רקע
יוסף חיים ברנר
משדה הספרות ["ספר המשתה" מאת אפלטון, הוצ. "יפת"]
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הוצאת “יפת” הגוססת עוד לא מתה, כנראה וככל דבר שעודנו בחיים ­– יהיו חייו איזו שיהיו ­– עוד לא כלו כל קציו ועודנו עלול להפליא את מיודעיו בדבר־מה. גם “יפת” זו, החיה עוד, עמדה והוציאה בימים היותר אחרונים (ימים שלא רק שאין בהם כל חפץ ביופי וביצירת־יופי אלא שגם יפיפותה של אירופה שכבר נוצרה עולה בלהב־כדורים ואין מרחם) בתרגום עברי מספיק, ובמקומות רבים גם טוב, יצירה אמנותית אחת משופרא דשופרא ד“יפת” ­– הפעם “יפת” באותיות מפוזרות! ­– הלא הוא “ספר־המשתה, שיחה על דבר האהבה” של אפלטון.

הספר מתורגם ­– וכאמור, לא רע ­– על־ידי אשר בן־ישראל, ומהמתרגם בא גם “מבוא גדול(!) על־דבר חיי אפלטון וערכו הפילוסופי והספרותי” (כך כתוב על שער־הספר: מבוא גדול על־דבר ערכו הספרותי של אפלטון…). ואכן במה שנוגע לזה המבוא, אי־אפשר שלא להעיר, כי בלעדיו לא היה “ספר־המשתה” מפסיד כלום מערכו… בכלל, טעות היתה בידי ההוצאה לחשוב, שלא סגי בלי “מבוא”; כי, ממה נפשך: קורא שאין לו השכלה ספרותית ואין לו חך טועם בשירה, הן הוא לא יחוש כלום בקריאת ספרו של אפלטון גם אחרי כל מבואות “גדולים” שבעולם; מאידך גיסא, קורא שטעם־הקריאה האמיתי, זה נחלת הנשמות העדינות ואוהבות־הספר, אינו מוזר לו ­– למה לו המבואות, כשהספר בעצמו לפניו? לו לא יאירו כלום המבואות, ובאמת לו לעולם אין צורך במבואות, אם רק הללו בעצמם אינם יצירות ספרותיות הגונות כשהם לעצמם, שאז, כמובן, דינם כדין־הספר. ברם, את השבח הזה אי־אפשר, לצערנו, לומר בנוגע למבואו המלוקט ­– המלוקט ולא המתורגם ­– של בן־ישראל. בן־ישראל יודע, כפי הנראה, להריק את מה שהוא קורא מכלי אל כלי, ותרגומו, רשאים לומר, עלה לו, אבל הוא אינו יודע לעשות כל צירופים משלו בעולם־המחשבה של אחרים, ואינו יודע לדבר בטעם גם על זה שהרגיש בטעמו. בכל רגשי התודה שלנו למתרגם הנכבד על שטרח והמציא לנו, הקוראים העברים, ספר יקר כזה, על כרחנו לציין, שהמבוא שלו כתוב בלי טעם והבּאנַאליות שבו מרובה על דברי־הערך. הגיעו בעצמכם: אדם בא במאה העשרים וכותב על דברי־הערך. הגיעו בעצמכם: אדם בא במאה העשרים וכותב על אפלטון בטון של ניקרוֹלוֹג עתוני על סופר צעיר בעל־כשרון שהלך לעולמו: “אפלטון היה פילוסוף משורר, ומשק כנפי בנות־השיר הצחורות נשמע בכל יצירותיו… לבו ילך שבי אחרי הדר הטבע, פטפוט הנהר הנעים וכו'… את אזנו הדקה יטה להקשיב למנגינתו המילודית של אֵל־היער ולריקוד השמימי של בנות־ההרים הנאוות”… אחר כך יבוא: “אפלטון היה פילוסוף