(כ“ב אדר א' תרצ”ב)

על המצב בּארץ וּבציוֹנוּת

תסלחוּ לי, רבּוֹתי, אם אַרשה לעצמי לפקפּק בּכל התוֹעלת של הויכּוּחים הפּוֹליטיים שלנוּ בּקוֹנגרסים, בּועידוֹת ואף בּאסיפת נבחרים זוֹ. איני יוֹדע אם גם יתר העמים, בּהיוֹתם בּמחתרת, חלשים, מדוּכּאים, גילוּ לכל העוֹלם את תכניוֹתיהם וטכסיסיהם, אם גם הם דאגוּ שדרכיהם וּמסעיהם האיסטרטגיים יֵעָשׂוּ לנחלת־הרחוֹב, נוֹכח כּל אוֹיב וצוֹרר. אוּלם אנחנוּ עם חכם ונבוֹן, ואין לנוּ דרך אחרת לפעוּלתנוּ מאשר אוֹתם הבּירוּרים העמוּקים והרחבים המגלים לפני כּל העוֹלם כּוּלוֹ את כּל סברוֹתינוּ ואת כּל טכסיסינוּ, בּלי להשאיר טפח מכוּסה. ולא רק עמים מדוּכּאים. איני יוֹדע אם גם עם גדוֹל כּמוֹ צרפת מגלה את כּל הקלפים שלוֹ, כּמוֹ שאנחנוּ עוֹשׂים. לפיכך אני מרשה לעצמי לפקפּק בּעצם הויכּוּח הזה, בּנחיצוּתוֹ, בּתוֹעלתוֹ. אפשר היה למצוֹא צד שּל תוֹעלת בּדבר אילוּ היה מישהוּ בּא ואוֹמר: הנה מצאנוּ את האוֹריֶנטציה הנכוֹנה, את בּן־הבּרית החדש אשר תחת דגלוֹ אנוּ יכוֹלים להזעיק את האנשים. מי שּהיה אוֹמר כּך, היה אוֹמר דבר־מה, היה מראה איזוֹ דרך, ואפשר שהיה צוֹדק בּהתוָיַת שיטה לעתיד, אם אפילוּ היה בּזה כּדי להמיט עלינוּ צרוֹת בּהוֹוה. אבל אחרי מה ששמענוּ כּאן וּבכל מקוֹם, בּתוֹך אוֹתה המציאוּת המדינית שאת מרירוּתה אנוּ מרגישים בּעבוֹדת יוֹם יוֹם, ושהיא יוֹתר קשה מכּל מה שאוֹמרים עליה – אם בּזמן הזה אנחנוּ מרשים לעצמנוּ לשׂחק בּויכּוּח פּוֹליטי, אין זה מוֹכיח על חדירה למציאוּת המדינית ועל חרדת־אמת למצב. מה יכוֹל ויכּוּח כּזה להוֹכיח מחוּץ לזה שאין לנוּ בּני־בּרית, כּלוֹמר, שאין אנוּ קיימים בּתוֹר בּן־בּרית? כּלוּם עלוּל ויכּוּח זה לבצר אוֹ לחנך לנוּ בּני־בּרית לעתיד לבוֹא?

