רקע
ברל כצנלסון
יתבּררוּ ויתלבּנוּ דברינוּ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(הערוֹת להרצאוֹת וּלויכּוּח בּכינוּס־היסוד של סיעת הנוֹער הציוֹני הכּללי בּהסתדרוּת העוֹבדים, רעננה, כ“ז בחשון תרצ”ו)


יתכן כּי רבּים מכּם, חברי הכּינוס הזה, משתתפים זאת הפּעם הראשוֹנה בּכינוס של חברי הסתדרוּת העוֹבדים הנמנים מבּחינה אידיאולוֹגית וּמפלגתית על סיעת הציוֹנים הכּלליים. לי אין זאת הפּעם הראשוֹנה לבקר אצלכם בּיקוּר של אוֹרח וּלהשתתף בּמסיבּוֹתיכם. לפיכך איני יכוֹל לקבּל על חשבּוֹני שלי ולא על חשבּוֹן חברַי את דברי הטרוּניה לשעבר, שנמצאוּ מתיחסים להוֹפעת הנוֹער הציוֹני בּביטוּל וּבזלזוּל. זוֹכר אני את הוֹפעת הקיבּוּצים הראשוֹנים בּפתח־תקוה, של “הנוֹער הציוֹני” ושל “עקיבא”, ומעיד אני כּי יחסם של חברי המרכז החקלאי, וּבפרט החבר נטע הרפּז המטפּל בעניני פּוֹעלי המושבוֹת, היה יחס של הבנה ורצוֹן טוֹב. וכן יחסם של החברים האחראים בּמוֹעצת פּוֹעלי פּתח־תקוה. הזכּירוּ כּאן כּי מישהוּ קרא לנוֹער הציוֹני “חצי־פאשיסטים”. תנוּח דעתכם! הייתם בּחברה לא רעה. נמצא מי שקרא בּשם זה גם לגוֹרדוֹניה. ויש חכמים שרוֹאים בּנוּ, בּאנשי מפלגת פּועֹלי ארץ־ישׂראל, לא חצאי־פאשיסטים אלא פאשיסטים שלמים.

מטבע הדברים, שתנוּעה צעירה, הזקוּקה להמרצה עצמית, מבקשת לראוֹת עצמה נרדפת וחוֹשקת להתאוֹנן על היוֹתה נתוּנה לחִצי הבּיטוּל והזלזוּל. איני מיעץ אתכם להפריז בּכגוֹן זה וּלהבּיט מתוֹך משקפים אלה על יחס ציבּוּר הפּוֹעלים אליכם. בּאתי לכינוּסכם כּשם שהייתי בּא קוֹדם: לא לשם “מיסיוֹנריוּת”, לא בּכוָנה “להעביר” אתכם על השקפוֹתיכם, אלא מתוֹך ענין לדעת אתכם וּמתוֹך הכּרה כּי בּדמוּתכם נוֹסף למחנה העבוֹדה החלוּצי עוֹד אגף, שעוֹדנו קטן בּראשיתוֹ, אבל תקוה ממנוּ לגידוּל וּלהתרחבוּת וּלהכנסת מחנוֹת בּאים בּעוֹל המצווֹת החלוּציוֹת. איני מבקש להתוַכּח אתכם בּאוֹתם עניני הלכה ועיוּן המפרידים בּינינוּ, כּי אם לשתף עצמי אתכם בּעניני מעשׂה ויצירה המשוּתפים לנוּ. האחרוֹנים מרוּבּים מן הראשוֹנים ועדיפים מהם. ואף על פּי כן, איני פּטוּר מהערוֹת אחדוֹת בּענינים המפרידים בּינינוּ. נשמעוּ כּאן דברים על חשבּוֹננוּ, שאינני חפץ כּי שתיקתי לגבּיהם תתפּרש כּהוֹדיה. אנחנוּ חיים וּפוֹעלים זה בּצד זה, וזה עם זה, תחת קוֹרת־גג אחת, ואחת החוֹבוֹת הראשוֹנוֹת היא: ידיעה הדדית. שלא ניחס זה לזה דברים אשר לא כן. ואפילוּ בּענינים שאנוּ מחוּלקים בּהם חייבים אנוּ לבקש לדעת וּלהבין זה את זה.

ושוּב, הערוֹתי אלה אינן לשם התנצחוּת, אלא לשם הגדרה עצמית והכּרה הדדית.


 

“חזוֹנכם” ו“חזוֹננוּ”

אַחד המַרצים כּאן אמר לנוּ בּערך כּך: חזוֹנכם אינוֹ חזוֹננוּ. אנחנוּ מסתפּקים בּ“עם עברי בּריא”, ואַתם בּאים וּמוֹסיפים גם “חברה מתוּקנת”. יסלח לי אוֹתוֹ חבר צעיר אם אוֹמר לוֹ כּי אינני מאמין לוֹ. לא אֶתוַכּח אתוֹ בּשאלה מהוּ עם עברי בּריא לדעתוֹ, ואם יתכן עם עברי בּריא בּלי שיתגבּר על נגעי החברה הקיימת. אוֹמַר לוֹ רק כּי אינני מאמין שאדם מישׂראל, החי חיי פּועל, וחש על עוֹרוֹ ועל בּשרוֹ את כּל מַנעמי המשטר הקיים, על סדרי העבוֹדה והכּלכּלה וחוֹסר־העבוֹדה ושלטוֹן הבּצע, ואפילוּ אם הוּא מתנגד בּהחלט לכמה מהשקפוֹתינו, יכוֹל להעיד על עצמוֹ בּלב שלם, שחזוֹן חברה ישרה יוֹתר וּמתוּקנת יוֹתר אינה חזוֹנוֹ.

