רקע
ברל כצנלסון
ממאורעות אב ועד שנות המאורעות (תרפ"ט – תרצ"ו)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הועד הארצי למען החייל היהודי; תש"ח

 

בדמינו אנו חיים, ובדמינו נחיה


כל תשעת ימי האיד עמד הישוב העברי, הדקור ושותת דם, נתון לשיני חיות טורפות, לשטנת צוררים ומעלילים, ללעג שליטים בני שחץ, כשפיו סתום ואינו יכול להביא את זעקתו לאחיו, אינו יכול לקרוא לעזרה, לתנות את מכאובו, ולגולל מעל עצמו דברי שטנה ועלילה. נסגר העתון, נפסק הטלפון, עוכב הטלגרף, ניטל המגע עם העולם.

עתה, לאחר שהאספסוף המשוסה, הצמא לשלל ולדם, נתקל לא רק בצאן־טבחה בלבד, אלא גם בכוח העומד על נפשו ומשיב מלחמה באון ובגבורה ומפיל חללים במתקיף – הוא נתקל ונרתע אחור; כשקולנו האטום פרץ את כל הגדרות, כשזעקתנו החנוקה החרידה את העולם כולו והפילה את הנשק מידי שוסינו ובוזזינו; כשהעומדים על גבם לראות מה יעשו בנו, הוכרחו לסגת מהעמדה הנוחה הזאת – עתה ניתנת לנו, החרוכים והחרבים, רשות הדבור. ניתנה בתנאים, בהודעה מפורשת על “בקורת מלאה” (האם גם דברי השיסוי והבלע המתקבלים יום יום באין מפריע ממצרים ומסוריה, בשעה שהעתונות העברית כלואה ­– האם גם הם עוברים תחת יד “הבקורת המלאה”?) ובאיום של סגירה אם נחטא, חלילה, לשלום, לבטחון הפנימי או החיצוני, או לשלומן של הארצות השכנות.

ובחדשנו את הוצאת עתוננו בתנאים אלה, עלינו לומר גלויות: אם הכוונה היא באמת לשלום הארץ, הרי אנו מקבלים את התנאים ברצון. גם מבלי שום פקודות, הרינו חרדים על שלום הארץ הזאת ובטחונה ושלום הארצות השכנות, כי הארץ ארצנו היא, בה נחיה ובה נמות, ובשלומה לנו שלום. אולם אם כוונת הפקודה היא להפחידנו, כי נחפה על האמת, כי נסתלק מלהוקיע את התועבות ואת עושי התועבות, כי נחדל מלקרוא לדין ולמשפט צדק, כי נסכין למצב של לית דין ולית דיין, כי נברך על שיצאנו “בשלום” מלוע האריה – לא נשמע לה. שום איום של סגירה לא ימנענו מלזעוק את זעקת־שברנו, מלדרוש משפט, מלהתריע על הסכנה, מלקרוא בשם את מענינו ואת המשסים בנו, מלבקש את מבעירי הבערה הזאת ואת אנשי הזדון שהעמידו עלינו מרצחים ושודדים לבצע בנו את מזימות שולחיהם. ושום דבר לא ימנע אותנו מלהוקיע לעיני השמש את ממשל־הדמים אשר בגלל אדישותו ורשלנותו, התעלמותו והתנכרותו, בגלל תכסיסיו הכוזבים והמגרים, נשפך דמנו כמים, נרצחו נפשות יקרות, בני תרבות עליונה, אנשי נפש ויצירה; ממשל אשר בגלל פסיביותו והזנחתו נחמס ונשדד לעיניו פרי עמל דורות ומאמצי אומה יוצרת.

“קללת כל עמי התרבות בכל קצוי תבל” חלה על ראש “עושי הפשעים”, המרצחים והפורעים, כך הכריז הנציב העליון לא"י מטעם בריטניה הגדולה ביום הנתן הפקודה המתירה את חידוש הופעת העתונות. כך נאמר על אנשים בוערים, עורים, מוסתים ומוצתים, מוכים בסנורים מסכנים ואומללים, אשר אינם יודעים מה הם עושים ועל מה הם עושים, אנשים אשר הלכו בשליחות־שוד או בשליחות־מצוה. האם לא שבעתיים תחול הקללה על ראש המעשים, המשלחים, המסיתים והמציתים, בין שהם לובשים אצטלא של הכהונה המושלמית או בגדי שרד של הפקידות הבריטית, בין שהם בונים את כסאם על קנאות דתית מהבילה ורותחת, בין שהם רוקמים את מזימותיהם המדיניות בסכסכנים ומחרחרים פרופיסיונליים בין עם ועם, עד ועדה.

