם האמונה בחסדי האל עוזרת להם ולו במעט, מי אני שאשלול אותה מהם? אבל האמונה לא נעצרת בקדוש ברוך הוא, בתפילה בלב. אחריה נשרכים קברי קדושים ובאבא סלים וקמיעות ו“הוא זכאי” ודיני רודף ואמונות תפלות וחשכת הבורות. לא אופיום להמונים, רק גלולות הרגעה.

היה יפה בבית דניאל. היה טוב להשתייך לצאן מרעיתו. אבל אין בית כנסת לאתאיסטים. היה מקל לפחות להאמין שהוא יעשה שלום עלינו ועל כול ישראל.

המלצות קוראים
תגיות