כּמוּבן, אם הטרחה היא לגלוֹת שאָנוּ חכמים וּנבוֹנים, אפשר להשׂיג זאת בּדרכים שוֹנוֹת. אפשר להתפּאר, למשל, בּחוּש הנבוּאה וּלהביא ראָיה ממכתב שנשלח לפני שתים־עשׂרה שנה, שבּוֹ ראה החכם את הנוֹלד. אך בּשביל חינוּך פּוֹליטי וּבשביל היסטוֹריה פּוֹליטית אין הדברים מספּיקים כּלל. מכתבים מלאי מרירוּת ואכזבה מן האַדמיניסטרציה הבּריטית כּתבוּ הרבּה מנהיגים ולא־מנהיגים, אך האם היה בּכל אלה יוֹתר מאשר התרשמוּת בּלבד? הלא בּעל המכתבים הנבוּאיים פּירסם לאחריהם את מאמרוֹ “אַל תגזימוּ” (בּביקוֹרת השלטוֹן הבּריטי), וּבמשך עשׂר שנים ניהל פּוֹליטיקה שקשרה אוֹתנוּ קשר מגוּחך וּמזיק עם השלטוֹן, אשר לא אנחנוּ קראנוּ לוֹ ולא בּכוֹחנוּ להרחיקוֹ מהארץ. איני יוֹדע אם אוֹתה האידיאוֹלוֹגיה שקשרה את תנוּעת השחרוּר של עם ישׂראל קשר בּל יִנתק עם האינטרסים של אנגליה בּמזרח, בּסוּאֶץ, האידיאוֹלוֹגיה שהכריזה על הדוֹמיניוֹן השביעי – וראתה בּוֹ את פּסגת המדיניוּת הציוֹנית – האידיאוֹלוֹגיה שתלתה את גוֹרלנוּ בּכוֹח חיצוֹני, איני יוֹדע אם היא הביאה לנוּ תוֹעלת למעשׂה, אך דבר אחד היא השׂיגה: היא הציגה אוֹתנוּ בּפני כּל העוֹלם כּ“סוֹכן” של מישהוּ. הם פּיטמוּ את ההמוֹנים היהוּדים בּאמוּנה בּעם התנ"ך אוֹ בּעם הסוּאֶץ, הם יצרוּ בּמדיניוּת העוֹלמית מוּשׂגים כּוֹזבים על תנוּעתנוּ וגם הפחיתוּ את ערך האמוּנה בּכוֹח יצירתוֹ של העם עצמוֹ, ועכשיו הם בּאים אלינוּ וּמתפּארים בּראִיית הנוֹלד, ואוֹמרים שיש להם פּרוֹגרמה חדשה, אלא שרק בּיוּלי יגלוּ אוֹתה. אכן, תעוּדה מספּיקה גם לפּיקחוּת המדינית וגם לאחריוּת בּהפרחת סיסמאוֹת וּבעזיבת ססימאוֹת.

ואשר להרצאה שנשמעה הערב. יתכן שלא נמצא בּנוּ הכּוֹח לנהל פּוֹליטיקה ציוֹנית עם שלטוֹן המנדט, בּלי אמוּנה בּמציאוּתם של כּוֹחוֹת חיוּביים לגבּינוּ בּקרבּוֹ ואפשרוּת להגבּיר את הכּוֹחוֹת האלה. אפשר להעריך, אוּלי גם לתמוֹה על אוֹתוֹ יוֹשר־הקו ואוֹמץ־הרוּח אשר בּוֹ הוֹלך החבר ארלוֹזוֹרוֹב לקיים את הבּרית הפּוֹליטית הציוֹנית, למרוֹת הנסיוֹנוֹת הקשים שבּהם נתנסינוּ כּוּלנוּ ושבּהם מתנסה הוּא יוֹם יוֹם. מבין אני שלא קל הוּא התפקיד לנהל פּוֹליטיקה חיוּבית עם ממשלת המנדט, המניחה יוֹם יוֹם מעצוֹרים על הדרך הזאת ואינה נוֹתנת כּל הזדמנוּת למי שמנהל את הפּוֹליטיקה הזאת לבוֹא לפני שוֹלחיו וּלהראוֹת להם את פּרי מאמציו.

בּלי כּל רצוֹן להשחיר את הצבעים עלי להגיד כּי הקו שנתגלה בּבהירוּת שאין אחריה כּלוּם מימי ועדת שאוּ לא נשבּר. אוּלי הוּא נשבּר לרגעים בּמשׂא־וּמתן, אך לא נשבּר בּמציאוּת הפּוֹליטית והאַדמיניסטרטיבית. זוֹהי העוּבדה, האמת הפּוֹליטית. אין כּאן שאלה של פּרט זה אוֹ אחר, של משפּט זה, גזירה זוֹ, אוֹ קיפּוּח זה. כּזאת היא השיטה השׂוֹררת. עוּבדה אחת מלמדת על הכּלל. מצב העליה בּשנה זוֹ, שאינוֹ עוֹמד בּשוּם התאמה למציאוּת הכּלכּלית של הארץ, גזירת העליה המתבּססת על שלילת זכוּיוֹתינוּ בּעבוֹדוֹת הממשלה – עוּבדה זוֹ כּשלעצמה שוֹללת אפשרוּת של “קוֹאוֹפּריישן” בּינינוּ וּבין שלטוֹן הארץ.