תשעה ימים מילאו פינו עפר ודמים, וטרם נדע, אם הונח לנו. טרם נדע, אם אחינו הטבוחים והשרופים הם קרבנותינו האחרונים. טרם נדע, אם באמת הוקם היום הסדר המובטח, אם מובטחים אנו ליום מחר מהפתעות חדשות של שטנה והסתה, רפיון והתעלמות. ובשעה זו אין אנו יכולים לפנות את לבנו לדברי בינה, לבכות את מתינו, כי עוד המערכה לנו מבפנים ומאחור, כי עוד שליטי ירושלים וחברון וצפת שולטים בנו ולא הם ישיבו לנו את שלומנו ואת מנוחת נפשנו. עוד המערכה לנו מפנים ומאחור, כי לא רק בחיי יחידים מישראל וברכוש יחידים התנקש האויב. הוא ביקש את נפשנו, את נפש הכלל, הוא זמם להכרית את תקותנו, להשמיד את גזענו, לאמור לעם ישראל באשר הוא: חדלו לכם מציון. אבדה ונכרתה תקותכם. כל עמלכם נשא הרוח. ואם עצומים היו קרבנותינו, אך בפני מזימת־התופת עמדנו. ועוד עלינו עתה, יום־יום, שעה־שעה, לעמוד על נפש תקותנו. לא נסתפק בתנחומי־שוא ובהבטחות־כזב, לא ניתן להוליכנו שולל. בדמינו אנו חיים. בדמינו נחיה. גם כשאנו פצועים וכואבים לא נכנע ולא נרכין ראש, ותנועת שוד ורצח לא נקבל בשום אופן כתנועת־שחרור לאומית או כשלהבת אש־דת. דרך כל השערים הסגורים נביא לכל העולם את האמת על יצירתנו ועל ענויינו. וידעו כל באי עולם, כי עם קשה־עורף אנחנו וכי אחת החלטנו: לחיות ולא למות, ליצור ולא להכנע, להשתרש במולדת ולא להיעקר ממנה.

תרפ"ט


 

ממצור לבצרון

עוד לא תמה המערכה, עוד פצועינו לא נרפאו, עוד פליטינו ושדודינו עקורים מנויהם. עוד הצורר מתנכל, והנרגן משסה, ורב הטבחים מאיים בדמים חדשים. עוד לנו מאסרים, משפטים, חקירות, תככים ומוקשים. עוד חוגרים אנו ולא מפתחים. עוד עלינו יומם ולילה לשמור מכל משמר את חיינו, את כבודנו, את יחידת תקותנו.

ועם כל אלה, ואם כי רבו אבדותינו ועצמו מכאובינו, חוש נחוש, כי לא נפלנו במערכה, כי יותר מאשר בכל שעת פורענות קודמת הקדמנו הפעם להתנער, להתאזר כח לחיים.

עוד לא היתה לנו כאן, מעת שבנו לבנות את שממותינו, התנקשות כה כבדה בעצם קיומנו כהתנקשות זו. אולם בשום התנקשות קודמת לא גלינו כוח קיום עממי כאשר הפעם. לא יחידי השמירה וההגנה, לא יחידי תל חי קמו לנו הפעם; הישוב כולו נגלה הפעם מושרש ומעורה, איתן ובוטח ונושא את גורלו באמונה.

בפורענויות שקדמו היה איש ההגנה רואה את עצמו בודד ועזוב מאת הישוב, והישוב גופו ראה את עצמו בודד ועזוב מאת כלל־העם. הרגשה זו של בדידות אשר שימשה בשנים שעברו לוית־מרורים ליסורי בן הארץ – נעדרה הפעם. אולי זוהי הפעם הראשונה שחשים אנו, כי איננו בודדים, כי העם אתנו, כי עם ישראל נענה. נענה באמת. הוא לא שמע לזעקתנו בימי תל־חי, הוא לא נזעק לשברנו הגדול במאי תרפ"א. הפעם שמע ונענה, נענה בפעולה מדינית, בהתעוררות לאומית כבירה (גם צוררי הציונות נאלצים להודות, כי התעוררות עצומה הקיפה את המוני ישראל), במתן אמצעים לפעולה, ברצון עליה. האם לא צפון כאן האות, כי שנוי גדול התחולל כאן, כי לא רק לעצמו היה הישוב לכח, למציאות עממית מעורה במולדת, כי אם גם לנפוצי ישראל, לקרוב ולרחוק, היתה ארץ־ישראל מרעיון מופשט שמודים בו או כופרים בו, למציאות מוחשת, לישות חיונית, אשר בכאבה יכאב ובתוחלתה ייחל. דומה, כי מיום עלילת דמשק, זה תשעים שנה, לא ידענו לציין בקורותינו פעולה מדינית מאוחדת כזאת של חלקי היהדות השונים, כאשר ראינו זאת הפעם.

