(באסיפת פעילים ערב הבחירות לקונגרס התשעה עשר)

א    🔗

איני מתכּוון בּדברַי הבּאים לתעמוּלת־חוּץ אלא להסבּרה בּפנים. רוֹאה אני חשיבוּת יתירה בּכך, שהחלק הפּעיל בּציבּוּרנוּ יראה בּעינים פּקוּחוֹת את השינוּיים המתהווים בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית ואת אָפיה המיוּחד של מערכה זוֹ בּה אנוּ עוֹמדים עכשיו.

רבּים הם שאינם מבחינים כּלל בּרצינוּתה של מערכה זוֹ בּשבילנוּ. לא רק בּמחנה מתנגדינוּ יש מאמינים שענינם בּתוך ההסתדרוּת הציוֹנית אבוּד, ש“השלטוֹן” כּביכוֹל (לפי הז’רגוֹן הפּוֹליטי השגוּר) “נכבּש” על ידי הפּוֹעלים. גם בּין הפּוֹעלים עצמם יש הרוֹאים כּך את הדבר: כּיון שהפּוֹעלים נתבּצרוּ בּציוֹנוּת, כּיון שהם הצליחוּ להפריך את ההנחה ששׂררה בּעוֹלם הבּעל־בּיתי בּמזרח וּבמערב שהפּועל איננוּ מוּכשר לשלטוֹן וּלהנהלת־משק בּריאה וּליצוּג פּוֹליטי בּר־השפּעה, כּיון שהפּוֹעלים מביאים לקוֹנגרס את הפּעוּלה הישוּבית והכּספּית והמדינית בּמצב יוֹתר בּריא ממה שקיבּלוּ לידם, כּיון שהרביזיוֹניסטים בּרחוּ מן המערכה והעידוּ בּזה כּי נתיאשו מתקותם לכבּוֹש את ההסתדרוּת הציוֹנית – הרי שהפּוֹעלים מוּבטחים בּ“שלטוֹנם” בּין כּה וכה, וּבכן מַאי נַפקא מינה אם יפיצוּ שקלים יוֹתר או קצת פּחוֹת, אם כּוּלם ילכוּ לבּחירוֹת אוֹ רק מקצתם. וּמערכה זוֹ שאנוּ עוֹמדים בּה, השקטה והבּטוּחה בּנצחוֹנה מכּל מה שהיה לפניה, מה היא עלוּל לשנוֹת בּמצבנוּ? פּתגם ישן־נוֹשן אוֹמר: לא כּל הנוֹצץ זהב הוּא. ועל משקל זה צריך הפּוֹעל בּימינוּ לשנן לעצמוֹ: לא כּל הסוֹאן מַהפּכני הוּא. לא בּרעש – ההכרעה. אנוּ עוֹמדים עכשיו בּמערכה שקטה בּצוּרתה וּרצינית בּתכנה. ישנם אלמנטים המוֹדים כּי הפּוֹעל נעשׂה כּוֹח מכריע בּציוֹנוּת והם מתיאשים מהתגבּר עליו בּדרך חוּקית־הסתדרוּתית. הם נעשׂים פּסיביים בּפנים על מנת להיוֹת אַקטיביים מבּחוּץ. הם מבקשים להתבּצר מחוּץ לציוֹנוּת, לשפּוֹך סוֹללוֹת מהן יִירוּ בּפּוֹעל וּבהסתדרוּת הציוֹנית. הדבר נעשׂה בּדרכים שוֹנוֹת: בּדרך הרביזיה, בּדרך התאחדוּת האִכּרים וּודאי גם בּדרכים אחרוֹת. כּזאת היא המערכה השקטה האוֹפפת אוֹתנוּ. ואוֹי לוֹ לפּוֹעל אם יפּוֹל בּפּח של שקט מדוּמה זה.

ב    🔗

אין לראוֹת את המערכה הציוֹנית מופרשת מחיי עוֹלם, אין לראוֹת את מסכת הפּוֹעל בּציוֹנוּת כּאילוּ היא תלוּשה ועקוּרה מן המסכת הגדוֹלה של מלחמוֹת סוֹציאליוֹת בּימינוּ. אמנם עם אחד וּמיוּחד אנחנוּ, וּמידת יסוּרינוּ אף היא מיוּחדת בּמינה, אך מציאוּתנוּ כּוּלה מוּשפּעת מן המציאוּת העוֹלמית. וּכדי לראוֹת וּלהעריך את המערכה שלנוּ יש לראוֹת וּלהבין את המציאוּת העוֹלמית האוֹפפת אוֹתנוּ.

מעמד הפּוֹעלים בּרוֹב ארצוֹת העוֹלם נחל תבוּסה קשה וּמחפּירה. הפּוֹעל נחל את המפּלוֹת בּעוֹדוֹ מתכּוון להיוֹת כּוֹח גדוֹל, הכּוֹח המכַוון והמכריע בּהיסטוֹריה האנוֹשית החדשה. המפּלוֹת בּאוּ לאחר נצחוֹנוֹת גדוֹלים של הפּוֹעל וּבשעה שראה עצמוֹ בּדרך לנצחוֹן המכריע. רוֹב ארצוֹת אירוֹפּה עוֹמדוֹת עכשיו על מַשוּאוֹת, משוּאות הסוֹציאליזם וּתנוּעת הפּוֹעלים, משוּאוֹת הדמוֹקרטיה והתרבּוּת ההוּמַניסטית.

וּלמרבה התבוּסה בּאוֹת בּעקבוֹתיה, כּעיט על הפּגרים, רוּחוּת של תבוּסה. מה שהוֹתירוּ המפּלוֹת מכַלוֹת הרוּחוֹת הרעוֹת. הן עוֹשוֹת שַמוֹת בּנפש הפּוֹעל: יאוּש, בּריחה מן המחנה, כּניעה לתקיף, רגימת אבנים בּעבָר הנערץ של תנוּעת הפּוֹעלים, זלזוּל שפל בּאלה הכּוֹחוֹת ההיסטוֹריים אשר הוֹציאוּ את הפּוֹעל מאפלה, הרימוּ אוֹתוֹ מאשפּתוֹת ועשוּ אוֹתוֹ למעמד בּעל אידאָה וּשאיפוֹת וכוֹח. הפּוֹעל מתחיל יוֹרק בּעברוֹ, מתכּחש לתנוּעתוֹ, חדל לכבּד את עצמוֹ, את קניניו הרוּחנים והחברתיים. הוּא קוֹלט – גם מבּלי דעת – את מוּשגי האוֹיב, את דרכי דיבּוּרוֹ, את העויוֹתיו. ולא חשוּב הדבר שהפּוֹעל מרכּיב לפרקים למוּשגים ולמוּנחים הללוּ גיווּן משלוֹ, גיווּן “שמאלי”. הלבוּש “המַהפּכני” איננוּ משנה את התוֹכן: יאוּש הפּוֹעל מעצמוֹ, אי־כּבוֹד לעצמוֹ, לא בּיקוֹרת ולא חרטה על שגיאוֹת ששגה, אלא בּיטוּל סיטוֹני למכוֹרתוֹ הרוּחנית, יריקה בּבּאר ממנה שתה.

