שוב רוּשש עוֹלמנוּ. שוּב הוּתז אחד הראשים היפים שבּדוֹר, אחד מבּעלי שיעוּר־קוֹמה המעטים. נסתלק אחד השׂרידים היחידים. אחד האחרוֹנים מדוֹר־ראשוֹנים, דוֹר מחוֹללי התנוּעה הציוֹנית.
וּבדוֹר מפוֹאר זה היה שמריהוּ לוין מן הדמוּיוֹת המפוֹארוֹת. ראש עברי יפה, קוים חדים, כּל ניד־פּניו יבּיע אוֹמר. דק בּהתרשמוּתוֹ, מהיר בּתפיסתוֹ, שנוּן בּהבּעתוֹ, בּרוּך־הוּמוֹר ורב־חן. אמן שבּעל־פּה.
ובין בּני גילוֹ, אחרוֹני־הראשוֹנים, אחד היחידים אשר ליחוֹ לא נס וטעמוֹ לא פּג עד שעתוֹ האחרוֹנה. שנוֹת רעה ותחלוּאים ויסוּרים לא יִבּשוּ את רענַנוּתוֹ הנפשית, לא צימצמוּ את רוֹחב דעתוֹ, לא נטעוּ בּוֹ רחשי־קנאה לדוֹר בּא, לא גזלוּ ממנוּ את שאר־רוּחוֹ, את חנוֹ את ראִייתוֹ החדה, את תגוּבתוֹ הערה.
רק לפני ימים אחדים שמענוּהוּ מדבּר בּקהל על בּיאליק, לא דברי קינה והספּד, אלא דברי אהבה, מדרש אהבה. רק לפני ימים אחדים ישב אתנוּ ושפך לבּוֹ על מצב הענינים, והיה מלא חרדה גדוֹלה לבּאוֹת, וּביקש להתגבּר על מכאוֹביו ולצאת שוּב למערכה, החליט לנסוֹע ללוֹנדוֹן, להשתתף בּקוֹנגרס הציוֹני, בּמוֹעצת האוּניברסיטה, והנה – איננוּ.
לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה אבד כּלי־חמדה, איש חזוֹן ואיש־אמוּנים. לתרבּוּת העברית אבד אחד העושׂים והמעַשׂים הגדוֹלים אשר התהלך עם בּיאליק, והיחידי בּין מנהיגי הדוֹר אשר היה לבּיאליק משען־אמת. לתנוּעת־העבוֹדה בּציוֹנוּת אבד ידיד־נפש, אוֹהב ואהוּב. מעֵת עלייתוֹ הראשוֹנה אל הארץ, בּגשתוֹ להקמת בּנין התכניוֹן בּחיפה – מעשׂה רב וכבּיר לעבוֹדה העברית בּשעתוֹ – ועד מכתבוֹ לפני ימים אחדים ל“דבר” ליוֹם העשׂוֹר נתרקמוּ בּינוֹ לבין תנוּעת העבוֹדה ואישיה יחסי כּבוֹד וידידוּת־אמת, אשר הלכוּ והעמיקוּ. הוּא שמר אמוּנים לתנוּעת העבוֹדה בּימי טוֹבה, ועוֹד יוֹתר בּימי רעה. הוּא גשר גשרים על פּני דוֹרוֹת בּציוֹנוּת, והוּא שׂמח שׂמחה תמה לכל הישׂג חדש של תנוּעתנוּ, לכל התגלוּת חדשה שנגלוּ לוֹ אנשינוּ. לבּוֹ החכם והתמים לא ידע מרירוּת וקנאה. ואנחנוּ, ידידיו הצעירים ממנוֹ, אהבנוּהוּ. אהבה שאינה תלוּיה בּדבר. אהבנוּ את חנוֹ, את קסמוֹ, את טהרוֹ. שאַבנוּ מלוֹא־חָפנַיִם ממַעינוֹתיו. שׂמחנוּ לניצוֹצוֹת־רוּחוֹ. שׂמחנוּ לראוֹת בּינינוּ את תפארת דוֹר חוֹלף, והנה חלף ואיננוּ.
סיון תרצ"ה.
אוֹרַח חייו 🔗
שמריהוּ לוין, איש הרוּח, איש החזוֹן, סוֹפר בּעל טעם וּמַטיף בּחסד עליוֹן, תלמיד חכם ושוֹחר חכמה, היה גם איש רב־פּעלים. אחד העוֹשׂים הגדוֹלים בּציוֹנוּת וּבתרבּוּת העברית.