אף בּקרבּנוּ, בּקרב אנשי העליה השניה, היוּ אנשים שלא חדלוּ להכריז על עצמם שאינם סוֹציאליסטים. הכרזה זוֹ לא מנעה אוֹתם מחתור בּכל כּוֹחם לחיי עבוֹדה וחברה מתוּקנים, וּמהיוֹת בּין מַניחי היסוֹדוֹת לחיי קבוּצה ולתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. וּכבר היה מי שאמר: לא זה העיקר אם אדם יוֹדע וּמוֹדה שהוּא מדבּר “פּרוֹזה”, אוֹ איננוּ מכּיר בּכך, וּבלבד שהוּא מדבּר בּלשוֹן בּני־אדם. ציוֹני בּתכלית השלימוּת, “ציוֹני בּלי לוַאי”, האוּמנם הוּא בּחזקת אדיש לתוֹכן המוּשׂג “עם בּריא”, לסדרי החברה אשר עַמנוּ מקים בּדרכּוֹ “להבראה”, לעניוּת המוֹנים, לסבלוֹת העוֹבד, לקיפּוּח זכוּיוֹת? אפילוּ עצם הפּירוּד בּציוֹנוּת הכּללית, בּין שני סוּגי ציוֹנים הדוֹגלים, כּל אחד, בּציוֹנוּת בּלי לוַאי, פּירוּד זה שאַתם נוֹטלים בּו חלק, איננוּ מעיד על אדישוּת לשאלות החברה ותיקוּנה. וּכדי להבליט יוֹתר מדוּע “חזוֹנכם” איננוּ “חזוֹננוּ”, ראה המרצה להגדיר את חזוֹננוּ אנוּ בּמלים אלה: “שאיפה להשלטת מעמד אחד על שאר המעמדוֹת”. לא לשם ויכּוּח, אלא לשם העמדת הדברים על אמיתם, עלי לוֹמר כּי הגדרה זוֹ מסלפת את דמוּת תנוּעתנו. חזוֹן הסוֹציאליזם הוּא לא השלטת מעמד אחד על שאר המעמדוֹת, אלא בּיטוּל המעמדוֹת וּביטוּל היתרוֹנוֹת והקיפּוּחים הכּרוּכים בּהם.

אמנם אין אידיאה שלא סילפוּ אוֹתה. וגם הסוֹציאליזם נסתלף. ולא רק מבּחוּץ, אלא אף מבּפנים. בּתנוּעת הפּוֹעלים גוּפה קמוּ זרמים שסילפוּ את יסוֹדוֹתיו האנוֹשיים־המוּסריים של הסוֹציאליזם. אך בּלי להרחיק נדוֹד למקוֹרוֹת הסוֹציאליזם בּעוֹלם רשאי אני לוֹמר: מי שיקרא את:“פּרקי הפּועל הצעיר”, את “ילקוּטי אחדוּת־העבוֹדה”, את כּתבי בּרנר, גוֹרדוֹן וארלוֹזוֹרוֹב, ואת כּתביהם של החיים אתנוּ, הוא ידע כּי חזוֹננו הוּא לא השלטת מעמד אחד על שאר המעמדוֹת, אלא עם עוֹבד, עם גאוּל וּמשוּחרר משעבּוּד האוּמוֹת וּמשעבּוּד המעמדוֹת. ההבדל בּהגדרוֹת אלוּ אינוֹ הבדל של מלים, אלא הבדל יסוֹדי ושוֹרשי, וּמי שמשתמש בּביטוּיים אלה חייב לחשוֹב אוֹתם עד תוּמם.


 

“ציוֹנוּת בּלי לוָאי”

והערוֹת מעטוֹת למוּשׂגים שהשתמשתם בּהם להגדרת עצמכם, להבדלתכם מאתנוּ. אין זה מתפקידי להעביר אתכם על מוּשׂגיכם. יש מוֹרה טוֹב ממני: המציאוּת הארץ־ישׂראלית. מוֹרה אמנם אַכזרי בּמקצת, אבל פּוֹעל את פּעוּלתוֹ. וחזקה על צעירי ישׂראל שהם תלמידים טוֹבים, ואפילוּ כּשהם מחזיקים בּחזקה בּמוּשׂגיהם וּבמוּנחיהם. ואם המציאוּת הארץ־ישׂראלית תרשה לכם לקיים את מוּשׂגיכם שלכם עד זקנה ושׂיבה – לא אריב אתה. אך חפצתי כּי גם בּשטחים המבדילים בּיניכם ובינינוּ יהיוּ הדברים בּרוּרים.

אַתם דוֹגלים:

א. בּ“ציוֹנוּת ללא לוָאי” (ואריאנט חדש של “לאוּמיוּת צרוּפה”),

ב. בּ“מרוּת לאוּמית”.

