רקע
ברל כצנלסון
אדמה לאוּמית ועבוֹדה עברית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(בּועידת הקרן הקימת לישׂראל בּלוּצרן)

אילוּ הייתי צריך להרצוֹת על שאלה זוֹ מעל בּמת הקוֹנגרס אוֹ בּאסיפת־עם, לא הייתי חוֹשש לחזוֹר על כּל האַלפא־בּיתא הציוֹנית, אבל כּאן אני מתקשה. אני מתבּוֹנן בּפני האוּלם וסבוּר אני שכּל אחד מכּם יוֹדע את כּל התוֹרה. ואכן, ספק הוּא אם כּדאי הדבר להעסיק ועידה של עסקנים מעשׂיים בּפּרוֹבּלימוֹת עיוּניוֹת. דיינוּ שנעסוֹק פּה בּשאלה האחת: כּיצד להרבּוֹת את אמצעיה של הקרן הקימת. אבל לחוּג עניני ועידתנוּ נכנסוּ גם פּרוֹבּלימוֹת כּלליוֹת של הקרן הקימת, ואני מבין כּכה את תפקיד הבּירוּרים: למצוֹא בּשביל עבוֹדתנוּ התעמוּלָתית איזוּ הוֹראוֹת חדשוֹת ואיזה הסבּרים חדשים, אין הכּונה לחַדש “חידוּשים”, אלא לראוֹת את עקרוֹנינוּ הישנים לאוֹר המציאוּת החדשה.

אַרשה לעצמי להקדים משהוּ. אצלנוּ מתקשים לחזוֹר על ה“אַלפא־בּיתא”. מבּיטים על זה מלמעלה למטה. כּאילוּ אנוּ נדרשים תמיד לחַדש חידוּשים. אך תנוּעוֹת גדוֹלוֹת אינן מתעייפוֹת לחזוֹר על מוּשכּליהן הראשוֹניים בּלי הרף. הדברים הראשוֹניים אינם מתיישנים, הם חיים וּמתחדשים בּכל פּעם. ואם התנוּעה הציוֹנית אין בּה הכּוֹח לחיוֹת מחָדש בּמלוֹא הרעננוּת את ענינינוּ היסוֹדיים: ארץ־ישׂראל, קרקע, לשוֹן עברית, עבוֹדה עברית – הרי שיש בּה פּגם. הנסיוֹן של תנוּעתנוּ מוֹכיח כּי אם בּא לתנוּעה רגע קשה, אזי עוֹמדים בּמבחן לא איזה חידוּשים דקים מן הדקים, כּי אם הדברים היסוֹדיים, הפּשוּטים, האלמנטריים דוקא. שני נסיוֹנוֹת קשים היוּ לציוֹנוּת: הנסיוֹן של אוּגַנדה והנסיוֹן של האידישיזם. בּשנים אלה עמדוּ בּמבחן הדברים הפּשוּטים בּיוֹתר: עצם החוּש לארץ־ישׂראל ועצם החוּש ללשון העברית. ונדרשוּ הכּוֹחוֹת העצוּמים בּיוֹתר מאת התנוּעה כּדי לעמוֹד בּמבחן פּשוּט זה.

ועכשיו עוֹמדים שוּב בּנסיוֹן שני דברים אלמנטריים: קרקע ועבוֹדה. ושני הדברים האלפא־בּיתיים הללוּ מוּארים לנוּ עכשיו בּאוֹר כּל כּך טרגי, וגוֹרלנוּ ההיסטוֹרי כּוּלוֹ נבחן על ידיהם בּמבחן כּל כּך אכזרי, שאם לא נמצא בּקרבּנוּ את הכּוֹח לעמוֹד בּנסיון זה – יהיוּ נדוֹנים לכליָה כּל ההישׂגים הגדוֹלים שלנוּ אשר עליהם ידוּבּר בּקוֹנגרס ועליהם נתוּנה דעת הקהל הציוֹני.

מהלכת בּדיחה ציוֹנית שאפשר לפרש אוֹתה גם פּירוּש טרגי למצבנוּ. ההלצה מספּרת על מַטיף ציוֹני מוּבהק שכּל ימיו היה דוֹרש וּמתאר את כּל הטוֹב וההדר הכּלוּל בּשיבת ציוֹן. לאחר שנים רבּוֹת של הטפה זכה לעלוֹת ולראוֹת את ארץ־ישׂראל כּמוֹת שהיא, וּבשוּבוֹ לגוֹלה וּבחדשוֹ את הטפתוֹ פּתח ואמר: רבּוֹתי, אוֹתוֹ השקר הגדוֹל שהטפתי לכם בּמשך עשרים שנה, מתבּרר שאינוֹ אלא… אמת". אנוּ נוֹהגים לספּר בּדיחה זוֹ כּשדעתנוּ מבוּדחת עלינוּ. אלא שנראה לי כּי לגבּי מצב עניננוּ כּיוֹם צריכים אנוּ לנַסח את ההלצה הזאת ניסוּח אחר, ניסוּח מר ועצוּב. התעמוּלה הציוֹנית יש בּה לא רק חלוֹמוֹת ורוּדים, היא יוֹדעת גם לשוֹן של תוֹכחה ושל איוּמים. שנים רבּוֹת היינוּ אוֹמרים: אם לא נעשׂה זאת וזאת יהיה רע, ורע מאד. ניבּאנוּ לקטסטרוֹפוֹת, ניבּאנוּ למצב שבּא עכשיו על יהוּדי גרמניה, לחוּרבּן הכּלכּלי של יהוּדי המזרח. והנה בּאה המציאוּת ההיסטוֹרית היהוּדית, והיא אוֹמרת: אוֹתם המוֹראים, שאתם מַטיפי הציוֹנוּת אִיימתם בּהם על העם היהוּדי וּבעצמכם לא האמנתם בּהם (והראָיה – כּי לא הסקתם מאִיוּמיכם את המסקנוֹת הדרוּשוֹת) ואפשר חשבתם שזאת היא מליצה טוֹבה לשם תעמוּלה, ראוּ עכשיו והיוָכחוּ, שלא מליצה ריקה זאת, המציאוּת מרה ממנה. נזכּר אני בּדברי נחמן סירקין בּשעה שבּא לארץ וראה בּעיניו את המציאוּת של עבוֹדה זרה: “בּדברי התוֹכחה והזעם שלנוּ כּיוֹם יש אוּלי משוּם פּתוֹס של פּוּלמוֹס, אבל אוֹי לנוּ אם מחר יֵהפך זה לאמת”. והנה – האמת המרה הזאת בּאַתנוּ.

כּאן יוֹשבים אנשים הנמצאים בּתוֹך העבוֹדה המעשׂית למען ארץ־ישׂראל, רבּים מכּם היוּ כּבר בּארץ־ישׂראל. ואוּכל להגיד לכם בּגילוּי־לב, שאנוּ הוֹלכים וּמגיעים למצב זה שכּל הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת שניבּאנוּ להם בּמר שׂיחנוּ – הוֹלכוֹת וּמתקיימוֹת. איני מדבּר עתה על האיוּמים לגבּי הגוֹלה. אלה נתקיימוּ יוֹתר ממה שניבּא הרצל וּממה שניבּא פּינסקר. אבל גם האיוּמים לגבּי הארץ הוֹלכים וּמתקיימים. אנחנוּ, ציוֹני ההוֹן הלאוּמי, ציוֹני הקרן הקימת, ציוֹני העבוֹדה העברית, היינוּ אוֹמרים השכּם והערב, שמבּלי אלה אין הציוֹנוּת ציוֹנוּת. והנה בּאים הדברים בּכל מוֹראיהם. שוּם אדם מאִתנוּ איננוּ מבקש להיוֹת נוֹאם פּסימי. לא מצמצוּם אפקינוּ אנוּ שוֹאבים את חיוּתנוּ. כּוּלנוּ חיים מזה שאנוּ שׂמחים לכל נצחוֹן חדש, לכל יהוּדי שבּא לארץ, לכל דוּנם קרקע שנוֹסף לנוּ. אבל יחד עם זה אי אפשר שלעצוֹם עין ולא נראה את הדברים כּמוֹ שהם, בּכל אכזריוּתם.