המוסר”… “אפלטון הוא פילוסוף־יוצר, והפילוסופיה שלו נובעת ממקורות היצירה הטהורה”… “רחוק הוא רוחו האוניברסלי של אפלטון מקביעת שיטה מסויימה ומוגבלה” ­– בקיצור, כל מה שיש בכל ההספדים המנוסחים והמסות המנוסות, ואם תמצא לומר, כל מה שאפשר לכתוב על כל גדולי־הרוח של האנושיות יש כאן וכתוב כאן ב“מבוא” זה… אפילו זה שאפלטון הציל את התרבות היוונית מ“הביטוי הנבוב והמזוייף”. כי “הזיוף והמלה הריקה הם סם־מות לכל תרבות אמיתית”. כן, זה ודאי נכון. ואולם, אהה, בן־ישראל לא נשמר מפני “סם־המות” ואינו שומר את פיו, אינו מדייק בלשונו ואינו חושב לקבל אחריות על מה שהוא מוציא מפיו. הנה, למשל, הוא מביא את המבטא מתוכחת הפילוסוף לבריות על שלא יתנו דעתם ל“פרסום וכבוד, לבינה ואמת ולשלום־נפשם” (ע' 3) ­– הרי שהשאיפה לפרסום וכבוד אינם ­– במובן הפילוסופי ­– מן הדברים הגרועים: וכעבור עמודים אחדים הוא, הכותב, מגנה כבר מלך הדיוט אחד על ששאף ל“פרסום וכבוד”… ולא את הסתירה שבזה רוצה אני לציין ­– “סתירה” אין כאן, כמובן ­– אלא את זה, שהכותב בכתבו “פרסום וכבוד” בפעם השניה לא זכר, כנראה, שבמלים האלה ממש השתמש זה עתה ובמובן אחר; שהרי אלמלי זכר, היה בורר אחרות במקום הזה. או הנה אתה מוצא אצלו את הרעיון הישן והנכון, לכאורה, ש“השקט האמנותי של בעלי המוסר היווני הוא שקט הבא לאחר השתחררות מן הכוח האיום והטמיר של החומר” (ע' 2); אבל בעוד שורות אחדות שם הוא כבר אומר, ש“הצורה האמנותית של היונים היא מגבילה ומצמצמת”, והיהדות, “החומר הכביר המלא ניגודים וחליפות”, נלחמת בה על כן מלחמת־עולם… ולא חלה ולא הרגיש, שאם השקט האמנותי היווני הוא לא מפני עניות־החומר וחוסר ניגודים וחליפות, כי אם מתוך השתחררות ועליה על חומר כביר, הרי שצורת־האמנות ההיא כבר אינה מגבילה ומצמצמת, כי אם דוקא מרכזת, מסדרת, מכניסה הרמוניה ומצילה מן הכאוֹס! אבל בעוד שורות אחדות הנה שוב: “תרבות־החומר בלבד (כלומר החומר בלי צורה) סופה להיות נבובה ולהיהפך לתוהו ובוהו, ותרבות־הצורה סופה להתנדף ולהגיע לידי שטחיות נבובה” ­– והתמיהה מתרבה: תרבות־הצורה, זאת אומרת, התעלות על החומר ­– ושטחיות נבובה? מאידך גיסא, תרבות־החומר, היינו הניגודים והחליפות, התוהו והבוהו, עתידה להיהפך לתוהו ובוהו וסופה להיות נבובה? מה כל זה אומר? מפני מה תיוָסר תרבות־הצורה ב“שטחיות נבובה”? ואיךְ? ואיךְ, מצד אחר, יֵהָפךְ התוהו־ובוהו שׁל תרבות (?) החומר לתוהו ובוהו? האין כל אלה דברים “נבובים”? האין כל זה רק בכדי לסיים בכי טוב ולחזור על מה שכתוב בכל המאמרים מסוג זה, ש“רק מהתאחדות היהדות והיוונות עתידה תרבות שלמה להיוָצר” וכו' וכו'?

