רקע
ברל כצנלסון
קוֹדמי־קוֹדמינוּ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

תערוּכת העתוֹנוּת – מפעל תרבּוּתי שמן הראוּי שיֵהפך ממעשׂה־ארעי למוֹסד קבע – מאַפשרת לראוֹת וּלהראוֹת את עתוֹנוּת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית לא רק בּפני עצמה, אלא גם בּתוֹך מסגרת כּוֹללת, בּקשר עם מה שקדם לה. סוּגיה זוֹ אינה מחוּורת עדיין אלא מעט. גם מעריצים נלהבים וגם מקטרגים אדוּקים רגילים לראוֹת עתוֹנוּת זוֹ כּיצוּר בּפני עצמוֹ, אוֹ כּזמוֹרת־זר, אך לא כּחוֹטר מגזע העתוֹנוּת העברית.

אין תימַה. רוֹבד חדש זה בּספרוּת העברית איננוּ פּרי צמיחה רגילה. איננוּ נראה כּ“המשך”. הוֹרתוֹ ולידתוֹ בּהפיכה. הוּא צף ועלה לא מחיק מהלך חיים כּתיקוּנם, אלא מחיק התמוֹטטוּת מצוּקי־חיים. התהווּתוֹ בּאה תוֹך קטסטרוֹפה ווּלקנית בּחיי ישׂראל.

עתוֹנוּת העבוֹדה בּארץ בּאה לעוֹלם עם העליה השניה. בּחיקה נבטה, על קרקעה גדלה. המרד שבּמעשׂה הציוֹני – כּלוֹמר ישוּבי, חברתי ואישי – שמרד קוֹמץ עוֹלים צעירים, ילדי פּרעוֹת והפיכוֹת, נתלוָה אצלם, בּני עם הספר, גם בּמרד שבּכתב. העליה השניה לא מצאה לעצמה לא אחיזה ולא משען ולא ניב־שׂפתים כּלשהוּ בּעתוֹנוּת של זמנה, לא בּזוֹ שהיתה קיימת אז בּארץ ולא בּזוֹ שבּגוֹלה, לא בּזוֹ ששׂרדה עוֹד ללשוֹן העברית העזוּבה, אשר בּניה יצאוּה (ממש!) ולא בּזוֹ הציוֹנית־לוֹעזית הפּוֹרחת (אז!).


העליה השניה היתה עליית־עלוּמים. אף היא ידעה קוֹל־מצהלוֹת, קוֹל־תרוּעת־נעוּרים. אוּלם גברה עליה השתיקה, שתיקת נמלטים על נפשם מתוֹך ההפיכה. ואוּלי גם שתיקת נדהמים למראה המוֹלדת השוֹממה. בּספרוֹ של אדם העליה השניה כּתוּב לפרקים תכוּפים: שתיקה! שתיקה מתוֹך יסוּרים. עבוֹדה מתוֹך שתיקה. הדק שינים ועבוֹד! (על דרך ההלצה, שיש בּה מן האמת, אפשר לאמוֹר, שכּמה מהם היוּ מחבּבים את הדיבּוּר על אוֹדוֹת השתיקה). אוּלם היא עצמה – העליה השניה – היתה זעקה גדוֹלה וּמרה. וּזעקה זוֹ הכרח היה לה שתתפּרץ. עקת נפשה ויסוּרי מציאוּתה היוּ למעלה מכּוֹחה. והם כּפוּ עליה בּקשת בּיטוּי ויצירת מכשירי מלחמה רוּחנית משלה.

היא לא יכלה להישען על בּימות קיימוֹת ולא על אנשי־השם, אשר לא ידעוּה ולא חפצוּ לדעתה. כּשם ש“המציאוּת” המרה של הישוּב חפרה תהוֹם בּין העליה השניה לבין שׂרידי העליוֹת הראשוֹנוֹת (תרמ"א – תרנא), כּך גם בּעוֹלם העתוֹנוּת. הדוֹר העוֹלה מצא עצמוֹ בּמדבּר־שממה.

בּקלסתר־פּניהם של הזקנים המצוּמקים והמצוֹררים, שתש כּוֹחם וּמהם שירדוּ מנכסיהם החלוּציים, ועמדוּ כּצר למעפּיל החדש, לא יכלוּ “החדשים” להבחין את דמוּת “האבוֹת” המהוּללים. והללוּ, “האבוֹת”, גם בּירידתם וּבתשישוּתם זכרוּ לעצמם את חסד נעוּריהם אשר הפך את שמם לאגדה, לא יכלוּ להכּיר בּבּנים הבּלתי־קרוּאים, הפּרוּעים והמתחצפים, יוֹרשים־מַגשימים לחזוֹן־עלוּמיהם. ועל אחת כּמה וכמה שהגדוֹלים שבּהם והטוֹבים שבּהם, אנשי הרוּח והשם שבּהם, לא יכלוּ לראוֹת בּנערים הללוּ, שדעתם לא נתישבה עליהם, ורוּחם לא נצטללה, והם מתרוֹננים וגם מקוֹננים, מחציפים ומתיפּחים, הוֹזים וגם נוֹאשים, קנאים וגם תלוּשים, רוֹהבים וכוֹשלים – לא יכלוּ לראוֹת בּהללוּ את החוּליה המיוּחדת, את הדוֹר היוֹרש. לא יכלוּ וגם לא ביקשוּ לראוֹת בּהם את המשמרת החדשה בּתוֹלדוֹת האוּמה וּבחיי רוּחה. האם עוֹד בּכלל בּיקשוּ לראוֹת משמרת חדשה? האם לא עיפה נפשם מכּל האכזבוֹת הרבּוֹת אשר הנחיל להם גוֹרלם וּמן האכזבה העמוּקה שנתאַכזבוּ בּחלוֹם־נעוּריהם?