ויוֹתר ממה שהפּוֹעל הוּא חסר־אוֹנים מפּני מצב הדברים, הרי הוּא חסר־אוֹנים מפּני שהוּא חש עצמוֹ חסר־אוֹנים. הפּרספּקטיבוֹת הישנוֹת אבדוּ לוֹ וחדשוֹת לא גילה. ויש שהוּא מַשׁכּיר וּמגָרה עצמוֹ, מבקש תנחוּמים בּפוּרקן רגשים רדיקליים. אך לאחר הניסיוֹן המר של השנים האחרוֹנוֹת, לאחר השפע הזה של גילוּיים רדיקליים מצד חלקים גדוֹלים של מעמד הפּוֹעלים וּמצד האינטליגנציה יפת־הרוּח, אי אפשר שלא נגיע למסקנה, כּי בּכל אלה היה הפּנְים נבוּב. בּכל הגילוּים הללוּ, המהפּכניים והאוּלטרא־מעמדיים כּביכוֹל, לא היה כּוֹח כּוֹבש, ואפילוּ כּוֹח־מגן רציני לא היה. וּבימינוּ אלה, כּשמגיעים אלינוּ הדיהם של גלי הגיאוּת האוּלטרא־רדיקלית הסוֹחפת את האינטליגנציה בּארצוֹת הבּרית וּבצרפת, אינם מעוֹררים בּיטחה בממשיוּתם. מְעֲנָה אוֹתך השאלה: קוֹלוֹת תרוּעה אלה מה הם, אם בּשׂוֹרת־הצטרפוּת של אגף לוֹחם רציני, אשר לא יעזוֹב את המערכה בּשוּם מצב וּפנים, אוֹ גלגוּל חדש של אוֹתוֹ “קוֹל ענוֹת־גבוּרה” הנוֹשא בּקרבּוֹ את בּשוֹרת… המפּלה? אתה מעיין בּספרוּת זוֹ של גיאוּת רדיקלית והיא כּתוּבה במידה של יכוֹלת ספרוּתית, של ליטוּש פּוּלמוּסי, וּבמידה גדוֹלה הימנה, של הרגשת עילָאוּת, של הנאה עצמית (בּיטוּל מגבוֹה למעשׂיהם של האנשים הקטנים המלכלכים את ידיהם בּטָרחם וּבעָנים של הפּוֹעלים כּהוָיתם, וחיתוּך דיבוּרם של הכּוֹתבים כּאילו יש בּכיסם קמיע רדיקלי לכל הפּוּרענוּיוֹת) – ואתה רוֹאה לפניך חזרה בּמהדוּרה שניה על התמוּנוֹת המוּכּרוֹת לנוּ מן הנסיוֹן הגרמני: לא ליכּוּד כּוֹחוֹת המוֹנים לשם הדבר האחד והיחיד – להתיצב בּראש העם וּלנהל את מלחמת שחרוּרוֹ ולשמוֹר אוֹתוֹ מן המוֹקשים הזרוּעים לרגליו – אלא מעין שעשוּע מַהפּכני מגרה וּמהַנה העשוּי להסתיים סיוּם טרגי, כּי הוּא לחוּד והעם לחוּד. שכבוֹת מסוּימות בּציבּוּר הפּוֹעלים ובאינטליגנציה, מהן רדיקליוֹת בּאמת וּבתמים וּמהן משתעשעוֹת בּרדיקליזם, משוּלוֹת לקטר יפה וּמצוּחצח אך זה יצא מבּית־החרוֹשת, קל, זריז, וּמהיר־התנוּעה, הקשוּר לרכּבת־משא כּבדה. הקטר נוֹשף בּמלוֹא החזה, אָץ־רץ על גבּי הפּסים ואינוֹ חש שהשרשרת נקרעה והקרוֹנוֹת הכּבדים ניתקים ונשארים בּמרחק מאחוֹריו.

ג    🔗

תנאי הכרחי לנצחוֹן הסוֹציאליזם הוּא: חיבּוּר אמיץ בּין החלוּץ לבין המחנה, בּין תנוּעת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית לבין “העם”. צריך שההמוֹנים היוֹדעים כּי רע להם מבּלי לראות מוֹצא, יכּירוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים את הבּיטוּי הנאמן למכאוֹבם, את החיפּוּש הישר של המוֹצא, את הלב הפּוֹעם עם העם בּסבלותיו, את המעמד המנהיג מבּלי התנשׂא. יכּירוּ וירחשוּ אֵמוּן ולא יפּלוּ בּפּח של הרפּתקנים ונוֹכלים פּוֹליטיים. חוֹסר יכלתה של תנוּעת הפּוֹעלים להגיע לידי כּך הוּא שגרם למפלוֹת לא פּחוֹת – אם לא יוֹתר – מאשר תרמיוֹתיהם של בּעלי הוֹן ותעלוּליהם של הפאשיסטים.

נוֹכח היאוּש העמוֹק האוֹכל לבּוֹת המוֹנים, נגד גלי הקוֹנטר־רבוֹלוּציה העוֹלמית המסתערת בּתאוַת השמד על הישׂגי העבוֹדה והתרבּוּת האנוֹשית – מוּטלים על כּל תנוּעוֹת־פּוֹעלים שהיוּ לפליטה תפקידים חינוּכיים ואיסטרטגיים מיוּחדים בּמינם:

א. לעזוֹר לפּוֹעל לבל יאבּד את אמוּנתוֹ בּעצמוֹ וּבתנוּעתו, לבל יפּוֹל קרבּן לאָבדן־האמוּנה בּסוֹציאליזם, העלוּל להתלבּש בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, גם בּבריחה גלוּיה מתנוּעת העבוֹדה (וּמן העבוֹדה!) וגם בּהפלגוֹת “מעמדיוֹת” שאין בּהן שוּם כּיבּוּשים ושוּם כּוֹח־מגן מעמדי אלא גירוּי כוֹחוֹת האוֹיב וּנתינת־יד לחוֹתרים.

ב. לנהל את מלחמת מעמד הפּוֹעלים ככּוֹח שהמוֹני העם יראוּ בּוֹ לא כּנוּפיה אֶגוֹאיסטית, לא כּת מבקשי פּריבילגיוֹת, לא אנשי־צֶך, לא אריסטוֹקרטיה מקצוֹעית אשר עינה לשמירת המוֹנוֹפּוֹלין שלה; בּאוֹפן שכּל שכבה נמוּכה בּסוּלם החברה תראה בּפּוֹעל את מגן־היוֹשר וּתבקש להידבק בּתנוּעתוֹ.

