(ב' באייר תרפ"ד)

 

פּתיחה    🔗

לא זוֹ הפּעם הראשוֹנה, אשר קוֹל קריאתה של “אחדוּת־העבוֹדה” מַזעיק, מכַנס, מכּה גלים עמוּקים בּלבבוֹת. בּימי הכרעה, בּימי פּוּרענוּיוֹת וּבימי חג לפּוֹעל, בּשעת סכּנה לאוּמית וּבימי נסיוֹן להסתדרוּת, בּבחירוֹת וּבהגנה, בּכל פּעם שהיה צוֹרך לעמוֹד בּפרץ, ידעה “אחדוּת־העבוֹדה” לקרוֹא וּלרכּז סביבה את ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, לעוֹרר בּקרבּם את הכּוֹחוֹת הספוּנים, הנתבּעים למעשׂה. וגם הפּעם. אוּלם אם הכּינוּסים הקוֹדמים, לשם הארץ, לשם ההסתדרוּת, לשם המעמד, בּאוּ לא רק מתוֹך הזיקה העמוּקה שבּין “אחדוּת־העבוֹדה” וּבין ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, כּי אם גם כּתוֹצאה של עבוֹדה עֵרה, זריזה וחרוּצה, של כּוֹח מאַחד וּמאַרגן, הרי הפּעם לא זוֹהי הזכוּת אשר גרמה לכינוּס נהדר זה של הערב. אַרשה לעצמי ואוֹמַר, כּי לא הועד הפּוֹעל של “אחדוּת־העבוֹדה” הוּא שכּינס לנוּ ועידה זוֹ, כּי הועידה נתכּנסה מאליה. וזה גָדלה. הועד הפּוֹעל של “אחדוּת־העבוֹדה” היה רק שליח להוֹבלה, המוֹכּ“ז¹ אשר מסר את המכתב על פּי הכּתוֹבת, זכוּתוֹ היחידה בּנידוֹן זה היא, שאחרי כּל הדחיוֹת, מחוֹסר פּנַאי וּמעבוֹדה קשה, מצא סוֹף סוֹף את היכוֹלת להיפָּנוֹת לשבוּע מעוֹל עבוֹדת המשק והמוֹסדוֹת לקרוֹא אוֹתנוּ להתרכּז בּשאלוֹת “שאין השעה דוֹחַקתן”. הוּא רק קרא – וכוּלנוּ בּאנוּ. וְיגדל הפּלא לראוֹת את ההתעוֹררוּת מסביב לשאלוֹת אשר רגילים לראוֹתן כּ”שאלוֹת של מפלגה". איננוּ יוֹדעים עדיין את מספּר הצירים והבּוֹחרים. מענין יהיה גם לדעת, כּמה מן הצירים הנאספים כּאן היוּ אִתנוּ בּועידוֹת הקוֹדמוֹת, וכמה לנוּ “בּני־זקוּנים”. אוּלם ראינוּ כּאן פּוֹעלים, חברים מכּל קצוי הארץ, החיים את חיי העבוֹדה, בּכל צוּרוֹתיה ותנאיה. פגשתי פּה גם חברים אשר זה עתה ירדוּ מן האניה, והם בּאוּ אלינוּ לשמוֹע מה ידוּבּר כּאן. מה מביא אוֹתם אלינוּ? כּלוּם רק ימי הזוֹהר של “אחדוּת־העבוֹדה”. בעבָרה הקרוֹב?

לא. לא בּזכוּת־העָבר בּאים חלוּצי העליה החדשה אלינוּ, ולא על זכוּת־עבר נבנה את זכוּת־קיוּמנוּ.

אין לי כּל רצוֹן להפוֹך את דברַי לשירת תשבּחוֹת ל“אחדוּת־העבוֹדה”. והַזכָּרת ימי הזוֹהר עלוּלה רק לעוֹרר נימוֹת נוּגוֹת. ימי הזוֹהר של “אחדוּת־העבוֹדה” נעוּצים בּציפּיה לעליה הגדוֹלה אשר חָזינוּ לפנינוּ, אשר לִשמה דָרֵכנוּ עוֹז, ואשר בּה שאַבנוּ את הכּוֹח לאיחוּדנוּ, להתחַדשוּתנוּ. אוּלם הימים ההם חלפוּ, בּאוּ ימים אשר הגדוֹלוֹת התכּסוּ בּערפל. הכּנפים קוּצצוּ, והידים, העוֹבדוֹת בּלי ליאוּת, הוּשפּלוּ. ימי־השפל בּמדיניוּת של הארץ, בּציוֹנוֹת, בּמדיניוּת העוֹלמית, בּמצב הכּלכּלי של הישוּב עשׂוּ את שלהם. ו“אחדוּת־העבוֹדה”, אם כּי לא השלימה עם מציאוּת זוֹ, אם כּי לא חדלה ליצוֹר יוֹם יוֹם את ההסתדרוּת וּלהילָחם את מלחמת המעמד העוֹבד בּארץ, לא עצרה כּוֹח לעמוֹד בּכל שיעוּר קוֹמתה בּפני ימי השפל.

הצוֹרך בּחידוּש, בהַחֲיָאַת הפּעוּלוֹת והתכוּנוֹת של “אחדוּת־העבוֹדה” הוּא שהביאָנו היוֹם הנה.

ואם עכשיו, אחרי שנים של דכדוּך הכּוֹחוֹת, של צמצוּם העליה וחוֹסר־העבוֹדה, בּאים אלינו חברים חדשים, וּבְעֵרוּת זוֹ וּבהַקשָבה זוֹ, אם כוֹחוֹת הפּוֹעלים מתעוֹררים וּמתאַזרים כּמוֹ שמַראה לנוּ פּגישתנוּ זוֹ, סימן טוֹב הוּא לנוּ, הרי זוֹ עדוּת נאמנה על הצוֹרך החי שיֶשנוֹ בּארץ בּמפלגת פּוֹעלים סוֹציאַליסטית, בּעלת מזג רבוֹלוּציוֹני, הנאמנה למעמד, לעניניו החיוּניים ולתעוּדתו ההיסטוֹרית. צוֹרך זה בּפעוּלה חיה להבּא, אי־הסתפּקוּת בּמַה שיש היוֹם, – אלה הם שמַפנים את תשׂוּמת־הלב לועידתנוּ.

ועידתנוּ הפּעם הִנָה חמוּרה ורבּת־אַחריוּת. אוּלם השאלה הנצחית בּועידוֹת מפלגתיוֹת בּארץ, שאלת זכוּת־הקיוּם, להיוֹת אוֹ לחדוֹל, השאלה שהעסיקה עוֹד בּמידה מרוּבּה את ועידתנוּ בּחיפה, שאלה זוֹ אינה עוֹמדת לפנינוּ הפּעם. נראה לי, כּי שאלה זוֹ נפתרה מאליה; כּי בּציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ חיה עכשיו הכּרה רבּה של הצוֹרך בּתנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית מאוּרגנת בּתוֹך ההסתדרוּת; חי הצוֹרך בּפעוּלה מדינית־מעמדית, בּפעוּלה לקליטת העליה וחינוּכה, בּהַתוָית הדרכים של הקיבּוּץ, בּהתישבוּת וּבעבוֹדה, בּשיתוּף הפּוֹעל העירוֹני ליצירה הישוּבית, בּחינוּך הכּוֹחוֹת בּגוֹלה, – אלה ענפי הפּעוּלה אשר “אחדוּת־העבוֹדה” חיתה בּהם מראשית יצירתה.

שאלוֹתיה של הועידה הן לא שאלת זכוּת הקיוּם, אלא שאלוֹת הקיוּם והפּעוּלה, וראשוֹנה בּהן – שאלת חידוּש החיים המדיניים בּארץ. קוֹדם כּל יֶשנוֹ הצוֹרך לשוּב אל המקוֹר, לחַדש וּלהגבּיר את החוּשים המדיניים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. קוֹלוֹ של הפּוֹעל חדל להישָמע. החוּשים המדיניים נתרוֹפפוּ. הישוּב חדל ממלחַמתוֹ על זכוּיוֹתיו. עזוּבה ורפיוֹן בּהגנה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית; חוֹסר כּל מלחמה על זכוּיוֹתינוּ בּשלטוֹן המוּניציפּאלי; הכנעה בּפני הגבּלת העליה וצמצוּמה המוּחלט. המלחמה בּרפיוֹן זה, בּתנאים הבּלתי־נוֹחים שאנוּ נתוּנים בּהם, היא קשה, אוּלם זוֹהי חוֹבתה של “אחדוּת־העבוֹדה”. בּארצנוּ וּבאוֹתם התנאים אשר בּהם נתוּנה כּל עבוֹדתנוּ, כּשכּל כּוֹחוֹתינוּ מוּשקעים בּיצירת המשק, בּיצירת תנאי קיוּם לעוֹבד ולָעוֹלה, מבּלי ש“כּל הכּוֹחוֹת” הללוּ יספּיקוּ לנוּ, כּשלפּעוּלה הכּלכּלית יֶשנוֹ ערך מכריע גם כּגוֹרם מדיני, כּשהתעוּדה המשקית־ישוּבית הנָה למעלה מכּוֹחוֹתינוּ המאוּמצים, בּמצב זה אין קל ו“טבעי” יוֹתר מדרך הזלזוּל בּפּעוּלה המדינית וּבמחשבה המדינית, וּביחוּד בּשעה של אי־הצלחה, של נקישה בּחַלָמיש. אוּלם בּזלזוּל זה צפוּנה שגיאה עצוּמה, שגיאה מסוּכּנה, העלוּלה לטמטם וּלהרדים את חוּש הקוֹממיוּת הלאוּמית והמַעמדית. לעַם כּעַמנוּ, הנמצא עדיין בּראשית דרכּוֹ לשחרוּר לאוּמי, לתנוּעה כּתנוּעתנוּ, הצפוּיה עוֹד לחזית קשה מאד – הַרכּנת ראש זוֹ בּפני המציאוּת המדינית השלטת, אינה מסוּגלה לחַנך את הכּוֹחוֹת הדרוּשים למלחמת השחרוּר והקוֹממיוּת.

ועידתנוּ זוֹ אין בּכוֹחה להמציא פּתרוֹן שלם, מספּיק לשאלוֹת הכּוֹאבוֹת שלנוּ. אוּלם אם גם אין בּידינוּ כּיוֹם להמציא את הפּתרוֹנוֹת הנכספים לשאלוֹתינו המדיניוֹת, אסוּר לנוּ להסיח מהן את הדעת. עלינוּ להעמיק את ההבנה, לטפּח את ההרגשה, להניע את המחשבה, להגבּיר את הפּעוּלה, העתידה להוֹציאנוּ למרחב.

לפנינוּ גם שאלת ההתישבוּת. ודאי, שאין אנוּ זכּאים כּיוֹם לוֹמר לאחת הצוּרוֹת הישוּביוֹת המתיַצרוֹת בּקרבּנוּ, שהיא היא היחידה. טרם כּבשנוּ לנוּ זכוּת זוֹ. אוּלם חייבים אנוּ לשוּב וּלחפּשׂ בּדרכים, וּלהמציא את כּל סיוּענוּ וּתמיכתנוּ לאוֹתן הצוּרוֹת הישוּביוֹת אשר אנוּ רוֹאים אוֹתן כּנאמנוֹת יוֹתר לדרך היצירה הקוֹלקטיביסטית, לצוֹרך העליה וחינוּך המוֹני העוֹלים לעבוֹדה ולקליטה בּמשק. לא הוֹצאת פּסק־דין, לא גזירה על הקיים והפרפּר והמחפּשׂ את דרכּוֹ, כּי אם טיפּוּח של דרך וּמגַמה רצוּיה. עלינוּ מוּטלת גם חוֹבת המלחמה וההגנה על צוּרוֹת המשק הקיבּוּציוֹת, הנתוּנוֹת לחרם בּידי הכּוֹחוֹת השליטים בּציוֹנוֹת. חברינוּ העוֹבדים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים ידעוּ לספּר לכם בּאיזוֹ אַתמוֹספירה של חשדים ויחסים רעים עלינוּ להעביר את הגנת ענינה של הקבוּצה, כּקטנה כּגדוֹלה, בּפני הטֶנדֶנציה המַתמידה והגוֹברת להָצֵר את צעדי הקבוּצה. על “אחדוּת־העבוֹדה”, שפּילסה נתיב להתישבוּת הקיבּוּצית בּעמק, לאזוֹר את כּוֹחה בּהסתדרוּת וּבציוֹנוּת.

בּועידתנוּ זוֹ נַקדיש תשׂוּמת־לב גם למצב הענינים בּהסתדרוּת וּלביקוֹרת עבוֹדתנוּ בּקרבּה. דוקא משוּם שאנוּ הננוּ “מפלגת הרוֹב”, משוּם שאנוּ נוֹשׂאים בּאַחריוּת ההסתדרוּת, דוקא משוּם שאנוּ רוֹצים להגשים את שאיפוֹתינוּ בּהסתדרוּת, עלינוּ לבקר את מעשׂינוּ בּגָלוּי וּבלי מוֹרך. אַל נשאיר את עבוֹדת הבּיקוֹרת לאחרים.

נמצא לנוּ גם שעה לברר את שאלוֹת פּעוּלתנוּ הספרוּתית והתרבּוּתית. היוּ ימים שפּעוּלתנוּ זוֹ תפסה מקוֹם חשוּב בּחייו של הפּוֹעל בּארץ. אף פּעוּלה זוֹ נתרוֹפפה לא מתוֹך הֲקָלַת־ראש, כּי אם מתוֹך החוֹסר האיוֹם בּאנשים. עבוֹדתנוּ היא – בּנין משק, ארץ, עם. והכּוֹחוֹת אינם מספּיקים. כּשאתה ניגש לאיזוֹ עבוֹדה נחוּצה, הרי תמיד משַסע אוֹתך דבר־מה הדוֹחק עוֹד יוֹתר. והרי אנוּ נשארים בּסעיפים חיוּניים בּעמידה דלה. העבוֹדה החינוּכית היא חלק אוֹרגַני בּתכניתנוּ. היא המסַייעת לגַשר שכבוֹת שוֹנוֹת, דוֹרוֹת שוֹנים, ארצוֹת שוֹנוֹת.

וּבקשר אמיץ עם הפּעוּלה החינוּכית עוֹמדת העבוֹדה האִרגוּנית. חזק בּנוּ הבּטחוֹן, כּי “אחדוּת־העבוֹדה” חיה את חייה של תנוּעת־הפּוֹעלים בּארץ, כּי לקוֹל קריאתה מתכּנסים, כּי היא יוֹדעת לעוֹרר רגש האחריוּת בּהמוֹנים. אוּלם אַל ישלה אוֹתנו בּטחוֹן זה, ואל יחליש הכּרת הצוֹרך בּעבוֹדה מאַרגנת. לא לעוֹלם חוֹסן. בּארץ של אֶמיגרַציה, של התוַספוּת שכבוֹת חברתיוֹת על גבּי שכבוֹת, בּארץ של “קיבּוּץ גָלוּיוֹת”, בּמקוֹם שניצבת השאלה החמוּרה: כּיצד להֵווֹת מכּל אבק־האדם הזה מעמד יוֹצר, שם שאלת אִרגוּן המחנה וגיבּוּשוֹ היא שאלת חיים, לא למפלגה כּי אם לתנוּעה כּוּלה, והמַזניח אוֹתה עתיד לתת את הדין.

אלה הן השאלוֹת העוֹמדוֹת בּועידתנוּ זוֹ בּצוּרתן הרגילה. והן וַדאי תעמוֹדנה גם בּועידוֹת הבּאוֹת. אין בּידינוּ להמציא להן הפּתרוֹן השלם, די לנוּ הפּעם אם נִלְבּוֹן את הלבֵנים לבּנין. אוּלם שאלה אחת עוֹמדת לפנינוּ הפּעם בּחריפוּת יוֹצאת מן הרגיל – תנוּעתנוּ בּגוֹלה.

איני סוֹבר ששאלה זוֹ היא המרכּזית בּועידה זוֹ. כּזאת היא יכוֹלה להיוֹת רק בּשביל אלה הרוֹאים את הועידה מתוֹך שפוֹפרת־חוּץ. עלינוּ קוֹדם כּל לרַכּז וּלגבּש את ציבּוּרנוּ וּלחזק את עמדתנוּ בּכל המוּבנים. שאלת חוּץ־לארץ היא, בּמוּבן זה, שאלה חלקית.

מתוֹך הַכּרתי את “אחדוּת־העבוֹדה”, הריני רוֹצה להאמין, כּי שאלה זוֹ, עם כּל היחסים העמוּקים והחריפים אשר היא עלוּלה מטבעה לעוֹרר, תהא נדוֹנה אצלנוּ לא מתוֹך פּטריוֹטיזם שבּמסוֹרת, לא מתוֹך יחסי עָבר, “גזע” וּ“מוֹלדת”, של כּל אחד מאִתנוּ, כּי אם לאוֹר המגמה היסוֹדית של “אחדוּת־העבוֹדה”: האחריוּת בּפני תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ וּבפני הכּוֹחוֹת העוֹמדים לבוֹא לארץ. בּשאלה זוֹ, הנוֹגעת בּיחסים מסוּבּכים וּמוּרכּבים כּל כּך, נדוּן לא מתוֹך הַרכּנת־ראש בּפני מי שהוּא, אף לא מתוֹך יהירוֹת וגוֹדל־לבב. זרה לנוּ כּאחת ההתבּדלוּת מן הגוֹלה ואף ההתבּטלוּת בּפניה.

אנוּ עוֹמדים על כּל קשי המצב של תנוּעתנוּ בּגוֹלה. אין אנוּ יכוֹלים לשקוֹט וּלהרגיע את עצמנוּ על מצב הענינים שם, אפילוּ בּ“החלוּץ”.

התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית בּגוֹלה חדלה – עם התחלתוֹ של הישוּב העוֹבד בּארץ – להיוֹת תנוּעה של פּרוֹפּגנדה אידיאוֹלוֹגית, לויכּוּחים עיוּניים בּלבד. בּמרכּזה של תנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית חיה כּיוֹם אין להעמיד את ירוּשלים של מעלה, של מחשבה מוּפשטת, כּי אם את ארץ־ישׂראל של מטה, של הפּעוּלה המַגשימה וּמקיימת. וּתנּועה כּזאת לא תיתכן מבּלי ההגמוֹניה של ארץ־ישׂראל הריאַלית בּקרבּה. נאמר בּגילוּי־לב: אדירת־שאיפתנוּ היא לרכּוֹש את ההגמוֹניה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית לכל אגפּיה. אין אנוּ דוֹרשים לנוּ שוּם זכוּיוֹת יתירוֹת ושוּם הגמוֹניה פוֹרמַלית, אלא הגמוֹניה מוּסרית בּזכוּת המפעל והמקוֹם. אין כּאן שוּם זכוּת של מוֹנוֹפּוֹלין, בּאשר המקוֹם פּתוּח וּמחכּה לבּאים. המקוֹם מלמד, גוֹזר, מטיל חוֹבוֹת, וּגזירת המקוֹם צריכה להיוֹת לקו־הַדרכה לכל תנוּעת־העבוֹדה בּגוֹלה.

דרישה זוֹ תַקשה ודאי לגבּי חברינוּ, שאנוּ אוֹהבים אוֹתם וּקרוֹבים אליהם, ואף על פּי כן רב בּינינוּ המרחק. הם דוֹרשים את קרבתנוּ. אוּלם כּל כּמה שקרבת־חברים זוֹ רצוּיה וּדרוּשה לנוּ, הרי לא נוּכל משוּם כּך להיעצר בּדרכּנוּ. וּכשאוֹמרים לנו: אַל תרחקוּ מאִתנוּ, אנוּ משיבים, מתוֹך הליכה, מבּלי לעמוֹד: הדבּיקוּ אוֹתנוּ! הקנינים שאנוּ רוֹכשים לנוּ כּאן בּדמנוּ, בּמפעלינוּ, בּעבוֹדתנוּ וּבחיינוּ, אין אנוּ יכוֹלים לוַתר עליהם. ואנוּ רוֹצים בּכל לבּנוּ, כּי אלה יהיוּ לקניניה של התנוּעה כּוּלה בּגוֹלה. ואנוּ מאמינים, כּי היה יהיוּ. כָּאוֹיב כָּאוֹהב, המתבּוֹנן בּעין פּקוּחה למתרחש בּגוֹלה, יוֹדה כּי ארץ־ישׂראל הוֹלכת וכוֹבשת את הגוֹלה. היוּ שנים שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל היתה עדיין מביאה את רוּבּי תוֹרוֹתיה מן הגוֹלה. ועכשיו – בּכל האגַפּים נקלטים, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, מוּשׂגי הארץ. וּבגוֹלה הוֹלך וּמתחנך דוֹר הקוֹלט לתוֹכוֹ את חיי הפּוֹעל ותרבּוּתוֹ. דרך הגמוֹניה זוֹ היא הדרך ההיסטוֹרית הריאַלית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

לא מקרה הוּא הדבר שהפּעם מסיבּים אִתנו לשוּלחן חברינוּ הטוֹבים העוֹמדים זה שנים רבּוֹת על משמרתם בּגוֹלה. לפנים לא הוּרגש צוֹרך בּזה. עכשיו בּרוּר: אין אפשרוּת לנהל תנוּעה בּגוֹלה מבּלי יניקה מן הארץ. אין אפשרוּת לפתוֹר שאלוֹת מבּלי לבוֹא לידי הבנה מאוּחדת עם הארץ. אנוּ מקדמים את בּוֹאם בּברכה, כּי בּיקוּר זה יהא למקוֹר־לימוּד להם ולנוּ.

עצם הבּיקוּר מַראה, כּי המחיצוֹת השוֹנוֹת הקיימוֹת בּתנוּעתנוּ בּגוֹלה אין בּכוֹחן לַחצוֹץ בּפני השפּעת־הארץ. כּי כּוֹחה של ארץ־ישׂראל הוּא מעֵבר למחיצוֹת של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּ“צעירי־ציוֹן”. ועוֹד יוֹתר: ארץ־ישׂראל היתה לגוֹרל התנוּעה כּוּלה.

הפּעוּלה בּאמריקה מראה לנוּ, כּי גם בּחוּגים אשר עמדוּ עד הנה מנגד לעבוֹדתנוּ הוֹלך וּמתהוה קשר נפשי וחיוּני עם ארץ־ישׂראל, ואנוּ תקוה כּי לא רחוֹק היוֹם שבּוֹ נראה את ההתקשרוּת הריאַלית עם כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּגוֹלה.

וּלבסוֹף דברים מוּעטים בּשבח האַכסַניה. ולא רק בּשבחה של עֵין־חרוֹד, אשר קיבּלה עליה בּאהבה את כּל הטוֹרח הגדוֹל של סידוּר הועידה, כּי אם בּשבחוֹ של ה“עמק”. מַזל מיוּחד יש לוֹ לעמק בּישוּבוֹ. עשׂרוֹת שנים חלמנוּ על גאוּלתוֹ של העמק, ועוֹד בּשנת תרנ"ב נעשׂוּ נסיוֹנוֹת והתחלוֹת אשר לא זכוּ להיוֹת בּני־קְיָמא. אוּלם תחת אשר גאוּלתוֹ אֵחרה, הרי זכה כּי גאוּלה זוֹ היתה אחרת מאשר גאוּלת האדמה בּמחוֹזוֹת אשר קָדמוּ לוֹ. מיוֹם הראשוֹן שדרכוּ רגלי עברים על אדמתוֹ קוֹדש הוּא לעבוֹדה עברית, הגוֹאלת את עצמה, וּלצוּרוֹת חיים אשר העוֹבד יוֹצר לוֹ כּרוּחוֹ. ואני תפילה, כּי רוּח־העבוֹדה השׂוֹררת בּעמק, הרוּח העשׂוּיה לבל חָת, שהרהיבה להכניס מאוֹת עוֹבדים, להרחיב את קנה־המידה של העבוֹדה וההתישבוּת וידעה להתגבּר על מכשוֹלים, שרוּח זוֹ תשלוֹט גם בּועידתנוּ, ושועידתנוּ תביא בּרכה גם לעמק.

 

בּויכּוּח בּשאלוֹת המדיניוֹת    🔗

הויכּוּח התפּשט לצדדין. אשמוֹר על עצמי לבלי היכּנס בּענינים צדדיים ואגע רק בּשתי השאלוֹת המרכּזיוֹת: האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּארץ והצעת החוּקה הפּרלמנטרית. בּשאלת האוֹטוֹנוֹמיה זכוּת היא לבן־גוּריוֹן שהציג את השאלוֹת על חוּדן. וּמכּיון שאני מסכּים לעיקר מַסקנוֹתיו בּדבר הגשמת האוֹטוֹנוֹמיה בּארץ, רוֹאה אני צוֹרך לתַחֵם את עצמי בּאוֹתם הדברים שאיני מסכּים לוֹ כּלל, ושאינם נוֹבעים לדידי מן ההשקפה היסוֹדית. יהא מה שיהיה ערכּה של תוֹרת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּעמים, הרי אצלנוּ בישׂראל אין מתחיל דבר האוֹטוֹנוֹמיה לא משפּרינגר, ולא מדוּבּנוֹב ולא מז’יטלוֹבסקי ואף לא מן ה“בּוּנד”. יש לוֹ שרשים עמוּקים הרבּה יוֹתר: מימי בּבל והלאה, דרך “ועד ארבּע ארצוֹת” וה“קהל” שהוּצג למפלצת. המבטא של בּן־גוּריוֹן על “יצירה של מוֹח חוֹלני” אינוֹ רק מַתמיה מבּחינת האמת ההיסטוֹרית, אלא גם מבּחינת יחסנוּ למלחמת הקיוּם הלאוּמית שבּמציאוּת הנוֹכחית. מי זה מאִתנוּ יקבּל עליו את האחריוּת לרַפּוֹת את הידים בּכל מקוֹם שמתנהלת מלחמה על זכוּיוֹתיה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית הפרסוֹנַלית? אמנם לא בַּכֹּל יש ללמוֹד מן האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית בּדוֹרוֹת הקדוּמים על המצב בּהוֹוה. בּדוֹרוֹתינוּ בּאוּ שינוּיים עצוּמים בּתוֹכן וּבתנאים. התוכן הדתי של האוֹטוֹנוֹמיה, שפּעוּלתוֹ היתה עצוּמה, נתרוֹקן, לאמיתוֹ של דבר, למרוֹת שׂרידי משטר רַבָּני בּתוֹכה כּיוֹם. ההתפּוֹררוּת המעמדית, המקבּלת אצלנוּ צוּרה לא רק של ניגוּדים חברתיים ריאַליים, כּי אם של התבּדלוּת כּיתתית, גוֹרמת לכך כּי עצם היחס לאוֹטוֹנוֹמיה מצד חוּגים שוֹנים ישָקל מפּעם לפעם מתוֹך השקפה אוּטיליטריסטית, מתוֹך ניצוּל חיי השעה. ונוֹסף לכל זה בּא העיקר – שאלת הכּוֹח: האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית תלוּיה בּכל מקוֹם בּכוֹחוֹת השלטוֹן החיצוֹניים, אשר בּעצם אין להם כּל ענין בּה, ו“הוֹדאתם” ו“אישוּרם” נתוּנים רק להנאתם, בּשעה שיש להם צוֹרך, ואוֹתה ההוֹדאה נלקחת חזרה, אם כּדין ואם שלא כּדין, בּשעה שהצוֹרך חלף. חוֹסר תוֹקף ממשלתי, בּשעה שמבּפנים אין רצוֹן שלם וּמטיל את מרוּתוֹ על הכּלל – אלה הם התנאים אשר בּהם מפרפּרת בּימינוּ האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, אחרי אשר בּמשך שתי עשׂרוֹת שנים היתה היא לסיסמה נישׂאת בּפי כּל. נדמה שכּאן מתגלה חזיוֹן טרגי בּיוֹתר של דברי־ימינוּ. ואוֹפן הדיבּוּר בּשאלה זוֹ של בּן־גוּריוֹן אינוֹ הוֹלם את השאלה עצמה ואינוֹ הוֹלם גם את מציאוּתנוּ בּארץ, בּאשר כּל אוֹתם המוֹמנטים המוֹרידים את האוֹטוֹנוֹמיה עד דַכּא, ועוֹשׂים את המלחמה בּעדה למלחמה לא בּעד ענינים חיוּניים, בּעלי מַמָשוּת, כּי אם בּעד שלט לאוּמי פוֹרמַלי, וּמְשַוִים עליה עקָרוּת חברתית – כּל אלה המוֹמנטים ישנם גם אצלנוּ, גם כּאן אין חייה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית חיים. גם כּאן אין כּוֹחוֹת השלטוֹן רוֹצים להכּיר בּתוֹקף החוּקי שלה, בּזכוּתה להטיל מסים. וגם כּאן מתחת לויכּוּחים הדתיים כּביכוֹל על האשה וכדוֹמה מתגלה ההתפּוֹררוּת המעמדית, והאינטרסים הפּוֹעלים מאחוֹרי הקלעים. הפּוֹעלים, אשר אָפקם ההיסטוֹרי־המעמדי עוֹלה בּד בּבד עם הקמת חיי עם, בּמוּבן הלאוּמי והמדיני, תוֹמכים בּאוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, למרוֹת מיעוּט ערכּה הממשי בּהווֹה. ואלה החוֹששים לצל שלטוֹנוֹ של הפּוֹעל לעתיד לבוֹא, אלה חוֹתרים תחת בּנינה הרפוּי של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. אילוּ היתה ההסתדרוּת הציוֹנית בּשעתה מבינה שמץ־דבר בּערכּה הממשי של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּמגינה עליה בּימים ההם בּפני השלטוֹן, כּי אז היה אוּלי מצב הענינים עכשיו אחר, ומסביב לכוֹח ריאַלי היוּ נקהלים כּל הכּוֹחוֹת המתנגדים, למען הגן על עמדתם. אוּלם עכשיו טבעי הדבר, כּי הועד הלאוּמי צריך להגן על עצמוֹ ועל קיוּמוֹ. והלעג שלנוּ לרפיוֹנוֹ וּלנימוּשיוּתוֹ של הועד הלאוּמי הוּא לא “לעג לרש”, בּאשר הדלוּת היא דלוּתנוּ. זהוּ צחוֹק מר כּלענה.

כּלוּם יש משוּם כּך להפקיר את המלחמה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּלהיוָאש ממנה? מנַיִן לנוּ קוֹצר־רוּח כּזה? כּלוּם לא למדנוּ כּי בּמלחמה כּזאת רק ההתמדה והעמידה עד הסוֹף היא אשר תביא לידי תוֹצאוֹת? הנה בּחוּקה החדשה, אשר הוּצעה עכשיו מטעם הממשלה, יש כּמה שינוּיים עיקריים לטוֹבה, יש גם מוֹמנטים חדשים חשוּבים לנוּ, חשוּבים גם לגבּי הדרישוֹת המוּבּעוֹת על ידי בּן־גוּריוֹן. כּלוּם היתה הצעה זו יוֹרדת אלינוּ מאליה, מבּלי עבוֹדתוֹ, ואם מטוּשטשת ועלוּבה, של הועד הלאוּמי?

מוּבנה לי כּל אי־שׂביעת־הרצוֹן מן הועד הלאוּמי הקיים, אוּלם מוֹצא זה המוּצע כּאן – הסתלקוּת מהשתתפוּת בּועד הפּוֹעל שבּוֹ – אינוֹ מוּבן לי. ההצעה אוֹמרת לצאת מן הועד הפּוֹעל. אילוּ היתה כּאן כּפירה בּכל הדרך הזאת לסידוּר השלטוֹן הלאוּמי העצמי, היה צריך לדרוֹש הסתלקוֹת מן הכּל, מן הועד הלאוּמי, מאסיפת הנבחרים. אוּלם הסתלקוּת מן הועד הפּוָעל לבד – מה פּירוּשה? הכּרת מצבוֹ המדוּלדל כּיוֹם, אפילוּ ההכּרה כּי בּהשתתפוּתנוּ בּוֹ עד היוֹם לא הצלנוּהוּ מכּמה שגיאוֹת ולא הפחנוּ בּוֹ את רוּחנוּ – הכּרה זוֹ אינה פּוֹטרת אוֹתנוּ מאחריוּת וּמדאגה. הצעה זוֹ אינה בּאה משוּם שיש בּידינוּ צוּרת אִרגוּן טוֹבה הימנה, אוֹ מָנוֹף ציבּוּרי אחר להקמת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, אלא מתוֹך קוֹצר־רוּח לראוֹת בּעלבּוֹנוֹ של הועד הלאוּמי. כּלוּם זהוּ המוֹצא?

ועכשיו ל“הצעת החוּקה”.

בּהצעה זוֹ רוֹאה אני דוּגמה בּוֹלטת לאן יכוֹלים אנוּ להגיע בּשּעה שאנוּ מתכּוונים להכניס את הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ לתוֹך דפוּסים מוּכנים. חברנוּ הד"ר סירקין נוֹהג לאמוֹר, כּי “מסַגלים את התיאוֹריה אל הדיסקוּסיה”, גם הצעה זוֹ נוֹבעת מתוֹך “מה שתשיב”. מבין אני את קשי העבוֹדה של חברינוּ הבּאים תדיר בּדברים עם העוֹלם החיצוֹני ועליהם להסבּיר שם את ענינינוּ, אשר אינם כּל כּך פּשוּטים, אוּלם כּלוּם יכוֹלים אנוּ משוּם כּך לשנוֹת את מציאוּתנו? מה זאת אוֹמרת להתאים את עבוֹדתנו למשטר פּרלמנטרי? הערבים מבִינים בּזאת והצדק הגמוּר אִתם, שלטוּן לאוּמי. נַפשיט את השאלה מלבוּשי נוּסחאוֹת, ונראה מה יכוֹל להיוֹת פּירוּשה הממשי. כּבר דיבּרוּ פּה על העליה. זה מספּיק. אוּלם האם רק זאת? הנַסכּים מחר כּי רוֹב התוֹשבים בּארץ יחוֹק חוּקים בּשאלוֹת המשק, המשפּט, המשפּחה, זכוּיוֹת הפּוֹעל? האם לא בּרוּר לנוּ מה יכוֹל להיוֹת כּיוֹם אָפיָם של החוּקים האלה? הנמסוֹר את גוֹרל חיינוּ, שׂפתנוּ, בּתי־ספרנוּ, קבוּצוֹתינוּ וּמשפחוֹתינוּ לידי “הרוֹב”, בּעל כּל הזכוּיוֹת של הדמוֹקרטיה הפוֹרמַלית? האם לא יהיה בּזה, בּמוּבן הכי־אנוֹשי, עיווּת־הצדק המחריד בּיוֹתר?

כּלוּם יש מקוֹם, בּמקוֹם שישנן ציביליזציוֹת כּל כּך שוֹנוֹת אשה מרעוּתה, לשלטוֹן פּרלַמנטרי סתם? כּלוּם אין פּירוּש פּרלמנטריזם כּזה: הסגָרת המיעוּט לידי הרוֹב? מאַיימים עלינוּ, כּי בּאוֹפן כּזה נצטרך להוֹדוֹת כּי אנוּ רוֹצים בּסטַטוּס־קבוֹ. אני מקבּל את הבּרירה הזאת. אַל נבוֹש בּה. סטטוּס־קבו אין פּירוּשוֹ דוקא שיטת סמוּאל ושלטוֹן סטוֹרס. אבל ההנחה היסוֹדית היא, כּי הארץ צריכה להיוֹת פּתוּחה לפנינוּ לעליה וּלהתישבוּת. היחס השלילי לחוֹזה וֶרסַיל אינו צריך לעַוֵר את עינינוּ, ולכפּוֹר בּמעט הטוֹב אשר יש בּוֹ. ואישוּר זכוּתנוּ על ארץ־ישׂראל הוּא הטוב הזה.

ההצעה הפּרלַמנטרית מכניסה קוֹרקטיב של סֵינַט, המוּרכּב שוה בּשוה. ומי יערוֹב לנוּ כּי מחר לא ימָצאוּ שלוֹשה אוֹ ארבּעה פּרֶטֶנדֶנטים ואנוּ נהיה לא החצי, אלא שליש אוֹ רבע? הצעה זוֹ צריכה להיכּנס לאַרכיוֹן. איני רוֹאה הבדל יסוֹדי בּינה וּבין ההצעה שהתהלכה בּחוּגי הציוֹנוּת הרשמית – להשלטתוֹ של עַבּדאַלה. הצוּרה הדמוֹקרטית הפוֹרמלית אינה חשוּבה. התוֹכן הוּא אחד: הסגרת גוֹרלנוּ לחסד אוֹ לשבט בּידי אחרים.

אוֹמרים לנוּ, כּי אין דרך טוֹבה יוֹתר. אנוּ מוֹדים, כּי דרך כּזאת, רחבה וּפוֹתרת, אין לנוּ כּיוֹם, אבל דרך המַתאימה לנוּ, לצרכינוּ, לעליה, לחברת־עוֹבדים סוֹציאַליסטית בּארץ, דרך זוֹ תימָצא רק מתוֹך עבוֹדתנוּ. כּיוֹם אנוּ יכוֹלים להישָען רק על אוֹתם השינוּיים הפּוֹליטיים העלוּלים להבטיח את סיוּעם לדרכּנוּ. וּפעוּלה פּוֹליטית כּזאת, המַתאימה לצרכינוּ בּכּל, המַתאימה גם למצב ההתפּתחוּת של הארץ, רוֹאה אני בּשלטוֹן העצמי המוּניציפּאלי. פּעוּלה זוֹ הזנחנוּ כּליל, אוּלם ממנה תיבָּנה הפּוֹליטיקה האַרצית שלנוּ. ישנוֹ הבדל עצוּם בּין תפיסת־החיים הציוֹנית והבּלתי־ציוֹנית. שיטת הסוֹחר היהוּדי הרוֹצה בּשיווּי־זכוּיוֹת וּמבקש פּרנסה מחוּץ לתחוּם נתגלתה גם בּארץ־ישׂראל. תזכּרוּ את דבר דיזנגוֹף בּימי המהפּכה התוּרכּית ואת הדיבּוּרים בּארץ על ה“הינטֶרלַנד” של מזרח־הירדן ואת הוכחותיו של אִיזמוֹז’יק, כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת יש לעיריית יפוֹ מוּל יצירת עיריה שלנוּ בּתל־אביב, ותבינוּ את תפיסת עוֹלמוֹ של הסוֹחר היהוּדי. בּארץ היתה לפנים קיימת חברה “למען ציוֹן”, אשר תפקידה היה לפזר אוּמנים יהוּדים אל בּין הישוּבים הערביים. כּכה תפסוּ את ישוּב הארץ. אוּלם הישוּב החקלאי החלוּצי מימי פּתח־תקוה הבין את סוֹד הריכּוּז הקרקעי. בּישוּב קרקעי מרוּכּז מוּנח כּל כּוֹחה של הציוֹנוּת. די להעיף עין על תל־אביב וחיפה ועל התפּתחוּת הישוּב העברי בּשני המקוֹמוֹת האלה כּדי להבין את הענין. וכאן מתגלה חשיבוּתה של האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית בּשבילנוּ גם בּמוּבן הלאוּמי. האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית הִנָה תא יסוֹדי של משק־לאוּמי, של ישוּב, של מדינה. בּצירוּף אִתּה צריכה לבוֹא גם האוֹטוֹנוֹמיה הפרסוֹנַלית. ואז יהיה דבר האוֹטוֹנוֹמיה שלם. מבּלי הזכוּיוֹת הלאוּמיוֹת יש סכּנה כּי העיריה שלנוּ תהיה לעיריה ערבית, והקהילה הלאוּמית – לרבּנוּת. בּכל מקוֹם שיש עיריה עברית צריכה גם הקהילה להיוֹת מרוּכּזת בּתוֹכה. התישבוּתנוּ חייבת ללכת כּוּלה בּדרך של התרכּזוּת טריטוֹריאַלית, ולא רחוֹק היוֹם אשר רצוּעת הים מיפוֹ ועד חיפה תהיה לשטח אחד מאוּחד, וכן גם רצוּעת הרַכּבת מחיפה לצמח. בּתנאים אלה פּוֹתח לפנינוּ השלטוֹן העצמי המוּניציפּלי פּרספּקטיבוֹת רבּוֹת־תוֹכן.

אנוּ צריכים לנַהל בּכל עוֹז את המלחמה בּעד האִרגוּן המוּניציפּלי. אנוּ מעוּנינים שסַמכוּתן של העיריוֹת תִגדל. אפילוּ חלוּקת מסי־החינוּך תיעָשׂה בּתוֹך המוּניציפּליטטים העממיים בּיתר צדק מאשר על ידי הממשלה.

 

עמדתנוּ בּ“ברית פּועלי־ציוֹן”    🔗

מכּל פּקעת־השאלוֹת של תנוּעתנוּ בּגוֹלה אגע הפּעם רק בּאחת, בּכּוֹאבת בּיוֹתר: מצבה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן”. שאלה זוֹ כּוֹללת ממילא גם את שאלת האיחוּד של שתי הבּריתוֹת; ולא רק שאלת האיחוּד של שתי הבּריתוֹת, אשר אינן כּיוֹם הזה אלא שברים של תנוּעתנוּ בּגוֹלה. ממצבה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” תלוּיה האפשרוּת של התהַווּת הבּרית האחת, אשר תשמש נקוּדת־בּעירה לכל התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאַלית המפוֹררת והמפוּזרת, בּית־קליטה לכל מחנוֹת הנוֹער, הנוֹהר אל מעמד הפּוֹעלים בארץ.

קצת חברים סוֹברים, כּי שאלת עמדתנוּ בּבּרית היא השאלה המרכּזית ל“אחדוּת־העבוֹדה”. אני כּוֹפר בּדעה זוֹ. לדידי, מגיע לשאלה זוֹ בּחיינוּ מקוֹם צנוּע בּיוֹתר לגבּי שאלוּת התישבוּתנוּ אוֹ מדיניוּתנוּ. ואילוּ היה בּכוֹחנוּ למצוֹא את התשוּבה המספּיקה לשאלוֹתינוּ אלה, כּי אז היינוּ יכוֹלים לדוּן בּהרחבה אחרת לגמרי בּשאלוֹת חוּץ־לארץ. אוּלם מצבנוּ הנוֹכחי, המאַפשר את הצגת השאלוֹת הפּנימיוֹת רק קמעה־קמעה משפּיע ממילא גם על יכלתנוּ להציג את שאלוֹת הגוֹלה בּמלוֹא־ההיקף.

הצגת השאלה בּועידה דוֹרשת מאִתנו גילוּי־לב גמוּר, מבּלי מוֹרך. הִימָצאם הפּעם כּאן אתנוּ של חברינוּ מחוּץ־לארץ מאַפשר וּמחייב עוֹד יוֹתר לגלוֹת את הפּצעים, לפרש את הדברים כּהוָיתם, מבּלי חוּס, מבּלי רכּך. ואַל יתרעמוּ עלינוּ חברינוּ האוֹרחים אם דברינוּ יֵרָאוּ להם כּאכזריים. כּזאת היא המציאוּת, ואַל להתעלם ממנה.

שאלת עמדתנוּ בּבּרית מַהי? אין זוֹ שאלה על עצם הצוֹרך של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּברית עם חבריו בעוֹלם. חמש שנוֹת פּעוּלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” הטבּיעוּ את רישוּמן על הלָך־מחשבתוֹ של הפּוֹעל בּארץ. כּשם שבּמשך הזמן הזה חל שינוּי ניכּר בּיחס להכּרת־הצוֹרך בּקיוּם אוֹרגַניזַציוני מסוּים, כּך נשתנתה גם שאלת הקשרים עם הגוֹלה. שאלת הקיוּם המפלגתי, קיוּם כּוֹח מאוּרגן, מלַכּד, מדריך וּמצעיד את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, חדלה להיוֹת בּגדר שאלה. ואוֹתוֹ דבר – בּשאלת חוּץ־לארץ. בּשעתה היה בּעמדתנוּ בּפתח־תקוה (החלטת ההשתתפוּת בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”, עם הבּעת המגַמה לאיחוּד ציוֹני־סוֹציאַלי כּללי) משוּם פּסיעה נמרצה לגבּי המוּשׂגים והצרכים שלפני המלחמה. מאת החברים הנכנסים ל“אחדוּת־העבוֹדה” (גם ה“בּלתי־מפלגתיים” וגם “פּוֹעלי־ציוֹן”) נדרש לגבוֹר על מוּשגיהם ועל יחסיהם המסוֹרתיים, כּדי לקבּל החלטה אשר כּזאת. אחרים ראוּ בּהחלטה זוֹ את המניעה העיקרית להצטרפוּת ל“אחדוּת־העבוֹדה”. אוּלם בּמשך הימים חדלה אף שאלה זוֹ, אם נחוּצים לנוּ קשרי־בּרית עם הגוֹלה, להיוֹת בּגדר שאלה. השאלה הריאַלית, אשר קמה אצלנוּ מתוֹך עבוֹדתנוּ וּקשרינוּ, היא: מה טיבם של הקשרים הדרוּשים לנוּ?

הצוֹרך שיש לנוּ, ל“אַחדוּת־העבוֹדה”, בּקשרי־בּרית עם חוּץ־לארץ הוּא חזק יוֹתר ומַקיף יוֹתר מאשר הדבר נראה לכאוֹרה, מתוֹך שיקוּל־דעת שטחי. אפשר שרעיוֹן זה יֵרָאה אפּיקוֹרסי בּעיני חברינוּ בּחוּץ־לארץ: צריכוּתנוּ אנוּ לתנוּעה עוֹלמית מַקיפה ומאוּרגנת שוֹנה היא בּמַהותה מצריכוּתן של שאר מפלגוֹת. כּלוֹמר, היא כּוֹללת גם את שיעוּר־הצוֹרך שלהן ומוֹסיפה עליו רבּוֹת ועיקריוֹת. בּעצם הדבר, זקוּקה בּימינוּ כּל מפלגת פּוֹעלים יהוּדית לברית עוֹלמית, המַקיפה את כּל חלקי־המעמד שבּעם המפוּזר. אילמלא היה ה“בּוּנד” נעדר אוֹמץ מחשבה לאוּמית היה אף הוּא מגיע בּהכּרה, גם מבּלעדי המוֹמנט הארץ־ישׂראלי, לידי הבּעת הצוֹרך החיוּני בּברית כּללית וּבביאת־כּוֹח כּללית של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי בּעוֹלם (למעשׂה, אין הוּא נמנע מלפנוֹת, בּכל שעת כּוֹשר וצוֹרך, לא רק לחברוּת הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם, כּי אם גם לחברוּת של “כּל ישׂראל”, כּמוּבן מבּלי שהדבר יגיע עד סַף האידיאוֹלוֹגיה, וּמבּלי שהדבר יפגע חס ושלוֹם אף כּל־שהוּא בּכשרוּת ההכּרה המעמדית המצוּוה ועוֹמדת להיוֹת תלוּשה מחיי האוּמה. אגב, מחברוּת זוֹ של כּלל־ישׂראל אינה מַדירה הנאה אפילוּ היֶבסֶקציה, בּמידה שהיא רוֹאה לה הזדמנוּת להגבּיר את כּוֹח שלטוֹנה בּרחוֹב היהוּדי על ידי הכּספים הפילַנטרוֹפּיים של הבּוּרג’וּאַזיה היהוּדית, ואז אינה נמנעת משליחת צירים ליהוּדי אמריקה, מדפיקה על דלתוֹת ה“ג’וֹינט” וכוּ'). זכוּתה ההיסטוֹרית של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” – פּרי חינוּכה בּבית־מדרשוֹ של הרצל והשתתפוּתה בּקוֹנגרסים הציוֹניים – שהיא היתה הראשוֹנה להכריז על הצוֹרך הזה ועל האפשרוּת הזאת של איחוּד מעמד־הפּוֹעלים היהוּדי בּעוֹלם, מעל לגבוּלוֹת הטריטוֹריאַליים, והעמיקה את הצוֹרך הזה בּתוֹספת המוֹמנט הארץ־ישׂראלי. אוּלם בּ“אחדוּת־העבוֹדה” חי הצוֹרך הזה, בּצירוּף תוֹכן מַהוּתי עיקרי.

אנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, איננוּ יכוֹלים בּשוּם אוֹפן להסתפּק בּאוֹתם קשרי־בּרית וחיי־בּרית, פּוֹשרים ורוֹפפים, אשר יש להם רק דמוּת־הגוּף ולא גוּף חי ממש, לא בּשׂר־ודם. אין אנוּ כּאחת המפלגוֹת החיה לה את חייה המוּבדלים ומקבּלת מפּעם לפעם מאיזה משׂרד־בּרית הוֹדעוֹת והוֹראוֹת, אשר על פּי רוֹב אינן מעלוֹת ואינן מוֹרידוֹת בּעצם חייה. אנוּ יכוֹלים להבין את אוֹתן המפלגוֹת, השׂמחוֹת לקבּל מפּעם לפעם מעט אינפוֹרמַציה על חיי בּני־בּריתן בּשאר ארצוֹת, לתת מעט עזרה אוֹ לקבּל אוֹתה, והן נהנוֹת מזיקתן הרשמית והרוּחנית לברית עוֹלמית, לביאת־כּוֹח מאוּחדת, המשמשת סמל כּל־שהוּא לסוֹלידריוּת מעמדית־לאוּמית. להן אפשר תמיד להסתפּק בּ“יֶש” הדל. להן אפשר גם לא לשלוֹח צירים לועידוֹת הבּרית, למסוֹר מַנדטים לחברים אנשי־שם מבּלי לדעת את עמדתם וּמבּלי למסוֹר להם כּל הוֹראוֹת. הלא סוֹף סוֹף כּל ענין־הבּרית הוּא בּשבילן סוּרוֹגַט של חיים מעמדיים־לאוּמיים בּמַסשטַבּ עוֹלמי. אוּלם מצבנוּ אינוֹ דוֹמה למצבן. בּתוֹך ההגשמה הארץ־ישׂראלית מקבּלת גם סוֹלידַריוּת זוֹ את מוּחשיוּתה וּמַמשיוּתה. לנוּ לא סַגי בּסוֹלדריוּת אידיאוֹלוֹגית סתם, דרוּש לנוּ השיתוּף בּמפעל. נדרשת עזרת חברים ממש בּעבוֹדה זוֹ קיבּלנוּ עלינוּ. עזרה מעשׂית: כּלכּלית, פּוֹליטית ואישית. שיתוּף בּכל יצירוֹתינוּ, בּכל חזיתוֹתינוּ, בּמוֹסדוֹת הלאוּמיים, בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּעליה, בּהתישבוּת. עדיין גדֵלה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ לא מתוֹך ריבּוּי טבעי, כּי אם מקיבּוּץ גָלוּיוֹת, ועוֹד שנים רבּוֹת תהא זקוּקה לעליה, לעליה אשר ממנה תיבּנה. דרוּשה איפוֹא עזרה לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוד בּדרך לארץ־ישׂראל, בּין בּדרך ממש וּבין בּהשאָלה: חינוּך ההמוֹנים, גידוּל הנוֹער, הכשרת החלוּץ, הפצת מוּשׂגי הבּנין של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי, סידוּר־העליה. אם רצוֹננוּ לקיים פּה תנוּעה רבוֹלוּציוֹנית יוֹצרת, חלוּצית, לא סַגי לנוּ בּעליה סתם, בּעליה ה“סטיכית”, כּביכוֹל, החוֹדרת לאָרץ. אסַפסוּף יהוּדי, בּין אם הוּא בּעל־אמצעים בּין אם הוּא מחוּסר־אמצעים, לא יקים את משק־העבוֹדה הלאוּמי, ולא יפתוֹר את השאלוֹת החמוּרוֹת של קליטת העליה וההתישבוּת. אל יראוּ בּדברים אלה זלזוּל כּל־שהוּא בּערך העליה ה“המוֹנית” כּשהיא לעצמה (כּמה אנוּ עוֹד רחוֹקים מעליית־ההמוֹנים ממש, לזוֹ אנוּ עדיין מצפּים; כּאן מדוּבר רק על ה“המוֹניוּת” החברתית אשר לקראתה שׂשׂים בּעלי נכסי דלא נַיידי וה“שׂמאל”), כּי אם את ההכּרה שתנוּעה כּבּירה של העברת המוֹנים לארץ, לעבוֹדה, להתישבוּת וליצירת צוּרוֹת משק וחיים מַתאימוֹת, לא תיתכן מבּלי זרם חלוּצי כּוֹבש, יוָצר וּבר רצוֹן בּרוּר. תפקידנוּ אנוּ, כּפי שתוֹפסת אוֹתוֹ המחשבה הסוֹציאַליסטית בּארץ וּכפי שנתגַלָה בּכל עבוֹדתנוּ, הנהוּ יוֹתר מאשר ללכת לעבוֹדה שׂכירה בּתל־אביב אוֹ בּפתח־תקוה. ונדרשת לנוּ תנוּעה בּגוֹלה, אשר תטַפּח שם את האַתמוֹספירה הנאוֹתה וּתגָדל לנוּ את הכּוֹחוֹת ליצירה הסוֹציאליסטית בּארץ. צוֹרך זה הוּא שאימץ אוֹתנו לפני חמש שנים, בּטרם היפָּתח העליה, להצטרף ל“ברית פּוֹעלי־ציוֹן” – היחידה בּשעתה לאיחוּד הפּוֹעל היהוּדי בעוֹלם וּלציוֹנוּת סוֹציאלית – וצוֹרך זה הוּא גם הקוֹבע את דרישוֹתינוּ בּתוֹך הבּרית.

עכשיו, אחרי חמש שנים של מציאוּתנוּ בּתוֹך הבּרית, הגיעה השעה לבקר מחָדש את הדרך אשר עברנוּ. אמסוֹר את הדברים בּאוֹפן סוּבּיֶקטיבי, כּאשר ראיתים אני בּפגישוֹתי עם המציאוּת של הבּרית.

פּגישתנוּ הראשוֹנה עם “פּוֹעלי־ציוֹן” שמחוּץ־לארץ היתה עוֹד בּראשית האיחוּד, על סף הארץ, בּחנוֹתנוּ בּמצרים. הגדוּדים האמריקאיים נתנוּ לנוּ את החלוּצים הראשוָנים של העליה החדשה. אנוּ פּה יוֹדעים כּוּלנוּ להעריך את חלוּצי־אמריקה שנוֹספוּ עלינוּ, שהכּוּ פּה שרשים ושהיוּ בּבוֹניה של “אחדוּת־העבוֹדה”. מקומם לא נעדר בּכל ענפי הפּעוּלה, ועל כּל המשמרוֹת. אוּלם אוֹתה הפּגישה, בּאוֹתוֹ הלבוּש, בּאוֹתה המפלגה, הביאה לנוּ גם אחרים, אשר היוּ הראשוֹנים להוֹציא את דיבּת הארץ, לכסוֹת בּקלוֹן את שם הפּוֹעל, להרבּיץ שִׂטנה ולנעוֹץ את הקנה של מ.פּ.ס. וגלגוּליו.

חזיוֹן תמוּה בּיוֹתר היתה פּגישתנוּ הראשוֹנה עם הבּרית הרשמית – בּשטוֹקהוֹלם. מצאנוּ שם חברים. לא סתם “חברים לדעה”, כּי אם חברים לחיינוּ וּלמפעלנוּ. חברים אשר האזינוּ לכל קשב מתנוּעתנוּ, אשר הבינוּ לנוּ, גם בּרמיזה, ואשר חיוּ אִתנוּ מרחוֹק בּכּל: בּעבוֹדת־ההתישבוּת, בּמדיניוּת, בּתרבּוּת, בּציפּיה לעליה החלוּצה וליצירת צוּרוֹת חיים קיבּוּציים. מצאנוּ שם את האנשים המוּעטים, אשר אין כּמוֹתם בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה לקרבת־נפש אל הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי ואל תנוּעת “אחדוּת־העבוֹדה”. ושם אִתם, בּצדם, בּאוֹתה מסיבּה, ישבוּ אנשים אשר כּל זה זר להם. זר בּהחלט. חוֹסר כּל ידיעה בּעניננוּ, בּיטוּל לפּרוֹבינציה הנמוּשה הזאת שבּאַסיה, מנוֹד־ראש לעבוֹדה הזאת אשר לא כּכּתוּב, הכנעה לפני “המלה האחרוֹנה”, וּבקשת צידוּק־הקיוּם מלפני בּית־דינה, וּדאגה להתאים את שׂרידי הקשרים האידיאוֹלוֹגיים, הרוּדימֶנטַריים לארץ – אשר נשארוּ אֵי־מזה למוֹרשה – עם הרוּחוֹת המהַלכוֹת בּארצוֹת אשר משם באוּ. אלה היוּ המסוּבּים. צריך לאמוֹר, כּי בּמוֹשב זה חסרוּ משוּם מה חברינוּ־מנַדינוּ, אנשי ה“א.בּ.”² המפוּרסם בּוינה, אשר כּל הענין שימש להם מעבר למחנה היֶבסֶקציה והקוֹמוּניזם האַסימילַטוֹרי. הם חָסרוּ, אוּלם רוּחם היתה מוּרגשת אף בּהיעדרם; דעוֹתיהם אם לא נמנוּ, הרי נשקלוּ בּמשׂא־וּמתן.

בּמצב זה מצאנוּ את תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” ה“עוֹלמית”. התנוּעה התפּוֹררה בּהחלט לארצוֹת וּלהשפּעוֹתיהן. לא היה רעיוֹן מאַחד, לא היה מפעל מאַחד. אנוּ, אשר יצאנוּ לעוֹלם עם לַהט הארץ, עם יֵצר־המפעל, עם הבּטחוֹן בּכוֹחה של הארץ, עם האמוּנה הציוֹנית־הסוֹציאַלית, היינוּ נאלצים לעמוֹד על האַלפא־בֵּיתא. לפתוֹח בּתעמוּלה ארץ־ישׂראלית, לנהל ויכּוּחים אם החלוּץ מוּתר אוֹ אסוּר, אם הקרן הקימת אינה חתיכה דַאסוּרא, אם הקבוּצה אינה אוּטוֹפּיה. ועל העברית! היוּ שעוֹת שדמעוֹת שׂמוּ מַחנק, שחַשנוּ כּי לשוא אנוּ משחיתים את כּוֹחנוּ על אוֹזן־זרים, כּי ישיבה זוֹ בּכפיפה אחת אינה יכוֹלה להביא כּל פּרי.

הפּגישה נגמרה בּ“שלוֹם”. לא נידַח ממנה נידָח. נתקבּלוּ נוּסחאוֹת והחלטוֹת, כּשרוֹת פּחוֹת אוֹ יוֹתר – לכל הצדדים. ניתנה האפשרוּת לרוֹדפי־השלוֹם וּלמַחזיקי שלימוּת התנוּעה להמשיך את המַכשלה תחת ידם עד ועידת־וינה. מה היה הפּוֹעַל־היוֹצא של השנה ה“מוּצלה”? מה היתה הפעוּלה שנעשׂתה בּשנה זוֹ, בּעוֹד הבּרית בּשלימוּתה הראשוֹנה? שנה שלמה אבדה לחיים ולתנוּעה. ואיזוֹ שנה! הראשוֹנה לפתיחת הארץ ולעליה החדשה, שנה של התלהבוּת חלוּצית, שנה שאיפשרה פּעוּלוֹת כּבּירוֹת, שליחת שרשים עמוּקים, והַמשכת השרשרת ההיסטוֹרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעליה השניה – שנה זוֹ אבדה בּשל שלימוּת השלט. המפעל היחידי של השנה ההיא בּתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” – המשלחת לארץ־ישׂראל. אף בּה היוּ חברים משני הסוּגים. אף בּה נלחמוּ על כּל קוֹץ ותג. אוּלם הארץ גָברה, טוֹבי הכּוֹחוֹת שבּתנוּעה גברוּ, וניתן ספר, אוּלי הספר הראשוֹן החשוּב בּספרוּת “פּוֹעלי־ציוֹן”. המשלחת אשר בּאה לחקוֹר את הארץ, שבה לחוּץ־לארץ ועליה היה, לכאוֹרה, להרים שם תנוּעה. אוּלם דבר זה לא נַעשׂה. לא יכוֹל היה להיעשׂוֹת. בּין הספר הארץ־ישׂראלי וּבין המציאוּת המפלגתית לא היה שוּם גשר. אפשר שהספר נקרא ונלמד בּחוּגים של חלוּצים וּ“צעירי־ציוֹן”. בּבּרית עצמה לא מצא הד, לא עוֹרר פּעוּלה. הבּרית לא היתה כּלל בּת־פּעוּלה כּל־שהיא.

המאמצים הדיפּלוֹמַטיים, אשר בּהם השקיעוּ את כּל כּשרוֹנם ראשי משׂרד־הבּרית, להצלת הטרַדיציה האוֹרגניזציוֹנית, בּמחיר התוֹהו וָבוֹהוּ הפּנימי, לא הוֹעילוּ. בּועידת וינה נתגלתה עוֹד בּיֶתר שׂאֵת התהוֹם שבּין קרוֹבים שנעשׂוּ רחוֹקים, שבּין שני העוֹלמוֹת: עוֹלם היצירה ועוֹלם האַנדרלמוּסיה, הנקלע בּכף־הקלע ונאחז בּאשר יטלהוּ הרוּח. ההשבּעוֹת בּשם הנאמנוּת והשלימוּת של הבּרית, אשר נתרוֹקנה מתכנה – היוּ לשוא. אף ה“בּינוֹניים” התלוּיים בּאמצע, שהוֹסיפוּ להיקלע מצד אל צד, לא יכלוּ לגַשר את התהוֹם. הפּירוּד ההכרחי, המשחרר, מחוּיב־האמת – בּא. וּמאז מתחילה ההיסטוֹריה של הבּרית המחוּדשת.

הפּירוּד היה אכזרי, אבל צוֹדק. הדבֵקים אשר נפרדוּ הוֹציאו מסַד רגליהם. המחנה, אשר מחוּץ לנוּ, המשיך בּדרכּוֹ: לחלקים שלמים בּוֹ וּלכמה מ“מנהיגיו” היה הפירוּד רק תחנת־מַעבר – מי בּרכב וּמי בּרגל – מן המיצר אל המרחב, מן ה“שֶמָא” היהוּדי המקולל אל ה“בָּרי” העוֹלמי המבוֹרך. וּשאריתם – הרגיעה בּמלים את מַצפּוּנה הציוֹני והפּרוֹליטרי גם יחד, וּמוֹסיפה עד היוֹם להיקלע – לפי הקוּרס – בּין מוֹסקבה וּבין ירוּשלים, חַסרת כּל פּעוּלה של ממש, וּשׂמחה בּחלקה לעצם קיוּמה.

ואצלנוּ – הציל הפּירוּד בּשעה האחרוֹנה את השם “פּוֹעלי־ציוֹן” מדראוֹן, ואת שׂרידי התנוּעה מהרָקָב המשחית אשר אָכל בּבשׂרה. נשארנוּ בִּמְתֵי מעט. אִתנוּ יחד היוּ רק שתי ארצוֹת: אמריקה ואנגליה (שאף מהן נתפּלגוּ חלקים ניכּרים) וּקבוצת צירים בּוֹדדים מפּוֹלין. אבל היתה לנוּ האפשרוּת הגמוּרה להקמת תנוּעה מחוּדשת, כּבּירה. לא בּכוֹח המסוֹרת האוֹרגַניזציוֹנית ויחסי־חברים חנוּטים, כּי אם בּכוֹח הרעיוֹן השלם והאַמיץ וּבכוֹח המפעל הבּלתי־נכנע, היתה לנוּ האפשרוּת לכבּוֹש לבבוֹת, להיוֹת למרכּז הנוֹער היהוּדי ההוֹלך לעבוֹדה, להתקיף את כּל הרעוּע בּתוֹך המפלגוֹת הקיימוֹת שסביבנוּ.

כּל מה שהבּרית המחוּדשת היתה יוֹתר שלמה עם המפעל ועם הרעיוֹן של הפּוֹעל בּארץ, כּל מה שהיתה יוֹתר אמיצת־רוּח והוֹלכת בּדרכּה שלה – היוּ לה יוֹתר תקווֹת להקים את התנוּעה מחָרבוֹתיה, לכבּוֹש עמדוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, לקלוֹט לתוֹכה את הנוֹער השוֹעֶה לציוֹנוּת הסוֹציאלית ולהיוֹת לתנוּעה רבּת־ערך בּחיי העם. הֶהָלכה הבּרית בּדרך זוֹ?

לכאוֹרה כּן. בּתוֹכן־פּעוּלתם של שליחי הבּרית חלוּ שינוּיים עצוּמים. שוּרה של ענינים חיוּניים אשר היוּ לפני הפּירוּד אסוּרים עליה, אם לא על פּי דין הרי על פּי הנימוּס, הלכוּ ונתאַזרחוּ בּתוֹכה: “החלוּץ”, אִרגוּן העליה והפּעוּלה בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית. נתגלוּ עוֹבדים חרוּצים ונאמנים, בּין משליחי הארץ בּין מחברינוּ בּגוֹלה. בּמשך השנים יש לציין כּמה פּעוּלוֹת חשוּבוֹת, שנעשׂוּ על ידי חברינוּ השוֹנים: בּאינטרנַציוֹנל, בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית, בּמוֹסדוֹת ההתישבוּת, בּמשׂרדים הארץ־ישׂראליים, בּ“החלוּץ”, בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת. ואפשר בּאמת, שלפי היקף הפּעוּלה הנעשׂית בּפּמליוֹת של מעלה, בּמרכּזים הגבוֹהים, הננוּ בּאמת מפלגה חשוּבה. והמוֹסיף יוֹסיף: וַדאי איננוּ נוֹפלים מאחרים. האם אין עלינוּ לשׂמוֹח בּחלקנוּ?

ועף על פּי כן, אין כּלל לשׂמוׂח. אין “אחדוּת־העבוֹדה” יכוֹלה למצוֹא סיפּוּק בּנַעשׂה, ואין הדרך של הבּרית יכוֹלה להניח את דעתה.

צריכים אנשים להיוֹת חנוּטים לגמרי, כּדי שבּשעה זוֹ, למראה כּל המתהווה בּארץ וּבעם, יהיוּ שׂבֵעי־רצוֹן מ“יחוּסם”, מחשיבוּתם בּעוֹלם הגדוֹל, מישיבתם איתן על כּל הכּסאוֹת הנישׂאים. תנוּעה, שהוּטל עליה לעוֹרר וּלגַשם את היצירה המַעמדית בּארץ, חייבת קוֹדם כּל להתבּוֹנן וּלבקש, היכן הם כּוֹחוֹת־היצירה הללוּ, וּלהַפנוֹת את לבּה אליהם, לריכּוּזם, לגידוּלם, לחינוּכם. וכל הניגש בּעינים פּקוּחוֹת וּבאַמַת־מידה של יצירה רבוֹלוּציוֹנית, ולא בּמצוַת סוֹציאליסטים מלוּמדה של מפלגוֹתינוּ המקוּבּלוֹת, היה רוֹאה בּרוּר: תנוּעת הנוֹער החלוּצי – זהוּ המשען. יצירתנוּ הסוֹציאליסטית בּארץ, לכל עוֹמק מגַמוֹתיה החברתיוֹת, הקמת חברת העוֹבדים וּקליטת ההמוֹנים הבּאים, כּלוּם יתכן כּל זה מבּלי אַתמוֹספירה מַקיפה של תנוּעת־נוֹער חלוּצית, עם הלָך־נפש והתמכּרוּת וחינוּך סוֹציאליסטי עמוֹק, אשר יכשיר את החברים לנאמנוּת עד הקצה, ליחסי אמוּנים וכבוֹד, לשלימוּת המעשׂה? וּפירוּרי נוֹער זה התפּלשוּ בּכל עֵבר, נמצאוּ בּכל המחנוֹת וחיכּו ליד הגוֹאלת אשר תקוּם, תאַחד וּתנַער משפלוּתה את התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית. אוּלם הבּרית שלנוּ, נאמנה למסוֹרת, שמרה על “הוֹשַעְנוֹת” חבוּטוֹת.

אמנם, הפּעוּלה הארץ־ישׂראלית המעשׂית נקלטה בּבּרית, יוֹתר נכוֹן בּעליוֹתיה, חברינוּ השתתפוּ בּקוֹנגרסים ו“ישבוּ” בּקרן היסוֹד, עבדוּ בּמשׂרדי העליה, בּ“החלוּץ” וכוּ', אוּלם בִּפְנים הבּרית לא חדלה השיטה הישנה, הממשיכה את התוֹהוּ ובוֹהוּ שלפני הפּירוּד. אפשר לאמוֹר בּהחלט, כּי מלבד גידוּלה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּארץ־ישׂראל, וּבמקוֹמוֹת אחדים בּהשפּעת ארץ־ישׂראל – לא נעשׂה כּלוּם בּשביל הקמת התנוּעה.

המאמצים העיקריים של משרד־הבּרית הוּקדשוּ “להשיב נידחים”, להחזיר אל תחת כּנפיה את כּל אלה, אשר מאיזוֹ סיבּה שהיא לא מלָאָם לבּם להיכּנס לבּרית ה“שׂמאלית”. חזרוּ אלינוּ אַרגנטינה, בּוּקוֹבינה, גרמניה (אחרי פּילוּגים בּקרבּן). חזרה אלינוּ גם גליציה המזרחית. זוֹ האחרוֹנה, כּנראה, עם “זכוּיוֹת” מיוּחדוֹת. איני יוֹדע מה רב כּוֹחה בּין הפּוֹעלים בּגַליציה, אוּלם אצלנו בּבּרית אינה מפלגה פּשוּטה, יש לה יחוּס “פּרוֹליטרי”. וּבתוֹר כּזאת רוֹאה היא את עצמה ממוּנה על שמירת טהרת ה“פּוֹעלי־ציוֹנוּת” לבל תחוּלל על ידי “אחדוּת־העבוֹדה” ה“בּלתי־פּרוֹליטרית”. מפלגה זוֹ אינה משתתפת בּקוֹנגרס, ודבר אין לה לקרן הקימת. גאוּלת הקרקע וּמסירתה לרשוּת העוֹבדים אינה, כּידוּע, ענין לפּרוֹליטרים. בּנידוֹן זה הם דוֹאגים לא רק לנפשם – בּאשר זכוּת זוֹ של אי־השתתפוּת בּקוֹנגרס ניתנה להם בּשעת כּניסתם – כּי אם גם לכַשרוּתה של הבּרית כּוּלה: נמנוּ וגמרוּ להעמיד את שאלת ההשתתפוּת בּקוֹנגרס הציוֹני על סדר היוֹם של הועידה העוֹלמית לרֶביזיה. הם גם החליטוּ לנַקוֹת את “אחדוּת־העבוֹדה” מ“אֶלמנטים” בּלתי “פּוֹעלי־ציוֹנים”. קבּלנוּת לא רעה כּלל. מפלגה פּרוֹלטרית זוֹ אין מַצפּוּנה מַרשה לה להשתתף בּ“החלוּץ”, ואף לא בּמשׂרדי־העליה, ואחרוֹן אחרוֹן, אף לא בּוַעד לארץ־ישׂראל העוֹבדת, שה“שׂמאל” התיר ומזרח־גליציה אוֹסרת. וּמפלגה זוֹ – נקראת “פּוֹעלי־ציוֹן”. וּמפלגה זוֹ – איתן מוֹשבה בּבּרית.

כּניסתה של מפלגה זוֹ לבּרית, מפלגה אשר מסוּפּקני אם שלחה עד הנה חמישה חברים לארץ (ואם בּא מי שהוּא מחבריה הֵנה – מסוּפּקני אם מקוֹמוֹ יכּירוֹ בּ“אחדוּת־העבוֹדה”) לא נשארה בּלי תוֹצאוֹת. כּיוֹם היא הקוֹבעת בּמידה מרוּבּה את פּרצוּפה של הבּרית. אַמריקה וארגנטינה רחוֹקוֹת ואינן משפּיעוֹת מחוּץ לתחוּמיהן. “אחדוּת־העבוֹדה” בּבּרית היא הבּת השוֹבבה, שיש צוֹרך לרסן אוֹתה. וּמזרח־גליציה אף אין לה צוֹרך לבוֹא דוקא להשתתף בּמוֹעצוֹת הבּרית. עמדתה – שקוּלה, ותמיד יש טוֹענים לה, אם מפּני נטיה אליה, אוֹ מפּני הדאגה התמידית לשיווּי־המשקל, וּמפּחד “פּן יִרבּוּ” של “אחדוּת־העבוֹדה”. עם כּניסתה והתבּצרוּתה בּבּרית נתגלתה שוּב דוּ־פּרצוּפיוּתה של הבּרית, הדנה אוֹתה לעקָרות וּלהתפּוֹררוּת. נשתנה יחסוֹ של משׂרד־הבּרית ל“אחדוּת־העבוֹדה”. התחילה פּרשה של אוּלטימַאטוּמים. “מזרח־גליציה מוֹדיעה, כּי יֵצַר לה המקוֹם בּבּרית”, אם יצא חס ושלוֹם ענין האיחוּד עם “צעירי־ציוֹן”.

והנה ענין האיחוּד. כּאן אבן־הבּוֹחַן לבּרית: היש בּה כּוֹח צמיחה וקליטה ואם אַיִן. “אחדוּת־העבוֹדה” הכריזה על מגמת האיחוּד הציוֹני־הסוֹציאַלי מיוֹם היוָצרה. הפּירוּד שבּוינה עשׂה את האיחוּד לאפשרי וגם להכרחי. אוּלם בּבּרית היוּ הדברים האלה – דברי מינוּת. לא גזרוּ על הדיבּוּר. אבל נעשׂה הכּל לדחוֹת, לעכּב, להשהוֹת. “אחדוּת־העבוֹדה” לא רצתה, לא יכלה לעכּב. זהוּ, כּנראה, אחד החטאים האוֹרגַניים של “אחדוּת־העבוֹדה”. עצם קיוּמה הוּא נגד ההתפּוֹררוּת המפלגתית, השוֹלטת בּתנוּעוֹתינוּ בּגוֹלה ושוֹללת מהן גם את כּוֹחן הריאַלי, גם את ערכּן המוּסרי. את מלחמתנוּ זוֹ לאיחוּד הציוֹני־הסוֹציאַלי בּארץ וּבחוּץ־לארץ לא חדלנוּ לנהל, למרוֹת הכּל, על דעת עצמנוּ, וּבתוֹצאוֹת של ממש. למרוֹת קיוּמן של כּל המחיצוֹת האוֹרגניזציוֹניוֹת, למרוֹת האינפוֹרמַציה אוֹדוֹתינוּ, אשר בּה היוּ ניזוֹנים “צעירי־ציוֹן” בּמשך כּמה זמן. ואחד הנצחוֹנוֹת המוּסריים הגדוֹלים של “אחדוּת־העבוֹדה” היה בּליל הנעילה של ועידת ההסתדרוּת הראשוֹנה בּחיפה. אז נצטרפוּ אלינוּ חלוּצי “צעירי־ציוֹן”, בּפוּמבּי וּברוֹב קהל, בּהוֹדעה מפוֹרשת שאינם מנַתקים את קשריהם עם “צעירי־ציוֹן” בּגוֹלה. קיבּלנוּ את ההוֹדעה בּרצוֹן, מבּלי היסוּס כּל־שהוּא. לא עלה על דעתנוּ לשאוֹל “היתר” מן הבּרית על הכּיבוּש החדש. אוּלם בּעיני חברינוּ בּחוּץ־לארץ נפגש הדבר כּעווֹן חמוּר. לדידם, המהַדרים מן המהַדרים בּעניני דת ודין, מוּטב היה שהתנוּעה הסוֹציאליסטית בּארץ תתפּוֹרר לכמה מפלגוֹת צוֹררוֹת ומתחָרוֹת, וּבלבד שכַּשרוּתנוּ לא תיפּגם בּסירכה אוֹרגַניזציוֹנית כּזאת. ואנוּ – אין אנוּ מתחרטים על שידוּך זה שנעשׂה בּשעת־רצוֹן. וּמסוּפּקני, אם ימָצא בּינינוּ מי שהוּא, אשר היה בּוֹחר להישאר בּמסגרת הישנה, מבּלי הצטרפוּת הכּוֹחוֹת החדשים.

איני רוֹאה כּל צוֹרך ללַמד כּאן זכוּת על “חטא” נוֹשן זה. אוּלם הויכּוּח בּענין זה מאיר את המצב. ודאי יִצדק הטוֹען, כּי קשרים הסתדרוּתיים של חברי מפלגה עם בּרית שניה, הם “מעשׂים אשר לא יֵעָשו”, אַבּסוּרד אוֹרגניזציוֹני. אוּלם האם בּנו האַבּסוּרד? אַדרבּא, מדוּע זה יבוֹא אלינוּ החלוּץ העוֹלה לא מתוֹך בּריתנוּ שלנוּ? מדוּע לא דאגוּ לכך שוֹמרי הקנקן? ואם הוּטל בּתוֹקף המצב, וּבעֶטיוֹ של משׂרד־הבּרית, אשר לא הבין למצב החדש, לבחוֹר בּאחד משני האַבּסוּרדים: אם להסתלק מקליטת כּוֹחוֹת החברים ליצירה, אוֹ לבחוֹר בּצוּרה אִרגוּנית מוּזרה ונלעגת – הרינוּ בּוֹחרים בּאַבּסוּרד שבּצוּרת האִרגוּן ולא בּאַבּסוּרד שבּתוֹכן־התנוּעה.

כּמה ש“אחדוּת־העבוֹדה” עמלה להציל את ה“בּרית” מ“אַבּסוּרד אוֹרגַניזציוֹני” זה על ידי החָשת האיחוּד – לא עלה בּידה. תשוּבה אחת היתה: “אחדוּת־העבוֹדה” מסתכּלת בּכּל רק מתוֹך השפוֹפרת שלה, מתוֹך עניני הארץ. השאלה “הבּלתי־אקטוּאלית” טיילה ממוֹעצה למוֹעצה. בּכל פּעם אפשר היה אמנם לציין התקדמוּת רזוֹלוּציוֹנית, אבל למעשׂה היה הדבר נשאר תלוּי ועוֹמד. סוֹף סוֹף חדל הענין גם בּעיני מנהיגי הבּרית להיוֹת “בּלתי־אַקטוּאַלי”. מאז מַתחילה פּרשת המשׂא־וּמתן. אם לסַפּר את כּל פּרשת המשׂא־וּמתן והעמידה על המקח לא יוֹסיפוּ הדברים כּבוֹד למנהיגי שתי הבּריתוֹת גם יחד. וּכשרצוֹן האיחוּד נתגבּר יוֹתר בּשני ה“מחנוֹת”, והדברים נתקרבוּ למעשׂה, ראה משׂרד־הבּרית צוֹרך להתכּנס לישיבה ולקבּוֹע את עמדתוֹ. לחברים שאינם בּקיאים כּל כּך בּסתרי התוּרה האוֹרגַניזציוֹנית יש לבאר, כּי משׂרד־הבּרית הנהוּ בּן עשׂרה חברים, מַחציתם בּארץ (בּשם משׂרד־העבוֹדה) וּמחציתם בּחוּץ־לארץ. והנה נתאספוּ חמשת החברים היוֹשבים בּחוּץ־לארץ, אשר זכוּתם להַתווֹת את דרכי הבּרית היא, כּמוּבן, עדיפה, והם שקבעוּ את עמדת האיחוּד, מבּלי הימָלך בחברים שבּארץ־ישׂראל. בּטוּח אני, כּי ממשׂרד־הבּרית ודאי לא יבָּצר להוֹכיח, בּכל מיני ראָיוֹת פוֹרמַליוֹת, כּי הוּא מצדוֹ עשׂה הכּל לפי שוּרת הדין. האם משׂרד עוֹלמי יחטא? וּבעמדה זוֹ נקבּעה אידיש בּתוֹר שׂפת־הלימוּדים של חוֹבה לכל בּתי־הספר של ארצוֹת־הבּרית שבּגוֹלה. בּרוֹב חסדם הוֹאילוּ חברי משׂרד־הבּרית להתיר לחברים בּוֹדדים לנהל עבוֹדה תרבּוּתית עברית, בּמידה “שלא תסתוֹר” את הפּוֹליטיקה של הבּרית.

כּזה היה תנאי האיחוּד, אשר הציגה הבּרית, זוֹ שמכילה בּקרבּה את “אחדוּת־העבוֹדה”!

“אחדוּת־העבוֹדה” מיחתה בּקוֹל רם, ויצא הקצף על בּת המַרדוּת.

ובמקוֹם הפעוּלה הישרה והנאמנה לבַצע את האיחוּד השלם והמַקיף של שתי הבּריתוֹת בּא האיחוּד החלקי בּפּוֹלין, אשר חצה את מפלגת “צעירי־ציוֹן” המקוֹמית לשנים. איני בּקי בּענין, עד כּדי לדוּן וּלהוֹציא משפּט: מה גרם לאיחוּד־פּירוּד זה, אם טכסיסיהם של “פּוֹעלי־ציוֹן” אוֹ של “צעירי־ציוֹן”. אוּלם בּרוּר לי, כּי אם מבּחינה פוֹרמַלית נַעשׂה פּה ודאי הכּל על טהרת־הבּרית, אף על פּי כן לא זוֹ הדרך אם חֶפצֵנוּ הוּא בּהתלכּדוּת של שתי הבּריתוֹת.

על סדר־יוֹמה של ועידת־בּרלין עמדה שוּב שאלת האיחוּד. בּשביל גליציה המזרחית היתה השאלה גם הפּעם, כּמוּבן, בּלתי אַקטוּאַלית. נתקבּלה, כּאילוּ, החלטה חיוּבית. בּמקוֹם הסעיף הלשוֹני, שניסח משׂרד־הבּרית בּישיבתוֹ, נכנסה הפּעם לתוֹך עמדת האיחוּד החלטת הועידה בּשאלה זוֹ.

החלטת הועידה בּשאלת הלשוֹנוֹת עוֹררה בּיקוֹרת חריפה והתמרמרוּת בּין חברינוּ בּארץ. אמסוֹר בּקיצוּר את תכנה.

פּסקה א. אין מן החוֹבה לקבּוֹע פּרוֹגנוֹזה אחת בּשאלת הלשוֹנוֹת לארץ־ישׂראל וּלחוּץ־לארץ. תמכנוּ בּה, בּהכּרה מלאה. מי שרוֹצה לאַחד לא חוּגים צרים על בּסיס הלשוֹן בּלבד, כּי אם תנוּעה עממית לפעוּלה חברתית מַקיפה אינוֹ רשאי לכלוֹל לתוֹך העמדה פרוֹגנוֹזה אחת מַקיפה לשאלת הלשוֹן בּארץ וּבחוּץ־לארץ. כּמוֹ כן בּרוּר, כּי אם סעיף זה מַתיר לאחת המפלגוֹת פּרוֹגנוֹזה אידישיסטית בּיחס לארץ־ישׂראל, הריהוּ מתיר כּמוֹ כן למפלגה אחרת פּרוֹגנוֹזה עברית לגוֹלה.

פּסקה ב. מכריזה על הקשרים ההיסטוֹריים שבּין תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּגוֹלה וּפעוּלתה התרבּוּתית וּבין שׂפת אידיש (הנוּסחה הגוֹרסת קשר “אוֹרגַני” נדחתה אחרי מערכה כּבדה, על פּי דרישתנוּ). אישוּר הפּרַקטיקה של המפלגוֹת בּבית־הספר עם אידיש בּתוֹר שׂפת־הלימוּדים.

פסקה ג. על חשיבוּת לימוּד העברית בּגוֹלה, בּגלל ערכּה הלאוּמי וּבגלל מקוֹמה בּחיי הפּוֹעל בארץ.

פּסקה ד. על העברית בּארץ־ישׂראל. כּאן חסרה הכרזה מעֵין זוֹ שיֶשנה בּפּסקה ב' בּיחס לאידיש, אוּלם ישנה התחייבוּת הסיוּע לעבוֹדתנוּ וּלמלחַמתנוּ התרבּוּתית.

פּסקה ה. קוֹבעת מצדנוּ יחס של כּבוֹד לקניני התרבּוּת של המוֹנינוּ בּגוֹלה והתנגדוּת לזלזוּל ולרדיפת האידיש בּארץ. סעיף זה בּא לא מתוֹך לחץ חיצוֹני, כּי אם מתוֹך רצוֹננוּ אנוּ להכריז כּי עבוֹדתנוּ וּמלחמתנו התרבּוּתית מתנהלת וּצריכה להתנהל בּדרכי תרבּוּת.

אלה הם הסעיפים, אשר נתקבּלוּ אחרי מלחמוֹת כּבדוֹת. אילוּ הייתי בּא לספּר על מה שנידוֹן, הוּצע ולא נתקבּל, לא הייתי מספּיק. אוּלם בּזה טרם נגמר הענין. כּמילוּאים לפסקה ב' דרשנוּ אנוּ את חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית למיעוּטים שבּמפלגוֹת. והמשׂא־ומתן הממוּשך נגמר בּהוֹדעת היוֹשב־ראש, שאנוּ הארץ־ישׂראליים סמכנוּ עליה, כּי המסוֹרת של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּארצוֹת שוֹנוֹת שוֹמרת למעשׂה על חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית של המיעוּטים. בּמסירת מוֹדעה זוֹ ראינוּ את הבּסיס לקליטת כּוֹחוֹת חדשים, אשר בּשאלוֹת השׂפה אינם משתוים עם הרוֹב הקיים בּמפלגת מזרח־גליציה.

בּתמימוּתנוּ חשבנוּ, כּי הועידה, הקשה מאד, נגמרה בּכל זאת בּחיוּב: הוּכּר הצוֹרך של האיחוּד. נברא בסיס המאַפשר את האיחוּד.

נבחרה וַעדה לנהל את המשׂא־וּמתן עם “צעירי־ציוֹן”. דרשנוּ, כּי הועדה תחיש את עבוֹדתה בּימי הקוֹנגרס, כּדי שנדע תשוּבה בּרוּרה, טרם נחזוֹר הבּיתה. לועדה נכנסוּ: לוֹקר, קפּלנסקי, רמז.

הועדה הספּיקה לעסוֹק רק בּשאלה אחת, בּקשר עם מפלגת “צעירי־ציוֹן” בּליטא: מפלגה שיש לה רשת בּתי־ספר עברים מוּתרת אוֹ אסוּרה בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”? רמז טען, כּי אי אפשר לתת חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית למיעוּטים שבּמפלגוֹת ולגזוֹל בּאוֹתה שעה את החוֹפש הזה מאת מפלגה שלמה. לוֹקר וקפּלנסקי הוֹדיעוּ, כּי מפלגה עם בּתי־ספר עברים אינה יכוֹלה, לפי החלטת בּרלין, לבוֹא בּקהל.

הוַעדה, שהגיעה עד מַשבּר, קראה לישיבה את חברי משׂרד־הבּרית שנמצאוּ אוֹתה שעה בּקַרלסבּד. השתתפוּ: בּלוֹך, בּן־צבי, כּצנלסוֹן, רוּבַּשוֹב, לוֹקר וקפּלנסקי. ארבּעת הראשוֹנים היוּ בּעד עמדת רמז, השנַים האחרוֹנים – נגדה. לא עשׂינוּ משאלה זוֹ רוֹב וּמיעוּט (אילוּ גם נתאספוּ כּל עשׂרת חברי משׂרד־הבּרית היתה עמדתנוּ מקבּלת את הרוֹב – שש דעוֹת). לא עמדנוּ על הרוֹב הפוֹרמַלי. ידענוּ, כּי האיחוּד לא יֵצא לפּוֹעל כּל עוֹד הלָך־רוּח זה שׂוֹרר בּחלק חשוּב של מנהיגי הבּרית. ידענוּ כּמוֹ כן, כּי פּירוּש זה הניתן להחלטת בּרלין עוֹשׂה לאַל גם את ההחלטה בּדבר הלשוֹנוֹת, גם את החלטת האיחוּד. החברים הארץ־ישׂראליים הוֹדיעוּ בּאוֹתה ישיבה, כּי הם ידרשוּ מ“צעירי־ציוֹן” לבלתי התאַחד על בּסיס זה, השוֹלל את קיוּמוֹ של בּית־הספר העברי בּגוֹלה. אנוּ נכוֹנים לדרוֹש מכּל מפלגה קרבּנוֹת גדוֹלים למען האיחוּד – הסתלקוּת מאַמבּיציוֹת מפלגתיוֹת, מזכוּיוֹת היסטוֹריוֹת וכוּ' – אבל בּשוּם אוֹפן לא ויתוּר על חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית, כּשם של“אחדוּת־העבוֹדה” אין מקוֹם בּבּרית, אשר העברית אצלה בּגדר קוֹנטרַבַּנדה.

שלוֹשת חברי הועדה התפּטרוּ בּאוֹתוֹ מעמד. החברים לוֹקר וקפּלנסקי נטלוּ לעצמם רשוּת להכריז על יציאתם מן הוַעדה בּקוֹלי־קוֹלוֹת בּמאמר פּוּלמוֹסי נגד רמז ונגד “אחדוּת־העבוֹדה”, וּב“סֶנַטסקוֹיֶה רַזיַסניֶנִיֶה”³, כּי מפלגה עברית סוֹציאליסטית לא יכּירנה מקוֹמה בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”.

הכרזה זוֹ שׂמה לאַל את כל ההסכּם הבּרליני גם בּענין הלשוֹנוֹת, גם בּענין האיחוּד, גם בּענין המשמעת.

לשם מה בּא הדוֹקוּמנט הזה? ודאי היה בּוֹ צוֹרך. הוּא הוֹפיע בּדיוּק לועידת גליציה המזרחית. הוּא צריך היה לשכּך את ההתקוֹממוּת נגד ההחלטוֹת ה“עבריוֹת” של בּרלין (גליציה המזרחית פּירשה את ההחלטוֹת כּפירוּשה של “אחדוּת־העבוֹדה”). אוּלם כּאן החטיא את המטרה. גליציה נשארה בּשֶלה. ודוקא סמוּך לועידה פּיזרוּ שם בּעתוֹנוּתם פּנינים, אשר אף לשׂוֹנאי ארץ־ישׂראל לא היה להתבּייש בּהם.

––––––––––

בּמצב זה עברה על “אחדוּת־העבוֹדה” חצי שנה. בּצער, בּעלבוֹן, בּמר־נפש. סבלה העבוֹדה, רפוּ הידים. ואם כּוֹחה של “אחדוּת־העבוֹדה” גם כּיוֹם אִתּה, הרי זה לא הוֹדוֹת לבּרלין, הוֹדוֹת לסיוּע לתנוּעה מצד משׂרד־הבּרית, כּי אם למרוֹת הכּל.

קיצוּר הדברים: יש ענין שהוּא קוֹדם לשאלת האיחוּד. שאלתנוּ היא: אם זוֹהי הבּרית. וּבכדי שהבּרית תהיה בּריתנוּ דרוּש קוֹדם כּל: טיהוּר הבּרית. עם כּל רצוֹננוּ להרחבת החוּג, למציאת דרכים אל הפּוֹעל היהוּדי בּגוֹלה – ואגב, מצאנוּ סוֹף סוֹף דרכים גם מחוּץ למסוֹרת־הבּרית, וּמבּלי שנצטרך לוַתּר על לשוֹננוּ ועל עמדתנוּ – לא נסכּים למחיר זה, שהבּרית כּיוֹם משלמת בּעד “שלימוּתה”. בּזמן שאנוּ נלחמים מלחמת חיים, נמצאים בּקרבּנוּ חברים שכּל עצמוּתם מתקלסת בּנוּ. כּלוּם צריך אני לבאר לקפּלנסקי מַהי לנוּ השתתפוּתנוּ בּקוֹנגרס הציוֹני וּבמוֹסדוֹתיו? מדוּע זה איפוֹא סיעתנוּ שם הִנָה הזעירה בּיוֹתר, בּשעה שהרוֹב הגדוֹל של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אִתנוּ? וענינינוּ נחשלים ונפסדים ונוֹפלים מחוֹסר הגָנה, מחוֹסר בּיאַת־כּוֹח בּמוֹסדוֹת. האם זהוּ ענין של “פּוֹליטיקה”, של חילוּקי־דעוֹת אידיאוֹלוֹגיים בּין חברים? הלא זוֹהי היצירה היִשוּבית, הלא זהוּ בּיצוּר המעמד, הלא זוֹהי קליטת העליה! ואנוּ צריכים את כּל המלחמה הזאת לנהל לא בּעזרת חברינוּ וּתמיכתם, כּי אם בּלחץ שלנוּ, הבּוֹדדים, בּעמל אנשינוּ, בּכוֹח הוֹכחתנוּ לאחרים? ורק בּזה בּלבד? כּלוּם מצב זה הנוֹ נוֹרמַלי לגבּי תנוּעה בּת 18 שנה, אם לא נס ליחה? אנוּ נילָחם על זכוּת־העליה, נקרא לעליית־עוֹבדים, ו“חברינוּ” שם יטריפוּ את משׂרדי־העליה, וישאירוּ דאגה זוֹ לאחרים? אנוּ נשלח את חברינוּ לגוֹלה לעבוֹד בּ“החלוּץ”, בּמשׂרדי ארץ־ישׂראל, בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת, בּקרן הקימת, למען יתקלסוּ בּהם אלה הקרוּיים חברינוּ? והבּרית העוֹלמית, הדוֹרשת אחדוּת וּמשמעת, תוֹסיף לסבּוֹל את המצב המַחפּיר הזה? לא, לקלוֹן זה יבוֹא הפּעם קץ. זכוּת זוֹ כּבר כּבשנוּ לנוּ גם בּבּרית. סוֹף סוֹף אין תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” רק ענין של מסוֹרת ושל החזקת המוֹשכוֹת בּמשך כּמה שנים. צר לי שבּחלקי אני, מחוּסר המסוֹרת, עלה לתבּוֹע זאת. חברי משׂרד־הבּרית, שוֹמרי שלשלשת־היוּחסין, הם היוּ צריכים להיוֹת הראשוֹנים לדרוֹש את הבראַת הבּרית מכּל הרָקָב הזה, הם היו צריכים לשמוֹר על כּבוֹד התנוּעה ההוֹלך וּמתחלל. הם, אשר השלטוֹן בּידיהם, הרשאים הם לעצוֹם עינים מלראוֹת את הנוֹער היהוּדי העוֹלה? לאָן ילך? לתנוּעה מחוּללת ומנוּונת, לתנוּעה של אַדבוֹקַטים וקַריֶריסטים?

זהוּ התנאי הראשוֹן. טיהוּר הבּרית. תהא בּרית קטנה, אבל שלנוּ. אין לנוּ צוֹרך בּכיבּוּשים אשר אינם מגיעים לנוּ. ריבוּצקי וגליציה המזרחית מתנים אֲהָבים זה כּמה – מדוּע תֵצַר בּהם עיננוּ? יהי להם אשר להם. ואַל יבוֹאוּ אלינוּ אנשי־שלוֹם בּפשרוֹת אִרגוּניוֹת: איחוּד פּוֹלין עם גליציה. שוּם טוֹבה לא תצא מזה, מלבד קלקוּל המפלגה הפּוֹלנית. התירוּ את ידינוּ אנוּ, וּתהא לנוּ מפלגה בּגליציה הראוּיה לתנוּעתנוּ.

ואשר לשׂפה: אנוּ דוֹרשים לנוּ אפשרוּת של פּעוּלה חפשית בּגוֹלה. אין לנוּ מקוֹם בּברית, אשר תחשוֹב את העברית בּגוֹלה לדבר ריאַקציוֹני ואַנטי־סוֹציאליסטי. אין אנוּ רוֹצים לקצץ את עצמנוּ מן הגוֹלה. בּעָבדנוּ פּה בּעברית, בּיָצרנוּ פּה את תרבּוּתנוּ, בּשקדנוּ פּה להכניס כּל עוֹלה לתוֹך חיי השׂפה – הנתן לאסוֹר בּחוּץ־לארץ עבוֹדה עברית? אין אנוּ רוֹצים להטיל על אחרים בּבּרית את שלטוֹן שׂפתנוּ. לא שעת הכרעה עכשיו. עוֹד מלחמת־תרבּוּת ארוּכּה לפנינוּ. וּמעוּנינים אנוּ בּמלחמת־תרבּוּת שתהא ראוּיה לשמה, שאמצעיה יהיוּ אמצעי־תרבּוּת. אין לנוּ כּל פּחד בּעד עתיד העברית. כּלי־זינה עליה. אבל על חוֹפש העבוֹדה לנוּ ולַסוֹברים כּמוֹתנוּ, אם הם ישנם, אוֹ אם הם יבוֹאוּ – לא נוַתר.

אלה הם שני הדברים הדרוּשים לנוּ כּיוֹם. כְּשֶאֵלה יסוּדרוּ, אז לא תִקשה שאלת האיחוּד, אז תהא “אחדוּת־העבוֹדה” בּת כּשרה בּבּרית, והבּרית תהא הבּרית, בּה“א הידיעה, היחידה המרַכּזת בּתוֹכה את כּל החי והיוֹצר בסוֹציאַליוּת הציוֹנית. אז תבוֹא ההרמוֹניה המבוּקשת בּינינוּ וּבין הבּרית. כּל כּמה שימָשך המצב האַנוֹמַלי הנוֹכחי, יֶחלש כּוֹחה של “אחדוּת־העבוֹדה”, תפחת השפּעתה בּעוֹלם, ועם הֵחָלש “אחדוּת־העבוֹדה” תשוּלל הבּרית כּל כּוֹח צמיחה וגידוּל. אַל תשכּח הבּרית, כּי כּוֹחה הוּא בּ”אחדוּת־העבוֹדה" ולא מחוּץ לה.

שתי דרכים לפנינוּ: אוֹ תנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית אחת מאוּחדת, רבּת־עם ורבּת־פּעלים, מַקיפה את כל הכּוֹחוֹת, בּהרמוֹניה נפשית עם הפּוֹעל בּארץ, זוֹהי דרך הצמיחה; אוֹ דרך השמירה על קנקן ריק, הפּטריוּטיזם ה“בּריתי” הצר, האוֹטם את אזניו מרחש החיים העצמיים, והמַרכּין את ראשוֹ לפני הגלים החיצוֹניים, דרך הדלדוּל.

והיוּ נא בּטוּחים: בּשעה המכריעה נדע לבחוֹר.