כּי דוֹר בּדוֹר ימרוֹד – זהוּ מדרך הטבע; כּי אבוֹת יזעפוּ על בּנים וּבנים ילעיבוּ בּאבוֹת, וּזקנים ישאלוּ בּביטוּל: מה הנערים האמֵללים האלה עוֹשׂים? – מדרך העוֹלם האנוֹשי הוּא. אוּלם כּי דוֹר ינתק מדוֹר, כּי דוֹר לדוֹר יהיה כּלא היה – זוּהי קללה מיוּחדת מפּרשת “התוֹכחה” שלנוּ. לא בּלבד שדוֹר יקוּט בּדוֹר, אלא שאינוֹ מכּיר את הדוֹר־יריבוֹ, שאינוֹ מבקש להכּיר אוֹתוֹ, אינוֹ יוֹדע אוֹתוֹ, וגם אינוֹ יוֹדע שיש לדעת אוֹתוֹ, וּלפיכך מצוּיים אצלנוּ חזיוֹנוֹת תמוּהים: דוֹר האבוֹת לא בּלבד שהוּא זוֹעף, אלא גם מתקנא בּבּנים ועינוֹ צרה בּזיוָם, בעזוּז עלוּמיהם ואפילוּ בּזרי־עינוּייהם; ומאידך – ה“לא ידע את יוֹסף” חל אצלנוּ גם… על מנשה ואפרים. והלא דוֹר שאינוֹ מכּיר את אביו אינוּ מכּיר גם את עצמוֹ. אינוֹ יוֹדע מה ירש וּבמה מרד.

בּנדוֹן זה אפשר לוֹמר: בּוֹשנוּ מכּל תנוּעה. תתבּוֹננוּ בּחיי עמים וּתנוּעוֹת. בּכמה סקרנוּת שׂכלית והשתוֹקקוּת נפשית מבקשים הדוֹרוֹת החדשים להתחקוֹת על עקבוֹתיהם של קוֹדמיהם ולחדוֹר לעוֹלמם הרוֹחני של “אבוֹת”, “מבשׂרים”, “צוֹפים”, “חלוּצים”, “ראשוֹנים”. בּמידה שההכּרה החברתית נעשׂית מוּרכּבת יוֹתר, נעשׂוֹת תוֹלדוֹת אידיאוֹת והזרמים החברתיים ענף־מחקר חשוּב; וחקר הדמוּיוֹת האישיוֹת העוֹלוֹת מתוֹך התסיסה הרוּחנית (בּין שהן דמוּיוֹת “מרכּזיוֹת” וּמיצגוֹת את הרבּים וֹבין שהן דמוּיוֹת “מלווֹת” וּפוֹרשוֹת לצדי דרכים) הוֹלך ותוֹפס מקוֹם ניכּר בּהשׂכּלתם של משׂכּילי הדוֹר. לא ארבּה למנוֹת דוּגמאוֹת. ראוּ נא מה עשׂתה התנוּעה הסוֹציאליסטית, בּאַרכיוֹנה וּבמאַספיה וּבעבוֹדוֹת חוֹקרים, להכּרת עבָרה וּלחקר הזרמים והכּיתוֹת והאישים אשר צפנוּ בּתוֹכם זרעוֹני־בשׂוֹרה של התפיסה החדשה. והספרוּת הרוּסית המעוּלה לא חדלה עשׂרוֹת בּשנים להפוֹך ולהפוֹך בּחקר תוֹלדוֹת האינטליגנציה והציבּוּריוּת הרוּסית (היהוּדי גרשנזוֹן לבדוֹ מה העמיק לעשׂוֹת להבהרת דמוּיוֹת נשכּחוֹת מבּין הדֶקבּריסטים והסלבוֹפילים); והשלטוֹן הסוֹביטי, זה שלכאוֹרה בּא לקעקע את כֹל העָבָר, זה שהרים יד על מוֹריו ורבּוֹתיו, זה שרוֹאה עצמוֹ לא רק בּר־פּלוּגתא, אלא גם אוֹיב בּנפש לתנוּעוֹת מתמוֹל ולמחַנכיו מתמוֹל, כּמה כּוֹחוֹת עצוּמים משקיע הוּא בּחקר התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת אשר על בּרכּיהן גדל ואוֹתן ירש וּבהן מרד.

התנוּעוֹת המַרדניוֹת שמניתי נתבּרכוּ בּחוּש היסטוֹרי. הן יוֹדעוֹת כּי לא צצוּ כּקצף על פּני מים. הן יוֹדעוֹת שהמרד שלהן איננוּ צמח בּן־בּלי־שוֹרש. אוֹתוֹ צמח שהיה למשל אצל העברים הקדמוֹנים: “גלגל לפני סוּפה” הן יוֹדעוֹת שיש להן היסטוֹריה ואף פּרה־היסטוֹריה, מכוֹרה ושרשים.

לא כּן חלקה של הציבּוּריוּת היהוּדית. היא חיה, מקצתה מרצוֹן וּמקצתה מאוֹנס, חיי־רוּח קיקיוֹניים, כּאילוּ חסרנוּ “ספר־יוֹחסין” רעיוֹני, כּאילוּ לא היתה לנוּ שוּם “שלשלת קבּלה” של נפתוּלי רוּח ושל קניני תרבּוּת.

אנוּ מטפּחים את השכחה. וכאילוּ גאים אנוּ על קוֹצר־הזכּרוֹן שבּוֹ חוֹנַנוּ. בּמטבּע־השכחה אנוּ משלמים לדוֹרוֹת שעל כּתפיהם עלינוּ, לאידיאוֹת ולחוָיוֹת שאִתן נאבקנוּ וּמתוֹך היאָבקוּתנוּ היינוּ למַה שהיינוּ. ואת עוֹמק מרידתנוּ אנוּ מוֹדדים לא בּכוֹח יצירתנוּ, לא בּכשרוֹננוּ לזרוֹת וּלנפּוֹת ולהפריד וּלהרכּיב, אלא בּכשרוֹננוּ לשכּוֹח. הסוֹציאל־פּסיכוֹלוֹג אשר יבוֹא ויחקוֹר את תנוּעוֹתינוּ הציבּוּריוֹת יהיה רשאי להוֹציא משפּט, שכּל מה שאנוּ רוֹאים עצמנוּ קיקיוֹניים יוֹתר, בּני־בּלי־שוֹרשים יוֹתר, הרינוּ מאמינים שאנחנוּ “משוּחררים” יוֹתר, נַעלים יוֹתר, נמרצים יוֹתר. כּאילוּ היה זה מוּשׂכּל קבוּע בּחלל עוֹלמנוּ שהשרשים הם הם המעכּבים את גידוּל צמרתנוּ אל על.