הוּא היה אחד המאוּשרים אשר זכה למצוֹא את עצמוֹ ואת דרכּוֹ בּראשית עלוּמיו. הקדיש עצמוֹ להיוֹת משרת ונוֹשׂא־כּלים וּמטיף ולוֹחם וּמעַשׂה למען חזוֹן הגאולה.
זאת היתה אהבתוֹ הגדוֹלה, אהבת־נעוּרים ואהבת־זקוּנים.
והוּא זכה גם לראוֹת את הזיוֹת ילדוּתוֹ קוֹרמוֹת עוֹר וּבשׂר, הוּא זכה לראוֹת את צמיחת התנוּעה מזרעוֹניה הראשוֹנים וּמנבטיה החיורים לאילן רב־שרשים ורב־פּארוֹת אשר שוּם סערה לא תעקרהוּ.
נוֹלד בּ־1867. מסויִסלוֹביץ, עיירה קטנה בּפלך מינסק, סמוּך לסלוּצק וּלבּוֹבּרוּיסק, יצא אל העוֹלם הגדוֹל. ינק מן החדר והישיבה, ספג את אוירם לכל ימי חייו, וּבמוּקדם פּנה אל בּית־הספר הריאלי הממשלתי, ודרך גלגוּלים וּנדוּדים – אל אוּניברסיטאוֹת בּרלין וקניגסבּרג. אוּלם הגרעין של סוִסלוֹביץ היה חזק מאד. לוּז־של־שדרה שאינוֹ נימוֹח ואינוֹ מתמסמס. העלם “שמריהוּ בּן־חיים” שאב מן התרבּוּת האירוֹפּית מלוֹא חפנַיִם, הוּא פּתח את לבּוֹ לקראת העוֹלם הגדוֹל, אך קסמיו הרבּים של עוֹלם־חוּץ לא הוֹציאוּ אוֹתוֹ מעוֹלמוֹ שלוֹ, לא ניתקוּ את שפע הנימים הדקוֹת אשר בּעזרתן ינק מעוֹלמוֹ שלוֹ, עוֹלם התחוּשה והחכמה היהוּדית, עוֹלם המדרש והאגדה. מכמַני־התרבּוּת האירוֹפּית רק עזרוּ לו ֹ למצוֹא את עצמוֹ, להכּיר בּמַהוּתוֹ, לינוֹק משרשיו שלוֹ, בּהם הצטייד לדרך הארוּכּה אשר לפניו.
וּמעת נתגלָה בּין ראשוֹני הצעירים הלאוּמיים שבבּוֹבּרוּיסק וּבמינסק, ואחר כּך בּבּרלין, בּאוֹתה קבוּצת סטוּדנטים מפוֹארת אשר ידעה לראשוֹנה כּמה לבטים נפשיים ורעיוֹניים בּדרכּה אל הציוֹנוּת, ואשר התיצבה לשירוּת הציוֹנוּת בּטרם היוֹת תנוּעה ציוֹנית (ליאוֹ מוֹצקין, נחמן סירקין, אביגדוֹר יעקוֹבּסוֹן, ויִבּדלוּ לחיים: יוֹסף לוּריא, היינריך לוה, חיים וייצמן), היה שמריהוּ לוין מן הדמוּיוֹת הבּוֹלטוֹת בּיוֹתר, המקוֹריוֹת, המבוֹרכוֹת, אשר בּהעמידן את עצמן בּלב שלם לרשוּת הכּלל ולרשוּת התנוּעה, אינן מטשטשוֹת טשטוּש כּל־שהוּא את פּרצוּפן העצמי, המיוּחד, אלא מבליטוֹת אוֹתוֹ בּכל חנוֹ וּקסמיו.
