רקע
רות בונדי
כבוד האדם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: גוונים; תשס"ג 2003

המעגל נסגר. החיים מתחילים ב“כל הכבוד” וב“כל הכבוד” צועד האדם לקראת סופם. הפעוט כבר תופס את הבקבוק בשתי ידיו החמודות, כול הכבוד, הוא כבר יושב על כיסא, כול הכבוד, הוא כבר יודע לאכול בכפית, כול הכבוד, הוא כבר עושה פיפי בסיר, כול הכבוד לך, מתוקי. ואחרי עשרות שנים שבהן צריך לעבוד קשה למען הכבוד, אם מעוניינים בו, הוא שוב מוגש על מגש גיל הזהב המזויף.

אפשר לטלפן לך בצהריים או שאת נחה? לא, אבל אני הולכת לשחות. כול הכבוד לך. אולי את זוכרת את מספר תעודת הזהות שלך בעל פה? כן! כול הכבוד לך. את הולכת לבד לקולנוע? כול הכבוד לך. את עוד נוהגת? כול הכבוד לך. אין בכל הכבוד הזה שמץ של כיבוד, אלא התנשאות של מי שנדמה לו שהזִקנה עדיין רחוקה ממנו, פליאה מוסווית על שאני יודעת לספור עד עשר, ממש כמו אדם נורמלי.

אין לצפות לכיבוד זִקנה, כאשר רוב הזקנים עצמם לא רוצים אלא להיחשב לצעירים. בשנים הראשונות של קבלת ההנחות לגמלאים, קיוויתי תמיד שנהג אוטובוס או מוכרת כרטיסי קולנוע בהצגת אחר הצהריים ידרשו תעודת זהות כהוכחה, או יביעו חשד שמדובר בהונאה. אבל לא, תמיד האמינו לי. אולי מתוך הנחה, ששום אישה לא תוסיף לעצמה שנים, לא בגלל הנחה זניחה בכרטיס ולא בעד שום הון שבעולם. כאשר נתנו לי לנסוע באוטובוס בעמידה ואיש לא הציע לי את מקומו התנחמתי, שאני נראית, קרוב לוודאי, כמי שעוד מסוגלת לעמוד על שתי רגליה. עכשיו כמעט תמיד נמצא מישהו שקם כדי לפנות לי את מקומו, אפילו אם אני לא נוהגת להיצמד למושבו של המועמד לג’נטלמניות ולא נועצת בו עיניים נוזפות, עד שנמאס לו והוא קם. או שלא.

גם אנחנו, הזקנים, לא חפים מגריאטרופוביה. זקן מרושע, אני אומרת בלבי הצעיר, כשהאיש בחלון שמעל לחנייה מסמן לי שלא להתקרב למכונית שלו. זקנה טורדנית, אני חושבת לי, כשאישה אצל הירקן אומרת לי בפעם העשירית, שגם בעלה היה מצ’כיה. להיות זקן זה לא כבוד גדול ואף לא כבוד קטן, זה מאבק יומיומי בדעות קדומות, בזלזול, בהתנשאות, בפחד לתת סיבה לרגשי העליונות המדומה בשעת חיפושים קדחתניים אחרי כרטיס האשראי או בשל חוסר התמצאות פתאומי בתוך בנייני האומה או אובדן דרך ברחובות החד־סטריים של אפקה.

כנראה חסר לי איזה גן חיוני, אבל כבוד – בניגוד להצלחה מקצועית – לא משך אותי אף פעם. לא הייתי תולה על קיר ביתי איזו הוכחה לקבלת פרס זה או אחר או תצלום בחברת בעלי שם ותהילה או תעודת יקירת העיר רמת גן. למען האמת, הייתי די נבוכה כשנתבשרתי על הכבוד שהוענק לי בשנת 2001: אני לא עשיתי מימיי שום דבר למען רמת גן, חוץ מלשלם ארנונה וחשבון מים, שלא כמו עמיתיי לכבוד, שפעלו במועדוני גמלאים וארגוני מתנדבים ותרמו משהו לעירנו. אפרים קישון התרעם שנים על כך שלא קיבל פרס ישראל, ועכשיו, אחרי שהוענק לו הפרס על מפעל חייו, ספק אם הוא מאושר יותר. אבל זה מוסיף לביוגרפיה בצד האחורי של עטיפת ספר. ובערבי כיבוד. Ladies and Gentlemen! כשבאתי בפעם הראשונה לארצות הברית אמרה לי חברתי אתל: אנשים יציגו אותך כעיתונאית מזהירה, כאישיות בלתי רגילה, כסופרת מבריקה. Don’t take it seriously. עד היום, כאשר אנשים מדברים בשבחיי בנוכחותי, אני נבוכה ומתחשק לי להעמיד אותם על טעותם. אבל גם זה טריק ידוע של הצמאים לכבוד.

אני עדיין לא לוקחת את עצמי ברצינות. כול הכבוד לי.

המלצות קוראים
תגיות