אף־על־פי־כן ­– לכבוד־האמת ­– יש גם במבוא זה הערות של טעם ודברים הראויים להישמע. אותו דיבור־המתחיל, למשל, על “הרגש המיחד (כלומר, המיוחד; כל הספר חסר ואוים ויודים: האורטוגרפיה של “החנוך”!) הממלא את לבנו בשעה שאנו באים לשתות ממעינות התרבות העתיקים”. ובאמת המודרניות של הספר הזה מפליאה! אין לומר, “כאילו תמול נכתב” ­– תמול לא נכתבו ספרים כאלה! אלא שבעוד שאנו קוראים את רוב ספרי־המופת, אנו נפגשים על כל צעד בדברים שכבר נתיישנו, בדברים שנאמרו רק לזמנם ושכבר עבר זמנם, הנה השיחות החיות שלפנינו כאן מזכירות לנו, כי כל אשר אנו הוגים ומרגישים עתה כבר הגו והרגישו והשיגו בני דורו של אפלטון ושבכלל דבריהם דברינו… מיוחד הוא הרגש הזה!

הנה אתה שומע מפי סוקראטס, ש“כל מי שהוא חכם שוב אינו פילוסוף כלל… הפילוסופים הם אנשי־הביניים”… הנה אתה שומע מפיו במקום אחר מה שאמר הרב ר' נחמן מבראסלאב אחרי אלפים בשנים: “לכשיראה לפניו יופי רב ועצום, שוב לא ישתעבד כעבד רק אל היופי של עולם אחד בלבד, של איש יחיד, של נימוס בודד ­– דברים המביאים את בעליהם לידי שפלות וקטנות־המוח ­– אלא ישחה בים־היופי הגדול”… או הנה בא אלקיביאַדס שיכור ומדבר גדולות ונצורות על סוקראטס ­– ובכל דבריו כאילו יתכוון אפלטון להוציא מלב היכול לחשוב, שהחזיון סוקראטס הוא צמצום־החיים, שהשלילה של סוקראטס היא פרי נקמת גבר־אין־אונים (יִזָכר הפרק “דֶר פַאל סוקראטס” שׁל פרידריךְ ניטשׁה!)… אלקיביאַדס ההֶלֶני היפה בהתגלות־לבו מגלה לנו את פצעיו הוא אשר פצעו סוקראטס, זה האיש המפחד, לכאורה, מפני כל… אף הוא מגלה לנו את מהותו של סוקראטס ­– לאפוקי מאלה שיכולים לטעות טעות נוראה בתכונה זו… הם, בני דורו של אפלטון, ואפלטון בראש, כבר הבינו וידעו, אפוא, את כל הפחתים, שהרוח האנושי יכול לנפול בהם, את כל הפקפוקים בדבר גבורתה וחולשתה של התכונה הסוקראטית… פחד תוקף אותנו, האנשים המודרניים… ­– ­– ­–

היטיב להבין בעל־המבוא גם את הצד הדרמתי שביצירה זו, כלומר, מה שב“ספר־המשתה” לא הרעיונות עיקר, כי אם בעלי־הרעיונות, יותר נכון, האופי של בעלי הרעיונות. סוקראטס, למשל, אומר כך, מביא את מחשבתו לידי גילוי באופן הזה, ולא באופן אחר, מפני שהוא סוקראטס, מפני שהוא אינו יכול לומר אחרת ובאופן אחר. וחזר הדין: מפני שהוא כזה, שיכול לחשוב רק כך ולא אחרת ולומר רק כך ולא אחרת, לכן הוא הוא סוקראטס. וכן יתר הנפשות העושות בשיחה. כן, העושות. בכוונה נאמר כך, כי השיחות הללו ­– מעשים הנם, עלילות, ולא דברים. לפנינו לא מדַברים, כי אם אנשׁים חיים פועלים. הנה אפּוֹלוֹדוֹרוֹס ה“מטורף”, שכאלקיביאַדס ה“הולל”, אך מסטרא אחרא, הוא חתיכת קולטורה הֶלֶנית