אל יוצא הכוח הגדול הזה לבטלה, אל יבוזבז הרכוש הנפשי והחמרי הזה!

והאחריות לשימוש צודק ומועיל על הרכוש הזה תחול במידה מרובה עלינו, על הישוב.

בשדה המדיניות חייב הישוב לאמץ את רוח שליחיו ומגיניו העומדים על משמר המדיניות העברית. הישוב בכאבו הגדול, בראיתו הבהירה והאכזרית, בנסיונו הרב והמר, כוחו אתו וזכותו אתו להדריך ולהפעיל את טובי המנהיגים והשליחים ולשמרם מדחי, מהשליות, מרפיונות, מהליכת שולל. לקרוע כל קורי עכביש, לגלות באומץ את מציאותה של התהום האיומה בין לונדון של פספילד ובין ירושלים של כנופית הנרגנים מחניכי בּוּלס, להאיר את המוקשים שטומנים לרגלינו – זוהי חובתו של הישוב למדיניות הציונית בימים אלה. בשבע עינים ובערנות כפולה ומכופלת יביט עתה הישוב על אשר מסביבו וידחה מעליו כל תרדמה והרגעת שוא. אולם עוד יותר מזה חייבים אנו לשמור את נפשנו מן הקנאות הלאומית הכוזבת, הצעקנית והריקנית, הממיטה עלינו שואה. אל יתן הישוב להרעיל את נפשו ואת נפש ילדיו ברהב לאומי, אשר כוח יצירתו אפס ורעשנותו מהלכת אימים ומקוממת ומלכדת את האויב, מגרה אותו למלחמת השמד, ממציאה לו תואנות, ועושה כל נכרי לאויב בנפש. גדול שבר עמנו, ארוכה וכבדה דרך תקומתנו, כוחות בנייה עצומים נדרשים מאתנו, ודרכי העקלקלות של המקולקלים שבהם לא יסכנו לנו לעבודת הבנין. רק בהשתחרר הישוב מן הסכנות הפנימיות האורבות לנו והמזנבות את הנחשלים שבקרבו; בהתגברו על ספחת הלאומיות הכוזבת, הזרה לכל מהותה האנושית והתרבותית של תנועת השחרור שלנו, הזרה ברוחה לכל יצירה של אמת העשוייה לקדם את מפעלנו – תוכל ארץ־ישראל ללכת בראש פוליטיקה לאומית אמיצה וישרה.

וגם בשדה הבנין המשקי גדולה עתה חובתנו ואחריותנו לגולה.

אמצעי כסף גדולים שופעים עתה לארץ. רגש הסולידריות עם המפעל הארצישראלי מתגלה הפעם לא רק במחאות ובאספות־עם, כי אם במאמצים של ממש: “לעזרה”. וחובתנו שהעזרה הזאת לא תוצא ככל מיני עזרות פילנטרופיות, אשר אין בהן יותר מאשר הקלה לשעה. מבלי להתעלם מצרת השעה חובתנו לדאוג לכך, כי התשובה לצרות השעה תהיה בה משום בנין עדי־עד.

נלחמנו בממשלה הא"ית, אשר ברוחב־לבה ובהכרת החובה המיוחדת לה, אמרה לכלכל את שדודינו ואת פצועינו בכספי כלל־ישראל. נלחמנו ויכולנו לה.

סוף סוף לימדנו אותה להבין, כי לא לשם הקלת המעמסה מעל ממיטי ההרס והחרבן תורמים אחינו ביד נדיבה את תרומותיהם, כי סתימת הפרצות היא מחובתה של ממשלת ארץ־ישראל לאזרחיה, וכספינו אנו יש להם רק מטרה אחת: בנין. דומה היום, כי פעלנו שסוף־סוף יפורק מעלינו העול החמרי של הזנת הנגועים ויועמס על ממשלת הארץ האחראית להם.

ומעתה, גם בטרם נסתיימה כליל פרשת המאורעות, בטרם נסתמו פיות המשטינים והמסיתים הקוראים לטבח חדש – עינינו לבנין, לעליה, להקמת ישובים. תהיה לנו שנת ההתנקשות לשנת בנין, לשנת התרחבות והתבצרות.