אין לראוֹת בּדברים האלה קטרוּג על ימינוּ דוקא אוֹ על דוֹרנוּ בּלבד אוֹ על חוּג מסוּים. המדוּבּר הוּא על מחלה שתקפה את האוֹרגַניזם הלאוּמי שלנוּ זה דוֹרוֹת אחדים, מעת התחילוּ אצלנוּ מדמים, כּי חוֹמוֹת הגיטוֹ מוֹט התמוֹטטוּ. פּרקנוּ מעלינוּ את עוֹל ה“אתה בּחרתנוּ” הגיטוֹאי, ותוֹך כּדי הרגשת שחרוּר ועליה בּסוּלם החברה האירוֹפּית, נפלנוּ לתוֹך בּירא עמיקתא של נחיתוּת, שאיננוּ יוֹדעים לצאת ממנה עד היוֹם הזה. לא רק ההשׂכּלה וההתבּוֹללוּת, אלא אף המהפּכנוּת היהוּדית ואפילוּ האידיאוֹלוֹגיוֹת הלאוּמיוֹת חדוּרוֹת הרגשת נחיתוּת. אין אנוּ יוֹדעים לרחוֹש כּבוֹד לעצמנוּ, למעשׂה־ידינוּ, לפרי־רוּחנוּ, לאבוֹתינוּ, לבנינוּ. נחיתוּת זוֹ היא הגוֹרמת לבריחה מעצמנוּ, התוֹפסת מקוֹם רב כּל כּך בּהיסטוֹריה הישׂראלית החדשה; וספרוּת ההשׂכּלה, שבּכוֹח עבריוּתה היתה קשוּרה בּטבּוּרה אל גזע האוּמה, היתה נמלטת מנחיתוּת־ההוֹוה אל הערצת ימי־קדוּמים. בּדרך־המלך הזאת הלכה גם הציוֹנוּת. וכן גם “חכמת ישׂראל”. נוֹח לה לטפּל בּגוילים עתיקים, בּגאוֹנים וּבפייטנים, בּ“תוֹר הזהב” של ספרד, ולא בּתוֹלדוֹת הקוּלטוּרה הישׂראלית והתסיסוֹת הציבּוּריוֹת בּדוֹרוֹת האחרוֹנים. ההשׂכּלה וערכיה וּמלחמוֹתיה, הציוֹנוּת (המוֹנה כּבר היסטוֹריה של מאה שנים!), תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, מפעלי ההתישבוּת היהוּדית בּארץ וּבארצוֹת הפּזוּרים, המלחמוֹת הפּנימיוֹת הגדוֹלוֹת בּאוּמה אשר מהן תוֹצאוֹת לעתידנוּ – אלה עוֹדם נמצאים מחוּץ לתחוּם המחקר, מחוּץ ל“חכמת ישׂראל” הרשמית. וּמצב זה לא שוֹנה בּהרבּה אפילוּ בּאוּניברסיטה העברית. עוֹדנוּ רחוֹקים, למשל, מקתדרה לתוֹלדוֹת הציוֹנוּת אוֹ לחקר תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אף על פּי שכּבר זכינוּ לכך שסוֹציוֹלוֹגיה ודימוֹגרפיה יהוּדית נמצאוּ כּשרוֹת להוֹראה.

גם בּחוּגי המשׂכּילִים העברים, נאמני הספרוּת העברית, לא ידעוּ מה זה לטפּל מתוֹך רגשי כּבוֹד וענין בּחקר דוֹר חוֹלף. לאחר מוֹתוֹ של יל"ג, המשוֹרר הגדוֹל והאבּיר הלוֹחם של ההשׂכּלה, נמצא לוֹ חסיד־מעריץ, יצחק יעקב וייסבּרג, שאסף והוֹציא שני כּרכים מאיגרוֹת המשוֹרר. עכשיו אנוּ חייבים תוֹדה מרוּבּה לוייסבּרג, שהציל מכּלָיה את העזבוֹן היקר הזה, שיש בּוֹ ענין רב מצד הלשוֹן והסגנוֹן והאישיוּת של כּוֹתבן, וחוֹמר מרוּבּה לתוֹלדוֹת הספרוּת וּלהכּרת התקוּפה. וייסבּרג עצמוֹ, סוֹפר מפוּרסם בּזמנוֹ, היה ודאי נשכּח מלב אילמלא קשר את שמוֹ בּמעשׂה רב זה. בּזמנוֹ עוֹרר הדבר קטרוּג ממש. ראוּ בּזה מעשׂה חסיד שוֹטה, המפליג בּערך כּל פּתקה של רבּוֹ. מילא “איגרוֹת שד”ל" הוּבן פּרסוּמן, כּי הן לא היוּ איגרוֹת בּמוּבן המקוּבּל, אלא משׂא־וּמתן של מחקר, אבל איגרוֹת ממש, המטפּלוֹת בּענינים שבּין סוֹפר לחברוֹ? וכן, כּשאייזיק הירש וויס, בּעל “דוֹר דוֹר ודוֹרשיו”, שהיה מפוּרסם כּגדוֹל החוֹקרים בּדוֹרוֹ, פּירסם בּהיוֹתוֹ בּן שמוֹנים חלק ראשוֹן מספר זכרוֹנוֹתיו, וּבוֹ תיאר את עוֹלם הרוּח שבּוֹ גדל, ואת דרכי החינוּך שהיוּ נהוּגים בּילדוּתוֹ, וסיפּר על חכמי דוֹרוֹ שהשפּיעוּ עליו, תמהוּ מעריציו: כּלוּם לכך, למעשׂיוֹת של מה־בּכך כּאלה, קיוינוּ מאת בּעל “דוֹר דוֹר ודוֹרשיו”? ואמנם, שני החלקים האחרוֹנים לא ראוּ אוֹר מעוֹלם, ולא ידוּע אם נשתמרוּ בּאיזה מקוֹם.