טיפוסית, איש ש“עד לפני שלול שנים היה נודד ממקום למקום, מסור בידי המקרה”, האמין שהוא עושה איזה דבר, בעוד שהיה עלוב מאד, על פי הבנתו עתה, בעת שהוא יוצק מים על ידי סוקראטס. עתה למד לזלזל בכל, בעצמו ובאחרים. ורק את רבו הוא מעריץ ולתורתו ייחל. גם לו חלק באהבה! והנה פידרוס הפותח את השיחה על האהבה ומדבר על אירוס כפרופיסור נכבד לדורות, לא בלי קצת פידאנטיוּת של מורה להיסטוריה; והנה פאוזאניאס, איש־הרוח המצוי, איש המוסר והאסתיטיקה המקובלים, המבדיל על דרך־הפשטות בין האהבה הנפשית, האמיתית, ובין האהבה המגושמה, אהבת־הבשר, ודבריו על המעלה שבבקשת־אהבה מגברים, שכבר החל זקנם לצמוח, כלפי בקשת־האהבה מזכרים עוּלי־ימים יוכלו לשמש דוקומנט ממנהגי מיוחסי־היוונים בימים ההם. מה שנוגע לארקסימאכוס הרופא, הרי הוא מדבר, כמובן, על האהבה־ההיגיינית והבלתי־היגיינית. אריסטופאנס המהתל המושבע (שמו נשמט משום־מה מרשימת שמות־המשתתפים בשׂיחה) מדבר בטוֹן אירוני־מיתַּמֵם על רגשׁי־האהבה כחכם־החיים, ויורד לנבכי הפסיכו־פיסיולוגיה של הרגש הזה, ואגב הוא שולח חציו השנונים ללב האלים, ש“לא נתנם לבם להשמיד את כל המין האנושי”, כי עתה תחדל עבודת האלים; ובמקום זה החליטו לבתר את האדם לשנים, למען ירך לבו ולמען תצא מזה גם תועלת להם, לאלים, בהיכפל עובדיהם… אריסטופאנס כבר יודע את ההמצאה המאוחרה של “גם אלה לחכמים יבינו מדעתם”, כי לא לגויים של זמננו אנו מתכּוונים, בעוד שבאמת מתכוונים אליהם. הוא אומר: “ואל יבוא ארקסימאכוס להתל בי ולאמור, כי מכוון אני בדברי לפאוזאניאס ואגאתּוֹן. כן… אפשר… שהם שניהם בנים לאותו המין הזכרי העתיק, ועל כן זכריים הם מטבעם”… אבל הנה גם אגאתון בעצמו, גיבור־הנפש, הדרמתורג המצליח. הוא, הצעיר, מדבר ומצטט חרוזים ממשוררים אחרים על צעירותו של אירוס ועל השירה שבעלומים בכלל, על רכותו ועדינותו, על יפיו וטובו של אירוס; והוא ממליט פסוקים נאים ופואיטיים כגון: “אירוס יוצר כל עדינות, רעננות ושאננות, נוי וגעגועים וכיסופים בלב אנוש”. ולבסוף הנה גולת־הכותרת, הנה סוקראטס, העושה קודם כל לצחוק את אגאתון ואת דבריו היפים בלגלוג, שאין עומד כנגדו. ראשית ויכוחו עם אגאתון מזכיר לנו קול צחצוח החרבות שבמלחמת־השנַים: אחת, שתים, שלוש ­– והנואם היפה מתנגדו נופל שדוד. ובנוגע לעצם הענין, הנה גם סוקראטס רואה באירוס מהרהורי־לבו, גם הוא מצייר אותו בצלם ודמות עצמו. אירוס הוא… דימון, העומד בין האלים ובין בני האדם. “הדמיון (הדימון?) מקומו באמצע, והוא ממלא את החלל שבין הקיים והנפסד, ועל ידו מתאחדת כל ההוויה כולה”. אירוס אינו טוב ואינו יפה, אבל הוא “ירדוף בערמה אחרי הטוב והיפה”. “יש שהוא