רקע
רות בונדי
אבות אכלו שוֹלֵט
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: גוונים; תשס"ג 2003

שלא כמו יוצאי פולין ורוסיה, בני העליות החלוציות, שניתקו את עצמם בכוח האידאולוגיה מלשון אבותיהם על מנת להפוך לדוברי שפת עבר, עליתי ארצה אני באשליה, ששפות אבותיי, גרמנית וצ’כית, היו מנותקות כליל מן האידיש של יהודי מזרח אירופה. ולא זו בלבד: הייתה מידה של התנשאות מצד חברי תנועות הנוער הציוניות בצ’כיה ביחסם כלפי צעירי רוסיה הקרפטית, חלקה המזרחי של הרפובליקה הצ’כוסלובקית הראשונה. הם היו סתם חלוצים, כפי שקראנו להם, שדיברו גרמנית או צ’כית בניגון אידי, ונקראו בשמות משפחה כהרשקוביץ‘, שמולביץ’ או מרקוביץ', שאף הם חשפו את מוצאם.

בארץ התייחסתי לאידיש בסלחנות, הרי הייתה זו שפת רוב הנכחדים. הלכתי לראות את ההצגות של דז’יגאן ושומאכר ושל משפחת בורשטיין בכרטיסי הזמנה לעיתונאים, קראתי לראשונה את שלום עליכם, בתרגום עברי, כי עד היום מפריע לי בקריאת טקסטים באידיש שפע העין והאלף, שנדבקות לכל מילה. נפגשתי בניו יורק עם מרדכי קוסובר, המומחה לאידיש של ארץ ישראל, התייחסתי לאלטע זאכן ולגפילטע פיש (מאכל לא מוכר ליהודי צ’כיה) כאל מילים גרמניות. ניסיונותיי לדבר פה ושם אידיש נתקבלו על ידי אוהבי השפה בבוז: היא תמיד נשמעה להם כגרמנית עילגת.

אירעו גם תקלות: פירוש המילה שמוק בפראג היה שחצן, סנוב, עיתונאי מושחת, ואני, עיתונאית מתחילה בחיפה, השתמשתי בה, כהרגלי, כדי להביע את הסתייגותי מאדם זה או אחר. השומעים רק חייכו. עד שנפש טובה, כבר שכחתי מי, גילתה לי ששמוק בעברית זה משהו אחר לגמרי. משנה מקום, משנה משמעות.

ועתה עוברת עליי מטמורפוזה: אני נוברת בשורשי האידיש של מרכז אירופה, המכונה גם מֵהְרִיש־טַאיטש, חוקרת את שפתם של יהודי צ’כיה ומורביה. כמו מיסייה ג’ורדן במחזה גם הוא באצילים למולייר, המגלה פתאום, שהוא דיבר כול חייו פרוזה בלי להיות מודע לכך, גם לי באה הארה: הצ’כית והגרמנית ללא דופי של יהודי פראג היו זרועות ביטויים יהודיים, בייחוד כשדיברו בינם לבין עצמם, ללא נוכחות של גוי, מילה שגם הלא־יהודים, ובעיקר אלה שקיימו קשרים מסחריים או חברתיים עם היהודים, הכירו היטב.

יאן מסריק, שר החוץ בממשלת צ’כוסלובקיה לאחר מלחמת העולם השנייה, דיבר בשיחותיו עם אביגדור דגן, שהיה מזכירו, כאשר ישבה ממשלת צ’כוסלובקיה הגולה בלונדון, על הערכתו ליהדות ולמורשתה המפוארת ועל הסלידה שמעורר בו יהודי שהתנצר, המתבייש על שנולד יהודי. "אם הוא עושה זאת מתוך אמונה, שיבושם לו. אבל כמה כאלה אתה מוצא? אתה מכיר את הבדיחה על שלושה יהודים שהתנצרו, הנפגשים בבית קפה ומספרים איש לרעהו, מדוע התנצרו. אחד אומר: ‘עשיתי זאת למען הקריירה’. והשני אומר: ‘עשיתי זאת למען אשתי’. והשלישי אומר: ‘עשיתי זאת מתוך אמונה’. על כך מגיבים השניים בקול אחד: ‘את זה אתה יכול לספר לגוי’ ".

