רקע
ברל כצנלסון
ערכים חדשים בּציוֹנוּת, בּישוּב וּבספרוּת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

חלילה לנוּ להשלוֹת את עצמנוּ. אַל נתאר את העליה השניה בּשלל צבעים כּוֹזבים. אַל נראה כּל אחד בּה כּגיבּוֹר. הננוּ כּאן היוֹם כּשם שהיינוּ בּעלוֹתנוּ מהגוֹלה – אוּדים מוּצלים מאש. היתה בּנוּ סֶלֶקציה בּלתי־פּוֹסקת והיה מרי חיים בּלתי־פּוֹסק, הכרח בּלתי־פּוֹסק בּמאמצים. הדברים האלה הם שגיבּשוּ אוֹתנוּ והעמידוּנוּ חוּליה בּשרשרת בּין בּיל"וּ והעליה האחרוֹנה. ואם נעשׂה לא את חשבּוֹנוֹ של כּל אחד, בּמה זכה וּמה הפסיד, אפשר שבּתוֹר אישים ידענוּ כּאן את האוֹשר הגדוֹל בּיוֹתר של נעוּרים, כּי לא הכּיבּוּשים, אלא גם היסוּרים הרנינוּ אוֹתנוּ, היוּ לנוּ כּמשׂחק – אם נעשׂה את חשבּוֹן התקוּפה, נשתוֹמם: איזוּ אפשרוּיוֹת עוֹדן ספוּנוֹת בּארץ־ישׂראל, אם מעטים וחלשים כּמוֹנוּ יכלוּ ליצוֹר כּל זאת. נשתוֹמם על הרכוּש הכּלכּלי והחברתי, התרבּוּתי והאישי־מוּסרי שהוֹרישה העליה לבּאים אחריה. נשתוֹמם על האוֹשר הגדוֹל שנפל בּגוֹרל הדוֹר הזה.

זכה הדוֹר הזה לחַדש ערכים חשוּבים לתנוּעה הציוֹנית ולעם כּוּלוֹ, גם לספרוּת העברית ולישוּב הארץ־ישׂראלי. ואוּלי ערכּם של החידוּשים האלה הוּא שאוֹרם יגיע מעֵבר לגבוּלוֹת שבּהם אנוּ עוֹמדים. אם נַשוה עכשיו את תוֹכן הציוֹנוּת כּפי שהיתה לפנינוּ עם תוֹכן הציוֹנוּת עכשיו, נראה שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה נתעשׂרה, נתרכּבה, ספגה ערכים לאוּמיים ואנוֹשיים רחבים. כּי מה שלא היה תוֹכן חזוֹנם של הֶס ושל הרצל מבּחינה היסטוֹרית, הרי עצם תכנה של הציוֹנוּת בּתוֹר העם הצטמצם בּמוּשׂגים אלמנטריים אחדים – ארץ, מדינה, שׂפה. התוֹכן המוּסרי הכּלוּל בּשם “העבוֹדה”, אשר הנחילה לציוֹנוּת העליה השניה, מוּשׂג העבוֹדה עם פּירוּשוֹ המשקי והחברתי – לא רק ששינה את פּני המציאוּת של ארץ־ישׂראל העברית אלא את פּני הנוֹער בּגוֹלה, ואין לנוּ ראָיה טוֹבה מזוֹ שבּרעיוֹן העבוֹדה מוּכרחה לדגוֹל גם תנוּעת נוֹער הצוֹררת לפּוֹעל. גם חוֹבבי־ציוֹן שכּתבוּ לנוּ: “הִיכָּבד ושב בּביתך”, היוּ מוּכרחים ללמוֹד – לא בּכוֹח דיבּוּרנוּ אלא בּכוֹח העוּבדוֹת שיצרנוּ – את ערך העבוֹדה בּגאוּלת העם.

וגם לישוּב הארץ־ישׂראלי נתנוּ דבר־מה. יצרנוּ תאים למדינה היהוּדית הבּאה והכנסנוּ דם חי לא רק לתנוּעה אלא גם לחיים הכּלכּליים בּארץ. מי שזוֹכר את מצב המוֹשבוֹת מלפני כ"ה שנים יוֹדע מה ערטילאי היה קיוּמן, מה דל היה שטחן המשקי. אם יצא ויראה עכשיו את משק הרפת שיצרה ההתישבוּת העוֹבדת, את ענף הירקוֹת, את גידוּל העוֹפוֹת, ענפי המַטעים הצעירים, את מפעל “תנוּבה”; אם יראה את הסכוּמים הגדוֹלים שפּוֹדים משקינוּ בּעד כּרוּבית ועגבניוֹת – הוּא יוּכרח להוֹדוֹת, כּי תנוּעה אשר “שמֶנדריקית” קראוּ לה יצרה לא רק נכסים פּוֹליטיים וּמוּסריים, אלא גם נכסים משקיים, שערכּם כּביר לא רק לציוֹנוּת, אלא למשק הארץ.