כּאוֹתוֹת לטוֹבה בּמעמקי ההכּרה של דוֹרנוּ יש לציין מפעלים בּוֹדדים, פּרי ההתנדבוּת וההתמכּרוּת המרוּבּה של יחידים: בּגוֹלה – האַרכיוֹן של ה“בּוּנד” (שמאַספוֹ ושוֹמרוֹ, פ. קוּרסקי, גָלה אתוֹ מגֶנף לבּרלין, וּמבּרלין לפריס, וּמשם?), ליקוּטי הפוֹלקלוֹר היהוּדי, מפעלי המכוֹן היהוּדי בּוילנה; וּבארץ – האוֹסף של שבַדרוֹן, הארכיוֹן הציוֹני, ההתחלה של ארכיוֹן־העבוֹדה, ואוֹסף העתוֹנים של ז. פֶּבזנר בּתל־אביב. מי שעמד על קוֹצר־הזכּרוֹן המחפּיר ועל חוֹסר היחס של האינטליגנציה הישׂראלית, בּכלל זה גם “הלאוּמית”, לנכסיה התרבּוּתיים, לאישיה, לשׂרידים שנתגלגלוּ לרשוּתה (דוּגמה אחת מהרבּה: המעשׂה שסיפּר שבדרוֹן בּספרייתוֹ של יוֹסף פּרל בּטרנוֹפּוֹל), רשאי אוּלי לראוֹת בּיחידים אלה, שהפקידוּ עצמם – מבּלי ש“נתבּקשוּ” ונתמנוּ – להיוֹת שוֹמרים על שׂרידים תרבּוּתיים מפּני הכּלָיה – אוֹתוֹת לזמנים חדשים, לשחרוּר עצמי מהתבּטלוּת וּנחיתוּת.

העלים הבּלים המציצים אלינוּ מתוֹך “אוֹסף העתוֹנוּת העברית” יש בּהם להביא בּלבּנוּ הרגשת־צניעוּת. לא מעט לעג נשפּך מעל דפּי הספרוּת “החדשה” – שכּבר נתישנה בּינתים – על הבּטלנוּת ששׂררה בּתקוּפה הראשוֹנה של העתוֹנוּת העברית, על דקדוּקי־העניוּת, על ההתנַצחוּת וההתקוֹטטוּיוֹת, שתפסוּ את עמוּדי העתוֹנים מאז. בּאיזה יחס של ביטוּל נתחנך כּל קוֹרא משׂכּיל לגבּי “הלבנוֹן” ו“החבצלת” השמרניים. והנה לאחר עשׂרוֹת שנים, כּשכּבר חדלנוּ להיוֹת “צד” בּמלחמוֹת ההן, אנוּ חוֹזרים וּמדפדפים בּתוֹך קמצי העלים הללוּ, ואנוּ מתחילים רוֹחשים להם רחשי תוֹדה עמוּקים. מתוֹך הענינים הקוּריוֹזיים, הפּעוּטים, העלוּבים, מתוֹך צוּרוֹת־הבּיטוּי הילדוּתיוֹת, מתוֹך המליצוֹת ושברי הפּסוּקים – ניבּטים אלינוּ פּני חלוּצים, חלוּצי המפעל הישוּבי העתיד לבוֹא, חלוצי החלוֹם המדיני, חלוּצי ההבראה הכּלכּלית, חלוּצי ההשתוֹקקוּת לקרקע, חלוּצי הלשוֹן והספרוּת. עלים דלים אלה, לכאוֹרה לא תוֹאר ולא הדר להם, לעוּמת מפעלי העתוֹנוּת והספרוּת שהקים דוֹר אחרוֹן, אוּלם חשיבוּתם לא תסוּלא בּפז. חשיבוּת של ראשוֹנים ושל סוֹללים, בּדוֹמה לחשיבוּתן של התחלוֹת ההתישבוּת הראשוֹנוֹת. מה רב המהלך מן החקלאוּת האוּמללה של פּתח־תקוה וּגדרה לפני חמישים שנה אל המשק החקלאי האינטנסיבי שבּעמקינוּ היוֹם, אבל שוּם אדם בּר־דעת לא יתנשׂא על הראשוֹנים. אדרבּא, כּל חלוּץ –ממשיך ירגיש, גם אם לא ידע, מה היוּ הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּאלה אשר אחזוּ באֵת וּבמַחרשה ועלוּ על החוֹלוֹת ושקעוּ בּבּיצוֹת הללוּ, אלא מתוֹך הרגשה סתוּמה, כּי מכּאן יתחדשוּ חיי האוּמה, וּמכּאן תצמח מוֹלדת. זכוּת היא שאין דוֹמה לה, וכוֹחוֹת־נפש ענקיים גלוּמים בּמי שחצב מתוֹך עצמוֹ זכוּת זוֹ. ראשוֹנוּת מעין זוֹ נשקפת לנוּ גם מעל עמוּדי העתוֹנים הישנים.

וראשוֹנוּת זוֹ, – כּשמנַערים מעליה את אבק השכחה והדעוֹת הקדוּמוֹת – מספּרת לנוּ כּי בּיוֹדעים אוֹ בּלי יוֹדעים הרינוּ: המשך. כּי ישנן נימים חבוּיוֹת המתוּחוֹת מדוֹר לדוֹר, וּמבּימה לבימה, אשר גם הניגוּדים הגדוֹלים, ניגוּדי אבוֹת וּבנים, ניגוּדי תקוּפוֹת וּמַעמדוֹת סוֹציאליים, אינם עשׂוּיים לנתק אוֹתן. חוּטים אלה יוֹסיפוּ לחיוֹת, כּשהם ארוּגים בּמסכת חיינוּ המתחדשים.

כּשאתה קוֹרא בּגליוֹנוֹת “הלבנוֹן” הראשוֹן משנת תרכ”ג (1863) על רכישת אוֹתוֹ כּרם בּמוֹצא שהשנה מלאוּ לוֹ שבעים וחמש שנים, ועל התנַפּלוּיוֹתיו של שיך אבּוּ־גוֹש, ועל הרפּתקאוֹתיהם של שני היהוּדים הראשוֹנים שהסתבּכוּ בּקניוֹת קרקע, ללא חוֹק וּמשפּט, אי אפשר שלא תראה עין בּעין, כּי לפניך זרעים ראשוֹנים של המעשׂים הנוֹבטים בּימינוּ.