מבּחינה ספרוּתית אין יפה מהגדרת רעיוֹן בּיִחוּדוֹ: הוּא אחד וּשמוֹ אחד ותוֹרתוֹ אחת. וּוַדאי יש אנשים המאמינים בּיחוּד זה מעוֹמק לבּם. אך כּשם שמוּתר לכם להאמין בּציוֹנוּת ללא לוָאי, כּך מרשה אני לעצמי לכפּוֹר בּה. כּל תוֹלדוֹת הרעיוֹן הציוֹני, מראשית ימיו, יש בּהן כּדי להפריך את הציוֹנוּת “ללא לוָאי”. מה היוּ הרבּנים קלישר וגוּטמַכר, אבוֹת הציוֹנוּת, ציוֹנים־בּלי־לוָאי אוֹ ציוֹנים־עם־לוָאי? האם היה הרב קוּק ציוֹני־בּלי־לוָאי? האם הסתפּקוּ אלה ותלמידיהם בּציוֹנוּת מדינית ערטילאית, בּלאוּמיוּת חילוֹנית, מעין זוֹ של יצחק גרינבּוֹים? לא ולא. אלה, היראים והשלמים, שהאוֹרתוֹדוֹכּסיה השוֹלטת ראתה בּציוֹנוּתם סימני כּפירה וּפריצת החוֹמוֹת בּאשר בּיקשוּ לקָרב את הקץ בּדרך הטבע – לא ויתרוּ בּגלל הרעיוֹן הלאוּמי־מדיני על חזוֹנם המשיחי. הם נשׂאוּ את לבּם לחידוּש היהדוּת הדתית, לחידוּש המצווֹת התלוּיוֹת בּארץ, ואפילוּ עד כּדי בּנין המקדש והבאַת קרבּנוֹת. הם היוּ סַלחנים וסַבלניים והתירוּ לעבוֹד “עם העבריינים”, מפּני שבּעבוֹדת הישוּב והמדיניוּת ראו שלב להתגשמוּת חזוֹנם המשיחי בּמלוֹאוֹ. כּל ציוֹנוּתם היתה דבוּקה וּטבוּלה בּמוּשׂגים דתיים וּמיסטיים. ציוֹנוּתם היתה “עם לוָאי”: ציוֹנוּת משיחית.

וּמה היוּ אבוֹת־הציוֹנוּת האחרים ממשה הֶס ועד הֶרצל? האם היוּ ראוּיים לשם־הכּבוֹד “ציוֹנים ללא לוָאי”? האם היתה ציוֹנוּתם מפוֹרקת מתפיסה חברתית וּמוּסרית, מחזוֹן חברה חדשה? הס כּרך את הציוֹנוּת בּתקוּמת העמים המשוּעבּדים, בּאנוּשוּת המתחדשת. תלה את עליית ירוּשלים בּשחרוּר רוֹמא. וּ“מדינת היהוּדים” של הרצל ו“אַלטניילַנד” על התפיסה החברתית והקוֹאוֹפּרטיבית היצוקה בּהם והמחַיה אוֹתם, מה דינם, הכּשרים הם אוֹ פּסוּלים מבּחינת הציוֹנוּת־בּלי־לוָאי?

ואני תוֹמך את יתדוֹתי לא רק בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת, אלא בּהוֹוה הציוֹני. ידעתי בּימינוּ שני אנשים שדגלוּ שניהם בּציוֹנוּת ללא לוָאי, ואין לתאר ניגוּד רעיוֹני ונפשי גדוֹל יוֹתר מאשר בּין שנַים אלה. א. ד. גוֹרדוֹן ראה בּמוּשׂג לאוֹם את חזוּת הכּל. דרש מאתנוּ שלא יהיוּ לנוּ אלוֹהים אחרים על פּניו. בּעצם קבּלת המוּנח סוֹציאליזם ראה את מיעוּט הדמוּת של הלאוּמיוּת. בּלאוּמיוּת גוּפה ראה את חזוֹן גאוּלת האדם ותיקוּן החברה. וז’בּוֹטינסקי, המתעב, כּידוּע, כּל “שעטנז”, מנוֹפף עלינוּ בּדגל “הציוֹנוּת הצרוּפה”. עיקרוֹן אחד, ומה שוֹנים גילוּייו: הציוֹנוּת בּלי לוָאי של א. ד. גוֹרדוֹן הפרתה והעמיקה את עוֹלמם הרוּחני של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. שלילתוֹ את הסוֹציאליזם הכילה תביעוֹת סוֹציאליוֹת חמוּרוֹת בּיוֹתר, בּיחסים שבּין אדם לאדם. שוּם אדם לא תיעב כּמוֹהוּ את משטר היחסים הבּנוּי על בּצע, משטר זה שהוּא היה קוֹרא לוֹ לא בּנוּסח המקוּבּל “קפּיטליסטי”, אלא בּנוּסחוֹ שלוֹ: “פּרזיטי”. שוּם אדם לא הציג ל“לאוּמיוּת” תביעוֹת כּל כּך גדוֹלוֹת בּיחסוֹ של העם אל האדם וּביחסים שבּין עם ועם. ואוֹתוֹ עיקרוֹן של ציוֹנוּת ללא לוָאי בּגילוּיוֹ הז’בּוֹטינסקאי השתלב יפה יפה עם “עבדוּת, בּוֹץ ודם”.

לפיכך אני מַרשה לעצמי לוֹמר: בּהפשטה אפשר לתאר גם ציוֹנוּת־ללא־לוָאי. אלא כּשאדם בּא למַמש את ציוֹנוּתוֹ (בּמחשבה ועל אחת כמה וכמה בּמעשׂה) מתגלה לוֹ שיש מינים שוֹנים של “לוָאי” המלַווים את ציוֹנוּתוֹ ואינם מַרפּים ממנה. וּכשאיננוּ רוֹצה להוֹדותֹ בּשום “לוָאי” מתבּרר לוֹ כּי הנוֹשא האחד והיחיד, להלכה, משמש למעשה להפכים שוֹנים, הנמצאים בּסתירה מוּחלטת וּבאיבה גמוּרה זה לזה. הם הם מיני ה“לוָאי”, המלַווים אוֹתנוּ, לרצוֹננו ועל כּרחנוּ, בּין שאנוּ מכּירים בּדבר וּבין שאיננוּ רוֹצים להוֹדוֹת בּוֹ.