העלם השחוּם והצנוּע, קל־התנוּעה וּשנוּן־הלשוֹן, אוֹהב מַהתלוֹת ושׂיחת־רעים, מצא לוֹ בּחוּמי התנוּעה המתהוָה את תפקידוֹ המיוּחד, את שבילוֹ המיוּחד. הד"ר לפילוֹסוֹפיה הצעיר מן האוּניברסיטה הגרמנית, אשר העריץ את היצירה הספרוּתית והמדעית ואשר בּיקש לכאוֹרה לעצמוֹ בּזה את “העוֹלם הבּא” הרוּחני שלוֹ, גילה לעצמוֹ את שרשוֹ שלוֹ ואת שליחוּתוֹ שלוֹ: היוֹת מַגיד בישׂראל! בּפירוּש: מגיד, לא מַרצה ולא נוֹאם, אלא מגיד, נצר מגזע המגידים היהוּדים, בּן־בּנם של בּעלי האגדה. נשמתוֹ חוּצבה מהיכל המדרש והמשל. הוּא לא היה, בּכל אהבתוֹ לדבר וּבכל התעסקוּתוֹ בּכך, איש המקצוֹע, חוֹקר המדרש, אלא ממשיך הדרשנוּת, ממשיך היצירה הדרשנית. שלא לטעוֹת, לא היה בּוֹ כּלוּם מן הדרשנוּת המוֹדרנית, מעיקוּם הכּתוּבים, מהלבּשת יצירי־קדוּמים מַדים שאינם הוֹלמים אוֹתם. טעמוֹ הטוֹב ותרבּוּתוֹ המעוֹדנת וֹמקוֹריוּתוֹ הדרשנית האמיתית שמרוּ עליו מפּגע רע. בּכל שׂפה שבּה היה מגיד את דברוֹ לישׂראל – ורבּוֹת הן השׂפוֹת: אידיש, רוּסית, גרמנית, אנגלית ועברית – עמד בּוֹ טעמוֹ המקוֹרי. אוֹתה צוּרת־דיבּוּר יהוּדית־מקוֹרית ואוֹתה רוּח־חכמה יהוּדית ואוֹתה מזיגה מוּפלאה של פּיקחוּת ותוֹם, של להבה וּמַהתלה, של הצלפת־שוֹט והמוֹן רחמים, של מַעמקי־הוָיה ורפרוּף על פּני תהוֹמוֹת, של כּוֹבד חיים וקלוּת־ראש. ואת כּל עוּשר הדרשנוּת הזאת העמיד ללא שיוּר לצוֹרך התנוּעה, אשר לה נשבּע אהבת־עוֹלם.
רבּים מחבריו דגלוּ להלכה בּירוּשה הלאוּמית הגדוֹלה, אך שמריהוּ בּעצם דמוּתוֹ, בּהליכוֹתיו, בּתנוּעוֹת פּניו וגווֹ, בּאִמרוֹת־הכּנף שלוֹ, בּניבים השנוּנים וּבכל הלך־רוּחוֹ סימל את הירוּשה.
והד“ר לפילוֹסוֹפיה הצעיר ויתר על כּמה מחלוֹמוֹת נעוּריו האישיים, עזב את העבוֹדה הספרוּתית שהתחיל בּה בּחברת “אחיאסף” (“שירת ישראל”, הכנת מלוֹן עברי) והתמסר כּוּלוֹ למַגידוּת ציוֹנית. מכּאן ה”רבּנוּת מטעם" בּגרוֹדנה וּביֶקַטֶרינוֹסלב, מכּאן משׂרת המַטיף בּוילנה, בּ“טהרת הקוֹדש”, מבצר ההשׂכּלה הוילנאית מימי אד"ם הכּהן. הכּל היה מכוּוַן לשליחוּת אחת: לעוֹרר לבבוֹת לקראת חזוֹן־הגאוּלה.
כּמה פּרקים בּחיי שמריהוּ לוין אינם אלא אֶפּיזוֹדוֹת לגבּי דרך־חייו העיקרית: היוֹתוֹ ציר לדוּמה הרוּסית, חתימתוֹ על “כּרוּז ויבּוֹרג” שקרא את אזרחי רוּסיה שלא לשלם מיסים, יציאתוֹ המוּחלטת מרוּסיה והשתקעוּתוֹ בּמערב. גם כּאן הוּא ממשיך, בּצוּרה מחוּדשת, בּתפקיד המגיד. הוּא חדר ליהדוּת הגרמנית ועשׂה בּה נפשוֹת, והיה בּין האנשים העיקריים אשר הביאוּ את “עֶזרה” (הילפספעריין) הבּרלינית לידי הקמת התכניוֹן בּחיפה. והוּא עצמוֹ יצא בּאוֹתם הימים לארץ־ישׂראל והשתקע בּחיפה וניגש לבּנין.