וּכשאתה קוֹרא בּ“הלבנוֹן” של שנת 1867 קוֹרספּוֹנדנציה מירוּשלים, וּבה מסוּפּר על תלָאוֹתיהם של העניים ועל לחצם של תקיפי העדה בּסַטירה חריפה בּסגנוֹן הזמן ההוּא, אי אפשר שלא תרגיש בּמלחמה זוֹ וּבשנינה זוֹ את רוּח הזמן הזה.

הנה למשל: “והרב החכם בּאשה מו”ה1 דוד חזן הי“ו2 הוּא חכם וּמבין מדעתוֹ את חפץ הממשלה, וע”כּ התיעץ על אוֹפן אשר המס הזה (לצרכי צבא – המעתיק) ירגישוּ העניים בּיוֹתר למען יזעקוּ אל ה' בּחזקה; כּי הוּא לא העריך את המס לאיש איש כּפי ערכּוֹ וּרכוּשוֹ ורק העלה את המס הזה על מכס הבּשׂר אשר ינתן מכּבר. והבּשׂר אשר נמכּר ליהוּדים הוּא עתה כּפלים מבּשׂר הנמכּר לישמעֵאלים, וּמיוֹקר הבּשׂר אשר עתה, יאמרוּ העניים מי יתן ונשאר עוֹד בשׂר על עצמוֹתינוּ – – ואוּלם בּאמת הרב החכם בּאשה בּתתוֹ את המס על הבּשׂר לא היתה כּוָנתוֹ חלילה להצר לישׂראל, רק יוֹדע שהבּרכה אינה מצוּיה רק בּדבר הסמוּי מן העין, וּמס הנגבּה מן הבּשׂר הוּא סמוּי מן העין – – יתן ה' וישיב לנוּ בּמהרה שוֹפטינוּ כּבראשוֹנה ויוֹעצינוּ כּבתחילה, כּעתירת המצטער בּצרתן של ישׂראל וּבשׂמחתן שׂמח".

האם לא נשתמרה בּשוּרוֹת אלה של בּן־ירוּשלים לוֹחם ושנוּן רענַנוּתן מלפני כּשבעים שנה, והאם אין לראוֹת את הקו המתוּח בּין המסוּפּר כּאן לבין מעשׂה התקיפים וּלבין רוּח הנפתלים עם התקיפים כּיוֹם?

וּבאוֹתם הימים יוֹשב בּיפוֹ העיר היהוּדי הנלהב המריץ איגרת ל“הלבנוֹן” וחוֹתם הק'3 מאיר האמבּוּרגר, שוּ“ב בעה”ק4 יפוֹ". ואדם זה, עיניו רוֹאוֹת “שיוֹם יוֹם כּבוֹד ארצנוּ יגדל ותתנער מאבלוּתה ועפר שממוּתה” והרי הוּא קוֹרא מתוֹך התפּעלוּת:

“יבוֹאוּ נא אלה שראוּ את יפוֹ העיר לפני שנה, אם יכּירוּה היוֹם אשר חידשה פּניה, רחוֹבוֹתיה נתרחבוּ ונתישרוּ, וּמפּה דרך מצרימה יסוֹלוּ דרך ויאמרוּ לעשׂוֹת גם מסילת־בּרזל”.

וגם עלייתם של בּני אמריקה, בּני כּיתה נוֹצרית־משיחית, זוֹ שיסדה את המוֹשבה הראשוֹנה בּיפוֹ (הידוּעה עכשיו בּשם “המוֹשבה האמריקנית”) ושכלה את רוֹב בּניה, מעוֹררת בּוֹ רגשים מהוּלים שׂמחה למראה בּניית הארץ, תקוה (כּמוֹ שקיווּ עוֹד רבּים אתוֹ) שעליה זוֹ תשמש מוֹפת ליהוּדים וקנאה:

“והבּאים מאמעריקא ליסד קאָלאָניען, המה יכלילוּ פּאר ארצנוּ. וּמה נחמד לראוֹת את השׂדוֹת והגנוֹת שזרעוּ והצמיחוּ ועשׂוּ פּרי, אך זאת נגע עד לבּי שעד היוֹם לא נוֹספוּ על בּני אמעריקא אלה איזה מאחינוּ לעבוֹד אִתם יחד את הארץ”.

ואם תבקשוּ להתחקוֹת על ההתחלוֹת הראשוֹנוֹת של הדיבּוּר העברי, תפגשוּ משהוּ על עמוּדי אוֹתם העתוֹנים. שנים רבּוֹת לפני היוֹת “בּית העם” בּירוּשלים על נאוּמיו והספּדיו, כּבר סוּפּר בּ“הלבנוֹן” על אזכּרה שנערכה בּירוּשלים, 3 בּמַרס 1867, לחוֹקר ש. מוּנק על ידי הדירקטוֹר של בּית החוֹלים רוֹטשילד, וּבאזכּרה זוֹ “האדוֹן יצחק פּראגר הי”ו הבּיע אִמרי חן ונוֹעם בּשׂפה העברית לפני הנאספים".

מה אנוּ יוֹדעים על כּל אוֹתן ההברקוֹת הרעיוֹניוֹת וההתחלוֹת שנתרקמוּ בּסימטוֹת ירוּשלים הישנה בּין צעירי הישיבוֹת, בּין ה“אוֹחזים בּעט סוֹפר”, בּין כּל מיני גיבּוֹרים אלמוֹנים שהעיזוּ וניסוּ ונתנפּצוּ אל חוֹמוֹת המציאוּת?

מה אנוּ יוֹדעים על כּל אלה בּני צפת וּטבריה אשר חלמוּ על חקלאוּת ועל יציאה למרחב, והיוּ מַמטירים מכתבים על מוֹנטפיוֹרי, וּמגינים על עצמם מפּני האוֹמרים שאין בּני הישוּב רוֹצים בּחיי עבוֹדה, וּמיסדים חברוֹת ואגוּדוֹת לשם התישבוּת?