 

מרוּת לאוּמית

וחוֹששני שגם המוּנח “מרוּת לאוּמית” מקבּל בּפיוֹת שוֹנים מַשמעוּיוֹת שוֹנוֹת וסוֹתרוֹת. אַתם טוֹענים על ההסתדרוּת שאין לה יחס בּרוּר לענין “המרוּת הלאוּמית”, על ציבּוּר הפּוֹעלים שאיננוּ רוֹצה בּה. ואַתם רוֹאים עצמכם כּמיצגי התביעה. יש לנוּ כּמה שאלוֹת אידיאוֹלוֹגיוֹת ואיסטרטגיוֹת שלא נתבּררוּ למדי בּקרבּנוּ. אוּלם פּתרוֹנן מרוּמז בּדרך ההיסטוֹרית של מחשבת תנוּעת הפּוֹעלים.

בין הסוֹציאליזם לבין מרוּת האוּמה על יחסי העבוֹדה והכּלכּלה שבּחברה – אין כּל ניגוּד. הסוֹציאליזם נלחם כּל ימיו נגד התפיסה הליבּרלית שראתה את המדינה רק כּ“שוֹטר”, הממוּנה על שמירת החוֹק ואָסוּר לוֹ להתערב בּמהלך החיים הכּלכּליים ויחסי המדינוֹת. הסוֹציאליזם דרש תמיד התערבוּת המדינה, חקיקת חוּקי־עבוֹדה, הסדרת יחסי עבוֹדה, בּיטוּח סוֹציאלי, דאָגה לאַבטלה וכיוֹצא בּאלה. אלה הדרישוֹת החלקיוֹת של הסוֹציאליזם לאַלתר. ועצם הגשמת הסוֹציאליזם משמעה: להשליט מרוּת לאוּמית בּשטחים נוֹספים של חיי החברה, ולא רק לתַווך בּין המעמדוֹת וּלפַשר בּיניהם, אלא גם להטיל עליהם את רצוֹן האוּמה, עד כּדי בּיטוּל המעמדוֹת וּביטוּל היתרוֹנוֹת הנתוּנים למעמד אחד והקיפּוּחים הנוֹפלים בּחלקוֹ של מעמד אחר.

אך יש ו“המרות הלאוּמית” מזדייפת וּמשמשת כּסוּת־עינים להיפּוּכה: לדיקטטוּרה של שליט יחיד אוֹ של כּנוּפית שליטים, אוֹ של מעמד שליט. ויש שבּשם “מרוּת לאוּמית” דוֹגלים חוּגים שהם חסרי־כּוֹח וחסרי־אוֹמץ להגשים את סיסמתם והם כּוֹפפים כּאגמוֹן ראשם לפני כּל חוּג תקיף וּמשמשים כּדור־משׂחק בּידי העוֹמדים מאחוֹרי גבּם. כּלוּם אין מחוֹבתו של הפּוֹעל לפענח את המוּנח המוּגש לפניו ולראוֹת מה וָמה כּלוּל בּוֹ, וּמי ומי עוֹמד מאחוֹריו?

בּכל מקוֹם שקיימת דמוֹקרטיה אמיתית, בּלתי מקוּצצת וּבלתי מזוּיפת, וּזכוּיוֹתיו האזרחיוֹת והמדיניוֹת של כּל אזרח מוּבטחוֹת לוֹ, ודמוֹקרטיה זוֹ יש לה העוֹז להטיל את רצוֹנה לא רק על החלשים שבּחברה, כּי אם גם על התקיפים שבּה, ויש לה הכּוח להטיל את רצוֹנה – שם נעשׂה הפּוֹעל משען למרוּת הלאוּמית. וכל מקוֹם שהפּוֹעל יש לוֹ היסוֹד להאמין אוֹ לחשוֹש ש“המרוּת הלאוּמית” איננה אלא נשק בּידי תקיפים, אמצעי להפקרת הענינים הצוֹדקים והחיוּניים של העמלים – שם הוא מגיע, מתוֹך התנגדוּת ליחסים הקיימים, לידי כּפירה בּעצם המרוּת הלאוּמית.