פורח ומלא חיים ויש שהוא עיף ונוטה למות, והכל על־פי הרוב באותו יום”. בקצרה: אירוס הוא אוהב ולא אהוב, והאהבה בדרך כלל ­– זוהי הפראת היופי, להפרות כל גוף נאה וכל נשמה עדינה; השאיפה אל האלמות. סוקראטס המלגלג לדבריו היפים של אגאתון יודע בעצמו לדבר על “הדרך הנכונה היחידה, שבה נכנס אדם לתוך היכל האהבה, או שבה מוליכים אותו שמה: מתחיל הוא ביופי פרטי זה הנמצא בתוך כל הדברים והולך הלוך ועלה בסולם־המעלות, עד שהוא מגיע אל ההוד הנצחי. עלייתו עליה של הדרגה: על דרגה ראשונה רואה הוא את היופי שבגוף אחד, על דרגה שניה את היופי של שנַים, ואחר־כך את היופי שבכל הגופים כולם. ומן היופי שבגופים עולה הוא מעלה אל הנימוסים המפוארים ומן הנימוסים המפוארים אל הדעות הנאוות, עד שהוא מגיע אל הדרגה האחרונה, אל החכמה היחידה והמיוחדה, היא חכמת ההוד הנצחי. ומשהגיע אדם לידי דרגת־חיים זו, סוקראטס אהוב, נעשים החיים נוחים וכדאים לו, אם ישנו כדבר הזה בעולם”. “סוֹקראטס אהוב” ­­– כי כל הדברים האלה לא בשם עצמו ידברם סוקראטס, כי אם בשם אשה חכמה אחת (דוקא אשה! זה אופיי למסיבת־ה“זכריים” ההיא!), אשר דיברה אליו. הזהירות האמנותית של אפלטון בנוגע לאופן־דיבורו של של סוקראטס היא כל כך עצומה, עד שאפשר שחשב למן הנמנע לתת לו לדבר בעדו. ולמרות שכל הספר הוא דברי איש מפי איש: אפולודורוס בשם אריסטוֹדימוס, בשם המשוחחים, הנה בנוגע לסוקראטס עוד לא נאמר בזה די, הדברים אינם מוּשׂמים ישר בפיו והוא אינו מביע את מחשבותיו הוא ממש, כי אם מוסר רק מה שקיבל מפי דיוטימה. דיוטימה, שסוקראטס הלך אליה ללמוד ממנה, מדברת ­– לא כלי שלישי אפילו, כי אם כלי רביעי ­– והוא בעצמו עדיין לפני ולפנים של המסך. ברם, אלקיביאַדס ממהר לבוא: להרים את המסך ולגלות את סוקראטס… על סוקראטס נקל לדבר מאשר לתת לסוקראטס בעצמו לדבר…

דבר־בואו של אלקיביאַדס אל המשתה בסוף, כהליכת סוקראטס ואריסטודימוס אל המשתה בהתחלה, הנן סצינות דרמתיות, שמי שלא ראה אותן מעל הספר הזה שבידינו, לא ראה מאורות של אמנות מימיו! בכלל, ההקדמות והשיחות הצדדיות שבין נאום לנאום אינן נופלות בערכן החיוני מהנאומים עצמם (הדברים, למשל, שנפלו בין ארקסימאכוס ואריסטופאנס בע' 52 והלאה בע' 57; בין אגאתון וסוקראטס בע' 65, וביחוד בע' 71 וכיוצא). כי כאן לא השיחה על האהבה כל העיקר, כי אם גם תיאור תמונות־החיים מסוד חכמים ונבונים ביוון העתיקה, איך נהגו, איך דיברו, איך שתו ואיך התעלסו באהבים ובשיחות נעלות. ועיקר־העיקרים: איך בילה סוקראטס, בחיר־בני־היוונים, כליל־השלימות, לילה אחד במשתה־יין ובפילוסופיה. לפנות ערב “עלה מן הרחצה וסנדליו נעולים ברגליו, מה שהיה נוהג רק לעתים