החבר ארלוֹזוֹרוֹב ראה צוֹרך להבּיע אוַנס ידוּע לבּא־כּוֹח העליוֹן של השלטוֹן בּארץ. יכוֹל אני להבין הסבּרת־פּנים מדינית לאדם חדש, ואוּלי גם את ההוֹקרה האישית, אוּלם חייב אני להגיד כּאיש מן השוּרה, בּלי להקל בּכבוֹד מישהוּ, כּי החדשים הראשוֹנים של הנציב החדש אינם נוֹתנים לנוּ שוּם יסוֹד לשוּם נחת־רוּח. איני יוֹדע, אגב, אם זהוּ קוֹמפּלימנט להגיד על הנציב שהוּא איננוּ משוּחד. אפשר שזהוּ קוֹמפּלימנט לפקיד פּשוּט, אוּלם לא לאדם שעליו הוּטל לנהל את הארץ בּשם ממשלת המנדט. מה זה להיוֹת משוּחד לגבּי הוֹראוֹת המנדט אוֹ רוּח המנדט! לא אטפּל עכשיו בּפּוֹליטיקה גבוֹהה. אך גם בּענינים הקטנים של הפּוֹליטיקה המקוֹמית לא ראינוּ עדיין מאת הנציב שום נסיוֹן לשינוּי המצב לטוֹבה. דוּגמה קטנה לכך: המשׂא־וּמתן הממוּשך בּדבר הסכוּם הנדרש מעוֹלים בּעלי הוֹן: 1000 לירה אוֹ 500. ענין אשר כּבר הוּבטח בּשעתוֹ ממשׂרד המוֹשבוֹת. ענין קטן אך מאַלף. הוּא הדבר בּיחס לחלקנוּ בּתקציב החינוּך. הרי לא מתוֹך “זכוּיוֹת מיוּחדוֹת”, אלא מתוֹך זכוּיוֹת אזרחים פּשוּטוֹת רשאים אנוּ לדרוֹש השתתפוּת הוֹגנת בּהחזקת החינוּך וגם את הדבר הזה לא יכוֹלנוּ להשׂיג. הנה עוֹמדת הממשלה לאַשר תקציב עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת לשנה הבּאה. ההביאה אוֹתנוּ הממשלה בּחשבּוֹן כּלשהוּ בּחיבּוּר התקציב?

כּל הדברים האלה מעוֹררים בּי ספק גדוֹל אם הסוֹכנוּת שלנוּ – אשר אין לקנא בּמצבה ואשר אין להטיל בּה אשמה אוֹ אחריוּת לנצחוֹנוֹת שלא נחלנוּ; קטרוּג זה ענין הוּא רק לאנשים שכּל ים להם עד הבּרכּים¹ – יכוֹלה להתבּרך בּשבירת הקו המדיני הקיים. שוּם הקלוֹת, שוּם גילוּיים של שינוּי יחס לא הוּשׂגוּ גם בּמשך שלוֹשת החדשים של הנציב החדש.

וּכשם שאני מפקפּק אם האוַנסים האלה שחילקנוּ בּזמנים שוֹנים לכל מיני נציגים יש בּהם כּדי לדרבּן וּלהמריץ אוֹתם ליחס חיוּבי אלינוּ, כּן מפקפּק אני אם יש בּהכרזה זוֹ על הקשר ההיסטוֹרי בּינינוּ וּבין מדינת המנדט כּדי להקל על מצבנוּ, ואם יש בּה משוּם תוֹעלת לימים הבּאים. נדמה לי כּי האמת של התנוּעה מחייבת אוֹתנוּ להגיד זאת, הכּאב של התנוּעה מחייב (הרי אנחנוּ עוֹמדים בּשנת החמישים של התנוּעה, ואנוּ צריכים להזדיין בּכוֹחוֹת לעוֹד כּמה שנוֹת עמל).