וּבענין המרוּת הלאוּמית אצלנוּ יש לכם בּאמת תפקיד מיוּחד. ולא קל. ועיקרוֹ של התפקיד הוּא לא בּהטפה, אלא בּבחינת תוֹכן המוּנח הזה בּמציאוּתנוּ הארץ־ישׂראלית. גם אתם מדבּרים בּשם מרוּת לאוּמית וגם אחרים מדבּרים. כּל “ציוֹני טוֹב”, אם הוּא מא' ואם מב', אם מקראקא ואם מבּרלין, מַטיף לנוּ השכּם והַטֵף קבּלת מרוּת לאוּמית. הוּא רוֹאה פּוֹעל וּבעל־בּית נִצים, שביתוֹת והשבּתוֹת, והפסד־ממוֹן וּביטוּל־מלאכה ורוֹגז ציבּוּרי. והוּא אוֹמר לצדדים: למה תריבוּ, תסמכוּ עלי ועל שכּמוֹתי, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. שאלה היא אם אוֹתוֹ “ציוֹני טוֹב” כּשיבוֹא לארץ ויטע בּה פּרדס אוֹ יקים בּית־חרוֹשת, יקבּל על עצמוֹ את חוֹבת המרוּת הלאוּמית בּיחסיו עם פּוֹעליו. שאלה היא אם כּל אחד מאלה יקבּל על עצמוֹ אפילוּ את המינימוּם של מרוּת לאוּמית: עבוֹדה עברית. אוּלם בּינתים נוֹח לוֹ בּהכרזה זוֹ. וּמבחינה פּוֹליטית יש כּאן רוַח נקי: “כּל העוֹלם רוֹצה בּמרוּת לאוּמית, ורק הפּוֹעלים עוֹמדים בּמרדם”. אכן, יש הבדל בּין יחסם של אלה אשר להם “מרוּת לאוּמית” היא מליצה מַרגיעה אוֹ קרנים לנַגח, לבין אלה אשר להם היא ענין־חיים ממש. גם הפּוֹעלים וגם הבּעלים אינם יכוֹלים לקבּל סיסמה זוֹ בּעינים עצוּמות: הם רשאים לדעת מה צפוּן בּה.

ואתם, כּשתדיינוּ בּשאלה זוֹ לא תוּכלוּ לדוּן בּה מ“מרוֹמים”. אני מקוה לראוֹתכם מעוּרים ומוּשרשים בּחיי עבוֹדה וּכּשמספּרכם יגדל כּמה וכמה מוֹנים, וּשאלוֹת אלוּ יהיוּ גם לכם שאלוֹת־חיים, לא תוּכלוּ להסתפּק בּסיסמאוֹת בּלבד וּבמליצוֹת המתוּקוֹת של השיגרה הציוֹנית. אתם תבקשוּ לחדוֹר לתוֹך המוּנחים השגוּרים, תבקשוּ לדעת מה זאת בּוֹררוּת לאוּמית וכיצד היא מסתדרת, והשאלה כּיצד מוּבטחים בּה עניני הפּוֹעל לא תהיה בשבילכם שאלה בּעלמא. אני נוֹטה לחשוֹב כּי בּבואכם לדרוֹש מרוּת לאוּמית תבקשוּ להבטיח חוּקת־עבוֹדה המביאה בּחשבּון את צרכי הפּוֹעל ואת כּיבּוּשיו עד עכשיו. ואני מניח כּי לא תסכּימוּ למרוּת לאוּמית כּזאת שאינה רוֹאה כּעיקר ראשוֹן עבוֹדה עברית. ואזי נראה אם כּל המדבּרים בּאזניכם היוֹם בּשם המרוּת הלאוּמית יהיוּ אתכם אוֹ נגדכם.

מן הראוּי שתדעוּ כּי הפּוֹעלים הם שבּיקשוּ פּתרוֹנוֹת לאוּמיים לסידוּר יחסי עבוֹדה. לפני יוֹתר מעשׂרים שנה הצענוּ אנחנוּ: לשכוֹת־עבוֹדה משוּתפוֹת וּבוֹררוּת לאוּמית בּסכסוּכי עבוֹדה. אני הוּא שדרשתי אוֹתם בּשם הפּוֹעלים, וּבשם האכּרים דחה אותם… משה סמילנסקי. לא מ. ס. של היוֹם, מה“בּוּסתנאי”, אלא של אז, כּשעוֹד עמד בּמרוֹם רדיקליוּתוֹ ורק עשׂה את צעדיו הראשוֹנים כּמנהיג לאִכּרוּת הפּלַנטטוֹרית.

קוּבלנה שגוּרה היא בּחוּגי הציוֹנוּת הכּללית, שהנהלת הסוֹכנוּת היהוּדית אינה שוֹקדת על פּתרוֹן יחסי העבוֹדה. אוּלם עוֹד ב־1914 שלח הועד הפּוֹעל הציוֹני משלחת לברר את שאלת העבוֹדה העברית ויחסי עבוֹדה. חבריה היו: סוֹקוֹלוֹב, מוֹצקין, ב. גוֹלדבּרג. וּבפני אוֹתה ועדה דרשנוּ אנחנוּ אז את הדרישוֹת האמוּרוֹת, דרישוֹת של מרוּת לאוּמית, והציוֹנוּת־בּלי־לוָאי, כּביכוֹל, של “התאחדוּת המוֹשבוֹת” – דחתה בּכל כּוֹח. והמשלחת הלאוּמית יצאה בּידים ריקות.

מכּיר אני כּמה מאֵילי התעשׂיה בּארץ. וּמעיד אני שלא ראיתי מהם נכוֹנוּת לקבּלת מרוּת לאוּמית. ואפילוּ מאלה שרגילים בּיחסים קבוּעים ומסוּדרים עם הפּוֹעלים. כּהנה וכהנה תכּירוּ אתם מנסיוֹן־עבוֹדתכם. וּלפיכך יהיה לדיוּנכם אתם אוֹפי אחר מן המקוּבּל עכשיו. ולוַאי שנסיוֹנכם אתם יהיה טוֹב מנסיוֹננוּ, ושתמצאוּ את הדרך להשליט מרוּת לאוּמית בּלתי־מזוּיפת בּיחסי העבוֹדה בּארץ, מרוּת לאוּמית המחייבת לא רק את ציבּוּר הפּוּעלים כּוּלוֹ, כּי אם גם את ציבּוּר המעבידים כּוּלוֹ, ולא על חובת־בּוֹררוּת בּלבד, כּי אם גם על חוֹבת עבוֹדה עברית מוּחלטת, ולא רק על חוֹבת הפּוֹעל למשק, אלא גם על חוֹבוֹת המשק לפוֹעליו.