ואולם בבית הרמן, משפחת אמי, לא אמרו אף פעם גוי, אלא orl, ורק כעבור עשרות שנים הוברר לי, שדיברו על ערל, על מי שלא נימול, מתוך הנחה מוצדקת, שאנחנו, הנכדות, לא נרצה לדעת מה פירוש המילה ולא נשאל על פרטים אינטימיים. כאשר אחרי ארוחת מוצאי שבת אצל סבא וסבתא הרמן, שלקינוח שלה הוגשו תמיד גבינת ג’רבה, לחמניות שגרגירי מלח וזרעוני קימל פזורים עליהן ותפוחי עץ חתוכים, דיברו על צרות, היריון או על דאגות כספיות, היה תמיד מישהו מעיר: lav medabern, ומלכסן מבט מהיר לעברנו, הילדות. זאת הייתה מילת המפתח, כדי לעשות את אוזני כאפרכסת. גם בפני הגויים נזהרו היהודים בדבריהם, כדי לא לעורר מה שכונה “רישעס”, והכוונה לא לרשעות סתם, אלא לתרעומת, להתנגדות, לקנאה, בקיצור לאנטישמיות המצויה.

במבט לאחור, ביטויים רבים המקובלים גם בין היהודים המתבוללים נגעו לאוכל או שהביעו יחס שלילי, מ־ganef ועד mies wie die Nacht, בעיקר כאשר דיברו בחסרונה של כלה עשירה. גם אם מקור ה־mies הוא במיאוס, המשמעות הייתה שונה ופחות קטלנית: סתם מכוערת. לסוחרים שימשו הביטויים היהודיים כשפת סתרים. בחנות הבדים של אדון שוורץ בסטראקוניצה שבדרום בוהמיה, כפי שמספר הסופר נורברט פריד בסאגה המשפחתית שלו, דיברו הבעלים ביניהם מעל לראשי הלקוחות: “הורידי לי את מטפחות הראש tinef”. המטפחות לא היו ממש טינופת, רק הסחורה הזולה ביותר. גם povl פירושו בררה, סחורה נחותה, ומהרוכלים היהודיים עברה המילה לצ’כית ולגרמנית, אפילו כשם פועל: auspoveln או vypovlovat, להיפטר מסחורה פגומה. רק עתה, כאשר אני מתחקה אחרי שפת יהודי צ’כיה, הוברר לי שמקור המילה בפרשת מגדל בבל, בערבוביה פגומה של שפות או של חפצים.

הגויים אימצו להם מילים עבריות משני סוגים: או של קדושה כמו אמן, הללויה, הושענה או כרוב, או של הצדדים האפלים במסחר ובחיים. שפת הגנבים בדרום גרמניה, ה־Rotwelsch, קלטה אל תוכה עשרות ביטויים יהודיים ושינתה את משמעותם לפי צרכיה. אך גם גויים הגונים אמרו Pleite gehen. כאשר דיברו בבית הרמן על אותו מקום פלייטה, שאנשים הלכו אליו, הרצינו פניהם. פשיטת רגל הייתה אפשרות הפלטה האחרונה להציל לפחות משהו מן הרכוש לפני שירד לטמיון. גם המילה משוגע זכתה להיכנס למילון הצ’כי, אף שאין מחסור במילים צ’כיות מקבילות. אבל ה־blázen, המשוגע הצ’כי התקני, הוא מקרה קליני, ואילו mešugge נועד לבעל רעיון מטורף. והגולם ממש בבית בפראג.

הגעתי לעיסוק בשפת יהודי צ’כיה, שנמחקה בשואה אף היא, בגלל מנהגי המגונה לענות על מכתבים ולהגיב בכתב. ראש חודש, ביטאון הקהילות היהודיות ברפובליקה הצ’כית, הביא בינואר 2002 מבחר ממכתבי הסופר הצ’כי היהודי קארל פולאצ’ק, שמצא את מותו בשואה. המכתבים רוכזו בכרך העשרים של כול כתביו, בהוצאת פרנץ קפקא בפראג. רוב המכתבים היו משנות הכיבוש הגרמני, ויועדו לחברתו לחיים, דורה, אף היא יהודייה. פולאצ’ק תיאר בהם את עבודתו כרשם ספרים שנותרו אחרי חיסול הקהילות בזו אחר זו, והשתמש בביטויים ההולמים את עיסוקו כמו kovet ו־ kile (קהילה, לא בקע). ד"ר מַסַקוֹבה, עורכת ההוצאה הסבירה את הביטויים לקורא בן ימינו כמיטב יכולתה, אך הניחה ש־šoletajr הם גלדי אווז. באותה הזדמנות גם ביקשה מעדי הזמן הרחוק שעדיין עשויים לזכור את ביטויי ההווי היהודי, להוסיף משלהם.

