רקע
ברל כצנלסון
חוּליה ראשוֹנה בּשרשרת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

מאימתי אתם מוֹנים את ראשית הישוּב החקלאי העברי בּארץ, את חידוּש ישוּבנוּ החקלאי לאחר כּל החוּרבּנוֹת?

לא רק לילד יש יוֹם־הוּלדת. כּל כּפר אצלנוּ יוֹדע את יוֹם הוּלדתוֹ. ויש גם שעמק שלם חוֹגג כּוּלוֹ בּבת־אחת יוֹם־הוּלדת כּללי. הנה אך זה חגג עמק חפר, הצעיר בּעמקינוּ, את יוֹם־הוּלדתוֹ החמישי; הנה חגגה עכשיו גדרה, מוֹשבת בּני בּיל"וּ, את יוֹם־הוּלדתה החמישים. אך מי הבּכוֹר בּין כּל משכּנוֹתינוּ החקלאיים בארץ?

יש יאמר: הלא ידוּע, ראשוֹן־לציוֹן. שמה מעיד. הלא זוֹהי המוֹשבה הראשוֹנה, יסדוּה עוֹלי הגוֹלה בּתרמ"ב. הלא זוֹהי המוֹשבה הראשוֹנה לעליה הראשוֹנה.

ויש ידען יאמר: לא. ראשוֹן־לציוֹן אינה הראשוֹנה. פּתח־תקוה קדמה לה. עוֹד בּטרם פּרצה העליה הראשוֹנה מרוּסיה יסדוּה בּני ירוּשלים ועוֹלי־הוּנגריה. בּתרל"ח, ארבּע שנים לפני ראשוֹן־לציוֹן נוֹסדה פּתח־תקוה.

והמַקדים יאמר: גם פּתח־תקוה איננה הראשוֹנה. קדמה לה מקוה־ישׂראל, בּית־הספר החקלאי העברי הראשוֹן בּארץ. יסדוֹ קרל נֶטֶר, מטעם חברת “כּל ישׂראל חברים” בּשנת תר"ל, שמוֹנה שנים לפני פּתח־תקוה.

אך עוֹד לא תמה ההתחרוּת על גביע הראשוּנוּת. עוד יש נקוּדה חקלאית אחת והיא קשישה גם ממקוה־ישׂראל. מוֹצא שמה. מוֹצא שבהרי ירוּשלים, על אֵם־הדרך הנשקפת אל עמק הזיתים הנהדר של עין־כּרם. בּת שבעים וחמש שנים מוֹצא זוֹ הקטנה היוֹם.

ודאי ימָצאוּ חקרנים ונַקרנים שיערערוּ גם על ראשוֹנּותה של מוֹצא, והם יספּרוּ כּי עוֹד לפני שמוֹנים שנה נקנתה חלקת פּרדס בּקרבת יפוֹ על ידי משה מוֹנטיפיוֹרי (כּיוֹם אין שם כּבר שוּם סימני פּרדס, אלא שכוּנה עירוֹנית, היא שכוּנת מוֹנטיפיוֹרי, השוֹכנת מוּל שרוֹנה) – ואף על פּי כן זכּאית מוֹצא לתבּוֹע לעצמה את משפּט הבּכוֹרה; היא היא הנקוּדה החקלאית הראשוֹנה אשר מתישבים עברים התאחזוּ בּה.

והחלוּץ הראשוֹן אשר יזם את דבר ההתנחלוּת העברית בּמוֹצא היה לא פּוֹעל ולא בּן פּוֹעל, לא איכּר ולא בּן איכּר, זה היה ר' דויד טביא, אבי־אביו של ר' דויד ילין שבּימינוּ, המוֹרה והחוֹקר והעסקן. ר' דויד טביא היה תוֹשב העיר העתיקה בּירוּשלים, שעלה מלוֹמזָ’ה שבּפּוֹלין לפני מאה ואחת שנה (תקצ"ד). בּעיר העתיקה לא היוּ ליהוּדים בּתים משלהם, ועל אחת כּמה וכמה לא גנים ולא גינוֹת, לא חצרוֹת מרוּוָחוֹת. עוֹלי הגוֹלה היוּ נוֹהגים לשׂכּוֹר דירוֹת מן הערבים. אוּלם ר' דוד טביא זה צר היה לוֹ המקוֹם בּעיר העתיקה, בּרחוֹבוֹתיה “הצרים והעקלקלים והמלוּכלכים והמעוֹּפּשים” (כּדברי בּנוֹ בּספר זכרוֹנוֹתיו) ונפשוֹ בּיקשה מרחב שדוֹת וזיו־כּרמים. הוּא בּיקש להתנחל מחוּץ לחוֹמוֹת העיר עד שזכה סוֹף סוֹף לרכּוֹש בּשביל בּנוֹ, יהוֹשע, נער־אברך בּן שבע־עשרה, חלקת אדמה בּכפר סמוּך לירוּשלים, בּכפר ששמוֹ בּפי הערבים מימי הרוֹמאים “קוֹלוֹניה” ולכֹפר הזה כּמה וכמה מעלוֹת: “הוּא מצוּין בּאוירוֹ הזך והנעים וּמימיו הקלים והמתוּקים. שלוֹשה מעינוֹת גדוֹלים יש שם, לבד מַעינוֹת קטנים. בּכל סביבוֹת ירוּשלים לא נמצא מקוֹם יפה ונעים כּמוֹהוּ”.