 

“טמיעה” ו“עצמאוּת”

כשבּיקש אחד החברים, מן העוֹלים החדשים, לעוֹרר את השאלה, אם החברוּת בּהסתדרוּת העוֹבדים היא לכם רשות או חובה, אמרתם כּי שאלה זוֹ אינה עוֹמדת לויכּוּח. ויודע אני כּי לא בּלי יסוּרים כּבשתם לכם את ההכּרה הזאת, שהיא חשוּבה בּשבילכם וּבשביל ההסתדרוּת וּבשביל הציוֹנוּת כּוּלה. עברוּ עליכם, על הראשוֹנים שבּכם, כּמה שנים קשוֹת בּארץ עד שהגעתם לכינוּס־יסוֹד זה. מקוֹר הקוֹשי היה לא בּ“יחס הרע” אליכם. מצבכם נקבּע על ידי שתי עוּבדוֹת:

א. בּאתם “בּמאוּחר”, כמוֹ שאמר כּאן חבר אחד, כּלוֹמר: קָדמוּ לבואכם עשׂרים וחמש שנוֹת מאמצים וכיבּוּשים של קוֹדמיכם. אלה הכשירוּ לא בּמעט את הקרקע לבוֹאכם. אוּלם חבלי קליטתכם בּקרקע זה היוּ קשים מִשל אחרים שבּאוּ בּזמן אחד אתכם. הם הקימוּ נכסי־צאן־בּרזל לא רק בשביל עצמם, כּי אם גם בּשבילכם. אלא שאַתם לא מיהרתם להשתמש בּנכסים הללוּ.


ב. הבאתם אִתכם מלכתחילה אי־אֵמוּן למי שקדם לכם וּלמה שקדם לכם. ההסתדרוּת, הישוּב העוֹבד, הקבוּצוֹת, המוֹשבים, המוֹסדוֹת, נוֹצרוּ על ידי דוֹרוֹת חלוּצים שקדמוּ לכם. בּהם ראיתם זרם אידיאוֹלוֹגי מתנגד. תליתם בּהם כּמה מוּשׂגים מפלַצתיים. זה הכבּיד עליכם להצטרף לאותם הקנינים הוַדאיים, אשר כּל שכבה חלוּצית – ואפילוּ מתנגדת לנוּ שילמתם מחיר לא קטן.


היוֹם אמרתם כּי נוֹאַשתם מחֶבֶר הקבוּצוֹת לאחר שהתמזג עם גוֹרדוֹניה, וּלפיכך אתם עוֹמדים ליסד בּרית־קיבּוּצים מיוּחדת. אבל אני עוֹדני זוֹכר את הימים כּשחֶבֶר הקבוּצוֹת עדיין לא היה לוֹ צביוֹן אידיאוֹלוֹגי מיוּחד, ואף על פּי כן הייתם אתם מהססים אם מוּתר להתחבּר אליו והחמרתם על עצמכם שלא לקבּל הדרכה משקית וחברתית ממנוּ. חששתם, שמא יעבירוּ אתכם על דת. ראיתי את קבוּצוֹתיכם הראשוֹנוֹת כּשהן מתלבּטוֹת מרוֹת, סוֹבלוֹת יסוּרים משקיים בּאין־אוֹנים להתגבּר. מכאוֹביכם נגעוּ עד הלב, וידעתי שיש קבוּצוֹת וחברים בּעלי־נסיוֹן המוּכנים בּכל לבּם להוֹשיט לכם יד עזר, בּלי שוּם פּנִיה צדדית. אבל אתם פּחדתם.

בּאתם לארץ מלאי פּחדים, שמא יקַפּחוּ. ויוֹתר מזה: שמא לא יקפּחוּ, וכיון שלא יקפּחוּ –יטמיעוּ“. אני סבוּר שזהוּ תפקידה של הציוֹנוּת: להטמיע יהוּדים בּין יהוּדים. ואתם מדבּרים על “טמיעה” בּציבּוּר הפּוֹעלים החלוּצי כּעל טמיעה בּין עכּו”ם: פּחדתם שמא יחסנוּ הטוֹב יִבלע אתכם חיים.

אכן, זוֹהי אחת הטרגדיוֹת של גלי עליה חדשים: החרדה והמאמצים שלא להידבּק בּאחיהם קוֹדמיהם. לא אתם הראשוֹנים. ככה שקדוּ אנשי “השוֹמר הצעיר” שלא להידבּק בּאנשי העליה השניה. ואף הם שילמוּ את המחיר, מחיר יקר בּיוֹתר.

דרך גידוּלכם והתפּתחוּתכם היתה ודאי אחרת, אילוּ הייתם מבינים לפני 5־6 שנים מה שאתם מבינים עתה. תנוּעתכם לא היתה מבזבזת אַלפי חברים וכמה התחלוֹת קיבּוּציוֹת. וּוַדאי היה גם רישוּמה של סיעתכם ניכּר בּהסתדרוּת וּבחיים בּמידה אחרת. אך אם אתם סבלתם כּל כּך הרבה בּמשך שנוֹת הקליטה שלכם, תדעוּ לפחוֹת לחַלץ את הבּאים אחריכם מסבל זה. כּינוּסכם היוֹם הוּא האפיק הרחב לנוֹער החלוּצי המתחנך על בּרכּי הציוֹנוּת הכּללית, שלא יבזבז את כּוֹחוֹתיו לשוא, שיוּכל להצטרף בּבטחוֹן נפשי למַה שנוֹצר והוּשׂג לפניו, בּלי להתבּטל וּבלי לטשטש את עצמוֹ. האפשרוּת הזאת, לפעוֹל בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים כּחברים שוים לזכוּיוֹת ולחוֹבוֹת בּלי לוַתר על פּרצוּפכם הרעיוֹני והמפלגתי, ניתנת לכם בּהסתדרוּת, לא מפּני שאתם מַתנים אִתה “תנאים”, אלא מפּני שזהוּ יסוֹד קיוּמה של ההסתדרוּת. ולכך נוֹצרה: לגשר על פּני הניגוּדים שבּין זרמי העליה החלוּצית והעוֹבדת, ניגוּדי האידיאוֹלוֹגיה וניגוּדי “הגזע” ו“המוֹצא”.

אין ההסתדרוּת מתנקשת בּדעוֹת וּבהשקפוֹת של חבריה. המבנה שלה מאַפשר לכל זרם שבּתוֹכה לחיוֹת עצמאית את חייו הרעיוֹניים והמדיניים, להגן על השקפוֹתיו ועל עניניו, בּלי שיפסיד את קשריו עם ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, ואת אפשרוּת השפּעתוֹ על מהלך הענינים ועל עיצוּב הדמוּת של הכּלל, ושלא לתת מקוֹם לטעוּת בּהשקפוֹתי עלי להטעים: כּל ימי שאפתי לאַחדוּתה הגמוּרה של תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, לא רק בּמוּבן ההסתדרוּתי המקוּבּל, כּי אם בּמוּבן עמוֹק יוֹתר ונמרץ יוֹתר: בּמוּבן רעיוֹני, מדיני, נפשי וחברתי. מאמין אני כּי כּל הניגוּדים שבּין זרמינוּ השוֹנים הם תפלים לעוּמת התוֹכן הגדוֹל המאַחד אוֹתנוּ, כּל ימַי נלחמתי נגד המחיצוֹת המפלגתיוֹת ו“השִבטיוֹת” המפרידוֹת את ציבּוּר הפּוֹעלים מתוֹך אמוּנה כּי חזוֹן הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וחזוֹן הציוֹנוּת השלמה חד הוּא. לאמוּנה זוֹ הטפתי. ואינני מתכּוון להבליע אוֹתה גם עכשיו. אך איני כּוֹפה אוֹתה על זוּלתי. יש, לדעתי, לשאוֹף לביטוּל כּל המחיצוֹת שבּפנים ציבּוּר הפּוֹעלים, אך כּל עוֹד קיימים בּינינוּ הבדלי דעוֹת וסגנוֹנוֹת ויחסים, איננוּ רשאים להתעלם מקיוּמם. וחוֹבתנוּ הציוֹנית והפּוֹעלית היא קוֹדם כּל לשקוֹד על כּינוּס כּולם יחד תחת קוֹרת־גג אחת, למען גבּש והפעיל את כּל המשוּתף שבּינינוּ, וּלמען נהל גם את פּלוּגוֹתינוּ הפּנימיוֹת כּחברים ולא כּאויבים.

הפּוֹעל בּארץ הפסיד הפסדים עצוּמים בּגלל הניגוּדים הפּנימיים, אפילוּ כּשהם נבעוּ ממקוֹרוֹת טהוֹרים. על אחת כּמה וכּמה כּשהניגוּדים נוֹבעים ממקוֹרוֹת לא־טהוֹרים, שאין כּוָנתם אלא לפוֹרר ולהרוֹס את כּוֹחוֹ של הפּוֹעל וּלהשתמש בּפירוּדי הפּועל לסיפּוּק תאוַת־השׂררה של כּוֹחוֹת חיצוֹניים, הזרים לעבוֹדה ולמאמץ החלוּצי, ושעינם צרה בּקוֹמתוֹ הזקוּפה של הפּוֹעל וּבכיבּוּשיו הישוּביים והחברתיים. אילוּ היוּ יוֹצרי האִרגוּנים הנפרדים, הָחֵל מבּית'"ר ועד האִרגוּן המתבּדל של הציוֹנים הכּלליים, דנים על הענין מבּחינה ציוֹנית, לא היוּ מעיזים להרים יד על אַחדוּת הפּוֹעלים. כּי גם מבּחינה ציוֹנית בּלבד אין האִרגוּנים הנפרדים אלא מכּה בּצדנוּ. לא רק טוֹבת הפּוֹעל (גם זוֹהי דאגה ציוֹנית!), גם החרדה למצב הציוֹנוּת בּישוּב ולאוֹפי הציוֹני של הפּוֹעל העברי – היוּ צריכוֹת לכאוֹרה לחייב את ההשתתפוּת המלאה של כּל העוֹבדים הציוֹניים בּהסתדרוּת העוֹבדים. יבּיטוּ על תנוּעת הפּוֹעלים כּאשר יבּיטוּ, אין אדם מן הישוּב אשר לא יֵדע כּי הסתדרוּת העוֹבדים היא מנוֹף כּבּיר כּלכּלי, ישוּבי, מדיני, תרבּוּתי. אין ציוֹני, וגם מתנגד שבּמתנגדים, אשר לא יֵדע כּי ההסתדרוּת מהווה כּוח בּעל משקל לאוּמי וּבין־לאוּמי. לכאוֹרה היה צריך כּל זרם ציוֹני לשקוֹד על הגבּרת אָפיה הציוֹני של ההסתדרוּת, לכאוֹרה, צריך היה כּל זרם ציוֹני לוֹמר לעצמוֹ: חוֹבתי להיוֹת בּפנים וּלהגן על ציוֹנוּתה של ההסתדרוּת מכּל חתירה וּמכּל התנקשוּת, אם מחוּץ ואם מבּית. בּמקוֹם זה בּאוּ הסיסמוֹת: לשבּוֹר, לחַלק. ואחר כּך: לפרוֹש. וזאת היא הזכוּת של סיעתכם: אתם נוֹשׂאים בּרמה את דגל הציוֹנוּת הכּללית בּתוֹך ההסתדרוּת, ואתם מרימים בּתוֹך הציוֹנוּת הכּללית את דגל הסתדרוּת העוֹבדים האחת והכּללית.