זכוּרים לנוּ בּציוֹנוּת כּמה ויכּוּחים גדוֹלים, והיוּ בּיננוּ דעוֹת שנחשבוּ לקיצוֹניוֹת, ואנשי־המעשׂה המתוּנים דחוּ אוֹתן, והנה בּאָה המציאוּת וּמאַשרת את דעוֹת הקיצוֹניוֹת הללוּ בּחריפוּת חתירה. לפני חמש־עשׂרה שנה, בּשנת 1920 היה ויכּוּח גדוֹל בּציוֹנוּת, הויכּוּח הראשון אחרי המלחמה. מתכּוון אנכי לויכּוּח בּועידת לוֹנדוֹן בּשאלת הקרקע. הקיצוֹניים שבּיננוּ אמרוּ: לא נגיע לעוֹלם לגאוּלת קרקע בּקנה־מידה הגוּן, אם לא נאמר לעצמנוּ: קרן קימת ורק קרן קימת. מוֹדה אני, שהתפיסה הזאת היה בּה מן הקיצוֹניוּת הנוֹעזה, היה בּה מן הנסיוֹן לוֹמר שנכריח את כּל העם היהוּדי להכּיר רק בּמכשיר אחד בּשביל הקרקע העברית בּארץ־ישׂראל. והיה משוּם סכּנה בּכך שאם העם לא ישמע לנוּ, אז גם אדמה לאוּמית לא תהיה לנוּ וגם אדמה פּרטית לא תהיה לנוּ. והנה התפיסה הקיצוֹנית הזאת נדחתה אז וניצחה התפיסה המעשׂית שאמרה: גם זה וגם זה. לכאוֹרה תפיסה ריאַליסטית בּיוֹתר, שלא התכּוונה, חלילה, להצר את צעדי הקרן הקימת (“אַדרבּא, תכניסוּ כּספים, ונגאל קרקע וּנספּק את הסנטימנט הלאוּמי ואת צרכי המתישבים מחוּסרי־הוֹן”). וּמאידך גיסא, התכּוונה שלא להחמיץ את השעה וּלאַפשר לבעלי־הוֹן להשתמש בּכספּם להרחבת רכוּשנוּ הקרקעי.

עכשיו, לאחר חמש־עשׂרה שנה, אנוּ יכוֹלים לבדוֹק לאוֹר הנסיוֹן את החשבּוֹן הזה. ונדמה לי שהחשבּוֹן יהיה עצוּב עד מאד. כּמוּת הקרקע שנרכּשה בּמשך הזמן הזה לא היתה גדוֹלה בּיוֹתר. היא היתה עלוּבה למדי. היא היתה עלוּבה למדי מצד שני הגוֹרמים, גם על ידי המכשיר הלאוּמי ועוֹד יוֹתר על ידי המכשיר הפּרטי. אוֹתוֹ המכשיר הפּרטי הבּלתי־מוּגבּל, שאינוֹ תלוּי בּהתנדבוּת וּבתרוּמוֹת, שבּוֹ תלוּ תקווֹת שהוּא יעשׂה גדוֹלוֹת בּענין זה, הוּא על כּל פּנים לא עשׂה גדוֹלוֹת, הוּא עשׂה רק קטנוֹת. וּכשתעיינוּ בּמפּת ארץ־ישׂראל תראוּ כּיצד פּעל הרכוּש הזה: בּכל מצב של סכּנה וּבכל שעה של מַשבּר כּאילוּ לא היה קיים, כּל אדמה שבּה לא היתה תקוה לרוַח מידי, אליה לא פּנה. וּכשנגלוּ לפניו אפשרוּיוֹת של רוָחים לא השגיח בּעניני האוּמה, לא דאג להפסד של ממוֹן ישׂראל, לא חשש להסגת גבוּל של הפּרט ושל הכּלל. לא זה בּלבד שהוּא הכזיב את התקווֹת ועשׂה מעט, אלא כּיצד פּעל? יוֹתר ממה שגאַל – גדר את דרך בּפני הגאוּלה, ועשק את ההוֹן העברי. חבל שאין לנוּ בּהנהלת הסוֹכנוּת וּבקרן הקימת שוּם מוֹסדוֹת של חקירוֹת מדוּיקוֹת, ואנחנוּ מוּכרחים לעמוֹד על הדברים רק מתוֹך הסתכּלוּת כּללית. אם נעשׂה חשבּוֹן בּאיזוֹ מידה עזרה הקניה הפרטית של הקרקע והרחיבה את הרכוש הלאומי ובאיזו מידה הכבּידה על גאוּלת הקרקע, בּאיזוֹ מידה בּיזבּזה כּסף יהוּדי וּבאיזוֹ מידה גרמה לדיוַלואציה של הוֹן יהוּדי, בּין ההוֹן הלאוּמי וּבין ההוֹן הפּרטי של היהוּדי העוֹלה, אזי אי אפשר לנוּ שלא נבוֹא לידי מסקנוֹת עצוּבוֹת. בּמידה שעשׂינוּ משהוּ יִקרנוּ את מחיר האדמה בּידינוּ, והבאנוּ לידי כּך שההוֹן שלנוּ שוה אוּלי העשׂירית ממה שהיה שוה.

אוֹתה השקפה של “גם זה וגם זה” היא שהביאה למיעוּט אמצעיה של הקרן הקימת, היא שמנעה את התנוּעה הציוֹנית מהעמיד את המכשיר הלאוּמי שלנוּ בּמקוֹם המגיע לוֹ, וגרמה לחוֹסר עזרה מצד הכּוֹחוֹת הציוֹניים המרכּזיים. וההפקרוּת והאנַרכיה בּשדה קניית הקרקע גרמוּ לא רק לכך שאנחנוּ מפסידים בּלי הרף הוֹן לאוּמי וּפרטי של עם עני ואביוֹן, אלא גם לידי תוֹצאוֹת עצוּבוֹת בּכמה שטחים של חיינוּ בּארץ. שׂאוּ עינים בּכל מקוֹם שתפנוּ ותראוּ מצבים קשים שוֹנים, ואם תשאלוּ למקוֹרם תמצאוּ שהוּא: מצבנוּ הקרקעי.

לכאוֹרה רוֹצים כּוּלנוּ להפנוֹת את העליה אל החקלאוּת, כּכל האפשר. רצוֹננוּ להקים חקלאוּת בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, חקלאוּת שלמה, ואם אי אפשר – חקלאוּת למחצה, חקלאוּת חצי־עירוֹנית, חקלאוּת בּקרבת העיר. ארצנוּ היא קטנה, ולכן שאפנוּ לחקלאוּת אינטנסיבית, וכאשר התחלנוּ לבנוֹת ערים קראנוּ להן ערי־גנים, אמרנוּ: לא נבנה כּאן גיטאוֹת, לא נחדש כּאן את עיירוֹת הגוֹלה. כּאשר בּאנוּ וראינוּ את חזוּת־פּניה של פּתח־תקוה, עם רחוֹבוֹתיה ללא עץ וּללא גינה, התבּיישנוּ ואמרנוּ: נבנה בּיד יוֹתר רחבה, נטע גנים, נדאג לצוּרת הערים. הבּיטוּ עכשיו ותראוּ איזוֹ צוּרה מקבּלת התישבוּתנוּ. ולא רק מפּני שהאטביזם היהודי נוֹטע את כּל היחסים הגלוּתיים בּארץ־ישׂראל, אלא מפּני שבּאמת כּבר אי אפשר אחרת. היה זמן שעמדנוּ עוֹד בּפרשת התישבוּת חקלאית על שטח של 150 דוּנמים למשפּחה. ואז היה לנוּ ויכּוּח גדוֹל בּדבר בּנין שכוּנוֹת־עוֹבדים סביב הערים. היוּ שאמרוּ: צריך לתת לכל אחד שני דוּנם וחצי. והיוּ שאמרוּ כּי צריך לבנוֹת על 10 דוּנם, ואם זהוּ בּלתי אפשרי הרי אסוּר לבנוֹת שכוּנוֹת כּאלה. והנה עכשיו כּשיש לנוּ כּבר שכוּנוֹת־עוֹבדים בּמקוֹם שיש אדמה לקרן קימת, אנוּ מתוַכּחים אם מוּתר לנוּ להשאיר למתישבים דוּנם או אנוּ חייבים, להצטמצם בּחצי דוּנם. ואנחנוּ יוֹדעים שבּחצי דוּנם לא תהיה חקלאוּת, וּפירוּש הדבר שהפּוֹעל העירוֹני ישאר פּוֹעל עירוֹני גמוּר. אבל מה נעשׂה? מחירי הקרקע, וחוֹסר אמצעים להמציא אדמה לעוֹלים שיבוֹאוּ, והשתוֹללוּת הספסרוּת מסביב, והיצר הרע השוֹלט כּיוֹם, וחוֹסר הבּטחוֹן שהאדם ישתמש בּקרקע רק לצרכי משק ושלא יהפוֹך את המגרש שלוֹ לענין של ספּקוּלציה – כּל זה מביא אוֹתנוּ בּהכרח לשכוּנוֹת־עוֹבדים של חצי דוּנם למתישב, ואוּלי נהיה חייבים להגיע אף לפחוֹת מזה. למעשה עוֹמדים כּבר בּבּתים משוּתפים בּשטח קטן יוֹתר.

