מלחמת יהודה והגליל – אידיליה מאת דוד שמעונוביץ

“מולדת”, כרך ו' חוב' ב־ג, יפו, תרע"ד.

אם המציאות הארץ־ישראלית הדלה בקשר עם חלומותיה העשירים יכלה להשפיע על מי שהוא בספרותנו להפרות את לבו הפראה שיש בה ממש, הרי לא נפלה השפעה מאושרת זו אלא בחלקו של המשורר בעל האידיליה הזאת הנקובה. לא רבים היו ימי שבתו של דוד שמעונוביץ בארץ, ורב הוא הרכוש החזיוני החי, אשר הוציא אתו מתוכה. אמנם, לא בגפו בא אלינו: כבר הרשמים שקיבל בדרך לארץ־ישראל הולידו לפני שנים אחדות את הדברים היותר חזקים שבקובץ “ישימון”; ברם, אחרי צאתו עוד הגדיל לעשות. אכן, הוא יצא ברכוש גדול. שתים־שלוש שנות־נדודיו בארץ־ישראל מפרנסות זה כמה את בת־שירתו לגדל לא רק עשרות־עשרות של שירים מן ההווה ומן העבר, שירים גדולים וקטנים, ליריים וחזיוניים, שיניקתם מן ה“מזרח”, מן המושבה העברית, מן הישוב היהודי הקטן בארץ־ישראל, כי אם גם לתת לנו על ידם דברים פרוזאיים יקרי־התכונה, כגון הסדרה של רשימות בשם “מולדת”, החזיון “לילה בכרם”, הספור “התועה בזמן”. בעת האחרונה אימֵן את רוחו וכתב את האידיליה “ביער בחדרה”, שהאהבה האמנותית הגדולה אל החיים והטבע מצטרפת ומתמזגת בה עם רגש־הערצה מיוחד אל הבונים היקרים: ר' פינחס, נפתלי, בן־ארצי, בֶּרֶלֶה והשׁאר; ורגש־ההערצה אינו מונע עם זה גם בעד ההוּמוֹר הקל, ולפעמים גם הספקני, של האדם המודרני המנוסה ודק־העצבים, שיזלוף בשיטין ובין השיטין… והנה עוד אידיליה: “מלחמת יהודה והגליל”!

המלחמה הזאת היתה בבוקר יום־אביב אחד בעמק־השרון בסביבות כפר־סבא בין שני צעירים, אחד מן הגליל ואחד מיהודה, שהיו מהלכים בדרך, שכל אחד שיבח את מולדתו והעלה אותה על זו של חברו. הגלילי התפאר בחוסן־הטבע בגליל; חברו התלהב מיפי הלילות בכרמי־יהודה… וכסיבה למלחמה זו, כן גם אמצעיה לא היו דרמתיים כלל; רק “בֵּיתִים רפויות ודגוּשׁוֹת מחנה מול מחנה ניצבו, ואחת ברעותה הסתבכו”… יש סימנים, שבעל־האידיליה בעצמו מרגיש, שהציר שכל הענין סובב עליו הוא פיליטוני יותר מדי… ואף על פי כן אין כל ספק, כי לפנינו לא פיליטון, כי אם אידיליה, אידיליה לכל פרטיה, אידיליה מסוג זה שטשרניחובסקי הכניס לספרותנו. הפאבּוּלה, כנראה, אינה כלום ביצירות אמנותיות; העיקר הוא, מה מכניסים לתוכה. וכאן הוכנס הרבה! הקורא כב“לביבות מבושלות” מוקסם מן השורה הראשונה עד האחרונה. הבד רחב, והתמונות החיות עוברות לפניו אשה אחר רעותה בשפע, ועדן־החיים מפכה בעוז ובנועם גם יחד.

וה“מלחמה” שבין שני העלמים התמימים והטובים כאילו לא באה אלא להשלים ולהבליט עוד יותר את השלוה המתוקה והחמה, שהיתה שפוכה באותו בוקר נפלא על פני השדות הזהובים, שאת צבעיהם וחיי השוכנים בהם יעביר לפנינו המשורר בבת־צחוק נלבבה ובכליון־נפש מרומם –

מדרכה של האידיליה הוא, כידוע, להעלות רק את זילופי־החיים שכבר הצטללו. ב“ברית־מילה” של טשרניחובסקי אנו רואים את הצורות הקבועות מימים ימימה, את מה שהוא כבר היה וקיים ועומד כמעט על סף־העבר, את המצוי והניכּר ביותר, שהזכרת שמו בלבד כבר מעוררת אסוציאציות־של־מחשבה שונות. ואשר על כן מפליא ביותר כוחו של שמעונוביץ באידיליותיו מחיי־ארץ־ישראל, חיים צעירים ותוססים, שאין להם עוד עבר ומסורת, שהנם בבחינת זרעים שעוד לא נקלטו עמוק באדמה. החזיונות החולפים, הרגעיים, שתמול הנם עלי ארץ, ולפעמים גם שאין להם אלא שייכות לוֹקאלית, משתלבים אצלו עם נצחיות־ההוויה ועם רוח־הארץ לסימפוניה אחת נהדרה. שביתת־הנשק ב“לוקאנדה”, זאת אומרת ב“אכסניה” הערבית שבדרך עם חילפי זעירא שבתוכה ועם מנוחת־החלום ששררה שם – פיסקה זו בשלימותה – וכי אינה ממיטב הספרות האידילית? וכי אינה מַשרה איזה מצב־רוח מיוחד, שאין לבטאו בדברים?

כן, טשרניחובסקי התחיל ושמעונוביץ – במקצוע זה – הולך בעקבותיו ומוסיף עליו. גם זה ברוך יהיה.

[“הפועל הצעיר”, טבת תרע"ה; החתימה: ב. –י.]