רקע
יוסף חיים ברנר
רִשְׁמֵי קוֹרֵא [דניאל שפרנוב מאת א קבק]
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב : ספרית פועלים; 1978–1985

קראתי את הרומן החדש של א. קאַבּאַק: “דניאל שַׁפרָנוב”. הוצאת “ספרות”, ורשה, תרע"ב.


מי הוא דניאל שפרנוב?

ד. שפרנוב הוא אברך רפה ומרוגז־עצבים, שהשאלה הלאומית היהודית אינה נותנת לו לישון. נקוד על “השאלה”, כי לא האַנוֹמאַליה שבחיי־היהודים – חיים טפלים, היונקים בהכרח מצינורות זרים ומתפרנסים מאז ומעולם על חשבון־אחרים – מביאה אותו, אותו ממש, לידי קונפליקטים חיוניים, דרמתיים, בתור בריה חיה היושבת בכלוב של גוף חי אחר, אלא השאלה כשהיא לעצמה, מחוצה לו, הפרובלימה בעלמא של ישראל בגולה, או יותר נכון, הפובליציסטיקה שבאותה פרובלימה, היא היא שמבלבלת את ראשו ומניעה את לשונו. הוא מורה בגימנסיה רוסית פרטית, ושלום לו בה (ההרהורים הקלושים הארעיים על “הרוח הזרה” וכו' בע' 45 הלא אינם יכולים להיכנס בחשבון), הוא בעל לאשה עברית טובה ולאומית, ושלום לו בזה (אם כי אין שלום גמור בחייו המשפחתיים־האינטליגנטיים בכלל), אבל הוא מתהלך תחת כובד־יגון השאלה: “היכן היא הדרך הרחבה והנאורה המובילה אל חרות־העם”, ואין הוא ואין הקורא יודעים מה הוא רוצה באמת, אל מה הוא שואף בכוונה, והעיקר, מה הוא עושה, מה היא ציוניותו, היכן היא ציוניותו בחייו. בשבילו אכן היהדות אינה אלא אסון, לא פחות מאשר לווֹלוֹדיה בן רבינוביץ' ו“שאלת”־היהדות – רק “המקום הכואב שלו”, כמו שאומרים בשפה שהוא מדבר בה עם וולודיה. כשֶׁניקה, אחותו של וולודיה, מראה לו לשׁפרנוב את גולם־ה“יחף” שעשתה, הוא רואה לפניו “גוי” ונזכר בקושייתו של אחד־העם על אַנטוֹקוֹלסקי: למה פסל את איבאן האיום ולא את הורדוס, את נֶסטור ולא את הגאון מווילנה; וכשׁאשׁה רוסית אחת עוגבת עליו, על שפרנוב היפה, הרי הוא דוחה אותה בשתי ידיים רק מפני הטעם הזה, שהיא גויה והוא יהודי. אפילו כשאותה ניקה בת רבינוביץ, הציפורה המצחיקה, לוחשת לו מתוך גניחות: “למה הוא מנשקני, מר שפרנוב? אל ישקני”… הרי הוא עונה לה ברצינות גמורה: “לא אותך אני מנשק אלא את צערנו הלאומי”. ראסקולניקוב, להבדיל בשעתו, אף הוא אמר לסוניה: “לא לפניך אני כורע וכו'”. ברם שם, – כמדומה, שזאת לא יכחיש גם מר קבק – סוף־סוף, האטמוספירה אחרת קצת והמצב אחר קצת. כזאת אמר רוצח קדוש הכורע לפני זונה צדיקה בטרם ילך לעשות כמצוותה ולתת את נפשו לרומסים. וכאן – אדם מוזר ונשיקות לאומיות משונות! כאן – “ראש פרוע, מצח בוער ומכוסה שערות”, והוא, דניאל שפרנוב, מנשק את הצער הלאומי! – – –

על רבינוביץ הבורגני הזקן (גם הוא ציוני!) מעיד המחבר, כי האיש “סבל והצטער מחמת שלא הבין את המומנט”. ואולם, אויה, גם גיבור־הרומן בכבודו ובעצמו, שגם הוא “סובל ומצטער”, אין לו, כנראה, השגת־ה“מומנט” כל עיקר. ניקה, הצער הלאומי, קוראת לו באימתה “ציוני נורא”, ואולם האימה היא דוקא בזה, שציוניותו של הציוני הנורא אין כוחה אפילו ב“לא”, אין כוחה אפילו לשלול כהוגן. זוהי ציוניות ריקנית, ציוניות של דיבורים סאלוניים. בכלל, ד. שפרנוב הוא אדם שהשתיקה מציקה לו. זאת אומרת, אדם, שהסנטימנטאליות הזולה, הדברנית, היא שורש־נשמתו. “חדר נחמד של עלמה־ילדה… תמונות הפּייטנים הגדולים… אמנים חביבים… כונניות יפות, וילונות, צעצועים על שולחן־הכתיבה… לבסוף (?) – המיטה הצחורה – על כל זה חופפת נשמתם של בתולי־העלומים עם סודותיהם הבלתי־נגלים וחלומותיהם הבלתי־מפורשים”. סודות בלתי־נגלים, חלומות בלתי־מפורשים – לשוא, לשוא, מר שפרנוב! אינך מר בר רב אשי!

מובן, שהואיל וכך, הואיל ומר שפרנוב הוא ציוני נורא רק בעיני ניקה הפתיה, ספק הוא, אם יש בו בכדי להביע את כל טרגיותו של האינטליגנט היהודי העממי העושה באמת ובתמים את חשבון אומתו והמקום שהיא תופסת בעולם, כלומר, את חשבון נפשו הוא ואת חשבון מקומו הוא בעולם.

כל זה, בקצרה, בנוגע לגיבור הראשי שלפנינו בתור אדם יהודי. ברם, במה שנוגע לספר שלפנינו בתור סיפור, נעים לומר בפומבי, שהוא נקרא לא בלי עונג. מורגשת יד אמונה של מספר. אמנם, כבכל רומאן אינטליגנטי, חסר גם כאן מעט דם, כלומר, היחוסים שבין הנפשות העושות ברומאן מוגבלים רק בפגישות ודברים בשׁעת־הפגישׁות, ואף לא נקה מר קבק מאותו אופן־הפעולה (ברוסית npiem) הישן של הרומאניסטים המושבעים להעלות את גיבוריהם הראשיים בעיני הקורא על־ידי זה שכל הנשים נמשכות אחריהם; אמנם, הרבה מיתר הגברים המסתובבים כאן אינם אלא צללים: אברונין, שאשתו בורחת ממנו, זליגמן, העתונאי הציוני, מרגולין, “המבקש אלוהים”, ואפילו ניקולאי, אהובה של ניקה, ה“תינוק”. אגב, מר קבק נמשך לבו ביותר אחרי השם־התואר הזה! בע' 6 מדבר שפרנוב על התינוקות המצחקים ברחובות הצנועים והנקיים, בע' 7 צוחקת ניקה כמו תינוקת, כשאומרים לה “יקום פורקן”; לגברת רבינוביץ עונה שפרנוב על עקיצתה: “כלום שׂרה שׁלי תינוקת היא?” (ע' 9). שׂרה שׁואלת את זֶלדינה: “אוהבת הגברת תינוקות פעוטות?” (ע' 81), ובע' 85 יושבים שפרנוב ואשתו כ“זוג תינוקות נפחדים”; מאריה מיכאילובנה, הבורחת מפני בעלה, עשתה, בשבתה בבית שפרנוב, רושם “כתינוקת קטנה־קטנה שעשו לה עוול גדול־גדול”, (ע' 39), ולאחר שהציעה את עצמה לבּונדאים, שישלחוה למעשה־טירור, והם לא קיבלוה, היתה ברגעים האלה “תינוקת, בצעקותיה, בכיותיה, דבריה, בכל, תינוקת שנעלבה” (ע' 64), ואפילו וירה גֵיראסימוֹבנה הפרוצה “מכסה פניה בפיסות־ידיה וצוחקת כתינוקת”, (ע' 24) – היפלא, אפוא, שניקולאי, המתגעגע לרהיטים שבבית־אמא באיבאנובנקה (ע' 98), הוא “צעיר רוסי עם נשמת־תינוק” (ע' 75)? ואולם בדרך כלל יש ברומאן במקצת מרוח הימים ההם, ימי “סחופי־זרם”, אם כי לא בכל הפחד שבהם, ובפרט יש ויש בו השוואת־פרצופים מעניינת (הרי וירה הגויה הנודדת והחיה בכל מקום בכל חושיה לעומת הדודה ווארווארה ומאריה מיכאילובנה, שנולדו יהודיות ושכל נדודיהן מלאים געגועים ו“שבירת הרצון”), שיחות מעוררות מחשבה (אותה השיחה,למשל, שבין מרגולין ושפרנוב, בע' 90–94, על מהותה של היהודיה המודרנית) וסצינות נאמנות ולוקחות לב. הרי אותה הסצינה האידילית הנפלאה שבין דניאל ושרה בפרק ב‘, ע’ 26­–29, וביחוד המעבר אחרי־כן מזה למצב אחר בסוף הפרק; לא גרוע הוא גם תיאור בואה של מאריה מיכאילובנה לסיוֹמה וחבריו (ע' 60–65). ביחוד יש ענין במחצית הראשונה. מהחצי השני הרומאניסטן כאילו מתעייף, אינו יודע מה לעשות לגיבוריו (שאלו אותו, למשל, לאיזה צורך הוא מביא פתאום את אַניוּטה בּרמאן!) – והטמפּו של הסיפור נופל הרבה.


[“הפועל הצעיר”, אלול תרע"ב; החתימה: י. ח. ב.]

המלצות קוראים
תגיות