רקע
יוסף חיים ברנר
רִשְׁמֵי קוֹרֵא [משירי אביגדור פאירשטין]
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב : ספרית פועלים; 1978–1985

כפתקא דנפל מרקיע היה לי הספר “משירי אביגדור פאירשטין, קובץ ראשון, בהוצאת הסתדרות הציונים בהונגריה. בודאפשט, תרע”ב".

פייארשטיין… שם חדש… וכבר ספר של ק"מ עמודים… ועוד קובץ ראשון… ומבודאפשט!

הנני פותח וקורא.

ההקדמה הקטנה – בפרוֹזה – מבטיחה ודוחה כאחת. “אהי נא זיק אחד מפֶּרץ הר־כוחותינו, הבוער באשׁו מקדם לנצחים”. שפיר טובא! ואולם מיד: “אנכי הגבר ראיתי אלוהי־חיינו במשובתו הרעננה והתנובית (משובה רעננה ותנובית!) ואשפוך את נשמתי אל תוך עינו: לברכת נשמתנו העתיקה, הממשמשת בעיניה לאור צפרירים חדשים”. כלומר? מה הוא פירוּשן הפשוט של המלות האלה? מה המשורר שח?

מעבר לדף מתחילים השירים, ושם אנו מוצאים את מר פייארשטיין “שואל בסערה” לאחר שקרע מהעינים “קרוּם־עיוורון־זקנתן של שנים אלפַּים”:


שִׁמְעוּ־נָא רַבוֹתַי דַיָנִים וּמֻמְחִים,

הַעוֹד תֵּת לֹא תִתְנוּ לַחַיִים הַתָּרָה?


והלאה הוא מתנפל על “תכנו של עולם־היהודים, שהוא צל כשר וטריפה” ושואל שוב בסערה: “האפסה כל תקוה לטפס משבעים ושבעה שערי הטומאה”? “האפס כל חזון לפקוח עינים?”

וכאן, עוד יותר מאשׁר בהקדמה, תינתן לפני הקורא דילֶמה קשה: אם להצטער יחד עם המשורר על אשר לא תיפקחנה עיני “הדיינים והמומחים” להניס “צללי כשר וטריפה”, או להצטער על המשורר הצעיר, שהוא מתפרץ “בסערה” לתוך דלתַיִם פתוחות ומטפס לא מע“ז שׁערי טומאה, כי אם, פשׁוט, “משתער” על כתלי מבצר ישן וחרוב, אשר כבר נהרס ו”הובקע" בלעדיו?

ואף על פי כן, מי שלא ימהר לסגור את הספר, כי אם, להפך, יוסיף “לפתוח את נשמתו” לפני המשורר, למען “יבוא זה עליה” (אחד הביטויים השגורים בשירי מר פייארשטיין!), כלומר, מי שינסה לקרוא עוד אחדים מן השירים שלפנינו, הוא, סוף־סוף, יבוא לידי מסקנה נעימה, כי למרות כל השיבושים הבלתי־ספוּרים בלשון, למרות כל הפטפטנות וחוסר כל מידה וקצב ולמרות כל הליקויים הגלויים לכל בר בי רב, הנה האדם אשר כתב את הספר הזה הוא בעל טמפרמנט של משורר. ולא יִפָּלא מה שׁהסתדרות הציונים בהונגריה נזדרזה – ואולי גם נחפזה במקצת – להכניס לספרות השירה הצעירה שלנו את הקובץ הזה. אמנם, ספר של שירים לא הכניסו, אף על־פי כן, לספרותנו גם עתה, כי שיעור־קומה שירתי עדיין אין למר פייארשטיין, עברית עדיין אינו יודע כלל (למרות הסהידו על עצמו, ש“לשונו כל כך עברית”) ואף השירים היפים האחדים, שצריכים היו להידפס, הרי רובם גם נדפסו כבר ב“המצפה” וב“השילוח”. ובכל זאת, אפשר ואפשר להבין את שמחתם של ציוני הונגריה הספוּרים, על שגם בהונגריה שלהם – שומעים אתם! בהונגריה, בארץ המַדיארים, בארץ שאין בה כל זכר לסביבה תרבותית עברית! – נולד וגדל איש, אשר “מותו לא יהיה כמות כל בן־השירים”… איש המוצא די און בנפשו לומר:

כִּי נֶפֶשׁ־כֹּל נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ כָּל בִּרְיָה

וְעֶרֶשׂ כָּל רוּחַ יִנוֹעַ בְּמחִי;

וְנֶפֶשׁ־הַנְפָשׁוֹת מְחַבֵּק אֲנִי,

וּלְבָבוֹת מְנַשֵׁק אָנֹכִי.

__________


ההתלהבות של מר פייארשטיין (אותו “ואשאל בסערה”), הנותנת בפיו הרבה ביטויים מהבילים, אמרות מתמיהות ותפילות תפֵלות, היא גם שׁעושׂה בהרבה מקומות רושׁם שׁל אמיתיות נלבבה ומאמתת את ההרגשה, כי למרות הכל, יש לנו עניין עם משורר. למרות “השחר הבא על נפשו הבתולה, על נפשו המלאה דם תנובה ונשיקה”, למרות כל “בבואותיו המצטחקים” ו“מחשׁבותיו השׁושׁניות”; למרות מה שׁ“הָרי לשד־סיני” יפיצו אצלו “ריח־ענבים” ו“נשיקת־הרוממות” בפיו “לאלה הבתולות שאינן נצמדות לקושרים” ועוד ועוד זרות ומשונות מרבה להכיל – למרות כל זאת יש בהתלהבותו, המזכירה גם את כל הסגולות הטובות שבפייטנותו של יצחק קאמינר, עוד דבר־מה, הבורא למשורר ניב־שפתים מיוחד ומוציא מכינורו, יחד עם הפסוקים המשונים והמטורפים החוזרים ונשנים, גם אקורדים אוריגינליים ומושכים את הלב למדי. הנה, למשל, השיר “וכזאת עוד כלא היתה”, שברוב דברים, אבל גם באופן מיוחד ועושה רושם, דוקא על־ידי רוב הדברים הקולחים, יתואר בו כל “הסוד הגלוי המשוטט בתוכנו”.

