רקע
ס. יזהר
כל יום כל יום
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תש"ן 1989

צריך להפסיק את עקיפת הדמון הנוראי הזה שקוראים לו אש“ף. כי אם לא יתכן שלום עם הפלשתינים בלי הפלשתינים – הרי כל הפלשתינים הם אש”ף.

כל־יום כל־יום מומתים עוד שניים שלושה. לא שניים שלושה. אלא אדם ועוד אדם ועוד אדם. לכל אחד שם.

מבוגרים, נערים וגם ילדים. הרבה ילדים. וגם קטנים וקטנים מאוד. לכל אחד שם. אדם ועוד אדם ועוד אדם. לכל אחד שם. ולא שום סטטיסטיקה אלמונית שנשכחת עם המספר האחרון, שנשכח עוד לפני שנרשם.

אלה הומתו בקליעים מטווח קרוב בידי כובשיהם. ואלה הומתו בגרזינים בירי אחיהם. אבל כולם הומתו בגלל התמשכות מצב בלתי־נסבל שאסור היה שיתחיל ושבידינו היה לסיימו ועוד מזמן.

אלמלא שאיש לא מתרגש מן המוות הזה. אין מה לעשות. ושנית, הלא הם ערבים.

וכך, על מגילת התחדשות העם היהודי בארצו נחרתים כל־יום כל־יום עוד שמות בני־אדם שמתו. מפני שלא שמנו קץ לשפך הדם הזה, מפני שלא נחרדנו לעשות משהו כדי שלא ישפך ומפני שצמח עלינו העור העבה הזה, הבלתי מתרגש משום שפך דם. ושנית, הלא הם ערבים.

אלא שמותם אינו נמחה ולא ימחה. דמם עלינו ולא יכובס.


עצב אלוהים

הקהות זו שלנו למות בני־אדם לא תוכל להצטמצם ולחול רק על סוג אדם אחד. הקהות הזו דרכה ללכת ולהתפשט על הכל: הקהות נותנת נוחות, היא פוטרת ממחשבה, והיא ותרנית – אין מה לעשות. וככה זה העולם.

וכך, צעקת הדם העולה היום מן האדמה נשארת לה באדמה. לאנשים לא איכפת. רואים עוול ויושבים מחרישים, שומעים עוול ויושבים שקטים, יש בידיהם להפסיק עוול ויושבים ולא זזים – לא רואים ולא שומעים ולא מרגישים ולא יודעים ולא כלום – ולא תופשים מה הם עושים להם, לעצמם ולעתידם על האדמה.

ואם בתחילה זו שתיקה בררנית, שתיקה רק על עוול שעושים לערבים, ורק צעקה עד לב־השמיים על עוול שנעשה ליהודים, סופה – וללא מפלט – שתהיה לזעקה, אותה יללת ההפתעה הנוראה של כולם, כשפתאום יבוא המבול.

וכבר היה כך:

“ויינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה”.


להיפך

אילו ראש הממשלה, אילו שר הביטחון היו עושים מה שעשה אייבי נתן – שהלך ונפגש עם אש“ף – כבר היתה מתחילה ספירת זמן ה”ש": פתיחת הדרך לשלום.

ואילו במקום כל ההטעיות וכל אחיזות העיניים על איזו “יזמת שלום”, ועל איזו “תוכנית השלום” ועל איזה “בחירות בשטחים” היו הולכים כמוהו, להידבר עם נציגי הפלשתינים, כפי שהם, ופותחים איתם במשא־ומתן – הלא כבר היתה נפתחת תזוזת הירידה מעל השרטון הממאיר הזה שעליו אנו תקועים.

אבל הם החזקים. והם שמו אותו בכלא ואת עצמם שמו להוביל את העם. במקום לעשות להיפך: לשים אותו להוביל ואת עצמם לשבת.


להתבגר מפחד הדמון

צריך להפסיק את עקיפת הדמון הנוראי הזה שקוראים לו אש“ף. כי אם לא יתכן שלום עם הפלשתינים בלי הפלשתינים – הרי כל הפלשתינים הם אש”ף. ואפילו ילכו להציג את הפארסה הזו המכונה “הבחירות בשטחים”. גם אז לא יבחרו ציונים אלא רק אש"ף.

צריך לחדול מן הסירוב המיתולוגי הזה, ולהתחיל להיות ראציונאליים. וצריך גם לחדול מן התחרות הזאת מי ימצא חן בעיני “דעת הקהל” שברחוב: חמומי־המוח ילכו תמיד אחר קשי־המצח ועבי־העורף.

וצריך להתרגל לזה. צריך לראות שפלשתינים שאינם אש"ף הם פלשתינים מדומים. מלאכותיים, שאינם מייצגים את עמם.

ויבוא צד זה כמו שהוא, וצד זה יבוא כמו שהוא. וכבר אין בעולם שום אמתלה ושום חמיקה מפגישה הכרחית זו, של נציגי העם האחד עם נציגי העם האחר.

אש“ף איננו חבורת צדיקים. אבל רק הוא הגוף המייצג את עמו. ומי שכל מטרתו אינה רק דחייה, ורק התחמקות, ורק שום שינוי – אין לפניו אלא לקרוא לאש”ף ולהתחיל לדבר, ומיד. עוד היום.

זו דרך קשה מאין כמוה וממוקשת כולה מבפנים ומבחוץ ומאויימת כל הזמן בחשדות, בדעות קדומות ובאינטרסים מנוגדים.

כשהמפריד בין הצדדים עמוק ועוין ואפל וגם תהומי – אלמלא כובד ההכרח הזה לשבת יחד ולמצוא פתרון מוסכם אפשרי.

שום דבר לא קל כאן. אבל בלי הפגישה ההיסטורית הזאת, הכל סתום ונשאר רק האבדון.


יזהר סמילנסקי

דבר (יד תשרי תש"ן 13.10.89 ): 8

המלצות קוראים
תגיות