יש לנוּ אוֹריֶנטציה אך אחת: נכרוֹת בּרית עם זה שיהיה נאמן לנוּ ויכּיר בּצדקתנוּ וּבזכוּתנוּ. אין אנחנוּ מתחייבים על בּרית עם מישהוּ אם אין לוֹ יחס־כּבוֹד וצוֹרך בּנוּ. אם עוֹד לא שתינוּ את הקוּבּעת עד תוּמה, אם הימים הבּאים עוֹד יוֹסיפוּ להוֹכיח לנוּ שההתגוֹששוּת וההיאָבקוּת הזאת אִתנוּ זוֹהי השיטה המדינית של מדינת המנדט, אין אני חוֹשב כּי נצטרך לשמוֹר אמוּנים לשלטוֹן כּזה. כּמוֹ כן אין לשלוֹל למַפרע בּרית עם עמי המזרח. בּרית זוֹ תתאַפשר בּרגע שעמי המזרח יכּירוּ בּצדקתנוּ, בּזכוּת חיינוּ וגידוּלנוּ.

אוּלי עוֹד רחוֹק היוֹם אשר ימָצאוּ לנוּ אזנים קַשוּבוֹת בּמזרח. אף על פּי כן יש חשיבוּת מיוּחדת, גם מוּסרית גם מדינית, שיֵדעוּ שם כּי לא נגדם פּנינוּ מוּעדוֹת, אלא נגד אוֹתה התפיסה הריאַקציוֹניות השוֹלטת אצלם ואינה מוֹדה בּתביעת חיינוּ. ואם יש חילוּקי־דעוֹת בּינינוּ וּבין אלה הדוֹגלים בּשם בּרית עם הערבים הרי זוֹהי הפּלוּגתה: מה יהיוּ עמוּדי הבּרית הזאת, – חירוּתנוּ וקיבּוּץ גָלוּיוֹתינוּ אוֹ שעבּוּדנוּ והיוֹתנוּ מיעוּט נסבּל.

לפי שעה אין זה אלא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא. בּמחנה הערבי עוֹד רחוֹקים מאד מהכּיר בּזכוּת קיוּמנוּ וחיינוּ. רחוֹקים אפילוּ מהוֹדאה בּזכוּת לשוֹננוּ. לא פּחוֹת רחוֹקים מאִתנוּ גם הכּוֹחוֹת שקוֹראים להם “מתוּנים”. אפשר הם מתוּנים לגבּי הממשלה, אך לא לגבּינוּ. איני מניח שכּרגע אפשרית בּארץ איזוֹ אוֹריֶנטציה על הכּוֹחוֹת האלה. אין עדיין בּתנוּעה הערבית כּיוֹם מי שיעיז אוֹ יוּכל להוֹדוֹת בּתביעוֹתינוּ. בּעמדתם לגבּינוּ הם עוֹמדים על המדרגה היוֹתר נמוּכה של הכּרה בּזכוּת העם האחר.

אנוּ נמצאים איפוֹא בּמצב שהבּרית הקוֹדמת הוּפרה, ואין בּן־בּרית לנוּ. גם בּקרב הערבים אין כּוֹח פּוֹליטי שיהיה לנוּ בּן־בּרית. מַהי המסקנה מכּאן?

המסקנה שבּה דוֹגלים נוֹשׂאי המדיניוּת הצרוּפה היא לענוֹת על כּל זה בּצעקה. הגבּירוּ את הצעקה! הנוֹאם הראשוֹן אמר פּה בּתרוּעת נצחוֹן: אתם, אַנשי־המעשׂה, הלא סגרוּ לכם את העליה, וּמה יכלתם עשׂוֹת? ואני עוֹנה: יכוֹלנוּ גם יכוֹלנוּ! בּשביל תנוּעה שיש לה רצוֹן פּוֹליטי אין תנאים שבּהם אי אפשר להתקדם. תנוּעת השחרוּר של עם ישׂראל היתה לקוּיה מעוֹדה בּחוֹסר רצוֹן אמת. וּבכל זאת היוּ יהוּדים בּוֹדדים שבּאוּ גם בּשעה שלא היה רשיוֹן, והם אלה שיצרוּ את האפשרוּיוֹת. ואחר הכּל אָנוּ נמצאים עתה בּתנאים אחרים, ועם כּל הלחץ הרי היוּ וישנן אפשרוּיוֹת של בּנין. תחת לקמוֹץ שׂפתים, לחרוֹק שן ולעבוֹד, פּיזרנוּ את כּוֹחנוּ לריק ויצרנוּ בּעם ישׂראל בּקלוּת רבּה את האַתמוֹספירה של יאוּש זוֹל, שאין בּוֹ כּל כּוֹח בּוֹנה.

מה הספּיקה עד עתה המפלגה המוּמחית לצעקה? נראה לי שמאז המוֹשב הראשוֹן של אסיפת הנבחרים הוֹלכת השפּעתה וּפוֹחתת. אך בּדבר אחד הצליחה: להפיג את הרצוֹן לארץ־ישׂראל וּלהשפּיע על העם שיחכּה עד שיבוֹא בּן־הבּרית החדש. בּינתים אין איש מנצל את האפשרוּיוֹת שישנן עוֹד בּידינוּ. הנה אָנוּ עוֹמדים בּכל יוֹם לפני גזירת קרקע חדשה (גם אחרי ששמעתי את ההרצאה אין לי כּל בּטחוֹן, כּי מחר לא יוֹפיעוּ שוּב אוֹתן הגזירוֹת שהוּשׂמוּ לזמן־מה בּתיקיהן). ואחר כּך תבוֹאוּ ותטילוּ על ראש הסוֹכנוּת, שהיא אשמה בּענין וָדי־חוארת. רק אנשים חסרי־לב, שאינם יוֹדעים בּצערם וּבעמלם של השוֹקדים על ענינינוּ הקרקעיים ועוֹמדים על משמר קנינינוּ, יכלוּ לדבּר על וָדי־חוארת כּאשר דיבּר הנוֹאם הרביזיוֹניסטי.

למרוֹת וָדי־חוארת, למרוֹת מה שנעשׂה בּמפרץ חיפה, היוּ אפשרוּיוֹת גם בּמשך השנתים ליצוֹר עמדוֹת חשוּבוֹת. ואתם מה? תכריזוּ בּכל הזדמנוּת על קַנטוֹן בּעבר־הירדן וּתספּקוּ את הרגש הפּטריוֹטי שלכם, ואת העם תחנכוּ שיֶשב ויחכּה עד שיתנוּ לוֹ מן המוּכן ארץ עם משקים, עם תרבּוּת ועם אֶפּוֹלֶטים². כּן, לא עשׂינוּ כּלוּם. כּלוּם עמק יזרעאל זהוּ מעשׂה? כּלוּם 30 אלף פּוֹעל זה מעשׂה? כּלוּם כּוֹחוֹ של הישוּב לעמוֹד בּכל משבּר – זהוּ מעשׂה? אין אַתם מעלים אפילוּ על הדעת שבּלי זה היינוּ נוֹפלים אחרי אב תרפ"ט כּעמיר אחרי הקוֹצר. ואם אחרי כּל האימים מחוּץ וההסתה מבּפנים יש בּנוּ כּוֹח להחזיק מעמד, הרי שאָנוּ מתחילים לקצוֹר את אשּר זרעוּ האנשים “שהכשילוּ” את הציוֹנוּת. אין איש זקוּק לתוֹדוֹתיכם, אך מעט יוֹשר־לבב לוּ היה לכם. תבינוּ שאפשר להכשיל את הציוֹנוּת לא רק על ידי אַנטי־ציוֹנוּת גלוּיה, אלא גם על ידי אוֹתוֹ החינוּך המביא לידי אַטרוֹפיה של הרצוֹן, אטרוֹפיה זוֹ השוֹלטת בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה.

אתם עוֹשׂים לכם קרנים מהכרזה, כּי המצב הפּוֹליטי קשה. אך איך עוֹשׂים מיד משטר פּוֹליטי יוֹתר קל? מה לעשׂוֹת מחר – איש מכּם לא אָמר. אָנוּ אוֹמרים: משטר פּוֹליטי נוֹח לנוּ לא יבוֹא אלא כּתוֹצאָה ממאמצים בּלתי־פּוֹסקים. ולא ממאמצי שׂפה, אלא מאוֹתם המאמצים הנמשכים מתרמ"ב. לא על גשר של נייר יִבָּנה משטר פּוֹליטי. רק תנוּעה אמיתית העוֹברת את כּל מַצרף היצירה, ורק אחרי עבוֹדה ישוּבית מאוּמצת וּמתמידה, תוּכל לשנוֹת את המשטר.

רגע אחד נדמה היה לכם כּי זכינוּ בּהכרזת בּלפוּר מן ההפקר, משלל־מלחמה, אך משלל המלחמה העוֹלמית לא הרוַחנוּ. אוּלי גם הפסדנוּ. בּנין הארץ אינוֹ ענין של הכרזה אלא של כּוֹח העם, ואם היהדוּת הרוּסית יצאה מן החשבּוֹן, הרי זה הפסד שקוּל נגד הרבּה רוָחים. יצאנוּ מהמלחמה שבוּרים וּרצוּצים. רגע אחד נתאחז העם בּאילוּזיה של נייר – נתאָכזבנוּ וגם הוּכּינוּ. והשאלה כּרגע היא, אם יש לנוּ כּוֹח להמשיך את העבוֹדה, להמשיך בּכל סדק, אם יש לנוּ כּוֹחוֹת חיים שיֵהָפכוּ לגוֹרם מדיני, אוֹ שנבזבּז את מעט המרץ שיש לנו להתנפּחוּת מדינית ונעמיד בּסכּנה את מעט הכּוֹחוֹת שישנם עוֹד.

דוּגמה מזהירה לפעוּלה “פּוֹליטית”: הנוֹאם הראשוֹן התפּאר בּענין המפקד. אילוּ הוֹכיח כּי על ידי אי־השתתפוּתם בּמפקד לא הגשימוּ אוֹתוֹ, כּי אַז אוּלי היה לוֹ להתפּאר בּכוֹחוֹ, אלא מה? הם הוֹכיחוּ כּי על ידי זה אפשר להקטין בּכל התעוּדוֹת הרשמיוֹת את מספּר היהוּדים בּארץ־ישׂראל! אלה שהקטינוּ את מספּרנוּ הם, על כּל פנים, לא הגדילוּ את כּוֹחנוּ וּמציאוּתנוּ בּארץ־ישׂראל.

אם אנחנו מדבּרים כּאן, לא בּמיטינג ולא בּשׂיחה פוֹליטית סתם, אלא בּאסיפת הנבחרים, עלינוּ להפנוֹת את הויכּוּח משאלוֹת אוֹריֶנטציה כּללית לענינים מעשׂיים: מה יכוֹל הישוּב לעשׂוֹת בּמציאוּת הפוֹליטית הקיימת. הישוּב הוּא רֶזֶרווּאַר של כּוֹח פּוֹליטי. הישוּב נמצא בּפּרוֹצס בּלתי־נפסק של גידוּל והתבּצרוּת. מפּעם לפעם הוּא מתנער מתקוּפת השפל. וּמדוּע אינוֹ הוֹפך לגוֹרם ישוּבי חיוּבי, משנה? על השאלה, מה יכוֹלים אנוּ לעשׂוֹת בּענין עליה, אוֹמַר: יכוֹלנוּ, אילוּ היה כּוֹח לישוּב העברי להכניס עבוֹדה עברית למשק העברי. נסגרה לפנינוּ הדלת, אך עוֹד יש החלוֹנוֹת. נגזר לשעה על העליה העוֹבדת, והיכן היהוּדים בּעלי־האמצעים? מדוּע נתנוּ שאוֹתם היהוּדים שיכוֹלים לעשׂוֹת דבר־מה נשארוּ שם? ואחרי כּל התרוּעוֹת והאפּוֹטרוֹפסוּיוֹת הרבּוֹת על “המעמד הבּינוֹני”, שכּל אחד אוֹחז בּכנף בּגדוֹ – מה עשׂה הישוּב כּדי לפתוֹח את פּטר־המים הזה וּלהציל את החלקים היכוֹלים עוֹד לבוֹא לארץ? יש בּישוּב כּספים וכוֹחוֹת. יש בּיכוֹלת הישוּב גם לשבּוֹר את גדר העליה, הן על ידי איניציאַטיבה משקית והן על ידי אוירה בּריאה. אין דבר מוֹכיח יוֹתר על הטרגיוּת שלנוּ, מוֹכיח יוֹתר מכּל הגזירוֹת והרציחוֹת, מאשר הפסקת העליה בּזמן שהארץ פּוֹרחת, כּוֹבשת שוָקים. נזניח את הויכּוּח על הענינים הפּוֹליטיים הדקים. נדבּר על הענינים המעשׂיים העוֹמדים אצלנוּ על הפּרק. נדבּר על זה מה יש בּידינוּ לעשׂוֹת. נעמיד בּמרכּז הענינים את דרישת העליה, כּלפּי חוּץ וּכלפּי פּנים: בּוֹאוּ, עלוּ וּבנוּ!