ועוֹד מעלה אחת יש לוֹ למקוֹם הזה, שלא כּל מקוֹם זוֹכה לוֹ: בּר־יוֹחסין הוּא. בּשמוֹ העברי הקדמוֹן: “מוֹצא” – בּא בּתנ"ך וגם בּמשנה. בּימי כּיבּוּש יהוֹשע היה כּפר זה בּחלקוֹ של שבט בּנימין, וּבימי הבּית השני היה זוֹכה לכבוֹד גדוֹל, כּי בּסוּכּוֹת היוּ בּני ירוּשלים יוֹצאים למוֹצא, מקוֹם המים החיים הקרוֹב בּיוֹתר לעיר, וּמלקטים שם ענפי ערבה. כּלוּם לא היה בּכל אלה כּדי להקסים?

“בּבוֹאנוּ בּפּעם הראשוֹנה אל המקוֹם הזה – מספּר ר' יהוֹשע יֶלין לאחר כּמה עשרוֹת שנים – בּשאפנוּ את האויר הזך וּבהריחנוּ את ריח הפּרחים הנעים וּשתוֹתנוּ את המים הקלים והמתוּקים, אשר כּל אלוּ לא יֵראוּ ולא ימָצאוּ בּירוּשלים וּבכל סביבוֹתיה, התפּעלנוּ עד מאד”.

וכך נתאחזוּ יהוֹשע יֶלין – בּן עוֹלה פּוֹלין – וגיסוֹ שאוּל יחזקאל יהוּדה – בּן עוֹלה בּבל – בּאדמת מוֹצא.


אך התאחזוּת זוֹ, לפני שבעים וחמש שנים, לא היתה כּל כּך פּשוּטה. אין זה דוֹמה למי שהוֹלך מתל־אביב ורוֹכש לוֹ פּרדס בּאחת המוֹשבוֹת הסמוּכוֹת. ואף לא כּכניסת עוֹלה חדש לתוֹך משק חקלאי קיים. המתישבים היו נתיני חוּץ־לארץ, וּלפי חוּקי המדינה התוּרכּית, לא היוּ בּני חוּץ־לארץ רשאים לרכּוש נחלוֹת מחוּץ לעיר. הקניה עצמה לא היתה איפוֹא כּחוֹק, ולא היה כּל בּיטחוֹן בּקנין, והמתישבים היוּ תלוּיים בּחסדי הפּקידים רוֹדפי שוֹחד ושליטים עריצים. כּי לא החוֹק ולא המשפּט שלטוּ בּארץ אלא כּנוּפיוֹת שֵיכים תקיפים, חַמסנים ורצחנים. “ממשלת השיכים על התוֹשבים ועל רכוּשם היתה ממשלת עריצים בּלתי־מוּגבּלת. כּל מוֹשל היה לוֹ גדוּד של חיילים פּרשים מאנשי משפּחתוֹ וּקרוֹביו, וּממשלתם פּרושׂה על כּל התוֹשבים לחמסם וּלגזלם, להענישם וּלהלקוֹתם; וגם בּתי־סוֹהר קבעוּ להם בּבתיהם, לאסוֹר בּכבלי־בּרזל את כּל אשר ימרה את פּיהם ולא ימהר לשלם את הקנס אשר הוּטל עליו”. ושיך אשר כּזה, מוּצטפה אַבּוּ־גוֹש, הפּיל את חתיתוֹ על כּל סביבת ירוּשלים, וגם בּני מוֹצא ידעוּ את ידוֹ הקשה.