דוּגמה שניה: דמוּת העיר. בּתל־אביב חי שליש הישוּב. ואם “ההתפּתחוּת” הזאת תימשך כּך, מי יוֹדע אם האחוּז של תל־אביב בּישוּב לא ילך ויעלה. בּעוֹלם הגדוֹל עדיין היהוּדים מתגאים בּתל־אביב. אוּלם אנחנוּ היוֹשבים בּתל־אביב יוֹדעים שתל־אביב הוֹלכת ונהפּכת לעיר מכוֹערת, לעיר ללא גנים וּללא ירק, לעיר של שלדי בּטוֹן, שאי אפשר לנשוֹם בּה, לעיר שאין בּה מגרשי־משחק לילדים, שאין בּה מגרשים ציבּוּריים. בּמצב זה של ספּקוּלַציה מטוֹרפת, של יוֹקר כּל שטח, שהיהוּדי שבּא מחוּץ־לארץ צריך להשקיע אלפים בּכדי להיוֹת בּעל־בּית קטן, בּמצב הזה הכרחי הדבר שהעיר הזאת תיהפך למה שהיא כּיוֹם, חסרת ירק, סגוּרה בּין חוֹמוֹת.

לא נקטתי אלא שתי דוּגמאוֹת מתוֹך רבּוֹת, שיש בּהן כּדי להוֹכיח כּי בּמוֹ ידינוּ יצרנוּ לנוּ מצב כּזה, המביא אוֹתנוּ בּהכרח לידי צוּרוֹת חיים שהן ההיפך ממשׂא־נפשנוּ. וּמה בּצע אם יבוֹאוּ אחר כּך אנשי תרבּוּת, אנשי אמנוּת, אוֹהבי טבע, ויצהירוּ שהילד היהוּדי צריך לגדוֹל בּטבע וּלהתחנך לחקלאוּת, ואנשי משק ילַמדוּ אוֹתנוּ כּיצד צריך לבנוֹת ערים ושכוּנוֹת. הלקח הטוֹב יבוֹא בּמאוּחר.

ואוּלי לוּכּסוּס הוּא שיהיוּ גנים בּתל־אביב, שלעיר העברית תהיינה ריאוֹת בּריאותֹ ושתהיה נשימה בּריאה לאנשי העיר. אוּלי אפשר להשלים עם כּך שארץ־ישֹראל תהיה כּוּלה אינדוּסטריה וכוּלה ארוּבּוֹת עשן, ועיקר אוּכלוֹסינוּ יהיה פּרוֹליטריוֹן עירוני בלי כל זיקה לקרקע. אך האם יהיה זה פרוליטריון עברי? ודאי כּבר הגיעה אליכם הבּשׂוֹרה הרעה, כּי מצב העבוֹדה העברית איננוּ טוֹב. אבל כּל כּמה ששמעתם בּענין זה לא עמדתם עדיין על האסוֹן הגדוֹל שהתחוֹלל על ראשנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת האלה, שנוֹת פּריחה וגיאוּת בּנוּסח המקוּבּל.

היה זמן שהמוּשׂג הזה היה זר וּמוּזר לרוֹב הציוֹנים הטוֹבים. היה זמן שהכּרת ערך העבוֹדה העברית היתה רק נחלת יחידים. בּמשך יוֹתר מעשׂרים שנה השלימה הציוֹנוּת – מלבד יחידים בּוֹדדים – עם קיוּמוֹ של “אִכּר” יהוּדי הקיים על עבוֹדת בּני עם אחר. עד שסוֹף סוֹף התחיל רעיוֹן העבוֹדה העברית להיקלט בּתוֹך התנוּעה ונעשה כּמעט לדבר מוּסכּם וּמקוּבּל בּציוֹנוּת. וּבאמת הוּשגו הישׂגים חשוּבים: נוֹצר טיפּוּס של עוֹבד יהוּדי, שקוֹדם לא האמינוּ באפשרוּתוֹ. אבל בּינתים בּאה בּארץ “התפּתחוּת” חדשה והוֹכיחה לנוּ שכּיבּוּשנוּ זה איננוּ כּיבּוּש ודאי, שעדיין “עדין ודק” ושכּל רוּח, ואפילוּ רוּח מצוּיה, יכוֹלה לעקוּר אוֹתוֹ.

גם בּשאלת עבוֹדה עברית התנהל בּיננוּ לפני מספּר שנים ויכּוּח אידיאוֹלוֹגי. היוּ בּיננוּ אנשים שאמרוּ שאין תקוה לעבוֹדה עברית בּמשק הפּרטי. הרבּה פּוֹעלים חשבוּ כּכה. היוּ שבּיססוּ את ההשקפה הזאת בּמַסקניוּת מרוּבּה. (וילנסקי, למשל), הם אמרוּ כּי בּהתחשב עם יצר הבּצע של נוֹתן העבוֹדה וּבהתחשב עם האגוֹאיזם הטבעי שלוֹ, וּבהתחשב עם זה שאנוּ מוּקפים ים גדוֹל של עבוֹדה זוֹלה – אין תקוה לפּוֹעל העברי שימצא את מקוֹמוֹ קבע אצל המעביד העברי הפּרטי. בּשעתוֹ היה בּזה גם משוּם מליצה פּוּלמוֹסית חריפה. אבל הרצוֹן שלנוּ לבנוֹת וּלהאמין אמר לנו: אנחנוּ לא נקבּל את התיאורֹיה הקיצוֹנית הזאת; תבוֹא קליטת העליה מכּל מקוֹם, וגם מן המשק הפּרטי. ואמנם בּאוּ ימים והתפיסה המעשׂית הזאת כּאילוּ ניצחה. ראינוּ בּגידוּלה של תעשיה הבּנוּיה על עבוֹדה עברית וגם זכינוּ לראוֹת בּשרוֹן משק מטעים פּרטי על אדמה פּרטית בּחלקוֹ הגדוֹל, והוּא מתפּתח בּעבוֹדה עברית. גם לנוּ, לחסידי הקרן הקימת, לחסידי ההוֹן הלאוּמי, היה בּזה משוּם שׂמחה, כּי לא חפצנוּ בּנבוּאה השחוֹרה שניבּטה אלינוּ מתוֹך הפּרוֹגנוֹזה העיוּנית. אמנם הננוּ למוּדי נסיוֹן מר. אבל חפצנוּ להאמין שבּתנאים טוֹבים, בּלחץ ציבּוּרי מסוּים, יקוּם משק פּרטי חזק וקיים על עבוֹדה עברית. ראינוּ בּזה תקווֹת גדוֹלוֹת לעליה, והיא היתה הקוֹבעת בּשבילנוּ. והנה מה שנראָה לנוּ בּמשך מספּר שנים כּדבר איתן וּבטוּח התערער בּזמן האחרוֹן, והתערער בּצוּרה עמוּקה מאד ודוקא בּימים של גידוּל העליה, משוּם שעליה זוֹ תש כּוֹחה החלוּצי והכּבּוּשי. יש שעינם צרה בּעליה הזעוּמה של חלוּצים, והם חוֹשבים שמן הדין וּמן היוֹשר להפחית את מספּר הרשיוֹנוֹת הניתן עוֹד לחלוּצים, ואז יבוֹא הכּל על מקוֹמוֹ בּשלוֹם, והם חוֹשבים שזוֹהי השקפה “ציוֹנית”, הדוֹאגת בּמידה שוה ל“כל ישׂראל”. אבל הציוֹנוּת אין לה חשבּוֹן של שבטים וחשבּוֹן של מעמדות ואין היא מחלקת את החוֹבוֹת והזכוּיוֹת לפי קלַסיפיקציה שוֹלטת זוֹ. הציוֹנוּת מבקשת לדעת מי מַגשים את הציוֹנוּת וּמי איננוּ רוֹצה לעבוֹד בּה, מי רוֹצה ללכת לכּפר וּמי איננוּ רוֹצה. רק קבּלת חוֹבוֹת מסוּימוֹת מענינת את הציוֹנוּת וקוֹבעת את מתן זכוּיוֹתיה. וּבהרכּב זה של עליה כּמוֹ שהוּא עכשיו כּל כּך הרבּה פּיתוּיים לעוֹלה היהוּדי, שאין לוֹ הכרח ללכת לעבוֹדה ואין לוֹ הכרח לעבוֹד בּתנאים קשים ואין לוֹ הכרח ללכת לעבוֹד בּכּפר, בּמקוֹם שאין הוּא מקבּל אלא עשׂרים גרוּש ליוֹם. וּמאידך גיסא, המשק היהוּדי בּכל מיני סקטוֹרים שׂמח להתרוֹקנוּת שוּק העבוֹדה מעוֹבדים יהוּדים. בּמקוֹם להילחם בּממשלה שתתן לנוּ עליית עוֹבדים גדוֹלה, בּמקוֹם לשקוֹד על כּך שיהיה לנוּ הרכּב יוֹתר פרוֹדוּקטיבי של העליה, התחילוּ לפרוֹק את העוֹל. והתוֹצאה: בּמשך השנים האלה הפסדנוּ הרבּה פּוֹזיציוֹת עיקריוֹת. היה זמן ושטח גיאוֹגרפי מסוּים היה כּוּלוֹ יהוּדי – השרוֹן היה טריטוֹריה יהוּדית שלמה – אמנם לא על אדמת הקרן הקימת, כּי אם על אדמה פּרטית וּבהוֹן פּרטי (בּחלק בּעזרת הוֹן לאוּמי), אבל יהוּדי כּוּלוֹ. בּמשך זמן קצר נהפּכה מציאוּת זוֹ לדבר שהיה ואיננו. באבדן השרוֹן העברי יש לא רק הפסד של כּך וכך מקוֹמוֹת עבוֹדה שהיוּ ליהוּדים ואינם, של כּך משקים שהיוּ אתמוֹל משקים יהוּדים, והיוֹם כּבר אינם משקים יהוּדים, והם משמשים לנוּ עכשיו מקוֹר של סכּנוֹת פּוֹליטיוֹת לאֵזוֹר זה, שהיה אך לפני זמן־מה כּוּלוֹ יהוּדי. בּאבדן השרוֹן יש יוֹתר מזה. יש אבדן הבּטחוֹן, כּי עבוֹדה עברית בּמשק היהוּדי היא דבר של קיימא. אבד הבּטחוֹן בּהישׂגינוּ הלאוּמיים העיקריים. לפני זמן קצר עוֹד אפשר היה לוֹמר: אכן, יש מוֹשבוֹת שנתישנוּ ונסתאבוּ בּעבוֹדה זרה, יש מי שמאמין בּתקנתן ויש מי שמתיאש מהן ונוֹשא אוֹתן כּמכּה וּכחרפּה, אבל מעכשיו – מה שהוֹלך ונוֹצר עכשיו זה על כּל פּנים יהיה יהוּדי. האמוּנה הזאת ניטלה עכשיו בּהחלט וּבאכזריות גמוּרה, גם מה שיש היוֹם בּידנוּ אין בּוֹ בּטחוֹן שיתקיים בּידינוּ.

