רקע
יוסף חיים ברנר
מִפִּנְקָס קָטָן ["בארץ היהודים" לש"י אימבר]
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב : ספרית פועלים; 1978–1985

משורר יהודי בן־גליציה, עדין רך, קצת־ילדותי, כהרבה מאחיו בני־עמו ובני־ארצו, שהה זמן־מה בארץ־ישראל, ובשובו לביתו כתב קובץ־שירים קטן ונאה “בארץ־היהודים”, הלא הוא “אין יודישען לאנד”, געדיכטע פון שמואל יעקב אימבער, פערלאג “קדימה”, לעמבערג, 1912.

אימבר… גם נפתלי הערץ אימבער המנוח “שורר” על ה“עיר בה דוד חנה”, ואף זכה ונעשה שירו למעֵין שיר־עם; אימבר הצעיר, שמואל יעקב, בן־משפחתו, אינו משורר בעברית (גם אהבתו אינה בעברית, והנערה הארץ־ישראלית, שראה בחזון, כבר התאוננה עליו על זה); הוא משורר בשפת־העם המדוברת ברוסיה־פולין, ולמרות שגם הנעימה שברוב שיריו היא עממית באמת, ספק הוא, בכל זאת, אם יֵעָשׂו שיריו לשירי־עם: הזמנים נשתנו… ואולם, איך שיהיה, יפה ויפה כוחו הפואיטי של בן־האח מכוח הדוד…

לפני שנים אחדות כתבתי ב“הבוקר” של פרישמאן על אימבר לצאת ספרו “וואס איך זינג און זאג”.

מאז נזדמן לי לקרוא ממנו רק את הפואימה “אסתר’קע”, שלמרות על יפיה הלירי והעממי, הרי אינה פואימה, אינה שיר־עלילה אחד, בהיות שהעלילות והנפשות העוללות נשארות בצל, כי אם מחרוזת של פנינים ליריות־עממיות נחמדות רתוקה בשרשרת־זהב; עכשיו הגיעה לידי מחברת־השירים הקטנה, ומה נעים לי להביע ברבים, שזה הרבה זמן לא קיבלתי עונג כזה משירים בשפת־העם.

בנוגע לתוכן של הרבה שירים מן הספר הזה, אמנם, ימצא האדם המיושב גם פה מקום להקשות. המשורר, למשל, מספר בשיר־ההקדמה, ששעות קשות באות עליו לגזול ששון־לבו; מחשבות כיונות עם צואר נטוי לשחיטה באות להזכיר לו את החרבן. והוא, המשורר, לא ינוח ולא ישקוט עד שיהפוך את היונים לעורבים, ואת העורבים ישרוף באש הסנה הבוער בלבו. והנה,אש־סנה" הרבה יש גם בלבו של אביגדור פייארשטיין ההונגרי, שכנו של אימבר… ובנוגע לנוי־הצורה ולעוז השוקט שבשיר הקצר שלפנינו אין להביע כל אי־רצון (מלבד אולי המבטא “פערשווארצען” בנוגע לעורבים, שהם, כידוע, שחורים גם בלאו הכי…), ואולם מה שנוגע לפירוש־המלים הפשוט, או נאמר לביאוּר־הסמלים של יונים ועורבים בנדון דידן – אין בהירות יתירה… וסתם מקשן אם ישאל: למה להפוך את היונים לעורבים, אם גם סופם של אלה האחרונים שריפה – לא אדע מה לענות לו…

ובכל זאת – יפה:

עס קומען די שעה’ן מיין הארצפרייד צו רויבען,

עס קומען צו שוועבען געדאנקען ווי טויבען,

ווי טויבען מיט העלזער צום חלף־שניט אָפען –

און כ’טראכט פון דעם חורבן, וואס האט אונז געטראפען.

און כ’האָב נישט קיין רוּה און קיין רוה וועל איך האָבען,

ביז כ’וועל נישט די טויבען פערוואַנדלען אין ראָבען –

איך וועל זיי פערברענען און וועל זיי פערשוואַרצען

אין פייער פון סנה, וועלכער ברענט אין מיין האַרצען1!


זהו כוחו של שיר יפה!

המשורר נדד הרבה. ארצות מלאות ששון סייר וראה בלי ששון בנפשו החולה. ואולם הנה בא לארץ “העניה והקדושה”, “העניה והקדושה כעריסת־ילד”, – וכאן מצא מנוחה שלמה.

אמנם, פטור בלי הפרזה פאנטאסטית אי־אפשר. המשורר, למשל, מאמין שארץ־ישראל כולה כילד, מעולם לא טעמה טעם־חטא, דמעת־העוני עוד לא חיללתה ושוועת חמס עוד בה לא נשמעה. האומנם? ודברי־הימים מה הם אומרים? והפלחים בארץ־ישראל כיום מה הם אומרים?

ואולם תחת זאת, בכל מקום שהמשורר אומר “גירא בעינא דמציאות!” הוא לוקח את לבנו שבי. אחרי ה“וויזאן” מתחילים השירים: “צימוקים ושקדים”, “שדות־יהודה”, “צילצלו החרמשים”, נערה לי נראתה", “גם האהבה”, “השומר”, “ים־יפו”, “הירדן לי סיפר” – כמה מתוקים כל אלה!


[מתוך העזבון, תרע"ב.]


  1. בָּאוֹת הַשָׁעוֹת לַחֲמֹס שִׂמְחַת־נֶפֶשׁ,/ עֲדַת מַחֲשָׁבוֹת כַּיוֹנִים מְרַחֶפֶת, / כְּיוֹנִים שֶׁגָלוּי צַוָארָן לְמַאֲכֶלֶת – / אָז אֶהְגֶה בְּחֻרְבָּנֵנוּ, חֻרְבַּן־הַמַפֶּלֶת. / וְלא עוֹד מְנוּחָה לִי וְלא אֵדָעֶנָה / עַד אֶהֱפךְ הַיוֹנִים, לְעוֹרְבִים כִּי תִהְיֶינָה – / אֲנִי אַשְׁחִירֵם, אֶשְׂרְפֵם בַּשַׁלְהֶבֶת, / בְּאֵשׁ־עֵץ־הַסְנֶה, שֶׁבְּלִבִּי מְהַבְהֶבֶת!  ↩

המלצות קוראים
תגיות