עדיין לא ירדתי לעוֹמק השביתה בּבית־החרוֹשת “מוֹזַאיקה” בּחיפה, בּמשך השבוּעוֹת האחרוֹנים שמעתי את שמעה מעל דפּי עתוֹנים שוֹנים, ונוֹכחתי שגם העתוֹנוּת“הלאוּמית” וגם עתוֹנוּתן של האוֹפּוֹזיציוֹת השוֹנוֹת שבּהסתדרוּת אין דעתן נוֹחה הימנה. אוּלם יתר ענין מצאתי בּגילוּי־הדעת של בּעל בּית־החרוֹשת, מר ולפמן, שנדפּס בּ“הבּוֹקר”, גליון 21, מתוֹך שתיקה כּאהדה של המערכת.
“תחת לחץ דעת־הקהל, וּבכללוֹ גם חוּגי פּוֹעלים המכּירים בּעוול שנעשׂה לבית־החרוֹשת שלי, הסכּמתי לתת גילוּי־דעת על השביתה וגוֹרמיה” – פּוֹתח מר ולפמן.
וּבין גוֹרמי השביתה יש גוֹרם משוּנה זה: הפּוֹעלים – “המהווים כּעין “סוֹביט” בּבית־החרוֹשת שלי” – דוֹרשים תשלוּם פּיצוּיים לפּוֹעלים הערבים המפוּטרים.
מילא, הפּוֹעלים “המהווים כּעין סוֹביט” מהם אפשר לצפּוֹת לכּל ואפילוּ לדרישה בּוּלשביסטית ואנטי־לאוּמית כּתביעת פּיצוּיים לפוֹעל ערבי מפוּטר, הן לא לחינם מגלה הכּוֹתב את קלוֹנם ואת סכּנתם בּסוֹגרַיִם, כּי “אף הפּוֹעלים הערבים שייכים לברית פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אשר על יד ההסתדרוּת”. אבל בּעל־בּית יהוּדי כּשר, כּיצד נפל הוא בּפּח זה, שאפשר יהיה להם, לפּוֹעלים הללוּ, לתבּוֹע ממנו פּיצוּיים לפוֹעלים ערבים מפוּטרים? והנה התשוּבה: “כּידוּע לקהל, בּונה אני בּית –חרוֹשת גדוֹל בּמפרץ חיפה על אדמת הקרן הקימת, ועכשיו אני עוֹבר לשם. על פּי התחייבוּיוֹתי לאיגוּד למען עבוֹדה עברית ותוֹצרת הארץ היה עלי לפטר” – – את מי? את הפּוֹעלים הערבים (שכח מר ולפמן בּרוֹב ענוָתו וחסידוּתוֹ לספּר, שבּטרם כּל “איגוּד” קיים גם חוֹזה חכירה של הקרן הקימת עם חוּמרוֹתיו האכזריוֹת). בּיקש מר ולפמן לקיים בּשלוה מצוה לאוּמית וקפץ עליו רוּגזם “הסוֹביטי” של פּוֹעליו היהוּדים. הם אינם יכוֹלים לוַתר על תשלוּם פּיצוּיים לפוֹעלים ערבים מפוּטרים. עד כּדי שביתה.
אוּלם יהוּדי חכם מוֹצא עצה אפילוּ בּשעת שביתה. וּמר ולפמן יוֹדע מה שישיב לפּוֹעלים השוֹבתים: “אני מוֹסר בּזה מוֹדעה, שנכוֹן אני לשלם פּיצוּיים לערבים בּעברי לעבוֹדה עברית מלאה – אם הועד הלאוּמי של כּנסת ישׂראל יעביר חוּקת חוֹבה על כּל המעבידים בּישׂראל – – שישלמוּ בעברם לעבוֹדה עברית פּיצוּיים לפוֹעלים יוֹמיים ערביים”.
קראתי וחשבתי: איזוֹ מדרגה גבוֹהה של קבּלת עוֹל לאוּמי. מר ולפמן נכוֹן אפילוּ לעבוֹר עבירה לאוּמית וּלשלם פּיצוּיים לפוֹעליו הערבים, וּלבד שלא יהא הוּא אשם יחיד, מתוֹך כּניעה לשרירוּת־לב מעמדית של “הסוֹביט” שלוֹ, אלא שיעשׂה זאת יחד “עם כּל ישׂראל” “לפי חוּקת־חוֹבה של כּל המעבידים בּישׂראל”.
אכן, איננוּ יוֹדעים איזה ניצוֹצוֹת של קדוּשה ושל קבּלת מרוּת לאוּמית ואהבת הועד הלאוּמי צפוּנים בּלבּוֹ של אדם מישׂראל, שעוֹד אתמוֹל היה נזקק לתת התחייבוּיוֹת ל“איגוּד למען עבוֹדה עברית ותוֹצרת הארץ”. ניצח מר ולפמן את “הסוֹביט” שלוֹ. הוא נוֹתן להם המחאה על כּנסת ישׂראל, והללוּ הרי אינם רשאים לסרב לקבּלה. אלא עוֹד שאלה אחת קטנה נשארה בּפיהם של אנשי “הסוֹביט” ודוֹמיהם:
האם כּל אוֹתן השנים שמר ולפמן היה מקבּל וּמעסיק ערבים לא היה עוֹשׂה דבר מבּלי לשאוֹל את פּי הועד הלאוּמי לחוּקת־חוֹבה של כּנסת ישׂראל?
חשון תרצ"ו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.