ואם סבוּרים אתם שאסוֹן זה אירע רק לחקלאוּת, שהיא מוּעדת לפוּרענוּת, ששׂכר העבוֹדה נמוֹך שם בּיוֹתר והפּוֹעל היהוּדי איננוּ להוּט ללכת לשם, הרי אתם טוֹעים. הנגע הזה הוֹלך וּמתפּשט בּארץ. תל־אביב איננה כּבר כּיוֹם עיר של עוֹבדים יהוּדים בּמאה אחוּז. יש ענפים, אמנם ענפים “נמוּכים”, כּמוֹ סַבּלוּת וכוּ', שלשם חדרוּ כּבר אלפי ערבים. ואם סבוּרים אתם שהתעשיה העברית בּטוּחה מפּני חדירת עבוֹדה עברית, אינכם אלא טוֹעים. לתעשׂיה העברית יש סקטוֹרים שוֹנים. יש תל־אביב, ישנה ירוּשלים וישנה חיפה וּלכל אחת מהן תנאים היסטוֹריים משלה. בּירוּשלים שלטה עבוֹדה ערבית תמיד והיא לא נדחתה משם וקיימת שם עד היוֹם הזה. תל־אביב היא היחידה הנמצאת בּמצב טוֹב למדי מפּני שתעשייתה קמה לאחר שהיה כּבר בּעיר ציבּוּר פּוֹעלים חזק וּמאוּרגן, שידע לשמוֹר על זכוּת עבוֹדתוֹ, אבל גם בּה יש כּבר פּינוֹת שחדרוּ לשם פּועלים ערבים. בּחיפה המצב מסוּכּן בּיוֹתר. העיר היא בּין־לאוּמית, ותעשייתה משמשת כּוֹח מוֹשך לערבי הסביבה וּליוֹצאי הארצוֹת השכנוֹת. לקרן הקימת יש בּמפרץ חיפה שטח קרקע הגוּן הּשביל פּיתוּח התעשׂיה. זהוּ אוּלי המקרה הראשוֹן בּארץ שהעם העברי יכוֹל היה להמציא שטח מספּיק לכל בּעל תעשׂיה מבּלי שזה יצטרך להוֹציא מכּיסוֹ סכוּם גדוֹל לרכישת קרקע. זוֹהי עזרה גדוֹלה לתעשׂיה. והנה כּמה עוּבדוֹת שבּעלי תעשׂיה אינם רוֹצים ליהנוֹת מאדמת הקרן הקימת והם הוֹלכים וּמשלמים מאוֹת פוּנטים לדוּנם למען תהיה האדמה קנינם הפּרטי. יש להם ודאי נימוּקים שוֹנים לכך. ואחד הנימוּקים הוּא: הפּחד שעל אדמת הקרן הקימת יהיוּ חייבים לעבוֹד בּעבוֹדה עברית. הם אינם אוֹמרים שאינם רוֹצים לעבוֹד בּעבוֹדה עברית. אבל כּבר פּוֹחדים מפּני ההתחייבוּת הזאת.

דברי אלה אינם ממַצים כּלל וּכלל את השאלה. לא התכּוַנתי בּהם אלא לציין כּי בּמשך השנתיים האלה, שהיוּ טוֹבוֹת לכאוֹרה מצד גידוּל כּמוּת האוּכלוֹסין היהוּדים, הוּפחתה יכלתנו הקרקעית, הוּפחתה האפשרוּת של התבּססוּת כּלכּלית בּריאה והוּפחתוּ האפשרוּיוֹת של עבודה עברית. בּמצב זה חוֹבה עלינו לחזוֹר לרעיוֹן, שנראה היה כּאילוּ עבר זמנוֹ, לרעיוֹן האוֹמר: בּטחוֹן בּעבוֹדה עברית וּבמשק עברי ישנוֹ רק על אדמת הקרן הקימת. לא בּלב קל אני מַסיק מסקנה זוֹ. אין אני שׂמח כּלל וּכלל לוַתר על הסיכּוּיים של ההוֹן הפּרטי. לגבּי כּל חזיוֹן בּעם היהוּדי וכל חזיוֹן בּציוֹנוּת, אנוּ שוֹאלים ראשית כּל: האם זה מגדיל את יכוֹלת הקליטה של ארץ־ישׂראל, מגדיל את האפשרוּיוֹת של העברת המוֹנים לארץ־ישׂראל? והפּוֹעלים לא פּחוֹת מאחרים, ואוּלי יוֹתר, שׂמחים לכל זרימה של הוֹן יהוּדי לארץ, אם אך אין זה הוֹן המַבריח משהוּ מן הארץ. וכל הוֹן יהוּדי, אם בחקלאוּת ואם בתעשׂיה ואם בּמסחר ואם בּסַפּנוּת, המוֹסיף עבוֹדה עברית בּארץ, אנחנוּ מקדמים אוֹתוֹ בּברכה. אבל מה נעשׂה והמציאוּת המרה בּאה ואוֹמרת לנוּ שנתרוֹפף הבּטחוֹן בּעבוֹדה הנעשׂית על ידי ההוֹן הפּרטי. ויש דאגה רצינית שההוֹן הזה לא יבגוֹד בּנוּ. וּלפיכך יש צוֹרך גם בּסיוּעוֹ של ההוֹן הלאוּמי וגם בּקוֹנטרוֹלה של ההוֹן הלאוּמי, בּכדי שההוֹן הפּרטי הזה ישמש למטרתוֹ, בּכדי שלא יֵהָפך להוֹן ספּקוּלַטיבי בּכדי שלא יֶהפך להוֹן המגָרש עבוֹדה עברית.

