רקע
יעקב שטיינברג
מות הגפן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

נשבה הרוח ונמוגה; השקמה, הערה בלילות, התאפקה כמו־רגע בעוד־רוח, ואחרי כן רעשה כה וכה במלוא גבולותיה, בין הכרם קצוב הגפנים ובין הדרך המתנכרת. חרמש הירח שח אל הערפל אשר בפאת הרקיע, והגפן העמוסה לא יספה עוד להבהב אל פני החול אשר מתחת לשלוחותיה; עין־האלף באשכולותיה הועמה מתחת לעפעפי הטל, ולעומת זאת התחילו מנצנצים לאטם העלים הנרטבים – כי כן תאציל הגוויה לעורה ארשת חיים ברורה מדי כסות מסך־השינה את עיניה. במחבוא הבדים, עם מבוא השרשים, נסוכה כבר אפלולית חצות תמה: נחת לילה, קצרה ומלאה, של אמצע קיץ; נחת שינה על יצור ברוך־יום אשר אין ניב ואין שארית יגון ללילותיו. נפתולי השלוחות קצובים בחשכה כמעגל, גֵבֵי החול מתחת יסובו כמלוא הגפן הסרוחה, מנשׂאים מעט מזער את יצור השׂריגים מעל פני האדמה הרבה; וממעל, במקום שם יתגודדו כל הלילה רזי הנוחם אשר לחיים, לא ירד כל שיג אל הגפן שפלת הקומה. הרוח יזוע חליפות והגפן תדום; היא למדה היטב עלפון תרדמה מאבותיה־רבבה, תחת שכבה יומם בהקיץ בכרמים החשוּפים, דבוקה בקצות בדיה אל החול הצורב, שפוכה כולה על פני ארץ למען לשדה, ללא משען־גזע עבה־מורשה, ללא צמרת קלת שרביטים המשיחה את עמל הצומח. הנה רוח מצפון משיבה צינה נכריה; השקמה, אילן־גבורות חדל־עלילה, חורק פתאום מכל מוסדי שרשיו ונופו הרחב נרעש לסירוגין לכל משכנותיו. אך הגפן לא תחרד. היא יצור תחתיות על פני חול, החול הצחיח ורך הלב גם יחד אשר יתן את לשדו המעט לדבקים בו כל הימים; היא עשירה ומטופלת מכל שיח, כל כן היא בדלה ונבונה רק לנפשה. מורשת־קדומים נשלמה בכל שריגיה, ובכל דרכה – זה דרכה הנעלם אשר ארך אולי כארוך ימי החול המצמיח – לא אגרה בלתי אם בינת פריה ותעלומות מגדים; ברבות חמודותיה, מיום הצמיחה על פני ערבות שמש גרגר בוסר ללא בציר ועד יום אשר למדה לגדל בכרמי גיל ענב־חמד למינהו, לא השתעשעה בכל תמורות – מלבד תמורות האון הנאצלות מאליהן על יצורים מבורכים. היא לא טעמה מימיה חרדת אילנות, שלוחי־גזע וכלילי צמרת, הגדלים בעולם הזה לגורל־תאומים: לתועלת ולרמזים; מנפשה נשכחה זה כבר כל ארשת סרק ללא גמול, כל תאות רויה ללא פתרונים: – כולה תאוה נמלאה, כולה רויה שלמה, קיץ יבואנה ללא זכרונות פּחדים מיום צחיח, חורף יחלוף עליה ולא יעיר בקרבה ערגה סתומה לימים דשנים שבעתים. על כן היא ישנה עם חצות כתומה, ואף אבחת הלילה הנאלמה, זו המתעלמת על פני צמחי השדה עם רדת ירח פגום – עגה־חגה מסביבה ואליה לא תקרב. הה, היא לבדה, אשר רצתה ללחך חול לא־עז ולהשקף בבדולח ענבים מאצל עפר האדמה, רק היא מכל שיח מכסה את ערית אדמתה בשכבה יקרה המשורגת מפּרי ועלים ובדים; לו ישב במלונה הפרוצה, אשר במעלה הכרם, נוטר נאלם ובוטח, היה אולי מדמה בלי־משים את מלוא כל החיים לנחלה שאננה ושפלת קומה המשלימה כל חוק רויה במעלה טפח אחד מעל האדמה.