מה אנוּ יוֹדעים על ר' עקיבא יוֹסף שלֶזינגר5, מיוֹצאי אוּנגרן, קנַאי שבּקנאים, בּעל הספרים “לב עברי” ו“נער עברי”, שהיוּ בּשעתם מטרה לחיצי המשׂכּילים, והוּא, משהגיע לירוּשלים, התמכּר לחיבּוּר תכניוֹת מדיניוֹת – עד כּדי יצירת צבא יהוּדי – והיה מבקש פּתרוֹנוֹת רדיקליים לכמה שאלוֹת כּלכּליוֹת ואַדמיניסטרטיביוֹת הקשוּרוֹת בּעצמאוּת מדינית, וזכה לכך שהוּחרם על ידי בּית־דין צדק של ירוּשלים, וּבין המחרימים – בּן ארצוֹ, ר' חיים יוֹסף זוֹננפלד, מצעירי בּית־הדין בּאוֹתם הימים.

מה אנוּ יוֹדעים על שד“ר6 ירוּשלמי, ר' חיים צבי שניאוּרסוֹן, יהוּדי יפה־קוֹמה וּבעל נימוּסין, וּבעל הסבּרה יפה, “אשר לפני מלכים יתיצב”, והוּא לימד לשוֹנוֹ לדבּר אנגלית, והיה הוֹלך לארצוֹת אירוֹפּה ואמריקה ולקצוֹת אסיה ואוֹסטרליה וּמבשׂר את גאוּלת ישׂראל, וּמפרסם מכתבים וחוֹברוֹת בּאנגלית על ידיעת הארץ ועל מצב ישׂראל בּארצוֹת שוֹנוֹת, מתוֹך השקפה פּוֹליטית רחבה – אפשר לוֹמר: רדיקלית בּרוּח שנוֹת הששים למאה הי”ט, בּמגמה בּרוּרה של התישבוּת קרקעית ו“ציוֹנית־מדינית”, בּלשוֹננוּ היוֹם, וּמתוֹך אמוּנה נלהבת כּי קרוֹב היוֹם. שד“ר זה היה מַרצה ודוֹרש גם בּפני אוֹדיטוֹריוֹת נוֹצריוֹת, והיה רוֹכש לוֹ בּכל מקוֹם מעריצים וֹמכבדים (שהיוּ מעידים עליו, כּי איננוּ מבקש שׂכר אלא חוֹנן ונוֹתן) והגיע גם עד גראנט, נשׂיא ארצוֹת־הבּרית, והרצה לפניו בּעל־פּה וגם בּכתב על מצבם של יהוּדי רוֹמניה, ועל גאוּלת ישׂראל, ועל הצוֹרך למַנוֹת קוֹנסוּלים שיהיוּ למגן לישׂראל. ועם זה היה מריץ מכתבים ל”ג’וּאיש כּרוניקל"7 וּמתנה את תלאוֹת הישוּב וּמעוֹרר בּלי הרף למה שקוֹראים בּימינוּ “פּרוֹדוּקטיביזציה” של הישוּב והעמדת האנשים על הקרקע.

אף על פּי שכּבר נכתבוּ כּמה חיבּוּרים לתוֹלדוֹת הציוֹנוּת, וּבהם גם חשוּבים למדי, לא נוּכל להתבּרך בּלבּנוּ שאנוּ יוֹדעים את תוֹלדוֹת תנוּעת השחרוּר הישׂראלית, שעמדנוּ על סוֹד התגלוֹתה והתהווּתה. עדיין לא נתגלוּ כּמה וכמה חוּליוֹת, עדיין הרבּה פּרשוֹת סתוּמוֹת, כּמה דמוּיוֹת חשוּבוֹת לוּטוֹת בּערפל, וכמה קשרים רוּחניים וּמעשׂיים בּין איש לאיש וּבין דוֹר לדוֹר לא נתחוורוּ לנוּ. רק כּשילוּקטוּ אחד אחד כּל הניצוֹצוֹת הפּזוּרים בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, שבּישׂרוּ – בּגישוּשי־רעיוֹן, בּהברקוֹת גאוֹניוֹת וּבטעוּיוֹת אכזריוֹת – את החזוֹן והמעשׂה העתידים לבוֹא, רק אז נוּכל לחדוֹר להבנת ראשית תוֹלדוֹת המהפּכה העברית.

כּונת הדברים כּאן אינה אלא להדגיש את קרבת הרוּח וּמשׂא הנפש בּין דוֹרוֹת שוֹנים, בּני עוֹלמוֹת רחוֹקים וּמנוּגדים, וּמאוּחדים בּנקוּדת־בּעֵרה אחת. דוֹרוֹת מַגשימי המהפּכה וּמחדשי חיי ישׂראל לא יהיוּ כּפוּיי־טוֹבה לקוֹדמיהם וּמבשׂריהם.

־־־־־

העתוֹן הראשוֹן אשר יש לראוֹתוֹ בּמידת־מה כּפּרוֹטוֹטיפּוּס של עתוֹנוּת העבוֹדה בּארץ הוּא: “יהוּדה וירוּשלים” שנוֹסד ונערך על ידי יוֹאל משה סלוֹמוֹן.

יהוּדי ירוּשלמי, תוּרכּי, לבוּש קפטן, וּשׂפתוֹ אידיש לַמדנית מתוּבּלת בּדברי תוֹרה, בּכל מנהגיו והליכוֹתיו טיפּוּס ירוּשלמי מן הישוּב הישן – היה איש רב־פּעלים זה, אשר פּעמה בּוֹ רוּח חלוֹצית, ואשר האציל מרוּחוֹ גם על הבּימה אשר יסד.

גם אביו של יוֹאל משה, ר' מרדכי סלוֹמוֹן, וּזקנוֹ ר' זלמן צוֹרף היוּ מחוֹלמי ההתישבוּת הקרקעית וּמן הראשוֹנים שבּיקשוּ לנטוֹע מלאכה ויגיע־כּפים בתוֹך הישוּב. והוּא עצמוֹ היה ממיסדי השכוּנוֹת הראשוֹנוֹת בּירוּשלים, מחוּץ לחוֹמה – “נחלת שבעה” ועוֹד – והעיקר מקבוּצת מיסדי הישוּב החקלאי שטיפּלוּ כּמה זמן בּיסוּד מוֹשבה על יד יריחוֹ, על אדמת הג’יפטליק8, עד אשר נתיאשוּ ממנה ונאחזוּ סוֹף סוֹף בּאדמה שקראוּ לה “פּתח־תקוה”.

