רקע
ברל כצנלסון
משה שֶׁבח (שחיב)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

נפל בּידי מרצחים בּח' בּאלוּל לפנוֹת ערב בּשוּבוֹ מעבוֹדתוֹ בּתל־אביב לביתוֹ בּרמת־גן בּדרך בּין פּרדס־מוֹנטיפיוֹרי וּשכוּנת־בּרוּכוֹב.

נקצצוּ חייו אף הוּא. אף הוּא, המוּצק, המאוּשש, האַרצי, השליו בּרוּחוֹ, השׂמח בּחלקוֹ, הצוֹעד בּניחוּתא דרך תלָאוֹת־החיים, אף הוּא לא כּמות כּל האדם נאסף אל עַמיו. אם תאות־שוֹד של משַחרים לטרף היא שאָרבה לאדם זה, מחוּסר־רכוּש, אם זדוֹן־רֶשַע של איבת־עמים מחַץ את ראשוֹ של זה איש־השלוֹם ואוֹהב־כּל־אדם – אין יוֹדע. לעצם הענין גם אין נַפְקָא מִינֵיה. ולוּ גם מקרה־שוֹד, גוֹרל־הפּרט העיוור, האִם אין בּזה יד גוֹרלנוּ, גוֹרל האוּמה, אשר שׂוּמה עליה לבנוֹת את חייה בּתוֹך כּל זה?

נָהַר קהל עצוּם אחרי המיטה. מכּל העדוֹת. פּוֹעלים, תימנים, אַשכּנזים חרדים, אנשי־המזרח, עוֹלים חדשים. מתחת למנהגי עדת־תימן, מתחת לדרוּשי־ההספּד האשכּנזיים על צידוּק הדין, על הזכוּת ליהרג בּחוֹדש אלוּל, מתחת לבקשוֹת כּי היה יהיה לנוּ למליץ יוֹשר בּ“ימים הנוֹראים” הבּאים עלינוּ, מתחת לכל אלה איחד הכּאב הגדוֹל, הנאמן, המַבריח את כּולנוּ, הכּאב של – כּברה מיוּחדת זוֹ בּבית־הקברוֹת, של קבר־האחים, כּן ידָבק ויצָמד עדר כּבשׂים בּהתחַלחלוֹ מפּני השוֹאה המתחוֹללת.

ומעֵבר להַתרסה כּלפּי כּל צידוּק־דין שהוּא, מעֵבר לכל תרוּעה וקוּבלָנה, כּלפּי מרוֹם וּכלפּי חוּץ, מעֵבר לכל אלה – האוּמנם יש לִשְלוֹת, כּאשר אנו שוֹקטים כּיוֹם? האין אנו מַרבּים לסמוֹך יוֹם יוֹם על הנס, בּשַגָם הוא נמשך? המוּכנים אנוּ, בּנפשנוּ וּבאוֹננוּ, לשעת־נסיוֹן האוֹרבת לנוּ?

הוּנח לנוּ, בהפסקוֹת קטנוֹת. לפני חצי שנה, בּיוֹם הפּוּרים האחרוֹן, גזלה שׂמחת־חַגנוּ התּמה ממי שהוּא את המנוּחה. וּשנַים מאנשינוּ הוֹעלוּ עוֹלה. ועכשיו – עם ריבּוּי העליה לשעה קלה – בּאַתנוּ זאת. היש לנוּ שׂמחה, אשר לא תּיכָּתם?

לקהל הגדוֹל, אשר נהר אחרי המיטה, היה זה קרבּן־ציבּוּר, נפש אַחת מישׂראל אשר יצאה בּטהרה תחת ידי מעַניה. לנוּ, לאלה אשר ידעוּ את משה האיש, אין זה קרבּן עלוּם־שם. הלא זה משה, משה שחיב, “משה שלנוּ”. משה מבּן־שמן, משה מהקפּא"י, משה מהמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת.

אנחנוּ, בּני העליה השניה, נזדמַנוּ אתוֹ בּבן־שמן, שם נגלָה הוּא בּינינוּ. אוּלם הוּא הקדים אוֹתנוּ, הוּא היה פּוֹעל מהתקוּפה הקוֹדמת, מ“ימי הבּרוֹן”. בּעוֹדוֹ ילד עלוּ הוֹריו מתימן. עליית תימן של השנים ההן (לפני יוֹתר משלוֹשים שנה) היתה פּוֹנה אל ירוּשלים. הנער גדל, וַיבחר בּמוֹשבוֹת. עם גמר תקוּפת פּוֹעלי־הבּרוֹן נשארוּ בּעבוֹדה רק בּודדים ספוּרים. הוּא, התימני, דבק בּנוּ, בּפוֹעלי העליה השניה, ויהי לאחד מאִתנוּ. לאמוֹר, כּי היה חביב עלינוּ בּבן־שמן – זה מעט. מעוֹלם לא נזדמן לי לראוֹתוֹ בּקטטה עם מי שהוּא. פּוֹעל טוֹב, חבר טוֹב, נאמן לציבּור, להסתדרוּת, למפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן”, אשר עליה נמנה בּטרם היוֹת “אחדוּת־העבוֹדה”. את הדחקוּת והתלאוֹת ידע לשׂאת מאין כּמוֹהוּ. סבר־פּניו ונוֹעם־הליכוֹתיו לא עזבוּהוּ.

המרכּז החקלאי בּיהוּדה בּחר בּוֹ, עוֹד בּשנים שלפני המלחמה, להתישב בּעין־חַי. משוּם מה הסתלק הוּא אז מן הענין. אחרי כן נטרד עם משפּחתוֹ, רבּת־הטף, אל העיר. שימש בּמוֹסדוֹת הפּוֹעלים. בּכל אשר היה הִשְרה קוֹרת־רוּח, בּטחוֹן, חמימוּת. השׂיחוֹת החטוּפוֹת אתוֹ היוּ מפיקוֹת אמוּנים, רעוּת, אהבת־חיים ואהבת־אדם. דבריו על עניני משפּחתוֹ היוּ שוֹפעים זוֹך ועֶדנה. גם תלוּנה על המצב, כּשהיתה עוֹברת על דל שׂפתיו, היתה ניטלת ממנה מרירוּתה, פּרָטיוּתה.

הוּא דבק בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּיחסיה, בּמוּשׂגיה, דבק בּנאמנוּת וּבטוּב־שׂכל. קלט את העיקר, התפל לא דבק בּוֹ. מתוֹך רצוֹן להרחיק את הילדים מחיי הכּרך, החליט להתישב בּרמת־גן. מכר את הנַחלה שהיתה לוֹ בּירוּשה בּירוּשלים, רכש לוֹ מגרש והקים צריף, אחד הראשוֹנים בּגבעוֹת החוֹל של רמת־גן. בּשׂמחת אדם, הבּוֹנה קו לקו, המצרף גרגר לגרגר, היה מסַפּר לי על הפּרה הערבית שעלה לוֹ לרכּוֹש בּהלוָאה, על הילדים המסתגלים לעבוֹדה, על העבוֹדה המשוּתפת של המשפּחה כּוּלה, והרוּח הטוֹבה, הבּלתי־נעכּרת, שהיתה עוֹלה מתוֹך הדיבּוּרים האלה, היתה נוֹסכת רוּח אחרת גם על השוֹמע.

“מיטב האדם”. כּכה, אוֹ בּקירוּב, נאמר פּעם אצלנוּ. אכן, מיטב האדם.

אלוּל תרפ"ד.

המלצות קוראים
תגיות