וּמצב זה מטיל על הקרן הקימת בּתקוּפה הקרוֹבה תפקידים יסוֹדיים. יוֹתר נכוֹן, מרחיב תפקידים קיימים. התפקיד האחד – שעסקנוּ בּוֹ עד עכשיו בּמידוֹת קטנוֹת, אפשר לוֹמר בּלי חשק, ועכשיו נצטרך להגדיל אוֹתוֹ – זהו: עזרה קרקעית לעוֹבד העברי למען יוּכל להתקיים בּמשק העברי, אדמה למחנוֹת ולשכוּנוֹת־עוֹבדים בּקרבת המוֹשבוֹת. בּחוּגי הפּוֹעלים לא נתלהבוּ לפּרספּקטיבה זוֹ של מגרש קטן של דוּנם או שני דוּנמים אוֹ חצי דוּנם לפּוֹעל היהוּדי למען ישאֵר כּל ימי חייו שׂכיר בּמשק הפּרטי. שאפנוּ לכך שכּל עוֹבד חקלאי יוּכל להגיע לאחר תקוּפה ידוּעה של עבוֹדה שׂכירה לעמידה בּרשוּת עצמוֹ כּחקלאי שלם. אוּלם התקווֹת האלה לא נתמלאוּ. הטֶמפוֹ של עבוֹדת הקרן הקימת לא הספּיק, ואי אפשר שיספּיק, לצייד כּל עוֹבד יהוּדי בּאדמה למשקוֹ. מאידך גיסא, גם בּחוּגי הנהלת הקרן הקימת לא שׂמחוּ כּל כּך לעבוֹדוֹת כּאלה, למתן קרקע למחנוֹת פּוֹעלים על יד המוֹשבוֹת, לשכוּנוֹת על יד המוֹשבוֹת. הפּרספּקטיבוֹת של “עמקים”, של עמק יזרעאל, של עמק זבולוּן, של עמק חפר, של עמק הירדן, של שטחים גדוֹלים מרוּכּזים עם נקוּדוֹת חקלאיוֹת שלמוֹת, עם משק חקלאי מגוּון וּמעוֹרב, משכוּ את הקרן הקימת הרבּה יוֹתר מאשר אוֹתה העבוֹדה העלוּבה של הקמת שכוּנוֹת בּקרבת המוֹשבוֹת, שעל פּי רוֹב מצריכה רכישת אדמה בּמחירים גבוֹהים מאד. אוּלם מה שעבר עלינוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת, ההתמוֹטטוּת הזאת של עמדוֹתינוּ, מכריח אוֹתנוּ להתיחס – לא אוֹמַר בּיתר רצוֹן, אבל בּיתר הכּרת ההכרח הגדוֹל בּאוֹתן הקניוֹת הקשוֹת והיקרוֹת והבּלתי־נוֹחוֹת, המיוּעדוֹת לבצר את העבוֹדה העברית בּמשק העברי. לעסקני הקרן הקימת אוֹלי אין בּזה משוּם בּשוֹרה. הפּרספּקטיבה של קניית אדמוֹת יקרוֹת בּמגרשים קטנים אינה כּל כּך מוֹשכת את הלב מבּחינה תעמוּלתית. אבל עלינוּ להכּיר שהתפקיד הזה של בּיצוּר העבוֹדה העברית בּמשקים העבריים עוֹמד בּמידה כּזוֹ בּמרכּז הציוֹנוּת וקוֹבע בּמידה כּזוֹ את אֳפי הישוּב העברי, ואוּלי גם את גוֹרלנוּ מבּחינת הבּטחוֹן ומהבּחינה הפּוֹליטית, שנצטרך להטיל עלינוּ תפקיד זה בּמלוֹא הכּרת חשיבוּתוֹ.

אין להניח כּלל כּיוֹם שאפשר להכניס עבוֹדה עברית בּאַמת־מידה רחבה למשק החקלאי היהוּדי הפּרטי בּלי עזרת הקרן הקימת. בּודאי שמעתם שבּמשך החדשים האחרוֹנים קיבּלה התאחדוּת האִכּרים מטעם הסוֹכנוּת היהוּדית 400 סרטיפיקטים בּשביל להעלוֹת עוֹבדים יהוּדים מטיפּוּס כּזה, שדעת התאחדוּת האִכּרים תהיה נוֹחה הימנוּ. עכשיו הוּבאוּ האנשים האלה. לכאוֹרה אפשר היה לחשוֹב: מצד אחד התאחדוּת גדוֹלה, עשירה ותקיפה המעוּנינת להוֹכיח סוֹף סוֹף כּי גם לה רצוֹן טוֹב ושהיא יוֹדעת להכניס עבוֹדה עברית בּמקוֹם שאחרים אינם עוֹשים זאת, וּמאידך גיסא, פּוֹעלים יהוּדים המוּחזקים כּבעלי תביעוֹת קטנוֹת יוֹתר מהפּוֹעלים המצוּיים בּארץ – ודאי אפשר היה לחשוֹב שהם יסתדרוּ בּלי עזרת הקרן הקימת, בּיחוּד לאחר שהתאחדוּת האִכּרים איננה מחסידי הקרקע הלאוּמי. והנה עוֹד בּטרם בּוֹאם וּלאחר בּוֹאם של העוֹלים הנ"ל, בּאה התביעה הנמרצת מצד התאחדוּת האִכּרים לקרן הקימת: הבוּ לנוּ קרקע! והתביעוֹת אינן קטנוֹת ואינן זולוֹת. ואני מספּר זאת לא למען הקטין את ערך התביעה. אין העוֹלים הללוּ אשמים שהמוֹשבוֹת העשירוֹת לא הקציבוּ שוּם שטחים לאִכסוּן העוֹבד היהוּדי. חוֹבתנוּ לעשׂוֹת זאת לגבּי העוֹלים הללוּ כּמוֹ לגבּי אחרים (לא פּחוֹת אבל גם לא יותר. לפעמים אני חוֹשש שמתוֹך כּבוֹד־יתר לתקיפים וּמתוֹך לחץ התקיפים סוֹבלים החלוּצים שלא זכוּ לחסוּתם של הנכבּדים. הייתי עד לעוּבדה, דבּמוֹשבה שבּה נמצאים פּוֹעלים מהסתדרוּיוֹת שוֹנוֹת והם מחזיקים שם מעמד ללא מגרש וּללא צריף, וסוֹבלים תלאוֹת רבּוֹת, בּאוֹתה מוֹשבה אל עמדוּ לבוֹא העוֹלים מטעם “התאחדוּת האִכּרים”, וטרם בּאוּ, וּכבר הוּקצב להם שטח הגוּן לבנינים. אבל זהוּ ענין לחוּד). הדרישה הזאת למחנוֹת ולשכוּנוֹת־עוֹבדים בּשביל פּוֹעלי המוֹשבוֹת תלך ותגדל, והקרן הקימת לא תוּכל להימנע מלטפּל בּזה, כּמה שלא יהיה קשה הדבר. היא לא תוּכל להשאיר מקוֹמוֹת העלוּלים לקלוֹט עבוֹדה עברית בּלי קרקע, וקרן היסוֹד לא תוכל להשאיר אוֹתם בּלי צריפים וּבלי עזרה סַניטרית.