הזדעזעתי עד עומק קיבתי: להתבלבל בין ביצי שולט וגלדי שומן! התיישבתי וכתבתי לד“ר מסקובה מכתב, ובו הסברתי לה את כול קסמי השוֹלֵט בנוסח הצ’כי. לא טשולנט, לא שעועית, לא קישקע, אלא שולט: אורז, אפונה ובשר אווז, שום והמון שומן אווז, אפויים בתנור. האווז היה מאכל החג המקובל של הצ’כים, אך הם פשוט דחפו את כולו, למעט קרביים וכבד, לצלייה בתנור. ואולם גם הם ידעו, מה זה “אווז בנוסח יהודי”: לא ארוחה אחת בזבזנית, אלא כמה וכמה ארוחות מלכים חסכוניות. את השולט הכינו הטבחיות היהודיות מהירכיים והאחוריים, החזה נמרח בשום ובזנגביל, נתרכך תחילה על הכיריים ואחר כך בתנור, הצוואר מולא במלית בשר וחלה, את הקרביים היו מגישים עם ירקות שורש ברוטב מעובה, גלדי השומן הפריכים הוגשו עם תפוחי אדמה מבושלים, והכבד, מעדן המעדנים, נשמר בתוך השומן לחורף. אפילו בעיצומו של המשטר הקומוניסטי, בימי משפטי סלנסקי האנטי־יהודיים, כאשר יצא לאור בפראג ספר בישול עב כרס לעקרת הבית החסכונית, הוא כלל את ה”אווז בנוסח יהודי". וכך נהגה גם ייז’ינה שייבלובה, מגדולות השחקניות הצ’כיות, בספרון שנועד למבשלים בבקתת סוף השבוע בקצה יער או על שפת נהר, ששימשה בעת המשטר הקומוניסטי מפלט מבילוש האח הגדול: “husa po Židovsku”.

בעקבות ביצי השולט התפתחה התכתבות עם הוצאת חברת פרנץ קפקא, הגיעו תגובות קוראים, ומכאן צמח הרעיון להוציא כעין מילון של ביטויים יהודיים, לפני שיהיה מאוחר מדי. אחרוני היהודים בצ’כיה, שזוכרים את דרך דיבורם של אבות אבותיהם הולכים ומתמעטים. הרי אותם ניצולי השואה שנשארו בצ’כיה גם תחת המשטר הקומוניסטי, נזהרו מלהפגין ייחוד יהודי, בעיקר כדי לא להזיק לילדיהם. בני קהילת פראג כיום הם ברובם או זקנים או גרים או שאינם ממוצא צ’כי, דור שלא ידע את מטעמי סבתא הצ’כיים־היהודיים. מן הרעיון לחקור בנושא עד לפרסום ספרון בצ’כית עדיין הדרך ארוכה למדי. המאמר בעברית בא רק כדי לספר לחבר’ה.

גם אם מקור מרבית המילים בעברית והן ידועות גם באידיש, בפי יהודי צ’כיה הן שינו לעתים את משמעותן. עוד לפני שידעתי מילה בעברית, נאמר לי שוב ושוב, שאני azisponim, כלומר ילדה שעושה לאמא דווקא, עקשנית, לא עוזרת לה בבית כפי שצריך. עזות הפנים החמורה התרככה בגולה, באידיש נהייתה לחוצפה, בצ’כיה רק כינוי למי שעושה בעיות. אמא נישקה את ידי הוריה, כאשר באה לבקר אותם; אנחנו, הנכדות, הסתפקנו בכניסה לבית סבא וסבתא במילה kistián, קיצור של kuess die Hand, שפטרה אותנו מנשיקות יד בפועל.

היהודים השתמשו בביטויים ייחודיים רק להם גם בגרמנית או בצ’כית: שום גויה לא אמרה unberufen, לפעמים בתוספת טוי, טוי, טוי (דהיינו “בלי עין הרע”), כאשר דיברה על דברים משמחים, כפי שנהגה לומר סבתא הרמן, וגם לא קראה: “שכה אהיה בריאה!” (abych tak zdráva byla) כדי להכריח את אמא לעשות כמצוותה. כנראה, הנוצרים לא נזקקו לכל ההשבעות האלו. בין היהודים הרבו לדבר על cores ו־ dajges וגם lat, כאילו הביטויים הצ’כיים המקבילים אינם חזקים דיים להביע את כול הצרות והדאגות והצער, שעלולים ליפול על ראש יהודי, nebich. זמן רב הנחתי, שהנבוך צמח מהנבוך העברי, ורק לא מכבר גיליתי שמקורו ב־nicht bei euch, תרגום גרמני ל’לא עליכם' היהודי. היו ביטויים שגורים בפי היהודים, שהגויים פשוט לא השתמשו בהם, אף שלא באו ממקור עברי: ete־petete היה מישהו שניסה להרשים באופן מלאכותי, מתנהג כאילו הוא מבני האצולה. stande־pede פירושו היה בו במקום, מיד, הן כצו: “עכשיו ובלי קונצים!” והן כאכזבה: “הלך ושטאנדה־פדה סיפר לכולם”.

המילה גלות, ליתר דיוק “גולת”, חדרה ללשון דוברי צ’כית, גם היהודים, דווקא באמצעות הספרות הצ’כית: גלות בעמק (Golet v údolí) הוא שם קובץ סיפורים של הסופר הצ’כי איוון אולברכט. סיפוריו גילו לתושבי צ’כוסלובקיה המערבית לראשונה את העולם האקזוטי, הקסום, החשוך, המוכה עוני של יהודי רוסיה הקרפטית הכפריים, המצפים לימי המשיח, לגאולה. אולברכט עצמו, בן לאם יהודייה שהתנצרה עם נישואיה, ראה את הגאולה בקומוניזם עד יום מותו.

גם היהודים המעורים בתרבות הצ’כית והגרמנית, שראו את בית הכנסת רק בראש השנה וביום כיפור (המכונה בעגת יהודי פראג “היום הארוך”), עדיין זכרו באהבה את מאכלי החג היהודיים בבית הורי הוריהם, את הכרמזל והלמפל והלוקש והקוגל שידעו הסבות להכין.

באחד מסיפוריו היהודיים של קארל פולאצ’ק מבשר אדון בלום לידידו האדון בלאו, שברצונו לעזוב את היהדות בגלל המסים הגבוהים, שהקהילה הטילה עליו. (לא הייתה זו סיבה מופרכת, אבא עזב את קהילת פראג בדיוק מאותה הסיבה, וכך נהג גם אביו של בנימין דישראלי מתוך כעס על גבאי הקהילה הספרדית בלונדון. אבל הוא גם התנצר מתוך רצון לעשות דווקא, יחד עם בני משפחתו, למזלם של האנגלים, כי בלעדי הטבילה לא היה בנו מגיע לעולם לכהונתו הרמה של ראש ממשלת בריטניה.) בכל אופן, אדון בלאו מנסה לשכנע את חברו לחזור בו מכוונתו בנימוקי אמונה, שמחת חגים, ייחוס אבות, מסורת, וכשלא משפיע דבר, הוא נאחז במפלט האחרון: האם בלום מוכן לזנוח את האוכל היהודי, את הכופתאות במרק, את חזה האווז בשולט, את המצה־לוקש? כאן נשברת התנגדותו של האדון בלום: אין כמו המטבח היהודי: “במה שאדם נולד, הוא חייב להישאר, הייתה אומרת אמי”. גם אם האוכל הכבד נתן את אותותיו והיהודי הצ’כי קם בבוקר מדוכדך, לחץ לו בקיבה, בקיצור הרגיש “שופל”, הוא בהחלט לא הרגיש שָפֵל.

המלצות קוראים
תגיות