שנות החיים והעבודה בארץ לימדו אותנו ליחס מיוחד לרכוש, לרכוש היוצר. בנין המשק הלאומי, שהנהו חלק עיקרי בכל תנועת התקומה שלנו, חינך אותנו להעריך את ערכו היוצר של ההון הלאומי, המקים נכסי צאן ברזל לאומיים ואת הכוח הנפשי המגובש והצפון בהון זה. וכך גדל אצלנו הטיפוס האנושי הרואה את הרכוש לא כאמצעי־הנאה ל“חיים קלים”, כי אם כמכשיר־עבודה, והחש את הקדושה שבפרוטות העם הנועדות למפעל הגאולה. ואם בימים כתקונם כך – בימים אלה על אחת כמה וכמה. כמה חיי נפש, כמה קרבת־אחים, כמה סולידריות של דורות מעונים ואנוסים, כמה חרדה לתקוה האחרונה ולצבאה הנאמן שקועים בכספים הללו, הניתנים עתה מקרובים ומרחוקים. וחס לו לזרעה של ארץ־ישראל, וחס להם אלה שמונו או שימונו על הוצאת הכספים הללו, שינהגו בם, חלילה, קלות ובזבוז כל שהוא.

חובתנו לתורמים, חובתנו למפעל, חובתנו לעצמנו דורשים מאתנו שנוכיח למעשה, כי חיל החזית הציונית יודע לתת לא רק את נפשו, כי אם גם לשמור על פכים קטנים, יודע לא רק לשקע את גופו בנדבכי הבנין ובמחפרות ההגנה, כי אם גם להשתמש בכספי העם בתכלית החסכון, בתכלית התכליתיות, בראיית המחר ובחיוניות משקית מכסימלית.

ההתנקשות של 1921 נתנה לנו את בנין העמק, את תל־אביב רבתי, את השכונות העירוניות. ההתנקשות של 1929 תביא לנו שבעתים: עמקים מיושבים, שכונות עובדים מלוכדות, מושבות מאוחדות ומבוצרות, ענפי משק בנויים, הרחבת השוק הפנימי לתוצרת העברית, הרחבת קליטת ידים עבריות במשק העברי. צריפים נשרפו – בטון נבנה, עדרים שודדו – רפתים נקים. נקודות פזורות ומרוחקות נחרבו – נקרב, נאחד, נבצר. זוהי תשובתנו היחידה, זוהי נקמתנו היחידה. אין לנו כל תאות נקמה אחרת, מלבד זו: מזימת צוררים תופר, וארץ־ישראל בנה תבנה.

תרפ"ט


 

במפעלנו – הצדק והכוח

– – – היו עתונים שהמאורעות שימשו להם חומר לסנסציה, אך היו גם כאלה, אשר מתוך מצב רוח של בהלה ומתוך תלישות ממציאות הדברים הזיקו לא פחות מעתונאות הסנסציה. והנה לתקן את אשר פגמו בגוזמאות קשה, כאמור, אבל אנסה לדבר על המסקנות שנבעו מהן.

מצדדים שונים ניתנו תשובות שונות לימי המאורעות. הישוב העברי בא“י ענה עליהם עפ”י דרכו הוא, אחרת היתה תשובת חוגים ציונים רחוקים בתפוצות הגולה, ואחרת ממנה – תשובת החוגים הבלתי ציונים. אמסור בקצרה איך תפסו אצלנו את הענין. יש צורך לבאר היטב מה הרגיש ומה פעל הישוב בימי המאורעות ולאחריהם, וראשית כל את הכוח המוסרי הגדול, אשר גילה הישוב בימים הקשים האלה. אינני רוצה להשתמש במלה “גבורה”. אני מדבר רק על גאון אדם, על כבוד האדם, על הנאמנות ועל המסירות. כאן מופיע קודם כל חזיון ההגנה, תנועת הפועלים הא“ית הרואה את נס ההגנה העצמית. הישוב הא”י הבין, כי קדוש השם היא מצוה רבה וקדושה, ואולם כל הרוצה לרחוץ את פעמיו בדמינו המוגרים, צריך שידע, כי לא קל הדבר להגשימו. ובזה הגדיל הישוב לעשות מכל אשר היה בדברי ימינו. ולא מפני שהיו אצלנו אנשים טובים, אנשי גאון מאשר היו לנו באוקראינה, אלא מפני שהיה דבר מה בא"י, אשר נסך לתוכנו כוחות אדירים יותר, ולא רק להגנת נשינו וטפנו. הכוח הזה איננו מתבטא רק בחנוך האדם, אלא גם באופי התישבותנו. ריכוז התישבותנו יצר את התנאים האוביקטיביים להיותנו צודקים וחזקים. כן היה הדבר בשכונות העבריות, כך היה במושבות.