עתוֹן קטן זה, אשר לא האריך ימים, נתיסד בּכוָנה בּרוּרה: לפלס דרך ליצירת ישוּב עברי חקלאי. העתוֹן היה מלא תכניוֹת מתכניוֹת שוֹנוֹת: הבאת מים לירוּשלים, פּתיחת “פאבּריקין” 9 והעיקר הטפה להתישבוּת חקלאית, והעוֹרך עצמוֹ לא רצה להסתפּק בּהטפה בּלבד. אך קיבּל את האפשרוּת להיאָחז בּאדמת פּתח־תקוה, קם ועזב את עריכת עתוֹנוֹ, וּבמכתבוֹ לידידוֹ רשם את הדברים, אשר את הֵדם נשמע אחר כּך אצל רבּים, אשר אוֹתה הרגשה היתה להם לנחלה: “ימתקוּ לי רגבי האדמה אשר אשׂדד מאלפי דברים וּנאוּמים רבּים”. דומה שבּזה נסתיימה הקריֶרה הספרוּתית שלוֹ.

העליה “הראשוֹנה”, עליית בּיל“וּ וראשוֹן־לציוֹן ויסוּד־המעלה וזכרוֹן יעקב – לא יצרה את הבּיטוּי העתוֹנאי שלה. אנשי הכּתב העיקריים שלה לא כּתבוּ עברית, אלא רוּסית. התעוּדה הספרוּתית הכי־חשוּבה של עליית בּיל”וּ – רשימוֹת חיסין – נכתבוּ רוּסית והיוּ נדפּסוֹת בּ“ווֹסחוֹד” האנטיציוֹני. סבוּרני כּי הספרוּת הארץ־ישׂראלית וחינוּך הנוֹער הציוֹני הפסידוּ הרבּה על ידי כּך, שדברי חיסין הנאמנים והחינניים לא היו להם מַהלכים אלא בחוג האינטליגנציה הקוראת רוסית, ונשארוּ רוּבּם טמוּנים עד היוֹם בּירחוֹנים ישנים. זכוּרה לטוֹב ועדת התרבּוּת של הסתדרוּת העוֹבדים שהצילה משכחה את יוֹמנוֹ מימי בּיל"וּ והגישה אוֹתוֹ לקוֹרא העברי.

בּימי העליה הראשוֹנה נוֹצר בּארץ “הצבי” של בּן־יהוּדה, הראשוֹן שבּיקש ליצוֹר בּארץ עתוֹנוּת בּמוּבנה המקוּבּל. העתוֹנוּת הפּריסאית שימשה לוֹ לקו. בּעתוֹניו של בּן־יהוּדה (“הצבי”, “ההשקפה”, “האור”) היה הרבּה מן החידוּש, חידוּשי־מלים וגם חידוּשי תוֹכן. זכוּרה עוֹד התלהבוּתוֹ של אַחד־העם למאמר על “הזבל” שמצא בּ“הצבי”, ושהרגיש בּוֹ את ריח האדמה, אוּלם חַדשנוּתוֹ וחלוּציוּתוֹ של בּן־יהוּדה היוּ לוֹ תחוּמים צרים למדי. הוּא נלחם על הדיבּוּר העברי, הוּא נכנס בּריב עם שליטי הישוּב הישן, ותוֹך כּדי מלחמתוֹ זוֹ עבר מהסתגלוּת וּמוַתרנוּת בעניני דת וּמסוֹרת למלחמתיוּת משׂכּילית, אוּלם בּהיאבקוּת הקשה של האִכּר־המתישב ושל הפּוֹעל העברי נגד האפּוֹטרוֹפּסוּת והעריצוּת של הפּקידוּת הבּרוֹנית, התיצב בּן־יהוּדה על צד התקיפים. בּן־יהוּדה ראה סכּנה לישוּב בּטיפּוּס האִכַּר המשׂכּיל והעוֹמד על דעתוֹ והמַמרה את פּי הפּקידוּת. הוּא האמין כּי אין תקוה לישוּב חקלאי אלא אם כּן יהיוּ אכּרים “פּשוּטים”, צייתנים, העוֹשׂים את רצוֹנה של הפּקידוּת ואינם בּאים עליה בּטרוּניה וּבביקוֹרת. תפיסה מעין זוֹ קבעה את עמדתוֹ גם לפּוֹעלים “החדשים”. עתוֹנוּתוֹ של בּן־יהוּדה, שלא תמכה בּאכּרי המוֹשבוֹת בּימי מלחמתם בּפּקידוּת, עמדה לימינם בּשעה שהפּוֹעלים “החדשים” הכריזוּ מלחמה על העבוֹדה הזרה, על האוּגנדיזם ועל הרוּח השׂוֹררת בּמוֹשבוֹת. העליה השניה לא ראתה ולא יכלה לראוֹת בּעתוֹנוּתוֹ של בּן־יהוּדה וּמשפּחתוֹ, בּכל סגנוֹנה והלַך־רוּחה, את הבּיטוּי לשאיפוֹתיה, לחוָיוֹתיה וּלמלחמוֹתיה.

כּמה מן היסוֹדוֹת, שבּאוּ לידי גילוּי שלם בּספרוּת העבוֹדה, הוּבלטוּ לראשוֹנה בּרוֹב כּנוּת וחן על ידי זאב יעבּץ. קבציו של יעבּץ, הערוּכים בּטוּב טעם וּבלשוֹן עברית מדוּקדקת, היוּ בּעצם נסיוֹן ראשוֹן ליצוֹר בּימה ארץ־ישׂראלית ספרוּתית ממש, רווּית טל־הארץ, מעֵין מה שבּיקש לאחר שנים שׂ. בּן־ציוֹן בּיסדוֹ את “העוֹמר”,