רחוקות”; פגש בו אריסטודימוס, המתאבק בעפר־רגלי־חכמים, ושאלו: “סוקראטס, לאן פניך מועדות ולשם מה התקשטת והתהדרת כל כך?” ענהו סוקרטאס: “אל המשתה אשר אצל אגאתון. אתמול השתמטתי מחג־הנצחון ­– בורח אני מפני השאון הרב ­– אולם הבטחתי לאגאתון לבוא אליו היום. ועתה הנה התיַפּיתי כל כך, למען יבוא היפה אל היפה”. והנה הוא בא, יושב, מדבר, אוכל ושותה, שוקע במחשבות, שולח הערת־רמיזה לצד אריסטופאנס, ש“יש לו שיח ושיג כל הימים אך ורק עם אירוס ואפרודיטה”, מראה יפי־נפש ונימוסים נאים, מדבר פעם עמוקות ודקות ופעם בשני פנים ובצחוק מסותר: “ומששמעתי את דבריה אלה, שוב הייתי משתומם ואומר: ‘דיוטימה, החכמה בנשים! האם הכל נוהג כך באמת, כמו שאת אומרת?’ וכאחד הסופיסטים המצויינים המשיכה דיוטימה את דבריה: ‘ואיך תחשוב אחרת, סוקראטס?’” עד שאלקיביאַדס בא ומנסה בראשונה לדבר גסות אל בן־העליה: “מדוע אווית לך מקום זה לשבת? האם לא היה מקום פנוי לך אצל אריסטופאנס או אצל אחר היודע מהתלות?” סוקראטס, כביכול, שקול כנגד יודע־מהתלות אחר, כנגד שולל־חיים אחר בעלמא… אלא שזה לא יארך: סוקראטס אינו מאוהבי־מהתלות כאריסטופאנס! הוא, אלקיביאַדס, יודע, סוף־סוף, מהו סוקראטס והוא מגלה זאת גם לאחרים. סוקראטס, לכאורה, אינו יכול לשים מעצור ברוחו בשעה שמי שהוא מהלל בפניו איזה אל או איש אחר זולתו. אבל לא זהו כל סוקראטס. יש צדדים אחרים באדם זה, יש מעשים אחרים, שהוא מוכשר להם. סוקראטס הוא סאטיר קדוש, יהיר וזד, אבל גם נערץ, וגם מקור־השאיפה אל הטוב. הוא הביטול והוא גם האהבה! הוא אוכל את נפש־האדם, והוא גם מרפא אותה. מלוא־כל העולם כבודו. מלוא־כל־הספר כבודו. כולו ­– רוחו של סוקראטס המרחף. וסוקראטס יושב ושותה ומעיר הערות שנונות ובז לכל ונעלה על הכל ומעביר את הכל בשתייתו, ומביא את הכל לידי הסכמה אליו ולידי שינה. ואחר כך הוא קם והולך לו, “בא אל הליקיוֹן, רוחץ את בשרו במים ושוהה שם כדרכו כל היום. אך לפנות ערב הוא שב אל הבית ואל המנוחה”.

לקורא העברי, שׁלרוב רק שׁמועות שׁמע על ההֶלֶניות, ישׁ בספרים כעין אלה משום פיקוח־עינים. עתה, כש“ספר־המשתה” כתוב עברית, יש לו האפשרות, אם רק אין מניעה מצד התפתחותו להבין את זה, לקבל ראשית־מושג מהגדלוּת של חכמת־יוון הקדומה. כאן ילמד להכיר, מה זו תרבות־רוח מצורפה, מה זו השקפת־חיים עליונה, מה זו יצירה קלאסית יוונית. השנאה הצודקת שיש אולי בלבו אל עם־היוונים בעבר ובהווה ­– אל זה העם המושׁחת והכוזב ­– לא תַכהה את עיניו לבלתי ראות את האור הגדול במקום שישנו. והאור הוא גדול.


[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"ה; החתימה: ב.­–י.]


המלצות קוראים
תגיות