יש כאן בגרמניה אנשים הנזונים מרגשות מוסריים, ואלה חוששים מאד לתומתנו המוסרית. אנו, בני רוסיה, חניכי דור המהפכה היהודית, יודעים, כי היו ימים שבהם ביקש היהודי לא רק הגנה עצמית. ספק, אם ידועים לכם השמות פנחס דשבסקי, לקרט, אולם אתם יודעים את שוארצברט. היתה גם מפלגה סוציאליסטית גדולה לפני 25 שנה, שדברה על דבר טירור – על נקמה. והנה בא"י, בעצם ימי הדמים, ידעו אנשי ההגנה להדגיש ולשנן לעצמם, כי אין לנו זכות על נקמה. בעצם סערת ההתקפות גילתה ההגנה העצמית אחריות וטוהר נפש שאת גדלם אין לשער.

תר"צ


 

לחדור לארץ בכל תנאי ומחיר

זאת היא הטרגיות במצבנו. אכן לא די בעולם הזה להיות צודקים. אם ניצחה המשלחת הערבית עתה בלונדון, הרי לא בגלל צדקת דרישותיה, אלא מפני שהיה בידיה ארגומנט חותך: כוח המכה. ואנחנו למדנו כל הימים להיות מוכים ולא מכים, נעלבים ואינם עולבים. תורה זו נכנסה בדמנו, ולא נשתחרר ממנה לעולם. ובעולם הזה, כנראה, אין דורשים את הנרדף, כי אם את הרודף. לאחר מאורעות אב נמלא העולם חרדה שמא חלילה עלולים קרבנות חברון לדחוק את רגלי מישהו. ההודעה של ממשלת הפועלים יוצאת לא בעקבות סניל אלא בעקבות שאו. כיצד קרה הדבר? אך באו לידידינו ימים קשים, והרי הם מפקירים אותנו.

ועתה, אנו, הנרדפים והמוכים, עומדים אחרי מאורעות אב כנאשמים. אנו זקוקים להצטדקות. הממשלה דואגת כיצד להגן על הערבים מפנינו. והנימוק למעשה הפשע של הפסקת העליה הוא – למען לא יסבלו מאתנו.

לאחר שגם בספר הלבן נאמר, כי לא בחסד אלא בזכות אנו שבים לארץ, זכות זו שהיא יסוד ראשון בשיבת ציון, אפשר לה לממשלה הדוגלת באהדה לנו, וחוזרת בלי הרף, אפילו היום, על נאמנותה למנדט וכי לא תכנס לשום מו"מ המתנגד למנדט – להתנקש בזכותו העיקרית והראשונה של העם העברי, רק מפני שהננו חלשים בארץ.

נביע זעמנו, לא נקטין את כוח השפעתנו בעולם, לא נפחית מערך הכוח המתפרץ של העם העברי. אבל האם עומד באמת העם העברי לרשותנו? האם אינו נעדר בשעות ההגנה ממש? לולא העדרו במשך השנים האחרונות לא היינו מגיעים לכלל הגזירה.

אודה: יותר מכל מעסיקה אותי כרגע השאלה, אם אנו כאן בארץ לוז השדרה של העם העברי, המשפחה הקטנה המכריעה בחיי העם כולו – אם יש בנו הכוח לעמוד. הלוא רבות ראינו בארץ. עבדנו בימי עבד אל חמיד, בימי התורכים הצעירים, בימי ג’מאל פחה, בימי בולס, – עבור נעבור גם על הפקידות הרשעה, הגוזרת גזירות עלינו עכשיו. היינו בארץ לפני האימפריה של נבוכדנצר ונהיה בא"י גם אחרי האימפריה הבריטית.

אפשר לשפוך דמינו, להפיל בנו חללים, להכביד על עבודתנו, אך יש כוחות עליונים, עמוקים בעמנו, ששום כוח אויב לא יעמוד בפניהם. מפלות נחלנו ועוד ננחל, אך מדרכנו לא יזיזונו.

האיום שבפרעות ובגזירות הנהו בעיקר בזה: כיצד יקבלן העם העברי? היברח, היעזוב את המערכה?