כּאן, בּארץ, נעשׂה שמריהוּ לוין, איש הדיבּוּר והעט, למפקח על מלאכת הבּנין. וַדאי זכוּתוֹ היא שהבּנין הנהדר הזה, הבּנין הציבּוּרי החשוּב הראשוֹן של הישוּב החדש, נבנה על טהרת העבוֹדה העברית וּמתוֹך יחסים נאים עם הפּוֹעלים. אוּלם ישיבה שקטה זוֹ בּארץ לא ארכה הרבּה. רצוֹנה של “עזרה” לנהל את לימוּדי התכניוֹן בּשׂפה הגרמנית הביאוּ לידי “מלחמת הלשוֹנוֹת”. וּשמריהוּ לוין התיצב בּראש הנלחמים. בּימי אוּגַנדה היה שמריהוּ לוין מראשי “אוֹמרי לָאו”, וּבימי נשׂיאוּת ווֹלפסוֹן היה הוּא בּין הנלחמים ל“עבוֹדה מעשׂית” בּארץ וּמהתוֹמכים בּעבוֹדת וַרבּוּרג־רוּפּין. כּשניצחה שיטת העבוֹדה המעשׂית וּפּרוֹפסוֹר וַרבּוּרג נתמַנה לנשׂיאוּת וציוֹנים “מן המזרח” נכנסוּ לראשוֹנה לתפקיד הנהגה בּציוֹנוּת (צ’לנוֹב, יעקוֹבּסוֹן, לוין), היה שמריהוּ לוין לחבר הוַעד הפּוֹעל הציוֹני המצוּמצם (כּך נקראה אז ההנהגה הציוֹנית). הוּא היה אחד המגַשרים בּין המזרח למערב, שליח היהדוּת המזרחית אל היהדוּת המערבית. בּתפקיד זה פּעל בּגרמניה, וּביֶתר שׂאֵת – בּארצוֹת־ הבּרית של אמריקה.
שליחוּתוֹ הציוֹנית של שמריהוּ לוין לאמריקה – שליחוּת שמילא אוֹתה בּכמה פּרקים, לפני המלחמה וּבשעת המלחמה וּלאחר המלחמה – זוֹהי פּרשה גדוֹלה וּמזהירה בּפני עצמה. הוּא חרש שם חרישה עמוּקה, הוּא כּבש לבבוֹת, הוּא חדר לעוֹלמוֹת אטוּמים וּמבוּצרים. הוּא בּיקש לפתוֹח את הכּיסים והלבבוֹת כּאחד. והוּא המשוּלח המוּשבּע, ה“שנוֹרר” הלאוּמי, ממַניחי היסוֹדוֹת ל“קרן־היסוֹד” וּמעוֹבדיה הנאמנים, ראה כּעיקר עבוֹדתוֹ את פּתיחת הלבבוֹת. ואת עבוֹדת־הפּרך הזאת עשׂה מתוֹך אהבה, לא רק אהבה לענין, לציוֹנוּת, כּי אם גם אהבה ליהוּדי אשר אליו הטיף, אשר אוֹתוֹ הוֹכיח. לא רבּים ידעוּ להוֹקיר כּמוֹתוֹ את היהדוּת האמריקאית וּלגלוֹת בּה ניצוֹצוֹת וּלהאמין בּאצילוּת־רוּחה הלוֹחשת מתחת לאֵפר הבּיזנס וה“אוֹלרייט”. אמוּנתוֹ ואהבתוֹ פּתחוּ לפניו שערים ועשׂוּ אוֹתוֹ לשליח הגדוֹל של הציוֹנוּת אל יבּשוֹת רחוֹקוֹת. הוּא היה מן הראשוֹנים שהכּירוּ בּתפקידה של היהדוּת שבּארצוֹת האַנגלוֹ־סַכּסיוֹת, והוּא בּיקש דרכים אל נפש היהוּדי בּאנגליה, בּקנדה, בּדרוֹם אפריקה.
מיטב הגיגיו היוּ נתוּנים לספרוּת העברית. מנעוּריו השתתף בּעתוֹנוּת העברית, בּלוּח “אחיאסף”. כּשבא אחד־העם והקים את “השילוֹח” נעשׂה שמריהוּ לוין למַשקיף הקבוּע בּירחוֹן. בּימי שהוּתוֹ בּאמריקה ערך יחד עם י. ד. בּרקוֹביץ את “התוֹרן” ושקד עליו. אוּלם ילד־שעשוּעיו היה “דביר”, שבּיְסוּדוֹ השתתף יחד עם ח. נ. בּיאליק. הוּא השקיע בּ“דביר” חלק גדוֹל מהוֹנוֹ, משך ל“דביר” כּספּי ידידיו וּמעריציו. לא פּעם אחת יצא לנדוֹד בּשליחוּת “דביר”, ולא מעט תלאוֹת ויסוּרים נשׂא בּגללוֹ. גם בּימי חייו האחרוֹנים טיכּס עצוֹת להציל את המפעל, שראה אוֹתוֹ כּצוָאָה של בּיאליק, וּלהפקידוֹ בּידים נאמנוֹת.
בּגלל מַכאוֹביו הגוּפניים היה אנוּס לוַתר בּשנים האחרוֹנוֹת על מַסעי התעמוּלה. אוּלם גם כּאן היה מתעוֹרר כּפעם בּפעם ויוֹצא לעזרת “קרן היסוֹד”, אוֹ למען “הבּימה”, אוֹ למען יהוּדי רוּסיה. והוֹפעתוֹ בּציבּוּר היתה תמיד חזיוֹן אמנוּתי עמוֹק.
בּשנים האחרוֹנוֹת התמכּר לכתיבת זכרוֹנוֹתיו, האמין שהם ינחילוּ לוֹ “עוֹלם הבּא” ספרוּתי. את תוֹלדוֹת כּתיבתוֹ זאת סיפּר בּהקדמה לתרגוּם העברי, שנדפּסה בּגליוֹן העשׂוֹר של “דבר”; את זכרוֹנוֹתיו כּתב אידיש, לפי הזמנת אֵבּ כּהן, עוֹרך ה“פאָרווערטס”. וַדאי היוּ סיבּוֹת נפשיוֹת עמוּקוֹת אשר אִפשרוּ לוֹ את תיאוּר בּיתוֹ ועיירתוֹ וחיי נעוּריו בּאידיש דווקא. זכרוֹנוֹתיו תוּרגמוּ לגרמנית וּלאנגלית וזכוּ אצל הקוֹראים הלועזים להצלחה יוֹצאת מגדר הרגיל. בּיקש לראוֹת את תרגוּמם העברי בּחייו, אוּלם התקשה הרבּה בּתרגוּם וּבמתרגמים, עד שתרגוּמוֹ של צבי ויסלבסקי הניח את דעתוֹ. הוּא חיכּה מיוֹם ליוֹם ליציאת הכּרך הראשוֹן “ילדוּתי”, אוּלם נסתלק בּטרם ראה אוֹתוֹ מוּגמר.
הוּא ליוָה את חיי הישוּב והתנוּעה הציוֹנית והתרבּוּת העברית בּעֵרנוּת נפשית בּלתי־נפגמת. בּעניווּת של איש המַעלָה נשׂא בּחליפוֹת וּבתמוּרוֹת אשר מינה לוֹ גוֹרלוֹ הציבּוּרי. לא קבל, לא הבּיע מרירוּת, לא תבע את עלבּוֹנוֹ אפילו מחברים וידידים קרוֹבים. ליוָה בּהוֹקרת־אמת כּל גילוּי כּוֹחוֹת חדשים בּתנוּעה. היה תמיד מוּכן לעצה, לעזרה, להשתתפוּת. היה מלא חרדה לתוֹפעוֹת השוֹנוֹת של הסתאבוּת ציוֹנית, והרחיק לראוֹת את הסכּנוֹת הצפוּנוֹת בּכוֹחוֹת ההרס שבּפנים. כּוּחוּתיו הגוּפניים עזבוּהוּ, אוּלם חיוּניוּתוֹ הנפשית היתה כּבּירה. חוֹנף לא ידע. ידע לוֹמַר אמת מרה וקשה גם לחבריו הקרוֹבים בּיוֹתר. מתוֹך חרדה למצב היה מתכּוֹנן בּשבוּעוֹת האחרוֹנים למערכוֹת חדשות, לקראת הקוֹנגרס הציוֹני, לקראת מוֹעצת חֶבֶר הנאמנים של האוּניברסיטה העברית, התכּוֹנן לבצר את “דביר”, בּיקש להמשיך ולכתוב את פּרקי זכרוֹנוֹתיו (את החלק הרביעי כּתב עברית והתכּוון בּמיוּחד לספּר כּיצד מצא את ארץ־ישׂראל בּעלוֹתו, וכיצד ראה ותפס את חזיוֹן “העליה השניה”), והלך מאתנוּ בּמלוֹא כּחוֹתיו הרוּחניים, כּשגחלתוֹ לא דעכה ולא עוּממה. נצפּוֹן את דמוּתוֹ בּלבּנוּ.
סיון תרצ"ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.