ג. להשתמש בּכּוֹח היצוּג הנכבּש על ידי הפּוֹעל בּמוֹסדוֹת השלטוֹן הלאוּמי והמוּניציפּלי לשם מעשׂים של ממש, אמיצים וּשקוּלים ורחבי־לב, אשר יגלוּ לעין כּל את כּשרוֹן־המעשה של תנוּעת הפּוֹעלים ואת מידת הזהוּת השלמה של עניני הפּוֹעל ועניני העם בּכללוֹ.

אלה הם התפקידים הצנוּעים בּצוּרתם וּגדוֹלים בּתכנם העוֹלים בּימינוּ בּחלקן של תנוּעוֹת פּוֹעלים שלא נוּצחוּ ואינן רוֹצוֹת להיוֹת מנוּצחוֹת.

ד    🔗

אל ירָאה הדבר ליהירוּת אם אוֹמר, כּי בּין תנוּעוֹת הפּוֹעלים המעטוֹת, אשר הצליחוּ להקים סכר בּפני נחשוֹלי הפאשיזם וּבפני התיאַבוֹן העוֹלה להוֹציא חזרה מידי הפּוֹעל את אשר כּבש לוֹ – תוֹפסת תנוּעתנוּ בּארץ מקוֹם ניכּר. היוּ ימים ועתוֹנוּת הרביזיה היתה מלגלגת עלינוּ שאנוּ המפלגה התקיפה בּיוֹתר בּאינטרנציוֹנל השני. בּלגלוּג עַקמני זה היה יוֹתר משוּם קנאה וחריקת־שינים ורמז מאַיים לצד בּעלי־הבּתים: אל תנוּמוּ, בּטלנים! בּזמן האחרוֹן מתחילה העוּבדה להגיע גם לידיעתם של חוּגים סוֹציאליסטיים אינטרנציוֹנליים, כּי יש פּינה אחת בּעוֹלם וּבה תנוּעת הפּוֹעלים לא בּלבד שהיא שוֹמרת על עמדוֹתיה, אלא גם הוֹלכת מחיל אל חיל: גידוּלה אינוֹ פּוֹסק, והיא מקיימת מעשׂים וּמחנכת המוֹנים וּמרבּה השפּעתה בּארץ וּבחוּץ־לארץ, ונעשית לכוֹח מדריך וּמנהיג בּעם.

נוֹח לוֹ לאדם להעריך דברים בּמרחק־מה, לאחר זמן, כּשבּאה “ההיסטוֹריה” הכּתוּבה וּמכנה בּשם את התקוּפה וּמדביקה עליה תו וּמקילה לאדם את ההערכה לחיוּב גמוּר אוֹ לשלילה גמוּרה. בּתקוּפוֹת שההיסטוֹריה נעשׂית בּהן, נעשׂית מתוֹך מבוּכה וּלבטים וּפסיחות ונקלעת בּין שעבּוּד ושחרוּר וּבין הריסה לבנין, יש חשיבוּת יתירה לכך שאנשים יכּירוּ בּערך בדברים בּעוֹדם נעשׂים ויעמדוּ בּהכּרה בּרוּרה על תוֹכן עשׂייתם. מסוּפּקני אם פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, ואפּילוּ הפּעילים והנלהבים שבּהם, עוֹמדים על חשיבוּת התפקיד שנפל בּחלקנוּ בּתקוּפה זוֹ.

ה    🔗

קהל עוֹלי־גוֹלה אנחנוּ. הטוֹבה שמצאנוּ בּארץ עוֹלה על מיטב חלוֹמוֹתינוּ, והרעה אשר מצאַנתוּ עוֹלה על מירע סיוּטנוּ. כּמאמר המשוֹרר: “מכּל פּחדים הֵרֵעָה, וַתיף מכּל חלוֹם”. מי חוֹזה־שחוֹרוֹת אשר חזה לנוּ את חזוֹן־הבּלהוּת של הספסרוּת הארץ־ישׂראלית המפקירה לא רק את הפּוֹעל, את הדייר, את האדם־“הקטן”־העוֹלה, אלא את כּל עמדתנוּ בּארץ, את כּל עתידנוּ?

הנה היינוּ עדים לכך שפּרדס שנחשב לעברי, בּלב מוֹשבה יהוּדית, הוּפקע מידי ישׂראל, ו“נזדעזע הישוּב” – יש אוֹמרים, נזדעזע אפילוּ ראש התאחדוּת האִכּרים – וּמחתה המוֹשבה, אשר גידלה זרע־ישרים זה, והטיפוּ מוּסר גם אלה המלגלגים על כּל הטפת־מוּסר לפּרדסנים. וּראו: לא הוֹעילה ההתרגשוּת, לא הוֹעילה המחאה, לא הועילה הטפת־מוּסר של מקוֹרבים. כּוֹח דהֶפקרא עדיף.

אנחנוּ הרוֹאים כּיצד אדמת ארץ־ישׂראל, המקוּדשת, תקותוֹ של עם ישׂראל, נעשׂית סחוֹרה עוֹברת לכל טמא־נפש, לכל צבוּע וּמסיג־גבוּל וּלכל נוֹכל הסוֹחט רוָחים ממפלט־עם.

אנחנוּ הרוֹאים כּיצד אנשים אשר בּאוּ הנה ממדינוֹת שוֹנוֹת, וּמבין שנהנוּ שם מסדרי תרבּוּת וּמזכוּיוֹת שווֹת לכל אזרח וּבין שסבלוּ מעוֹשק וקיפּוּח־זכוּיוֹת, היוּ דוֹגלים בּשם הצדק ושויוֹן זכוּיוֹת לכּל והתימרוּ בּכבוֹד תנוּעת התחיה העברית שהיא למעלה מן הבּצע וּמאינטרסים של מעמדוֹת ושכּל ישׂראל יש לוֹ חלק בּה, והנה האנשים הללוּ בּכל מקוֹם שידם תקיפה אינם בּוֹשים לגזוֹל לעין השמש את זכוּת הבּחירה מאלפי אנשים, אינם בּוֹשים להשתמש בּכל אמצעי ערמוּמיוּת ועוֹשק וּבלבד שיִפחת מספּר האזרחים בּעלי הזכוּיוֹת, אינם בּוֹשים ואינם מפחדים לגזוֹל מהוֹרים־פּוֹעלים את זכוּתם לחנך את ילדיהם בּרוּחם – אנוּ רוֹאים כּל זאת ולבּנוּ מתמלא חימה וגם כּלימה על כּל אשר בּאַתנוּ. אך מי מאתנוּ חוֹשב מה היה גוֹרלנוּ, וּמה היה גוֹרל הציוֹנוּת וּמה היה קלסתר פּניו של הישוּב, אילמלא אוֹתה העֶמדה אשר הפּוֹעל כּבש לוֹ ושמר עליה לבל תוּצא מידיו.