אלמלא לא היה לנו בימי תורכיה הקומץ שידע לבוא אל הארץ למרות “הפתקא האדומה”, שידע לרכוש קרקעות אפילו כשאסור היה לקנותם על שם יהודים, כשידע להקים בית ורפת בגניבה – לא היינו נצבים היום כאן. וגם עתה, אם נדע לעמוד על אף כל הגזירות, לחדור לארץ בכל תנאי ומחיר, לבצר ולהרחיב את משקנו בלי הפסק, להחדיר בלב העם ובלב העולם את צדקתנו, ואת ההכרח שבבניננו – עבור נעבור על כל המכשולים.

תר"צ


 

נעמוד על נפשותינו

ברלין, וינא, קרקא, וארשא, וילנא – שמות של השבועות האחרונים. קהלה אחרי קהלה. אוניברסיטה אחרי אוניברסיטה. עוד מעט ולא יישאר אף היכל־מדע אחד באירופה הנאורה, אשר על שלביו ובאולמיו ובעזרותיו לא נסחט דמנו.

היש אתנו צופה, הרואה את מה שעומד להתחולל על ראשנו מחר־מחרתיים?

זה חמשים שנה שהוחזרנו שוב – לאחר הפסקה קצרה ואולי גם מדומה – אל אותו מעגל־הדמים אשר תקופת־ההשכלה והאמנציפציה לימדה אותנו לראותו כנחלת דורות שחלפו, דורות ההולכים בחושך, “אשר אור הציביליזציה לא נגה עליהם”. מהו קו־חיינו מאז? גם אלה שהעיזו אז להיות “רואי־שחור”, כלום העיזו לראות ולהביע כמו את אשר נשקף לנו? כלום לא בקשו אצלנו טובים וכן שלמים להרגע ולהנחם אחרי פרעות תרמ“א, כי יעברו ויחלפו הימים הרעים האלה? כלום לא נחשב גם בשנים שלאחר־כך לפגיעה בטעם הטוב, כל נסיון לראות את הענין הגס והפיסי של פרעות לא לענין חולף, ובלשון הדיסקוסיה “לבסס את הציונות על פרעות”? אך הלא כמשחק־ילדים־תמימים היו “הרעמים” בתרמ”א לעומת קישינוב, הומל, ז’יטומיר, ביאליסטוק והנחשול של ימי אוקטובר 1905. וכל אלה, שזעזעו את עמודי עולמנו, מה הם לעומת טבח־אוקראינה שלאחר המהפכה? ומי פתי והאמין עוד לפני שנים מספר, כי גל ההשמד הפיסי יפרה ויפנה מערבה, אל ערש ההשכלה והבריחה מן הגיטו, ומאה וחמשים שנה לאחר מנדלסון – לאחר ריסר, לאחר לאסאל, לאחר ראטנוי – יהיו חיי יורשיהם תלויים להם מנגד, וכמו זקני זקניהם ירעדו אף הם מחמת המציק, מפני חרון עם־הארץ?

לא לתנות את מר גורלנו כוונת הדברים הללו. אין חפץ בקינות, וגם תביעת צדקתנו והוכחת צדקתנו היתה לזרא. האין הוכחת צדקתנו עלובה ונקלה שבעתיים מקבלת המהלומות, החביטות והסטירות? האין טוב יותר להיות חטאים כבני אדם מלהיות צדיקים כמלאכי השרת ולהפיל תחינה לפני רבוני־הצדק השולטים בך והבועטים בך וללמד זכות על דמינו המוגרים ולבקש מאתם כי יכירו בצדקת חללינו?

אכן, נחדל לבקש להיות צודקים בעיני זולתנו, אך אל נהיה נקלים ומסואבים בעיני עצמנו.

והאם איננו הולכים ונקלים בעיני עצמנו? הלא לא פחות מאשר מחרידה חשרת־העבים הנישאת על שמינו, והעומדת להתפרץ יום־יום במטר־אבנים אשר ירוצץ את גולגלתנו ויחריב את קנינו אשר שרדו מהטביחות הקודמות – מחרידה גם השאננות המוזרת של אחינו הנפגעים והמוכים באשר הם. כאילו לשוא עברו עלינו ימי קישינוב. כאילו לא נכתב מעולם משא־נמירוב. כאילו לא היתה ההגנה בעיירות ישראל, כאילו לא היו הפלוגות היהודיות באוקראינה, כאילו לא היה “השומר” בארץ, כאילו לא עבר עלינו מה שעבר מהומל ועד מאה שערים. כיצד קרה הדבר הזה? האם לא היתה העמידה בשער על נפשנו, על נפש אחיותינו וטפנו לעצם מעצמה של תנועת התקומה בישראל, של המהפכה, של תנועת הפועלים היהודית לכל זרמיה ואגפיה? האם לא היה החוש החדש הזה, לאחד הקנינים היקרים בחנוך המונינו ונעורינו? מדוע אין אנו היושבים כאן מרגישים עתה במציאותו, לא בקורפירסטנדם ולא בעזרות האוניברסיטאות, ולא ברחובות וארשה? האם נפגם דבר־מה בינתיים בנוער העברי וחוט־המסורת החדשה, אשר למדה אותנו לא להמלט על נפשנו מפני הרשע, כי אם לעמוד בפניו ולהתקומם כנגדו – ניתק?

תצא, איפוא, מכאן, מן הארץ, הקריאה אל כל הנוער העברי המתחנך לאורה של א"י העובדת, באשר הוא שם, הקריאה הקצרה ורוות יסורים של דורות ונסיון של דורות: ועמדתם על נפשותיכם.

תרצ"ב


 

מפנחס דשבסקי עד אפרים צ’יז’יק

הנה מלאו השנה חמש שנים למאורעות אב. חתך עמוק בתולדות הישוב. ועוד לא פעם נצטרך לשוב ולזכור אותם הימים ולשאוב ממעינות הכאב והעמידה בפרץ שבהם. מלאו חמש שנים להגנת חולדה. כמה שנים עוד תצטרך תנועתנו לטפח את חוש ההגנה, להעלות את זכר החברים, ממגיני הומל (שהיו בראשוני העליה השניה) ועד אפרים צ’יז’יק. השקדו הסתדרויות הנוער שלנו להחיות את הדברים בלבות חניכיהם הצעירים? הלא עוד חיים האנשים. עוד לא נמחו הרשמים החיים. עוד יש מי שיספר זכרונות, שיעלה את הדמויות. מדוע עוברים ימים כאלה מבלי הד?

לפני ימים מועטים קראתם בודאי על מותו של פנחס דאשבסקי. לפני שלושים שנה, אחרי קישינוב, בימי “עיר ההרגה”, הרעיד עלם זה, רך ותמים, את הלבבות: הוא יצא יחידי, בלב פטרבורג הבירה, במרכז הבולשת הרוסית, לנקום את נקמת עמו מאת קרושיבאן הפורע והמסית. היתה זו קריאת־התגרות צעירה לכוחות הרשע השולטים וקריאה לעם, כי יעמוד על נפשו. עכשיו מת אדם צנוע ועובד ישר זה, אשר שמר אמונים לארץ־ישראל בתוך סביבה מתכחשת, מת מיתה חטופה לאחר ענויים בגפא"ו אשר לא זכרה לו את חסד עברו המהפכני ומררה את חייו וקרבה את קצו. אבל גם הנוער שלנו לא ידע מי האיש ומה היה לתנועתנו בראש ימיה.

תרצ"ד


 

האב ובנו

רבים הלבבות אשר חרדו מקרוב ומרחוק לידיעה, כי אלכסנדר זייד הותקף והוכה, וכי גיורא בנו נפצע בהגינו על אביו. זייד הותקף על משמרתו: שמירת היערות של הקרן הקיימת. ה“מסורת” הממאירה של ביעור־יערות, של כריתה, עקירה והשמדה, עודנה שולטת בארצנו. והקרן הקיימת מנסה להלחם ב“מסורת” זו: את יערות הקדומים הנכנסים בתחומי קרקעותיה, החרשים העזובים, המגודלים פרא והקרוחים, אין היא מפקירה להבער ולעקירה, כי אם מבקשת לקיימם ולהקים אותם מחורבנם. היערות הולכים ומתחדשים לעינינו במאמציה ובקרבנותיה של הקרן הלאומית – מעשה, אשר לפי שעה על כל פנים אין שכרו בצדו – אולם לא ממשלת הארץ היא המגינה והשומרת על מפעל תרבותי־ארצי זה. הקרן עצמה זקוקה להעמיד על חשבונה שומרים, הצפויים תמיד לאלותיהם ולכדוריהם של המבעירים והמשחיתים.

שמו של זייד יקר לא רק לכל אלה, אשר עמדו אתו יחד במשמרות העבודה וההגנה, כי אם גם לרבים־רבים, אשר נתחנכו מרחוק על מופת־החיים, מופת הגבורה והנאמנות של בית אלכסנדר וצפורה זייד.