זאב יעבּץ נמנה עם מיסדי “המזרחי”, אף על פּי שמפלגת “המזרחי” נחלה מעט מאד מהלָך־רוּחוֹ, מסגנוֹנוֹ וּמיחסיו לשאלוֹת הישוּביוֹת והכּלכּליוֹת. הוּא היה אוֹרתוֹדוֹכּס גמוּר ואדוּק, שהכּה שרשים עמוּקים בּספרוּת העברית החדשה. מזיגה מיוּחדת בּמינה: שלם ותמים בּעוֹלמוֹ הרוּחני כּבן־דוֹרוֹ של רש“י ואוֹהב “יפיפוּתוֹ של יפת” וּמבקש להכניסה בּאהלי־שם, היסטוֹריוֹן וּבעל־אגדה, בּלשן וּפייטן, כּפוּף בּכּל למסוֹרת ודוֹחה את כּל העקמוּמיוּת והאוריריוּת שבּחיי ישׂראל, חוֹקר וסוֹפר לילדים, שמרן וּמחַדש כּאחד, מחבּב את כּל המקוּדש וּמבקש לחדש את חיי ישׂראל על יסוֹד של נקיוֹן, טוּב־טעם, אהבת הטבע והעבוֹדה וסדרי־חיים מתוּקנים. ואדם תמים וּמתוּן וזהיר זה נתקל בּארץ־ישׂראל בּרקבוֹן של הפּקידוּת הבּרוֹנית ושל העבוֹדה הזרה, ויצא בּכלי־זינוֹ עליהם. מנַיִן היוּ ליהוּדי תמים ויוֹשב־אוֹהל זה מוּשׂגים כּל כּך בּריאים בּעניני משק והתישבוּת ועבוֹדה, כּמוֹ שהם נתגלוּ בּמאמריו מאוֹתה תקוּפה? בּקבציו בּשנוֹת תרנ”א–תרנ"ב, הוּצגה כּבר שאלת העבוֹדה העברית (על ידי העוֹרך ועל ידי משתתפיו, בּתוֹכם מ. דיזנגוֹף) בּשיעוּר קוֹמה והתנהלה מלחמה על כּבוֹד האדם המתישב בּפני האפּוֹטרוֹפּסוּת הפּקידוּתית.

הנסיוֹן העתוֹנאי הראשוֹן, הקרוֹב קרבה עמוֹקה לעתוֹנוּת־העבוֹדה כּפי שנתגלה אחר כּך, היה נסיוֹנוֹ של יהוֹשע בּרזלי. עוֹד בּטרם היתה לוֹ בּימה לעצמוֹ, מיוּחדת בּמינה, היה הוּא בּמאמריו לעתוֹני חוּץ־לארץ, בּמכתביו לעסקנים, בּתכניוֹתיו, בּסקירוֹתיו וגם בּרשימוֹת הבּלטריסטיוֹת – ניצנים ראשוֹנים של ספרוּת יפה ארץ־ישׂראלית – מביא לידי בּיטוּי את החדש המתרקם בּארץ, את קוֹרטוֹב־האידיליה של הכּרם הצעיר, את שׂמחתוֹ וחרדתוֹ של האכּר, את אנקת הפּוֹעל, כּכל מה שתפסה נשמתוֹ הרוֹמנטית.

וּבימים קשים לישוּב, לאחר הכּשלוֹן הגדוֹל שהנחילה הספסרוּת לגל הראשוֹן של עליה עממית (תרנ"א), בּימי יציאָה וגירוּשים והידלדלוּת היש־המעט שבּישוּב החדש, התחיל בּרזילי מוֹציא את “מכתבי בּית הלוי”, עלוֹנים אינפוֹרמַטיביים, שמוֹנה עמוּדים העלוֹן, שהיוּ נשלחים לחוּץ־לארץ לחברי “בּני משה”. זה היה נסיוֹן ראשוֹן ליצוֹר קשר אמיץ בּין אנשי המפעל בּארץ וּבין נאמני הרעיוֹן בּגוֹלה. בּבּימה הקטנה והחשאית הזאת לא היוּ דברי ספרוּת, לא היתה שוּם מַאמריסטיקה. כּוּלה היתה – כרוֹניקה בּאוֹתיוֹת זעירוֹת, פֶּטיט: ידיעוֹת על יציאה מן הארץ, על חבלי עוֹלים המתגנבים לארץ, על גירושים, על מצב הפּוֹעלים, על התמַעטוּת העבוֹדה העברית, על הקדחת, על מצב המוֹשבוֹת, מספּרים. שוּם תעמוּלה ושוּם קישוּט המצב. ידיעוֹת כּהוָיתן, מרוֹת בּרוּבּן. וגם עכשיו, לאחר ארבּעים שנה, אתה מאזין בּשוּרוֹת־כרוֹניקה אלוּ את רטט נשמתוֹ של אוֹתוֹ אדם, אשר בּער כּל ימיו בּאש־הגאוּלה, עד אשר נשׂרפה נפשוֹ בּלהבה.

יהוֹשע בּרזילי עלה לארץ בּימי היוָסד “אגוּדת הפּוֹעלים" הראשוֹנה, והוּא היה להם לידיד־נפש. וכן היה, לאחר דוֹר, לבני העליה השניה. הבדלי גיל והבדלי סגנוֹן לא קבעוּ את יחסוֹ. בּשעה שבּני גילוֹ וּבני דוֹרוֹ נקרשה ספינתם בּקרח הבּעל־בּתיוּת, נמשך הוּא בּכל נימי נפשוֹ אחרי כּל מה שראה בּוֹ את יקוֹד החלוּציוּת. הרבה קוים נפשיים נמשכים בין אדם זה, משוררה של חיבת־ציון, אשר נפשוֹ חוֹלת־אהבה ממש לארץ־ישׂראל, איש האוּטוֹפּיה הציוֹנית שהיה לאַפּוֹסטוֹל של “בּני משה” הפּיכּחים והמתוּנים, וּבין תנוּעת הפּוֹעלים. הדמיוֹן המפליא בּין ה“מכתבים” אשר הוֹציא לבין מכתבי בּני העליה השניה בּעתוֹנוּתם – מגבּיר בּנוּ את הכּרת אחדוּתוֹ של האוֹפי החלוּצי בּכל דוֹר ודוֹר.

אייר תרצ"ה.



  1. מוֹרנוּ ורבּנוּ הרב.  ↩

  2. השם ישמרהוּ ויצילהוּ.  ↩

  3. הקטן.  ↩

  4. בּעיר הקדוֹשה.  ↩

  5. [תקצ“ח־תרפ”ב. עלה לארץ בּשנת תר"ל]  ↩

  6. שליח דרבּנן  ↩

  7. שם עתוֹן יהוּדי־אנגלי בּלוֹנדוֹן  ↩

  8. קרקעוֹת הממשלה.  ↩

  9. בּתי חרוֹשת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות