רקע
ס. יזהר
מכתב לאדון השב"כ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תש''ן 1990

ב“דבר” מן ה־26.1.90 נתפרסמה רשימה בשם: "164 נערות ונשים נעצרו. שיטות ‘השבח’, ‘הארון’ ו’הצינוק' " – מאת יורם לוי.

“השבח”, הוא כיסוי שק על ראש העציר הקשור למעקה; “הארון”, הוא תא ביטון בגודל 100X80 ס"מ, מטונף כולו בצרכיהם של הנחקרים שנסגרו בו; “הצינוק” הוא תא קטן ובו אדם ובור מטונף לעשיית צרכים.

האמנם יש דברים כאלה בשימושכם, מיני “מיתקנים” כאלה?

האם זו אמת או רק סיפורי בדים?

והאם הם שם בהסכמתך, באישורך, וגם ראית איך הם פועלים – ואיך דוחפים לארון אדם, ואיך מוציאים אותו משם כעבור כמה ימים?

וניסית פעם גם אתה להידחק פנימה לתוך “הארון” הזה, למשל, ולשבת בו רגע?

האם אלה הם האמצעים שלכם לגילוי האמת ולהוצאת הווידוי מן הנחקרים, אפילו כשעדיין אינם נאשמים, נוסף על הבעיטות, הסרגלים והאלות, נוסף על חוט הברזל שמאיימים על אשה להחדירו לתוך אבר מינה, ומלבד הקללות, ניבול הפה והאיומים הרגילים?

ואתה ראית כל זה והחשית, ואתה ידעת והסכמת, ואתה הסכמת וגם נושא באחריות?

ואם אמנם כל זה אמת, שאי הכחשתה היא כהודאה, בשם מי אתה עושה כל זה?

ואם אמנם כל זה אמת – איך האדמה נושאת אותך?


מכתב למריו במחבוש

ובכן, גם אתה מריו הלכת למחבוש ובלבד שלא לשרת את ימי המילואים בשטחים.

אני מבין מדוע עשית כך, ושואל עצמי אם לא הייתי עושה כמוך – להיאסר, ולא להיות חייל בתפקידי כובש.

כי מי שאיננו נקרע בין הקריאה למלא חובת חייל בחיל הכיבוש ובין הקריאה למלא חובת אדם ישר לנפשו – או שהוא אדם בלתי שואל שאלות, או שהוא אדם בלתי אנושי; רק הוא והשבט שלו מעל הכל.

אלא שאם יש אולי במחבוש פתרון הגייני לנפשו של חייל אחד, אין בו שום פתרון למצוקה האמתית – לסתימת הביוב הלאומי.

שעל־כן אסור שלא ללכת היום לשרת בצה“ל, ובצה”ל כפי שהוא. אסור שצה“ל יישאר צבא “חלק” בלי מתעבי הכיבוש בתוכו. ואסור שצה”ל כולו יהיה הצבא “שלהם”. ובעיקר, כשלא הצבא הוא האחראי לכיבוש אלא שולחיו המדינאים – ורק הם הכתובת למאבק האישי והציבורי, הפוליטי וההיסטורי.

בראש המדינה עומדת היום הנהגה, מאוחדת כולה בסבלנות גדולה להמשך הכיבוש, בקהות־חושים גדולה למוות, להרס ולהשחתה, ובהמתנה אטומה לקץ־הימים – כשיבוא אליהו ויביא את כניעת הערבים, שתיקרא שלום.

שהרי כבר מזמן אפשר היה לצאת מן הכיבוש המיותר והמשחית הזה, ובהישגים הרבה יותר גדולים – אילו היתה ההנהגה הזאת חכמה יותר, אמיצה יותר, ישרה יותר, ובעיקר, מעוניינת בשלום – אלא שהיא לא חכמה, לא אמיצה, לא ישרה, ובעיקר לא מעוניינת אלא בכניעה.

בהנהגה המדינית הזו צריך להיאבק. ואם לא בתוך חודש המילואים, הרי תמיד ובכל אחד עשר חודשי השנה, שבהם חפשי החייל־האזרח לקום ולתקוף, לקום ולעורר, לקום ולגייס לסירוב הלאומי הגדול.

הישיבה במחבוש הצר על כל הקשה, המעליב והמדכדך שבה – ועל כל המטהר והמוחה והמופת שבה – אינה הדרך לקראת הסירוב הלאומי הגדול, ולא במחבוש יוכרעו המהלכים, אלא בפומבי, בחוץ, ברחוב, בקול רם, ובכל עוז. והחיילים האמיצים האלה, שבחרו לשבת ישרי־לב במחבוש כדי שלא להיות חיילי כיבוש – למה לא יצאו, ובכל כוחם המוסרי, לשאת קולם בחוץ, ולקרוא לסירוב הלאומי הגדול, ולא על־ידי כליאת הסירוב פנימה – אלא על־ידי שילוחו כאש במוחו של כל יהודי?

כן לשרת בצה"ל. לא להיכלא במחבוש. ולא הניקיון האישי עיקר, אלא פריצת חסם הביוב הלאומי.


יזהר סמילנסקי

דבר (ז שבט תש''ן 2.2.1990): 13

המלצות קוראים
תגיות