ו    🔗

בּעליוֹתינוּ האחרוֹנוֹת נתרבּוּ הפּוֹעלים העירוֹניים אשר המלים: עמק יזרעאל אוֹ עמק חפר, קבוּצה וקיבּוּץ וּמוֹשב – הם להם מוּשגים מעוּרפלים. בּלעדי אלה היה כּל בּניננוּ – חוֹל וכל ישוּבנוּ – כּגלגל סוּפה. אך אם קיים בּארץ ישוּב עברי עוֹבד, מדגניה שנוֹסדה לפני חצי יוֹבל ועד הנקוּדה האחרוֹנה בּבית־שאָן, הרי כּל זה לא היה קם אילמלא קו היצירה והמלחמה של תנוּעת הפּוֹעלים. לא משוּם שהיוּ “ציוֹנים טוֹבים” שהבינוּ שאין ציוֹנוּת מבּלעדי התישבוּת עוֹבדת וּלפיכך נתעוֹררוּ לעשׂוֹתה, אלא משוּם שהיוּ עוֹבדים שנתנוּ את נפשם על כּך, ושתבעוּ ונלחמוּ והיוּ לצנינים ולא נרתעוּ וידם האחת עשׂתה בּמלאכה והאחת אחזה בּשֶלח המלחמה הפּנימית בּציוֹנוּת – משוּם כּך נוֹצר מה שנוֹצר. בּתקופה של ריאַקציה עוֹלמית ושל התגבּשוּת כּוֹחוֹת אַנטי־ציוֹניים בּישוּב הצלחנוּ להקים וּלקיים אִיים של ציוֹנוּת־אמת, איים של משק־עבוֹדה עברי, שהם הם הקרקע לתרבּוּת עברית בּלתי־מזוּיפת. אכן, לא היה בּכוֹחנוּ להציל את הישוּב מן ההפקרוּת והאנַרכיה, אך לתוֹך עוֹלם זה של אנרכיה כּלכּלית וציבּוּרית הצלחנוּ להכניס גוֹרמים לאוּמיים רגוּלַטיבייים, המרסנים בּכמה בּחינוֹת את פּעוּלתו הנפסדת.

הצלחנוּ, ראשית כּל, ליצוֹר הסתדרוּת עוֹבדים, אשר איננה נוֹתנת שהפּוֹעל יהיה למרמס. ואין דבר בּציוֹנוּת המרסן כּל כּך את המַאוַיים “הפּטריוֹטיים” של תקיפי הארץ כּכוֹח־פּוֹעלים זה. והסתדרוּת זוֹ היא המַקליטה את העליה וּמחנכת אוֹתה וּמאַגדת אוֹתה וּמכניסה אוֹתה לחיי הארץ, לחיי התרבּוּת העברית (ואם כּי לא בּמידה מספּקת, אך יש כּאן התחלה). בּאמצעות ההוֹן הלאוּמי והתקציב העברי־ממלכתי אנוּ מקיימים בּתוֹך עוֹלם הספסרוּת את הגוֹרם של קרקע לאוּמי, וּבתוך המשק המתנכּר ליד היהוּדית – מאמצי בּיצוּר של העבוֹדה העברית.

כּזה וכזה הוּא תוֹכן המערכוֹת שלנוּ בּציוֹנוּת, וּבתוֹכן זה הלכנוּ ועלינוּ מקוֹנגרס לקוֹנגרס, מעת היינוּ קוֹמץ פּוֹעלים בּוֹדדים בּארץ עד היוֹתנוּ עם רב, משפּיע ומכריע.

ז    🔗

אוּלם גידוּלוֹ של כּוֹח עוֹלה הוּא היוֹצר בּעיוֹת חדשוֹת, והוּא העוֹשה עכשיו אל המערכה השקטה חמוּרה למדי.

אַחד הקוים בּקוֹנגרס זה: יציאת הרביזיוֹניסטים. יש ששׂמחוּ לכך, יש שהאמינוּ כּי יציאתם (אוֹ הוֹצאתם) של הרביזיוֹניסטים תביא הקלה לעוֹלמנוּ. אינני חוֹשש להוֹדוֹת כּי אינני שׂמח ליציאתם, וכי מלכתחילה ראיתי בּה לא הקלה אלא תקלה. אמנם תקלה להם, אך גם להסתדרוּת הציוֹנית. יציאת הרביזיוֹניסטים מתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית איננה משחררת עדיין את העוֹלם היהוּדי מן הנגע הרביזיוֹניסטי. החַידק קיים וּמשמש גוֹרם מפריד וּמרקיב. יציאתם עלוּלה להביא אוֹתם לידי התפּוֹררוּת והתנַוונוּת, כּמוֹ האוּגַנדיסטים בּשעתם (וגם הללוּ הרעילוּ את האויר לשנים רבּוֹת) וּבינתים הם משמשים בּן־בּרית דֶמוֹרליזַציוֹני לגבּי כּמה חלקים העוֹמדים בּחוּץ, וגם בּפנים. ספק אם הרביזיה עצמה תראה שׂכר בּעמל יציאתה, אך היא עתידה להגבּיר את התיאבוֹן של חלקים שוֹנים, המוּכנים תמיד לסַפסר בּ“תנאים” וּב“דרישוֹת”. אלה מוּכנים כּבר עכשיו לדרוֹש שכר על אי־הפּרישה. לא מקרה הוּא שפּלוֹני מכריז עכשיו בּקוֹלי־קוֹלוֹת כּי לא שָקַל, ואלמוֹני מנפנף וּמאיים בּכרטיס־הכּנסת. כּמוֹ שמאַיימים על האם האמיתית בּ“גזוֹרוּ”, כּך מאַיימים על הכּוֹחוֹת הקונסטרוּקטיביים בּ“איש לאוֹהליך”.

כּאן הקו החדש שבּמערכה: לא רק התמדה בּעמדה על עניני העבוֹדה והעליה החלוּצית וההתישבוּת העוֹבדת, כּהמשך הדרך ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים, אלא גם שמירה על קיוּמה וכוֹחה וכשרוֹן פעוּלתה של ההסתדרוּת הציוֹנית בּפני כּל המתנקשים בּה בּגלוּי אוֹ בסתר.

ח    🔗

אין דוֹמה דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים בּימי התגבּשוּת ראשוֹנית לבין דרכּה בּתקוּפה שבּה היא קרוּאה לאחוֹז בּהגה הנהגת העם.