היציאה אל מחוּץ לעיר, והישיבה של יהוּדים בּוֹדדים בּתוֹך כּפר ערבי (כּי מוֹצא לא נבנתה כּמוֹשבה עברית בּפני עצמה, אלא חלקוֹת פּזוּרוֹת בּתחוּמי הכּפר הערבי), היוּ לא רק מעשׂה נוֹעז, אלא גם מעשׂה מסוּכּן.

כּזאת היתה ראשית מוֹצא. מאז חלפוּ שנים הרבּה, וּבני מוֹצא גם ידעוּ תלאוֹת הרבּה. המתישבים הראשוֹנים רפוּ ידיהם, ואחריהם בּאוּ חדשים, וגם מן החדשים רק מעטים דבקוּ בּמקוֹם ונשארוּ בּוֹ. אחר כּך בּאוּ מוֹסדוֹת ציבּוּריים – “חוֹבבי־ציוֹן” וּ“בני־בּרית – והם הרחיבוּ את הנחלה העברית שבּמוֹצא והכניסו מתישבים חדשים מן הפּוֹעלים שלפני ארבּעים וכמה שנים, ושוּב בּאוּ תלאוֹת ונסיוֹנוֹת בּימי המלחמה העוֹלמית, ואחר כּך הנסיוֹן המר בּיוֹתר: טבח הדמים בּימי אב תרפּ”ט.

אוּלם מוֹצא הקטנה והפּזוּרה היוּ לה בּנים נאמנים וידידים מסוּרים. המתנחל הראשוֹן בּתוכה, ר' יהוֹשע ילין, שהאריך ימים, אהב אוֹתה והיה חוֹזר אליה תכוּפוֹת גם בּשנוֹת זקנתוֹ. ר' יחיאל מיכל פּינס, איש ירוּשלים, שקד על הרחבת גבוּלוֹתיה והוּא הכניס לתוֹכה לפני יוֹתר מארבּעים שנה מתישבים מפּוֹעלי המוֹשבוֹת. מאלה דבקוּ משפּחוֹת אחדוֹת בּמקוֹם היפה עד היוֹם הזה. על אחת הגבעוֹת של מוֹצא נטע הרצל בּרוֹש רך (בּטעוּת קראוּ לוֹ אז: אֶרז), בּרוֹש זה אשר נגדע בּימי המלחמה. אך גם ל“ארז” הרצל הגדוּע נמצאוּ מקנאים אשר לא נתנוּ להשכּיח את זכרוֹ והפכוּ את המקוֹם הזה לפינת־חמד בּארץ. כּאן הקימה קוּפּת־חוֹלים של הסתדרוּת העוֹבדים, בּמאמציו המרוּבּים של אברהם הרצפֶלד, את בּית־ההבראה “אַרזה”, לזכרה של החברה שׂרה שמוּקלר, האחוֹת הטוֹבה והרחמניה של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אשר נשמתה יצאה בּרפּאה את חוֹלי הקדחת בּיסוּד־המעלה. אל בּית־הבראה זה נוֹהרים אנשים עמלים ונשים עמלות מכּל פּינות הארץ לאחר מחלה ודלדוּל וּבה ימצאוּ מנוּחה וצל ויחליפוּ כּוֹח.

שוֹממה ואוּמללה עמדה מוֹצא לאחר התקפת־הדמים של תרפ"ט. עמל בּוֹניה היה לשלל לפּוֹרעים, ודם נקיים נשפּך בּבתיה. אך נמצא לה גוֹאל למוֹצא אשר לא נח ולא שקט עד אשר ריפּא את פּצעיה והשיב אוֹתה לחיים ישוּביים. בּמאמציו של הרצפלד וּבעזרתוֹ של הועד הלאוּמי נבנתה מוֹצא ועל אחת מגבעוֹתיה הוּקמה שכוּנה חדשה: מוֹצא עִלית.

כּכה עברוּ על המקוֹם הקטן והנאה הזה שבעים וחמש שנים, בּתלאוֹת וּבנסיוֹנוֹת וּבמאמצים חלוּציים אשר אינם נרתעים מפּני הפּוּרענוּיוֹת.

וּבזכוּתם של ראשוֹנים וּמַמשיכים וּמַתמידים הגענוּ אנחנוּ כּוּלנוּ, הישוּב העברי, מנקוּדה ראשוֹנה בּמוֹצא עד דרוֹך השוֹמר והעוֹבד היהוּדי הראשוֹן בּעמק החוּלה, העמק החדש אשר קם לנוּ בּימים אלה.

לא ניתקה השרשרת.


המלצות קוראים
תגיות