סוֹד־חַיִים, אוֹ אַחֵר, סוֹד־שַׁחַר, סוֹד־פָז.

וַאֲנַחְנוּ לא נֵדַע,

וַאֲנַחְנוּ לא נֵדַע מַה נַעֲשֶׂה.

– – – – – – – –

עֱזוּז אֵיזֶה רַעַשׁ מְפַעְפֵּע בְּתוֹכֵנוּ,

וֶעֱזוּז אֵיזֶה שָׁלוֹם, הַמִשְׁתַּפֵּך כִּטְלָלִים,

עֱזוּז־שְׁלוֹם־הַכּל, הַשׁוֹטֵף עֵינֵינוּ

וְגִילָה גְדוֹלָה הַמְסַמְאָה אֶת כֹּל.


כיוצא בזה הם גם השירים: “חבלי לידת־חיים”, “אנכי הרואה”, “שבועתי”, וביחוד “אחרי מיטתי”, ואחרים. אמנם, הקריאות הלוחמות הידועות: “שובו אל החיים” וכו', שלפני חמש־עשרה שנה היו משולבות עם הרבה צדדים אחרים והרעישו לבבות יחיד־סגולה, הנה אצל משוררנו המתחיל כיום בשנת תרע“ב הנן מצלצלות כ”מאוחר“. ובכל זאת, הנה בצירופיהן החדשים יש איזה דבר, שאינו נותן לנו לפנות להן עורף. הסתום מרובה על המפורש והפרוץ על העומד. ההתנשקות התנובית והרעננות המשובית אינן פוסקות; ולא עוד אלא שאותם התארים המשמשים פעם לשבח, משמשים בפעם אחרת לגנאי. פעם, למשל, מתפאר המשורר, ש”עין נשמתו השובבה כשחקים פתוחה" – הרי משובה לשבח, ופעם פונה “הרצל ברגעי זעמו” ואומר: “אולי זה רחם תרחמו נפשכם, הנפש המשובה” – שמע מינה, שהנפש המשובה טעונה רחמים… ואחרי כל אלה, כשאתה שומע איזו קריאה של המשורר הצעיר, כמו באלוהינו נשתגע" – אתה מאמין לו, סוף סוף, כי אכן זיק הוא, וזיק מאיר, מפֶּרץ הר־כוחותינו… מקסימה ההתלהבות! ולה לא די שׁהכל יִסָלַח – היא גם אינה מבקשת סליחה…

שירת פייארשטיין לפי שעה היא שירת ההתלהבות הצעירה. התלהבות מיוחדה פנימית גם לשירים העצובים “באיזו ימים”, “המשתרבב הטמא” “ואני קו־הזמנים” וכו' – שירים, שאם אינם ענין לעתיד, ניתנו דוקא בציקלוס “בן־העתיד”, המוקדש “לצרור המור וכו' שהתנשקו עם נפשי בחלום־נצחים אחד בשם תחייתנו העליזה”. בעולמו של המשורר הצעיר מתגולל עושר של פּתּיטיות, דברנות, רעיונות־עלומים, אגיטאציה של תחיה. למרות האמינו, בתור ישראלי מודרני, בקווים, בצבעים (שיר “הכנעה”), הנה הוא בעצמו זר לגמרי לשירת־צבעים שוקטה או סוערה, ולליריקה של הטבע אין מקום אפילו בציקלוס־האהבה של ספרו, ששמו “חתנובות ולבשׂורות”. לבשורות – שְׁמָא גָרים. פייארשׁטיין בא לאחיו כמבשר־התחיה. אכן, משם, מהרחק, אין הוא עדיין יודע לבשר הרבה. השיר ”ושם הרחק“, למרות צורתו החיצונית האוריגינלית, עושה רושם עלוב באילמוּתו: שם, כלומר פה, בארץ־ישראל,,יש פלא, ושמו הר־התמרים”(?) “וטל נוזל בגלי השילוח”… אבל בשירים המוקדשים לאמו, “לב־יהודי־הנחילתו”, ולנשיקת אהובתו “המחַיה בו הדורות, העתידים לראות אורה ולשיר שיר חי” – יש באמת הרבה הרגשות חדשות, פוריות, וקבלת־עולם בלהט־הרגש המצרף ומטהר. חבל רק, שגם פה אין הבשורות מוצאות את ביטויין ההולם. עכשיו, בצורתן הנוכחית, אנו מתהלכים בתוכן כמו בשדות־קוצים. זמנים עוברים עד שמוצאים את הפרח המבוקש. הליכה מעייפת וגם מרגיזה. ולאו דוקא את האוהבים דרכים סלולות.


[“הפועל הצעיר”, טלול תרע"ב; החתימה: י. ח. ב.]

המלצות קוראים
תגיות