בּראשית דרכּה נתוּנה תנוּעת הפּוֹעלים כּלה להטפה ולכיבוּש זכוּיוֹת ראשוֹניוֹת, להבלטה מכּסימלית של הקוים המבדילים בּינה לבין שאר שכבוֹת החברה. כּוּלה נתוּנה לעצמה, לכיבּוּשיה, לחשבּוֹנוֹתיה, ליִחוּד דמוּתה. השאר כּאילוּ אינוֹ קיים בּשבילה. החברה שמסביב לה אינה אלא “גוּש ריאַקציוֹני אפל”. האִכּר הזעיר, בּעל־המלאכה העמל, החנוָני הקטן, הפּקיד, ואף הפּוֹעל החקלאי – כּל מי שאיננוּ הוֹלך ל“חדר” אצל מעמד הפּוֹעלים איננוּ מענין אוֹתה עדיין. אין זה אלא חוֹמר הטעוּן ריסוּק והרתחה בּתוֹך הדוּד ההיסטוֹרי עד שיֵצא משם בּדמוּת פּרוֹליטרי כּשר ואז יכּנס למישרים לתוֹך צינוֹר מעמד־הפּוֹעלים. ודאי לא בּמקרה השתלטה השקפה זו. הצוֹרך הפּרוֹפַּגַנדיסטי הוֹליד אוֹתה. בּשעה שתנוּעת הפּוֹעלים הצעירה וחסרת־הנסיוֹן בּאה ללכּד המוֹנים ולעשוֹת מהם חטיבה אחת, הרי היא בּוֹחרת בּדרך הקצרה. אך עם גידוּלה וכיבּוּשיה הגדוֹלים של התנוּעה מתגלה כּי הגישה הפּרוֹפּגנדיסטית איננה ממַצה כּלל וּכלל את חוֹמר הדין הסוֹציוֹלוגי. בּא הרגע ההיסטוֹרי המכריע, כּשתנוּעת הפּוֹעלים עוֹמדת על סף השלטוֹן והיא נדרשת לצאת מתוֹך המסגרת הנפשית של מפלגה הדוֹאגת להבטיח לעצמה את זכוּיוֹתיה וּלהתיצב בּראש העם, לענוֹת על מכאוֹביו וּמשאלוֹתיו, ולא רק בּמזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא כּאשר הסכּינה, אלא בּכשרון־המעשה, נוֹעז ושקוּל כּאחד. וּדרישוֹתיו של העם לתנוּעת הפּוֹעלים בּשעה זוֹ הן גדוֹלוֹת ונמרצוֹת יוֹתר מאשר למפלגה מן המפלגוֹת “השוֹמרוֹת על הקיים”. ואם בּפרק זה של ההיסטוריה חי מעמד־הפּוֹעלים בּמוּשגיו הראשוֹנים בּעוֹדוֹ נער, אם איננוּ תוֹפס את ה“דיאַלקטיקה ההיסטוֹרית”, אם איננוּ חש מהוּ הדבר שהוּא מקוֹרא לוֹ, אם איננוֹ יוֹדע להתאים את שיטוֹת התעמוּלה לעניני החיים, אלא משעבּד את עניני החיים לשגרת הפּרוֹפּגנדה, אם איננוּ מוּכשר לראוֹת את כּל הסובב אוֹתוֹ וּלדבּר את דברוֹ אל חלקי־עם גדוֹלים שמחוּצה לוֹ וּלהוֹשיט להם יד למען נַהל את העם בּדרכּוֹ, כּי אז הוּא מתחייב בּנפשוֹ. אזי יתכן כּי כּל נצחוֹנוֹתיו הקוֹדמים המרוּבּים יתנדפוּ כּעשן.

ט    🔗

גם תנוּעתנוּ נקראת עכשיו לעמוֹד בּנסיוֹן זה. מעוֹלם לא היינוּ אמנם מפלגה אוֹפּוֹזיציוֹנית סתם, כּי ההגשמה האישית־החלוּצית העמיקהּ את הרגשתנוּ וּראִייתנוּ. אך מה קלה היתה מלחמתנוּ הרעיוֹנית מימי ווֹלפסוֹן ועד ימי סַאקר לעוּמת הקשיים שנתגלוּ לפנינוּ משעה שנעשׂינוּ אחראים לא רק למעשׂי ידינוּ בּרשוּתנוּ המעמדית, אלא גם להנהגת האוּמה.

חיי החברה אינם עוֹמדים. כּוֹחוֹת עוֹלים ויוֹרדים. נוֹשאי תפקידים מתחלפים. לאידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית יש נוֹשאים מרוּבּים. גם “פּוֹעלי ציוֹן” שׂמאל נוֹשׂאים, על פּי דרכּם,דגל של אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית, אוּלם תנוּעה אינה חיה בּהכּרה אידיאוֹלוֹגית בּלבד, בּאמירת “אני מאמין”. תנוּעה לוֹבשת דמוּת־הגוּף: הסתדרוּת. וּתנוּעה נישׂאת בּאהבה להסתדרוּת, בּמסירוּת למוֹסדוֹתיה וּלמפעליה, בּנכוֹנוּת לשׂאת בּיסוּריה. שנים רבּוֹת היתה קיימת חלוּקת־תפקידים מסוּימת בּתנוּעה הציוֹנית. בּעל־הבּית הציוֹני עם מיטב האינטליגנציה שלוֹ יש לוֹ זכוּיוֹת היסטוֹריות גדוֹלוֹת. הוּא היה הפּטריוֹט של ההסתדרוּת הציוֹנית. הוּא אהב אוֹתה, האמין בּה, ראה בּה את מקוֹמוֹ, זיהה עצמוֹ עמה. הוּא הוּא בּעיקר נשׂא בּעוּלה: עוֹל הקיוּם הכּספּי, עוֹל האִרגוּן, העבוֹדה המדינית. בּינתים צמחוּ לאט לאט תפקידים חדשים: עבוֹדה, הגנה, שמירה, חיים חלוּציים בּארץ, עמידה איתנה בּימי מלחמה, פּרעוֹת וּמשבּרים. תפקידים אלה, אשר העם עוֹד לא ידע אוֹתם, עלוּ בּעיקרם בּחלקוֹ של המחנה החלוּצי. בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית היוּ הראשונים מקיימי ההסתדרוּת, והשנִיים – פּעמים ילדי שעשוּעים ויוֹתר: בּנים חוֹרגים. לא לחינם היוּ לפנים הציוֹנים “הכּללים” קוֹראים לעצמם “ציוֹנים־סתם”, וּמפרשים בּלעז: “שטאם־ציוֹניסטען” כּלוֹמר, ציוֹני־הגזע, להבדיל מן האגפּים הענֵפים. הפּוֹעלים לא נחשבוּ אלא כּענף.

וּראוּ מה אירע שׂוּדדוּ המערכוֹת: “ענף” העבוֹדה גדל ושׂיגשׂג ועלה על ה“גזע”. ועוֹד יוֹתר מן השינוּיים בּגוֹדל בּאוּ שינוּיים בּתפקידים. חלקים גדוֹלים שהיוּ נוֹשאי הציוֹנוּת ירדוּ מל הבּמה, נידלדלוּ ונתרוֹששוּ, מהם נכנסוּ (הם וּבניהם) למחנה העבוֹדה, וּמהם שנעשׂוּ בּעלי “אינטרסים” מסוּימים בּארץ־ישׂראל, וההסתדרוּת הציוֹנית חדלה מסַפּק אוֹתם. יש להם בּארץ (אוֹ הם חוֹלמים שיהיוּ להם) נחלוֹת וּפרדסים וּמגרשים והם מגשימים את “חזונם” בּלי הקרן הקימת וקרן־היסוֹד. וּבמידה שעוֹלה הכּוֹח החלוּצי בּציוֹנוּת הוֹלך ונחלש הפּתוֹס הציוֹני של בּעל־הבּית, הוּא חדל לראוֹת בּפּוֹעל־החלוּץ את הדוֹר השני, המַגשים והיוֹרש. הוּא רוֹאה בּוֹ את האוֹיב, את הזר. למה לוֹ לעבוֹד בּשביל אחרים? למה לוֹ להיוֹת מַרבּה נכסים בּשביל כּלל ישׂראל אם הוּא יכוֹל להרבּוֹת נכסים לעצמו? וכל הוֹלך וּמתבּלט פּרוֹצס של התחַמקוּת מעוֹל הציוֹנוּת, תחילה אצל סוּגים מסוּימים בּמוֹשבוֹת עד שמצאוּ בּמשה סמילנסקי את שוֹפרם וסוֹפרם, וּמשם לתקיפים העירוֹניים ולַבּעל־בּית הציוֹני היוֹשב עכשיו בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית כּ“מחוּתן” שנפגע.

י    🔗

וּבאוֹתוֹ זמן שדגל הציוֹנוּת הוֹלך ונשמט – בּתוֹקף הפּרוֹצסים של בּנין הארץ – מידי כּמה חוּגים הוֹלכת וגוֹברת הרגשת הקשר הגוֹרלי של הפּוֹעל עם ההסתדרוּת הציוֹנית. את קשר־החיים עם האידיאה הציוֹנית ידע הבּיל"וּיי הראשוֹן וידע הפּוֹעל הראשון בּעליה שניה, אבל שנים רבּוֹת עברוּ עד שהגיעוּ להכּרת הקשר העמוֹק הזה בּינוֹ לבין ההסתדרוּת הציוֹנית.

סבוּרני שהפּרוֹצס הזה עדיין לא הגיע למרוֹם התפּתחוּתוֹ. ספק אם הכּרתוֹ של הפּוֹעל מַדבּיקה את צמיחתוֹ, והידלדלוּת הרוּחנית של בּעל־הבּית בּציוֹנוּת צוֹעדת בּצעדים מהירים בּטרם הגיע מעמד הפּוֹעלים למלוֹא בּגרוּתוֹ הרוּחנית. עם האידיאוֹלוֹגיה של העליה הרביעית ועם המַשבּר שלאחריה הגיעוּ לתנוּעה הציוֹנית ימים ללא אמוּנה בּהוֹן הלאוּמי, בּקרקע לאוּמית, בּכּוֹח הקוֹלוֹניזטוֹרי של התנוּעה, בּערכּה של ההסתדרוּת הציוֹנית. גם פּעוּלתוֹ המדינית של וייצמן לא נסתמכה על כּתפים רחבוֹת של הסתדרוּת ציוֹנית חזקה. אדרבּא, היא היתה כּרוּכה בּחוֹסר הרגשת כּבוֹד להסתדרוּת הזאת המרוּשלת והמדוּלדלת. אך אם כּוֹחוֹת אחרים בּציוֹנוּת היוּ יכוֹלים להסתמך על מעשׂי־ניסים פּוֹליטיים אוֹ על תקיפוּתם בּעוֹלם הקפּיטליסטי – אנחנוּ איננוּ יכוֹלים לקיים את שליחוּתנוּ המדינית וההתישבוּתית אלא על הבּסיס של הסתדרוּת ציוֹנית עממית, רבּת־המוֹנים, בּעלת חכוֹלת פּנימית גדוֹלה, בּעלת ליכּוּד וּדביקוּת בּעלת סמכוּת לאוּמית.

יא    🔗

וּבנקוּדה זוֹ עלוּל הקוֹנגרס הי“ט לוֹמר דבר־מה מכריע. דוקא משוּם שערב קוֹנגרס זה חל המאוֹרע של יציאת הרביזייוֹניסטים. מאוֹרע זה יש לראוֹתוֹ כּמוֹ שהוּא. יציאתם של הרביזיה אין פּירוּשה פּרישת אנשים המוּכנים להתיחד בּקרן־זוית ולבנוֹת בּמה לעצמם. זוֹהי יציאה לשם ספּקוּלציה על אלמנטים שוֹנים המפחדים מפּני הגמוֹניה של הפּוֹעל בּציוֹנוּת. תאוַת־לבּם היא להטיל פּחדים על בּעל־הבּית: “נשארת לבדך עם המַרכּסיסטים!” מי שראה את המבוּכה שהשׂתררה לאחר יציאת הרביזיה בּחוּגים מסוּימים של ישוּב יבין שערך יציאתם הוּא לא בהיעדרם של הכּוֹחוֹת ה”מַמלכתיים" כּביכוֹל, אלא בּכּוֹח המוֹשך של סיסמה האנַרכית האַנטי־ממלכתית: “איש לאוֹהליך”.

מליון השוֹקלים – בּוֹ התשוּבה הראשוֹנה לסיסמה זוֹ. להיקף כּזה לא הגיע עדיין שוּם קוֹנגרס ציוֹני. אילוּ היה הרצל זוֹכה לכך היה אוּלי ניצל מהרבּה יסוּרים ואפשר היה מגיע להישׂגים פּוֹליטיים אחרים. יש נחת בּתשוּבה זוֹ. יש חיוּניוּת עממית בּקוֹנגרס זה, אשר כּוּנס על ידי אֶכּסקוּטיבה “פּוֹעלית” בּעיקרה.

התשובה השניה צריכה להינתן בּבּחירוֹת. חלילה לחברינוּ שישקטוּ על זרי הנצחוֹן שלהם בּפעוּלת השקל. אדישוּת בּמערכת הבּחירוֹת עשוּיה להאביד מה שרכשנוּ בּמערכת השקל. הצטרפוּת המוֹנים אלינוּ בּבּחירוֹת תבצר את עמדת הפּוֹעל בּציוֹנוּת ותגבּיר את כּוֹח פּעוּלתה של ההסתדרוּת הציוֹנית.

יב    🔗

צריך שהפּוֹעל ירגיש כּי כּאן, בּמערכת הבּחירוֹת לקוֹנגרס, נחתכים עניניו החיוּניים. והם אינם ניתנים לניתוּח וּלהפרדה, בּין שהם עניני הגנה על העוֹבד ועל העוֹלה החדש וּבין שהם עניני הקרקע הלאוּמי והצלת העם מפּני הספסרוּת וההפקעה, וּבין שהם ענינים מדיניים ותרבוּתיים. כּל הזנחה כּאן עתידה לכוֹפף את קוֹמתנוּ מחר בּשאר שטחי החיים.

מכּיר אני בּמקצת את הז’רגוֹן הפּוֹליטי של אוֹתם חוּגים, אשר מתוֹך מעמדיוּת “כּפוּלת־שמונה” הם מדבּרים על לב הפּוֹעל שיזלזל בּמערכה זוֹ. יוֹדע אני שיש קסם ידּוע במימרוֹת פּשטניוֹת המקפּלוֹת את כּל העוֹלם כּוּלוֹ ואת כּל סבכי ההיסטוֹריה של ימינוּ בּמוּנחים מקוּדשים אחדים. אבל אפשר לחזוֹר על המוּנחים הללוּ בּוֹקר וערב ואפשר לרקוד “קדוֹש קדוֹש קדוֹש” לפני “מעמד הפּוֹעלים” היוֹשב בּמרוֹמים מוּפשטים, מבּלי לדעת בּמה להגבּיר את כּוֹחוֹ, כּיצד להרים את קרנוֹ. משוּם כּך יש למערכת השקל והבּחירוֹת לקוֹנגרס תפקיד חינוּכי פּנימי. יוֹתר משאָנוּ זקוּקים להסבּרה שהפּוֹעל לא יצבּע בּעד מתנגדיו, אנוּ זקוּקים לחינוּך הפּוֹעל כּנגד אדישוּת ופּסיביוּת והתכּחשוּת לעצמוֹ בּמַסוה של “מעמדיוּת” מזוּיפת. בּאיזמל אכזרי יש לנַתח את המימרוֹת המתהלכוֹת וּלגלוֹת שאינן אלא קליפּוֹת נבוּבוֹת.

יש להילחם על נפשוֹ של כּל פּוֹעל וכל עוֹלה חדש, שיכּיר וימצא את מקוֹמוֹ כּפוֹעל עברי בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית.

יג    🔗

מה עלינוּ לעשוֹת למחרת הבּחירות?

בּמשך שנים הוּרגלנוּ שכּל דעתוֹ ורגישוּתוֹ של הקוּנגרס נתוּנוֹת לשני ענינים: לפּוֹליטיקה “גבוֹהה” ולבחירוֹת האֶכּסקוּטיבה. מי יוֹדע כּמה תאווֹת חנוּקוֹת מסַפּקת הנשמה היהוּדית כּשהיא מטפּלת בּפּוליטיקה גבוֹהה, בּשמיעת “סוֹדוֹת מאחוֹרי הפּרגוֹד” וּבביקוֹרת ההנהגה. ואף על פּי שמעוֹלם עוֹד לא הזיז הדיוּן הקוֹנגרסאי את מדיניוּתנוּ זיזה כּל־שהיא, אין מוּכנים אצלנוּ לוַתר על העלאת הגֵרה. וכן ידוּעה גם התמוּנה העגוּמה של טיפּוּל בּהרכּבת האֶכּסקוּטיבה.

בּמידה שיִגדל כּוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים תגדל אחריוּתה. וחוֹבה עליה לראוֹת עצמה אחראית לא רק לפעוּלוֹת מסוּימוֹת של ההנהגה הציוֹנית, אלל אף לסגנוֹן החיים הציבּוּריים בּציוֹנוּת. חוֹבה עליה לשפּר את דמוּת הקוֹנגרסים, לשחרר אוֹתם ממעמסה מיוּתרת וּמכוֹערת. לגבּי הבּעיוֹת הפּוֹליטיוֹת, וּבפרט בּשאלת המוֹעצה המחוֹקקת, אפשר להביא את הקוֹנגרס בלי וכחנוּת יתירה וּבלי להג רב לידי עמדה אחת, בּרוּרה ואמיצה. את שאלת הרכּב ההנהגה ויחסי המפלגוֹת צריך להבהיר כּכל האפשר לפני היכּנס הקוֹנגרס לפעוּלה קוֹנסטרוּקטיבית.

אם סבוּרים אנוּ שכּינוּס הקוֹנגרס איננוּ תפקיד פוֹרמלי בּלבד, ואם מלבד בּחירת אֶכּסקוּטיבה עוֹד יש לקוֹנגרס תפקידים ציוֹניים מעשׂיים וחינוּכיים, כּי אז עלינוּ להביא לפני הקוֹנגרס שאלוֹת שבּיכלתוֹ לברר וּלחַוור וּלהכריע בּהן, ותכניוֹת־פּעוּלה המוּתאמוֹת לצרכינוּ הגדלים ולאפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת בּתנוּעה.

אם נצליח לפתוֹר בּחיוּב את השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת ואת שאלת הרכּב ההנהגה ערב פּתיחת הקוֹנגרס, נוּכל לרכּז את תשוּמת לבּם של הצירים ושל התנוּעה כוּלה בּג' נקוּדוֹת הנראוֹת לי עיקריוֹת בּשעה זוֹ.

א. תכנית פּעוּלה כּספּית־קרקעית־ישוּבית.

ב. הבראה אִרגוּנית של ההסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית וההסתדרוּיוֹת הארציות.

ג. הכנסת הפּעוּלה התרבּוּתית וּמתן חינוּך ציוֹני להמוֹנים לתחוּמי העבוֹדה של ההסתדרוּת הציוֹנית.

יד    🔗

אסתפּק בּהסבּרה קצרה. כּמה שנים התקיימה ההסתדרוּת הציוֹנית בּמצב של אָבדן־עצוֹת. היא לא פּשטה את הרגל, אבל חיתה בּהכּרה כּי פּשיטת־הרגל מוּכרחה לבוֹא. שׂיא השאיפה היה: “קוֹנסוֹלידציה של הקיים”, ואף אוֹתה לא הוֹציאוּ לפּוֹעל. בּרוּך השם, ממצב זה יצאנוּ. שוּלמוּ חוֹבוֹת, הוּשג מלוה, יש “כּזית” של התישבוּת חדשה. יצאנוּ מתוֹך מַשבּר פּרמַנֶנטי, ניצלנוּ מפּשיטת רגל כּספּית. זכוּת היא למי שהביא לידי כּך. אך משׂמחה עוֹדנוּ רחוֹקים. הגשמת הציוֹנוּת מה תהא עליה אם נצעד בּצעדים אלה? זאת היא השאלה אשר לא תתן לנוּ מנוֹח, ואסוּר שתתן לנוּ מנוֹח. ושוּב אנוּ פּוֹנים לרעיוֹן המלוה. מלוה זה שפּיקחים ראוּהוּ כּאוּטוֹפּיה בּזמן שדרש אוֹתוֹ נחמן סירקין וּבזמן שהכריזה עליו “אחדוּת־העבוֹדה” ותבע אוֹתוֹ ארלוֹזוֹרוֹב, – לא היה זמן נוֹח יוֹתר להגשמתוֹ משעה זוֹ. המלוה שנעשׂה על ידי קרן־היסוֹד משׂמח וּמעוֹדד, אבל עיקר ערכּוֹ בּהבראה הכּספּית של קוּפּת ההנהלה וּבסימפטוֹמַטיוּת שבּוֹ. מבּחינת הגשמת תכנית ישוּבית וקרקעית מוּתאמת לצוֹרך השעה הדוֹחקת לא התקדמנוּ על ידוֹ. צריך שכּל הכּוֹחוֹת הציוֹניים יכניסוּ את עצמם להגשמת תכנית פינַנסית וקרקעית גדוֹלה, על יסוֹד נסיוֹננוּ הישוּבי והחקלאי, על יסוֹד העמדוֹת שרכשה ההסתדרוּת הציוֹנית, על יסוֹד גידוּל העליה והישוּב.

טו    🔗

השאלה האֹרגוּנית בּציוֹנוּת היתה, כּרגיל, נחלת “ספֶּצים”, מוּמחים לסעיפים ולסעיפי־סעיפים. אך סוֹף סוֹף מכּירים גם מי שאין להם ענין בּדקדוּקי־סעיפים, כּי שאלת קיוּמה וכוֹשר פּעוּלתה של ההסתדרוּת הציוֹנית נוֹגעת לכוּלנוּ. דלדוּלן של ההסתדרוּיוֹת הארציוֹת, הדיפרנציאַציה החדשה בּתוֹך הציוֹנוּת, הצוֹרך לשתף את כּל הזרמים והכּוֹחוֹת בּעוֹל ההסתדרוּת והמפעלים הציוֹניים – כּל אלה עוֹשׂים את השאלה לחיוּנית. בּקוֹנגרסים האחרוֹנים הוּצגה לא פּעם שאלת הריאוֹרגַניזציה של ההסתדרויוֹת הארציות, וּמדי פּעם נמצאוּ כּוֹחוֹת מעוּנינים בּעצירה. הקוֹנגרס הי"ט צריך להביא את הדברים לידי בּירוּר מכריע ולמצוֹא את צוּרוֹת הליכּוּד והאִרגון המַתאימוֹת למצבים החדשים.

טז    🔗

כּמה קוֹנגרסים לפני המלחמה עסקוּ בּויכּוּחים על “קוּלטוּרה”. התרבּוּת העברית לא נוֹשעה מזה. לאחר המלחמה נכנסה ההסתדרוּת הציוֹנית בּעוֹל החזקת החינוּך העברי בּארץ (בּשנים הראשוֹנוֹת גם תמכה בהנחלת הלשוֹן לעוֹלים), וּשאלוֹת התרבּוּת והחינוּך העברי בּגוֹלה הוֹעלוּ לפרקים על הבּמה, אך לא מצאוּ להם גוֹאלים. מצבם התרבּוּתי של המוֹני ישׂראל בּגוֹלה וגוֹרלה של העליה ההמוֹנית מחייבים אוֹתנוֹּ להעלוֹת את שאלת התרבּוּת על סדר יֹומו של הקוֹנגרס כּשאלה אַקטוּאַלית כּשאלה לוֹהטת בּשביל הציוֹנוּת.

הכשרתם הרוּחנית והתרבּוּתית של העוֹלים קובעת בּמידה מרוּבּה את גוֹרלם בּארץ ואת קלסתר פּני הישוּב. כּל עוּד היתה העליה הזאת מוּעטת היוּ הכּוֹחוֹת הפּנימיים שבּתוֹכה ושבּישוּב מספּקים בּשביל חינוּכה. גם העליה השניה, המהוּללת עכשיו, הגיעה למַה שהגיעה רק לאחר עבוֹדה חינוּכית מאוּמצת, שנעשׂתה בּה על ידי קוֹמץ אנשים מתוֹכה. עכשיו אנוּ עוֹמדים בּסימן של עלית 50 ו־60 אלף לשנה, ואנוּ מקוים שאחרי הרבבוֹת יבוֹאוּ מאוֹת אלפים. והעליה בּאה מארצות של טמיעה תרבּוּתית או מארצוֹת של עניוּת מדלדלת ומנַוונת. והבּוּרוּת בּעוֹלם היהוּדי גוברת, וּבית־הספר העברי מפרפּר, ושרשי־תרבּוּת נעקרים. בּמצב זה מקבּלת שאלת החינוּך והתרבּוּת חריפוּת יתירה. ואין לסמוֹך על כּך שתיפּטר מאליה. התנוּעה הציוֹנית צריכה לקחת את המַכשלה הזאת תחת ידיה.

אין אנוּ עוֹקרים את שאלוֹת התרבּוּת משאר שאלוֹת הציוֹנוּת. אנוּ מתכּוונים ליהוּדי שיחיה לא על ספסרוּת ולא על העבדת עבוֹדה זוֹלה וזרה ושעוֹלמוֹ הרוּחני לא יהיה תרגוּם מדוּיק מנַלֶבקי וּמקוּרפירסטנדאם. כּדי שהיהוּדי יהיה אזרח בארץ העברית, בּוֹנה משקה ועוֹמד בּהגנתה ונלחם את מלחמוֹתיה המדיניוֹת הוּא זקוּק למידה מרוּבּה של שרשיוּת בּתוֹך עמוֹ, שיהא מדּבר בלשוֹן עמוּ וחי בּרמת־תרבּוּת גבוהה יוֹתר מזוֹ שבּה עוֹמדים כּיוֹם רוּבּם של אוּכלוֹסי ישׂראל בּתפוּצוֹת.

וגם לפעוּלה זוֹ – כּמוֹ לשאר פּעוּלוֹת ציוֹניוֹת – הוּקצב לנוּ זמן מוּעט. כּשם שישנן כּמה וכמה עמדוֹת קרקעיוֹת, מדיניוֹת וכלכּליוֹת שאנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: אוֹ שנחזיק בּן מיד אוֹ שנפסידן; כּשם שאנוּ מתקשים להחזיר לעמנוּ מה שהוּזנח בּשטח העבוֹדה העברית בּמוֹשבה, כּך גם בּשדה התרבּוּת: אוֹ שנכניס את העוֹלה למסגרת של תרבּוּת עברית ונהפוֹך אוֹתוֹ לעוֹזר בּקליטת גלי העליוֹת הבּאוֹת, אוֹ שבּמשך זמן קצר תיהפך ארץ־ישׂראל לבבל של שׂפוֹת ונעמוֹד בּקרוֹב בּפני המוֹני עוֹלים אנ־אַלפא־בּיתיים ללא ספר, ללא עתוֹן עברי, ללא תיאַטרוֹן עברי וּללא כּל הכשרה רוּחנית לצרכי הבּניה הלאוּמית. שוּם כּוֹח ציבּוּרי אינוֹ חזק כּל צרכּוֹ כּדי להעמיד סכר בּפני הנחשוֹל של חוֹסר־תרבּוּת העוֹמד להציף את עמלנוּ. רק הסתדרוּת ציוֹנית בּלבד, אם תכּיר בּכך, תוּכל להעמיס על עצמה את התפקיד הגדוֹל הזה.