וּמבּחינה חברתית זכתה תנוּעתנוּ לעקוֹר משוֹרש כּמה מוּשׂגים רקוּבים – מלה שגוּרה בּאוֹתם הימים – תמיכה וּשנוֹררוּת, ניצוּל וּפַּרַזיטיוּת. בּעצם הדרישה שהרימוֹנוּ – “וחי אָחיך עמך” – היה צפוּן תוֹכן סוֹציאלי עצוּם. מזה הסתעפה ההתישבוּת העוֹבדת לכל צוּרוֹתיה, דמוֹקרטיה משקית, קבוּצה, מוֹשב וקיבּוּץ, שויוֹן הגבר והאשה, חינוּך הילד על העבוֹדה. ואם נפנה לחיים המדיניים, שוּב נראה שאוֹתם החלוֹמוֹת שבּתקוּפה קוֹדמת רק בּוֹדדים ונוֹעזים כּמיכאל הלפּרין חלמוּ עליהם – החלוּ להיוָצר בּימי העליה השניה. ממפעל ההגנה והשמירה ועד ההתנדבוּת לגדוּד – היוּ אלה בּיטוּיים שלמים ונמרצים של המדיניוּת העברית בּארץ־ישׂראל. וּבשׂדה הלשוֹן והתרבּוּת – לעוֹלם נזכּוֹר את כּל אלה שלחמוּ וּפעלוּ בּשׂדה זה, אוּלם הזכוּת להוֹציא את הלשוֹן מבּית־הספר וּממשפּחת המשׂכּיל לשוּק, לרחוֹב ולמשק, נפלה בּחלקה של העליה השניה. מתוֹך חוּשים עמוּקים ידעה העליה השניה, שלא היתה מוּרכּבת דוקא ממַשׂכּילים, להידבק מהרגע הראשוֹן בּלשוֹן העברית ולעשׂוֹתה ללשוֹן חיה.

גם בּספרוּת העבוֹדה רשמה דבר־מה העליה השניה. לספרוּת העברית כּוּלה בּתקוּפה האחרוֹנה יש זכוּת גדוֹלה בּטיפּוּח הקוֹממיוּת העברית. מאברהם מאפּוּ עד פייאֶרבּרג, ממיכ“ל ועד זאב יעבּץ, מרנ”ק ועד “המעוֹרר” – כּל אלה יצרוּ תאי רגש ורצוֹן שמצאוּ את תיקוּנם בּעליה השניה. ואם ידע בּרדיצ׳בסקי, ללא קהל, בּלי תקוה שמישהוּ יקשיב לדבריו, בּלי כּל כּשרון של הכרזה – לגלוֹת את רפיוֹן הציוֹנוּת, הנה בּאה העליה השניה להביא פּתרוֹן לחלוֹמוֹ. אוּלם דוקא שעה זוֹ של העליה השניה היתה שעה איוּמה לספרוּתנוּ בּמזרח אירוֹפּה – כּשעה שהיתה לספרוּת העברית בּגרמניה עם גמר תקוּפת ההשׂכּלה. היתה זוֹ שעה של הפסד כּל הכּוֹחוֹת הציבּוּריים, של בּריחה המוֹנית מן המערכה. בּאוֹתה שעה בּאוּ אנשי העליה השניה ויצרוּ – אם לא את הספרוּת, הרי את הבּסיס שעליו תיבּנה הספרוּת העתידה – את הקוֹרא העברי.

מלבד כּל הערכים הממשיים האלה – נתנה העליה השניה את עצמה: את הטיפּוּס האנוֹשי שבּה. ערכּם של הבּיל"וּיים הוּא לא רק בּיצירת גדרה, כּי אם בּאגדה שיצרוּ בּעם, האגדה שבּה החיינוּ את נפשנוּ בּרעב וּבצמא. כּן גם העליה השניה. אוֹתה הדמוּת של קשיוּת־עוֹרף אשר אינה יוֹדעת איד עוֹזבים את המערכה – זאת נתנה העליה השניה.

בּבוֹאנוּ עתה לסַכּם את מפעל חיינוּ, הרי כּל כּך מוּבנה לי הבּרכה שבּירכה את עצמה החבֵרה חיוּתה: 1 שלא נדע מלחמת אבוֹת וּבנים. ולא על חשבּוֹן הבּנים צריך להבין זאת – שלא יהיוּ מחַדשים וּמוֹרדים – אלא על חשבּוֹננוּ אנוּ. ראינוּ פּרוֹצסים של התעייפוּת והזדקנוּת בּתנוּעוֹת בּחוּץ־ לארץ וגם אצלנוּ. והנה עכשיו, עליה זוֹ העוֹמדת עכשיו בּשנוֹת עמידה, צריכה לחייב את עצמה בּחוֹבוֹת קשוֹת, להזדיין בּמניעים חזקים מאד; עליה לדעת שאין היא רשאית להזדקן, כּי עוֹדנה עוֹמדת – מבּחינת היקף המפעל – בּראשיתוֹ. בּעזרת כּל המכשירים הכּבּירים שיצרנוּ – “חברת העוֹבדים”, “ניר”, “המשבּיר”, ועדת התרבּוּת ועוֹד – תדע נא העליה השניה להידבק מחָדש בּכל המצווֹת החדשוֹת העתידוֹת עוֹד לצמוֹח בּימינוּ. וּנברך גם את העליה החדשה העוֹמדת לבוֹא לארץ, זוֹ אשר בּה לבדה הערוּבּה שמפעלנוּ לא יכזיב – כּי הניגוּדים הטרגיים שהיוּ בּינינוּ לבין קוֹדמינוּ יִפסחוּ עלינוּ הפּעם, וכי נהיה כּוּלנוּ לשוֹן אחת וּמפעל אחד.

ניסן תרפּ"ט.


  1. חיוּתה בּוּסל, חברה בּדגניה א'  ↩

המלצות קוראים
תגיות