התפקיד השני של הקרן הקימת לגבּי בּיצוּר העבוֹדה העברית זהוּ לסַפּק יוֹתר קרקע להתישבוּת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת. צריך שהעוֹבד החקלאי יהיה לו הבּטחוֹן המוּחלט שלאחר מספּר שנים של עבוֹדה שׂכירה בּחקלאוּת תהיה לוֹ האפשרוּת להתנחל בּרשוּת עצמוֹ ותהיה לוֹ זכוּת–קְדימה לגבּי אחרים. וּמתוֹך הכּרה שהבּטחוֹן המוּחלט בּעבוֹדה עברית ישנוֹ אך ורק על אדמת הקרן הקימת, אנחנוּ צריכים לגשת גם לשאלוֹת ההתישבוּת הפּרטית. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת נעשוּ בּענין זה נסיוֹנוֹת שוֹנים. היוּ שנים שאנשי ההתישבוּת הפּרטית לא פּנוּ כּלל לקרן הקימת, לא עלה כּלל על דעתם שיש להם ענין לנטוֹע פּרדסים על אדמה שאינה שלהם. שׂררוּ אוֹתם המוּשגים של בּעל־הבּית הקטן החוֹשב שגאוּלת הקרקע טוֹבה ויפה, אבל לא בּשבילוֹ. בּינתים האדמה מתיקרת. עכשיו ישנם רבּים המוּכנים לעשׂוֹת אתנוּ חסד וּלקבּל קרקע מקרן הקימת בשביל משק פּרטי. ואף על פּי שכּמוּת האדמה שלנוּ איננה מספּיקה ואף שאין ספק שיהוּדי העוֹבד בּארץ בּעבוֹדה חקלאית קוֹדם מבּחינה מוּסרית וּמבּחינה מעשׂית לכל יהוּדי אחר, הריני מוֹצא שהקרן הקימת מתוֹך רצוֹנה לנטוֹע וּלהרבּוֹת חקלאוּת בּארץ, מתוֹך רצוֹנה לאַפשר ליהוּדים מטיפּוּסים שוֹנים להשתרש בּחקלאוּת בּארץ־ישׂראל, מעוּנינת למצוֹא אפשרוּיוֹת וּלהקציב שטחי קרקע בּשביל יהוּדים בּעלי אמצעים, שהיוּ יכוֹלים אוּלי להסתדר בּאמצעים שלהם, מפּני שהיא יוֹצרת על ידי זה את הטיפּוּס הרצוּי של משק חקלאי על אדמה לאוּמית. תשווּ את אוֹתן החלקוֹת של הקרן הקימת שהקצבנוּ להתישבוּת פּרטית בּסביבות שוֹנוֹת, בּשרוֹן וּבעמק חפר, תשווּ עם כּל מה שנעשׂה בּשטחים האחרים ותראוּ מה רב ההבדל: גם שם ישנה עבוֹדה עברית, אבל היא לא תמיד מלאה, היא לא תמיד בּטוּחה. וגם בּמקוֹמוֹת המתימרים בּעבוֹדה עברית, אך בּא רגע של קוֹשי וּכבר חוֹדרת עבוֹדה זרה. כּמה וכמה חברוֹת חשוּבוֹת וּמכוּבּדוֹת, שנוֹצרוּ לכתחילה על יסוֹד של עבוֹדה עברית וחבריהן היוֹשבים בּחוּץ־לארץ שוֹלחים כּסף וּבטוּחים שהעבוֹדה של אדמתן היא עברית, מיד כּשמתהווה קצת קוֹשי בּדבר והעבוֹדה העברית נעשית שם חלקית אוֹ נדחית לגמרי. זהוּ ההבדל הגדוֹל בּין ההתישבוּת הפּרטית וּבין ההתישבוּת על אדמת הקרן הקימת. ההתישבוּת הפּרטית, אפילוּ כּשהיא נַעשית מתוֹך הרצוֹנוֹת הטוֹבים בּיוֹתר, זיקתה לעבוֹדה עברית נתוּנה להשפּעוֹת שוֹנוֹת. אין בּידינוּ שוּם כּוֹח ממלכתי שיקשר אוֹתה לצמיתוּת לעבוֹדה העברית, בּכל התנאים. עדין הדבר תלוּי בּרצוֹן טוֹב של המתישב, בּמתן תנאים נוֹחים, עדין “הבּרירה” תמיד בּידוֹ. מה שאין כּן על אדמת הקרן הקימת. אינני רוֹצה להשלוֹת אתכם ולוֹמר שהכּל בּענין זה על אדמת הקרן הקימת בּסדר. כּנראה, שגם החוֹק של הקרן הקימת איננוּ מספּיק. עוּבדה היא שגם בּאדמוֹת של הקרן הקימת ישנן ּפינוֹת המשתמטוֹת מעבוֹדה עברית! פּה הזכּרוּ את גדרה. אינני רוֹצה לדבּר על ענינים ששמעתי וקראתי ועינַי לא ראוּ. אבל אסוּר לנוּ להתעלם מן הרעוֹת אצלנוּ. בּמשך הזמן האחרוֹן עברתי בּשתי פּינוֹת של הקרן הקימת וראיתי במוֹ עינַי עבוֹדה ערבית. ראיתי זאת בּמוֹשב מַרמוֹרק, מוֹשב של תימנים, אנשי־עבוֹדה, בּני שבט יהוּדי שבּעצמו סבל כּל כּך מהעבוֹדה הערבית, ועכשיו זכה לאחר טלטוּלים וּתלאות לקבּל מן הקרן הקימת אדמה בּלב מוֹשבה וּבנינים נאים. עברתי וראיתי חוֹרשים ערבים. וּכששאלתי לוֹ לבעל המגרש מה פּשר הדבר אמר לי: כּלוּם אני יחידי? וּכלוּם בּעבוֹדוֹת אחרוֹת אין עוֹבדים כּאן ערבים? ולפני זמן בּיקרתי בּמפעל שהוּא מפעל חלוּצי, והקרן הקימת מסרה לוֹ שטח הגוּן בּעין יפה וּמצאתי שם פּוֹעל עברי אחד ויתרם ערבים. אינני רוצה לפרש בּשם, כּי עוֹדני מקווה שהקרן הקימת תדרוֹש את תיקוּן הדבר. ודאי יגידוּ שקשה להשׂיג פּוֹעלים עברים בּשביל מפעל זה, אבל בּשביל הקרן הקימת אין זה תירוּץ. מכּאן אנוּ למדים שלא די בּחוֹזה בּלבד. נחוּץ עוֹד משהוּ. נחוּצה גם עין פּקוּחה מצד הקרן הקימת. ודאי אין זה מן הדברים הנעימים לתבּוֹע, להעיר וּלהטיף מוּסר. אבל אין מקיימים משק לאוּמי על מתן חסדים בּלבד. הקרן הקימת חייבת לשקוֹד על כּך. והמתישב ידוֹע ידע שיש עין צוֹפיה, שאם לא כּן עשוּיוֹת הפּרצוֹת האלה להתרחב.

ועוֹד כּמה מלים על מה שלמדנוּ בּשנים אלה בּעניני קרקע. כּמוֹ שנתבּדוּ הרבּה תקווֹת בּענין העבוֹדה העברית, כּך גם נתבּדה הרבּה בּענין הקרקע. אנשים תמימים מאמינים בּתוֹם לבּם, שאם יהוּדי קנה קרקע בּארץ־ישׂראל וקיבּל קוּשאן, הרי האדמה יהוּדית לעוֹלם. בּאה המציאוּת והוֹרסת אמוּנה תמימה זוֹ. ידוּע לכם המעשׂה בּפּרדס של צֶרקוֹב בּלב מוֹשבה יהוּדית, בּלב נס־ציוֹנה, שנמכּר לערבים. מי שרוֹצה יכוֹל להתנחם בּכך שאין זה מן המעשים בּכל יוֹם, ושהדבר עוֹרר רוֹגז וכוּ'. אך בּאתמוֹספירה ידוּעה וּביחסים ידוּעים טבעי הוּא הדבר הזה. מי שמכּיר מוֹשבה זוֹ, שנבנתה לפני הרבּה שנים על ידי פּוֹעלים עברים, וּבלעה הרבּה כּסף ציוֹני, גם כּספּוֹ של חוֹלם החלוֹמוֹת מיכאל הלפּרין וגם כּספּי חיבּת־ציוֹן, וּמתישביה היוּ מבּין הפּוֹעלים של ימי הבּרוֹן, ועכשיו הוּצפה עבוֹדה ערבית והוּקפה אדמה ערבית – לא יתפּלא על שבּתוֹכה נתאַפשר מעשה צרקוֹב. וּמי שחוֹשב שאי זה אלא מקרה יחידי הרי הוּא טוֹעה. תוֹלדוֹת ההתישבוּת החקלאית והעירוֹנית בּארץ מספּרוֹת לנוּ כּמה מעשיוֹת מסוּג זה. תעברוּ על יד ה“מוֹסקוֹבּיה” בּירוּשלים ותדעוּ שהמגרש הזה היה פּעם שייך ליהוּדים, וכן המגרש שעליו עוֹמד עתה הבּנין האיטלקי הגדוֹל על יד מאה־שערים. וכן הבּנין הגדוֹל בּירוּשלים, בּרחוֹב אליעזר בּן־יהוּדה, שעבר מידי הכשרת הישוּב לידי יהוּדי פּרטי וּממנוּ לידי ערבי מעשירי ירוּשלים. וצפוֹנה מפּתח־תקוה על יד היקרוֹן יש פּרדס גדוֹל שנקרא לפנים פּרדס בַּרַג. היה שייך ליהוּדי עשיר שבּא לפני המלחמה לפתח־תקוה וכל כּך שׂמחוּ עליו ועל רכוּשוֹ. והנה הרכוּש הזה עבר לערבים. אין המקרים הללוּ כּל כּך בּוֹדדים. ויש שהם מסעירים את הישוּב, את הנעשׂה אין לוֹ תקנה. כּך היה גם בּמקרה צרקוֹב. אנשים פּיקחים מבטלים את דרכי מלחמוֹתינוּ על עבוֹדה עברית ואוֹמרים: מה ערך למשמרוֹת שלכם? והנה בּמעשה צרקוֹב היוּ משמרוֹת של אִכּרים, היוּ משלחוֹת וּמחאוֹת, ואף על פּי שעל אוֹתן המשמרוֹת לא קיטרגוּ ולא זילזלוּ בּהן – לא היתה השפּעתן יתירה ממשמרוֹתינוּ אנוּ. הוּתרה הרצוּעה!

לאוֹר כּל זה אי אפשר שלא נפקח את עינינוּ ולא נראה מחָדש את ערך אמיתיוֹתינוּ הראשוֹנוֹת. ואזי גם עבוֹדתנוּ למען הקרן הקימת תהיה אחרת. ענין הקרקע בּציוֹנוּת, שחוֹבבי־ציוֹן הבינוּ בּאוֹפן הפּשוּט בּיוֹתר, עדיין איננוּ מוּבן לא לחוּגים הרחבים של הציוֹנוּת וגם לא למנהיגי הציוֹנוּת. בּימים אלה היה בּארץ־ישׂראל אחד מחשוּבי ציוֹני אמריקה וגילה אצלנוּ אמריקה, שענין הקרקע הוּא חשוּב מאד. שמחתי לתגלית האמריקאית החשוּבה הזאת, שסוֹף סוֹף לאחר חמישים וחמש שנים מימי יסוּד ראשוֹן־לציוֹן אנחנוּ זוֹכים לקבּל הסכּמה מחוּגים חשוּבים על חשיבוּת ענין הקרקע.

מצד אחד, לא הוּבן ענין הקרקע; וּמצד שני, עד כּמה שהוּבן, הלכוּ הציוֹנים ועשוּ דברים על חשבּוֹן הקרן הקימת. אזכּיר רק דוּגמה אחת: את ענין קהיליית ציוֹן בּאמריקה. ציוֹני אמריקה אחרי המלחמה, בּימי וילסוֹן, פּיתחוּ תכניוֹת רדיקליוֹת מאד בּועידת פּיטבּוּרג. הם היוּ אז כּמוֹ עכשיו בּסטַדיה פּרוֹגרסיבית, אך לא עלה על דעתם לאסוֹף תרוּמוֹת הגוּנוֹת לקרן הקימת, כּי אם הלכוּ ויצרוּ מפעל קרקעי עצמאי והסבּירוּ לכל הציוֹנים הטוֹבים שהוּא יפתוֹר את כּל שאלוֹת הקרקע בּארץ־ישׂראל, לפי מיטב ההשקפוֹת הרדיקליוֹת של אמריקה, עם ה“סינגל טֶקְס” וכוּ'. התוֹצאוֹת ידוּעוֹת. וסוֹפוֹ של דבר, כּל עוֹל הדאגוֹת והסתבּכוּת וההפסדים נפל על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, רוֹב הקרקעוֹת עברוּ אחר כּך לקרן הקימת, שהיתה צריכה לשלם, כּמוּבן, בּעד כּל ההוֹצאוֹת שקהיליית ציוֹן עשׂתה בּזמנה. זוֹהי רק דוּגמה אחת. יכוֹלתי להביא דוּגמאוֹת אחרוֹת מחברוֹת אחרוֹת וּמארצוֹת אחרוֹת.

עוּבדה היא, שעד עכשיו לא תפסה הקרן הקימת את מקוֹם הכּבוֹד הראוּי לה בּתנוּעה הציוֹנית. אין הכּוָנה להתחרוֹת עם איזוֹ קרן אחרת ועם פּעוּלוֹת ציוֹניוֹת אחרוֹת, אני מוּכן לדרוֹש גם פּעוּלוֹת ציוֹניוֹת נוֹספֹת על מה שאנוּ עוֹשים עכשיו. אבל שוּם פּעוּלה איננה צריכה להעמיד בּקרן־זוית את הקרן הקימת. עם כּל הכּבוֹד לקוּפסה וּלשיטות הפּעוּלה הקיימוֹת של הקרן הקימת אין אנחנוּ יכוֹלים להסתפּק בּזה. אינני רוצה להקטין כּלל את ערך הפּעוּ שאנחנוּ עוֹשׂים ואת חשיבות האמצעים הפשוטים, הקטנים, העממיים שלנוּ אני יודע שכּל פּרוּטה של הקרן הקיימת רווּיה רגש וּרווּיה נשמה, אנחנו יכולים להיוֹת גאים בּזה שיצרנוּ את הקוּפסה, שיצרנוּ את עבוֹדת הילדים בּעד הקרן הקימת. כּל אלה הם דברים יפים מאד. מבּחינת חינוּך העם הרי אלה דברים מצוּינים. אבל כּלוּם יתכן הדבר שבּאמצעים כּאלה תיגָאל קרקע? האפשר שתוּשׂג בּאוֹתם התנאים הפּוֹליטיים המיוּחדים ששׂוֹררים בּארץ, שגם הם מיַקרים את הקרקע, בּתנאים אלה, שה“סחוֹרה” הזאת היא בּידי המוֹכר סחוֹרת מוֹנוֹפּוֹלין, והמוֹכר יוֹדע שאנחנוּ מוכרחים לקנוֹת אוֹתה בּכל מחיר שהוּא, – אוּסישקין הִמשיל פּעם את אדמת ארץ־ישׂראל לרפוּאה שמשלמים בּעדה כּל מחיר שדוֹרשים – כּלוּם יתכן שבּתנאים כּאלה נוּכל לפתוֹר את שאלת הקרקע בּאוֹתן שיטוֹת הפּעוּלה שלנוּ הרגילוֹת?

וכאן אני בּא לשאלה שאיננה נוֹתנת לי מנוּחה. ואם כּי ידעתי שלא מעל בּמה זוֹ תיפּתר, אינני פּטוּר מלהעיר אוֹתה בּלי הרף עד שהמעשׂה הנדרש בּוֹא יבוֹא. ישנה טעוּת יסוֹדית בּכל הפּוֹליטיקה ההתישבוּתית שלנוּ, גם בּעניני הקרקע וגם בּעניני ההתישבוּת. אנחנוּ עוֹבדים כּאילוּ היוּ לפנינוּ עוֹד מאה אוֹ מאתים שנה לרכישת קרקע וּלהתישבוּת חקלאית. אנחנוּ עוֹבדים כּאילוּ מתוֹך אילוּזיה שיש לנוּ עוֹד מרחק של זמן ויש מרחב חפשי. רגילים אצלנוּ לוֹמר: יש לנוּ אמצעים – נעשׂה, אין לנוּ – לא נעשׂה. ואנשי־המעשׂה, אנשי הבּיזנס, בציוֹנוּת יצרוּ את ההשקפה המעשׂית: יש לך מזוּמנים תקנה אדמה, אין לך מזוּמנים – אַל תקנה. בּרוּך השם שהנהלת הקרן הקימת לא לגמרי נשמעה לשיטה הזאת, נשמעה בּמקצת וּמרדה בּמקצת. אילוּ היתה נשמעת לשיטה הזאת, לא היה בּידינוּ לא עמק יזרעאל ולא עמק חפר ולא מפרץ חיפה. כּל אלה, וגם שטחים אחרים, לא נרכּשוּ בּכספים שהיוּ מוּנחים אצלנוּ בּקוּפה, אלא בּהקפה, בּקבּלת עוֹל התחייבוּיוֹת קשוֹת לזמנים ארוּכּים. ואחרת אי אפשר היה. אני מאמין שהקרן הקימת תלך ותגדל משנה לשנה גם בּשיטוֹת פּעוּלתה הרגילוֹת, ואני מאמין שבּנינוּ וּנכדינוּ יכניסוּ לקרן הקימת יוֹתר ממה שאנחנוּ חוֹלמים על זה. אנחנוּ בּעצמנוּ רוֹאים איך הקרן הקימת הוֹלכת וּגדלה בּארץ־ישׂראל, והרי יש לנוּ שם רק ראשית ישוּב, וזה מבטיח לנוּ גדוֹלוֹת. אך מה בּצע אם בּעוֹד חמישים שנה תהיה לנוּ קרן קימת גדוֹלה ועשירה עם הכנסוֹת של מליוֹנים פוּנטים בּשנה, מה יהיוּ שוים אז, מה נוּכל לקנוֹת בּהם אז? ואוּלי תגוע אז הקרן הקימת מפּני שלא יהיה מה לעשׂוֹת בּכּספים האלה. בּכל העוֹלם הגדוֹל ידוּעה ההלכה שאין מקימים משק מהכנסוֹת המשק בּלבד. מקימים משק מכּספּי השקעה, ממלוה. אין שוּם עיר בּעוֹלם ואין שוּם מדינה בּעוֹלם הבּוֹנה את הרכּבוֹת שלה אוֹ את מסילוֹת־הבּרזל שלה אוֹ את מכוֹני ההשקאה מתקציבה היא, כּי אם היא מקימה אוֹתם על חשבּוֹן הדוֹרוֹת הבּאים. אין שוּם תנוּעה ממלכתית החוֹששת למַשכּן את הכנסוֹת השנים הבּאוֹת וּלהטיל עוֹל על הדוֹרוֹת הבּאים, לטוֹבתם, כּדי להציל אוֹתם וּכדי להכין את עתידם. ההכּרה הזאת צריכה לפעם בּלבּוֹת כּולנוּ, מנשיא הקרן הקימת עד העוֹבד בּמקוֹם הקטן בּיוֹתר: לא נוּכל לפתוֹר את שאלת הקרקע אם לא נוֹסיף לכל מכשירי האוֹסף שלנוּ, עם הגדלתם והרחבתם וּמלחמה בּעד זכוּיוֹתיהם, צוּרוֹת חדשוֹת שיאַפשרוּ לנוּ, על חשבּוֹן האוֹספים הבּאים, לעשׂוֹת פּעוּלוֹת ישוּביוֹת גדוֹלוֹת.

יש לי הכּרה עמוּקה שאם יעלה בּידינוּ לשנוֹת בּתנוּעה הציוֹנית את היחס לקרן הקימת וּלהעמיד את ענין הקרקע בּמרכּז הציוֹנוּת בּשביל התקוּפה הקרוֹבה, אז גם האוֹספים הרגילים שלנוּ יתנוּ הרבּה יוֹתר, מספּר העוֹבדים יגדל ויתחנכוּ עוֹבדים חדשים ונוּכל אז גם למצוֹא אמצעים אחרים בּצוּרוֹת אחרוֹת. אמנם אלה יהיוּ כּספים על מנת להחזיר, אבל הפּעוּלוֹת שיֵעָשׂוּ יגדילוּ את ההכנסוֹת, ויהיה בּמה להחזיר. אם ישוּבנוּ העירוֹני והחקלאי יגדל, יגדל גם כּוֹח־המוֹשך שלנוּ.

לא הייתי פּה בּויכּוּח ולא שמעתי כּמה דברים ואני מתאר לעצמי שיש הרגשוֹת פּסימיוֹת אצלנוּ לגבּי האפשרוּיוֹת של רכישת קרקע בּארץ. חפצתי לוֹמר דבר־מה מתוֹך התבּוֹננוּתי אני בזמן האחרוֹן, מתוֹך מסעי בּארץ והסתכּלוּתי. אין שוּם ספק שהפסדנוּ הרבּה בּמשך השנים האלה, הפסדנוּ בּמוּבן כּספי והפסדנוּ עוֹד יוֹתר בּמוּבן הגיאוֹגרפי. ישנם שטחים גדוֹלים שלפני זמן־מה יכלוּ לעמוֹד לרשוּתנוּ ועכשיו אין לנוּ כּל דריסת־רגל שם ואין לנוּ תקוה לחדוֹר לשם בּאיזה זמן. אמנם, כּציוֹני אינני מתיאש משוּם אדמה בּארץ־ישׂראל. אם לא נשׂג אוֹתה היוֹם נשׂיג אוֹתה מחר, ואם לא נשׂיג אוֹתה מחר נשׂיג אוֹתה בעוֹד עשׂרים שנה. אלה הם תנחוּמים לאוֹרך ימים. ואין זה קו למלחמה פּוֹליטית ריאַלית. לפני זמן־מה דוּבּר אצלנוּ על שטח, צפוֹנה ממפרץ חיפה עד הגבוּל הסוּרי, אחד השטחים היוֹתר יפים והיוֹתר יקרים בּארץ־ישׂראל. יכוֹלנוּ להשׂיג אוֹתוֹ אילוּ היתה לנוּ לפני שנתים, שלוֹש שנים הלוָאָה של מאה אלף לירוֹת. יכוֹלנוּ לרכּוֹש על ידי כּך עֶמדה בּעלת ערך כּלכּלי וּפּוֹליטי כּבּיר. זה היה מגדיל את ההינטרלַנד של מפרץ חיפה. הדבר הזה לא נעשׂה, לא היוּ אמצעים בּעין, לא היה מי שיתלהב לרעיוֹן הזה. רוֹב הציוֹנים ה“הגוּנים” ודאי אינם יוֹדעים גם את המקוֹם הזה. הגיאוֹגרפיה של ארץ־ישׂראל בּשביל רבּים מאתנוּ היא מתל־אביב ועד פּתח־תקוה וּרחוֹבוֹת. אנחנוּ החמצנוּ ונכנסוּ גרמנים, אלה שמכרוּ לנוּ בּקרבת תל־אביב דוּנם בּשמוֹנה מאוֹת לירוֹת ועכשיו הם קוֹנים את השטחים העצוּמים בּמקוֹמוֹת הנ"ל.

ואחרי כּל מה שהחמצנוּ עוֹד יש בּארץ שטחי קרקע לקניה, עוֹד יש מה לעשׂוֹת בּשביל הדוֹר שלנוּ, אוּלי דברים גדוֹלים יוֹתר מאשר עשׂינוּ עד עכשיו. רכישתם תדרוֹש מאמצים כּספּיים גדוֹלים והתאַמצוּיוֹת פּוֹליטיוֹת כּבּירוֹת. לא פּה המקוֹם לדבּר עליהם. חפצתי רק לרמז בּזה שעוֹד צפוּנים לנוּ בּמשך השנים הקרוֹבוֹת מפעלים קרקעיים גדוֹלים, שישמשוּ, אם לא היוֹם, הרי לאחר תקופה מסוּימת, רזרבה הגוּנה בּשביל התישבוּת גדוֹלה. הדבר הזה לא יֵעָשׂה אלא אם כּן יעלה בּידינוּ לפקוֹח את עיני העוֹלם הציוֹני וּלהראוֹת לפניו את כּל חוֹסר הבּסיס של העליה הנוֹכחית, וגם של ההתישבוּת הנוֹכחית, אם אין היא מלוּוה בּעבוֹדה קרקעית רצינית וּבעבוֹדה קרקעית לאוּמית. תפקידנוּ להוֹציא את ההכּרה הזאת מהחוּג המצוּמצם של אנשי הקרן הקימת ולעשׂוֹת אוֹתה לחלק אינטגרלי של דאגוֹת האֶכּסקוּטיבה ושל המשׂא־וּמתן בּועד הפּוֹעל הציוֹני ושל הכּרת טוֹבי האישים הציוֹניים. אזי נרכּוֹש לנוּ גם כּוֹחוֹת חדשים וגם אמצעי פּעוּלה כּאלה שעד עכשיו לא היוּ לנוּ ושאוּלי גם לא חלמנוּ עליהם.


המלצות קוראים
תגיות