לפני עשרים ושמונה שנים בא אלכסנדר זייד לארץ. נער בן שבע־עשרה שנה. וכאז כן עתה “עודנו מחזיק בתומתו”. אין כל מחיצת נפש בינו ובין המפעל, אשר לשמו בא ובו שיקע את חייו. הוא היה בין הראשונים לבנין בית־העבודה. בין הראשונים אשר נזדעזעו עד היסוד למראה קלון־הישוב, שכאן, על אדמתו, היה למס־עובד לכל מיני תקיפים, לשודדים, הפקר לעולים מן המדבר. לא היה זה זעזוע רגשני ההולך ונמוג, כי אם זעזוע מפרה, הקובע את גורל חיי אדם. מזעזוע זה של מתי־מעט נוצרה אותה פרשה רצינית ועמוקה וטרגית, אשר שמה: “השומר”. ואותם החושים אשר נעורו ובאו לידי גילוי נהדר בטובי השומר לא נרדמו בלב זייד גם לאחר עשרים ושמונה שנים. הם היו לעצם מעצמו. לא פעם אחת סיכן את חייו “בגלל אשכול ענבים”, השייך לאיזה בעל כרם, אשר גם לא הבין מה השגעון הזה של שומרו השכיר. לא פעם אחת נתן גוו למכים, ולא פעם השיב מכות למחרף ולמכה. עוד לפני יותר מעשרים וחמש שנים, והוא עודנו שומר טירון, אשר טרם למד את חכמת השמירה וטרם הכיר את כל הפחים הטמונים לרגלו, ספג מכות עד כדי זעזוע־מוח וחולי ממושך. אולם הוא לא ברח מן המערכה. ומאז: פרשת סג’רה ומסחה ויבנאל ורחובות וחדרה וכרכור ותל־עדשים וכפר־גלעדי ותל־חי. פרשה ארוכה. מה רבו הנדודים, התלאות, ההאבקויות והמכות, ולא רק מכות־אויב. וראה זה פלא: “המקצוע” והתלאות והשנים (אף הן!) לא השמו את לבו, לא יבשו את לשדו. בועדות פועלי הגליל, כשהוא, עמוס־הלשון, היה קם לאמור משהו בקולו החרישי, היו הכל מטים אוזן: הרגישו, כי הוא דולה את דבריו המעטים והכבדים ממעמקים. וגם עכשיו, אחרי כל מה שעבר עליו, לא זקן לבו, ובית הזיידים הבודד ביער הקרן הקיימת הנהו עד היום מקלט ומרכז לצעירים עורגים ומבקשים. וגם עכשיו, למוד נסיונות מרים כל־כך, איננו קופא על נחלתו. שום אבק של שובע, של פיליסטריות לא דבק בו. גם עכשיו אינו נרתע מלהטריד, מלתבוע, מלהתריע על סכנות, מלגזול את המנוחה של העומדים על גבו, מלסכן את מצבו. השמירה נשארה מה שהיתה בשבילו בראשית ימיו: איננו מבקש תגרות, אולם רכוש האומה וכבוד האדם מישראל אינם הפקר!

וגיורא הבן, היוצא לעזרת האב – כמה יש בזה מן ההבטחה ומן הסמל! שנים על שנים חרד הלב לגורל הדור השני אשר יולד על ברכי הפועל בארץ. מה יהא טיבו, מה יהא אפיו? התדבק גם בו אותה “פיכחות” של כמה מילדי הישוב, הישן והחדש, אותה קרחת שבנפש, המיבשת כל לשד ולוחכת כל נימה חלוצית, מעפילה? הירצה, היוכל הוא לתת את נפשו על אותה יצירה, אשר למענה באו אבותיו, אשר בה חיו ועליה מתו? היה מפני מה לפחד. והנה התשובה הולכת וניתנת: מתחילים להגלות ניצנים ראשונים, ניצני הבחרות הראשונים של ילדי תנועת העבודה: חלוצים בני חלוצים. ורואים אנו בנים לאבותיהם ולאמותיהם. ורק בזה נוכחנו, כי יש שכר לפעולתנו, כי לא לשוא עלו ולא לשוא חיו הוריהם ומחנכיהם. גיורא הבן, באותו גיל ממש אשר בו עלה אביו לארץ, חש הוא לעזרת אביו, מעיד על עצמו, על גזעו ועל בני־גילו.

תרצ"ב



המלצות קוראים
תגיות