הס: חרמש הירח נהיה כבר קרן הפוכה, ורמזי עולם אחרונים ננערים מתוכה באין רואים אל אפסי הערפל. מסביב רק אד ודממה, ואף קלי העשבים, הגדלים עם משוכת הכרם, כפופים ללא תואר וישנים שינה גנוזה של אחרי לילה; אפסה כל אוושת תעלומה מן השדה, כי הגיעה השעה הבטוחה שבין חצות ובין שחר, אותו שלב אחרון בקצה המסלול של יום־ולילה אשר לא יתרחש עוד עליו דבר לכל חליפותיו. היא היא השעה אשר בחיקה יעוֹרו פעם בפעם הקולות הקטוּעים לצפּרים נדרסות או דורסות, והד לא יענה אחריהם ומקומם לא יוָודע, ודמותם לא כצעקת עזרה אף ללא כקול המקרה – כי אם כשארית שכוֹל או נצחון אשר השלימו זה כבר את דרכם, באנחה או גיל; אף אילנות מרחוק ינועו ללא שיח עלים, כי אם חרוֹד במלוא נופם והאָלם עד־ארגיעה. אך הנה השקמה לחשה לעבר הכרם, ולחשה בא גל אחרי גל, כחוזר משיח סוד בעתו; היא היא השקמה, עץ הלחשים הגדול, אשר פירותיה הצומקים נושרים לבטלה ותפארת־אבות בתארה ובלשונה, ושׂיחה כי יבוא לא ימוֹג במהרה. אך הפּעם חרדה השקמה גם חרקה בנפתולי גזעה הנטושים לארץ; ושם, במחבוא תחתון זה אשר מסביבו מתעקלים ועולים בדים כקורות, יזועו חליפות חד וצל, ומאליהם – באין עין צופיה מן המלונה אשר במעלה הכרם – יפוצו מן השקמה והלאה, יגעו במשוכת הכרם, יפּלו על שריגי גפן מעבר הגדר פנימה. וכמו קול צעדים – וקץ הלילה, הגאול והנשכח, הפך פתאום זמן טורד, כאשר יהיה תמיד מדי יישמע קול צעד מצעדי יצורים וכבר יסובו צללים כה וכה במלוא הכרם, אך הגפנים רבצן ושנתן לארץ, בדיהן הנרמסים ישקשקו וישובו למנוחות; הן ישנות עוד שנת ישרים, לאחר יום־חפץ נשלם, ולבבן הסגור לא יפתח על־נקלה כלב יצורים נמהרים. הנה צל מן הצללים הנדים גחון על פני אחת הגפנים, והיא כל דמותה שפוכה לארץ ולא תדע דבר, כאשר לא ידעו דבר בשנתם יצורים שבעי נפש; העומד עליה ידרוך ברגלו כנגדה, מאגודות עיניה יפוצו רבות לכל עבר ודם עסיסן הולך נוזל בחול – אך שארית אשכולותיה אשר מצדה האחר ינובו עוד באור בדולח, זך ומעולף גם יחד, אור מאישונים אשר יישקף בהם עולם מגדים. רגע ומשנהו – והמשחית יניף עליה ברזל; אך הגפן, בהאחז היד בגזעה הקצר והשחום, רק תחריד רגע את קצות בדיה אשר עם החול, ועליה הרטובים ינועו לאטם כמו למגע הזומר. הס: הנה היא כרעה על גזעה, כי פלח הברזל את עצה; שׂריגיה סבו בכוח־חרדה מאצל האדמה, עיניה לאין מספר נטיו כמנתּרות למול כוכבים ברורים ומעולפים, ובמראיהן ערבוב זוועה ותנומה: הללו עוד אישוניהן מעולפים, והללו מרוּטות לאין־מרפּא, או חשׂוּפות מדוק הטל אשר עליהן ופקוחות לאימה; והיא עצמה – הפּצועה וההפוכה, הלקוחה ממחבוא החול ונטושה פתאום בכל קרביה כנגד מלוא העולם – הקיצה כהרף עין למותה, כאשר יקיצו פתאום למותם יצורים שבעי נפש. דלף מגדים עוד בפצעי עיניה, אך כל דמותה, המרעידה חליפות מדי הכות הברזל באחיותיה אשר מסביב – כשׂממית פרועה אשר לא הכירה שמץ תנחומות במות.


המלצות קוראים
תגיות