כשהם אומרים “שלום” למה הם מתכוונים? האם לשלום?
האם מתכוונים לשני צדדים שמסכימים דרך פשרות וקח־ותן, על מצב חדש שממנו והלאה אין עוד סכסוך?
להיכנע, לתת הכל ולא לקבל כלום?
או דם ומוות וסבל ובזבוז, כל המשאבים אינם מבהילים אותם, ויש להם סבלנות לסרב ולהתעקש עד שהכל סביבם יהיה חורבן?
האם שלום זה מלחמה באמצעים אחרים? האם שלום זו תביעת כניעה לא בשדה הקרב? האם “שלום” זה פשוט מירמה?
ארץ אומללה. כשאומרים כאן “שלום” מתכווץ השלום ויורד החושך.
כי ה“שלום” הזה שעליו מדברים הוא הונאה. ו“יזמת השלום” היא הטעייה, ו“תכנית השלום” הסחת הדעת, וה“בחירות בשטחים” אחיזת עיניים – כולן מילים כוזבות שאין גם פתי אחד שיאמין להן, כולן עורמה שקופה.
“השלום” הזה הוא טכסיס לעקוף רצונו של עם לבטא את עצמו. הוא עיסקה עם צד שלא מודים שיש לו רצון עצמי. והחלטה לדכא כל נסיון לביטוי רצון עצמי. “שלום” שכמוהו כנצחונו של האונס הכופה עצמו כאילו מהסכמה.
וכך הם מבטיחים ל“סדר” את הערבים שיתפתו למין מרמת “שיחות שלום”, ומבטיחים לערוך “בחירות” בשטחים, לבחור את הנציגים הרצויים ליהודים, ומבטיחים שלאחר “יזמת השלום” יסכימו הערבים וישלימו עם תכניות היהודים, ומבטיחים שלאחר שיתישו את העולם בתעתועי דחיה, עיקשות וסירוב – יבוא ממילא השלום כלומר, הפלשתינאים ייכנעו ללא תנאי.
זה גם מה שמבטיחים לנו. ובזה גם תומך רוב העם בישראל: שלום עם הפלשתינאים בלעדי הפלשתינים.
מין שלום נפלא, שבו מסכימים הפלשתינים, מרצון, לא לקבל כלום ורק לתת הכל. מין שלום שיהיה המלחמה הקרובה, מלחמת המזרח־התיכון בישראל.
הזהרו בני־אדם, הזהרו מכל האומרים היום “שלום”, “יזמת שלום”, “תכנית שלום” או “בחירות בשטחים” – רמאות לפניכם.
נורא מזה: דם ומוות. וחורבן.
יזהר סמילנסקי, דבר, 6.10.1989
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.