והשאלה המעסיקה אתכם היא: כּיצד צריכה סיעת ציוֹנים כּלליים בּהסתדרוּת העוֹבדים לחיוֹת ולפעוֹל, מהי מידת השיתוּף עם כּלל־העוֹבדים וּמהי מידת העצמאוּת שלכם, כּאן דובּר בּלא לב ולב: לא פּרישה, לא התבדלוּת! ועם זה כּמעט שלא השארתם פּינה שלא בּיקשתם בּה “עצמאוּת”. גם בּרית קבוּצוֹת, גם הדאָגה לפּוֹעל הבּוֹדד, וגם עניני הפּועלוֹת וגם שיכּוּן, וגם “תאים” וּ“נציגים” בּכל מוֹסד, וגם מוֹסד כּספּי עצמאי לחוּד! כּשאני שוֹמע אתכם (ולא רק אתכם) חרדים כּל כּך לעצמאוּת, וחוֹפרים אוֹתה ממַטמוֹנים, אני מתחיל לחשוֹב כּי לדרך מחשבה זוֹ חסר רק סיוּם הגיוֹני קטן. לכל אוֹתם אִיי ההתיחדוּת המרוּבּים אילוּ אפשר היה להוֹסיף גם חתיכה קטנה, קטנטנה, של ארץ־ישׂראל מיוּחדת! אזי היינוּ משׂיגים את משׂא־נפשנוּ, והיינוּ יוֹשבים כּוּלנוּ בּשלוֹם וּבשלוה, כּל אחד בּארץ־ישׂראל “שלוֹ”, לוֹ לבדוֹ ואין לזוּלתוֹ חלק בּה.


 

לבנוֹת וּלהיבּנוֹת

ואל נא תטעוּ בּדברַי: אינני מזלזל כּלל וּכלל בּצוֹרך שלכם להווֹת חטיבה עצמאית בּהסתדרוּת. זוּהי זכוּתכם, וּבמידה שיש בּכם תוֹכן עצמאי – ודאי ימָצא לכך הבּיטוּי הראוּי והכּלים הדרוּשים. אין לפקפּק כּלל וּכלל בּזכוּתם של סוּגים שוֹנים בּהסתדרוּת להתלקט יחד לשם יצירה משוּתפת. על מה אני קוֹבל? על המגמה הזאת המבקשת כּכל האפשר להתיחד, להסתגר, להתבדל בּתוֹך תחוּמי ההסדרוּת האחת. התבדלוּת לשמה.

ואין קוּבלנה זוֹ מוּפנית נגדכם בּלבד, ולא יוֹתר נגדכם מאשר נגד זוּלתכם. כּוֹחוֹת חשוּבים בּהסתדרוּת לוֹקים בּנקוּדה זוֹ. מדוּע תהיוּ אתם טוֹבים מהם?

אין אדם רשאי לדרוֹש מכּם שתוַתרוּ על בּרית קיבּוּצים עצמאית, כּל זמן שהתנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה מפוֹררת ומפוֹרדת וּפוֹעלת על בּסיס של “התיחדוּת”. אך לא שאלת איסוּר והיתר כּאן, כּי אם שאלת “התכלית”. לשם מה קיימת תנוּעתכם, האם רק כּדי להישָמר מטמיעה בּקרבּנוּ, בּחינת “ואני את נפשי הצלתי”? האין בּזה משוּם מיעוּט הדמוּת שלכם בּידי עצמכם? אם מאמינים אתם שציוֹנוּת כּללית יש לה מה לוֹמר לפּוֹעל, הרי לא בּזה יאָמרו הדברים שתקימוּ לעצמכם מוֹסד כּספּי נפרד, נוֹסף על המוֹסדות הכּספּיים של ההסתדרוּת. האוּמנם יפעל המוֹסד הכּספּי שלכם על פּי פּרינציפּים שוֹנים מבּנק־הפּוֹעלים וּמ“ניר”? או כּלום ציוֹנוּת כּללית היא “כּת” אשר כּל דאגתה לעצמה וּלהתבצרוּתה וּלהתיחדוּתה?

סיסמה חלוּצית היא: “לבנוֹת וּלהיבּנוֹת”. רבּים הם שכּל חפצם אינוֹ אלא “להיבּנוֹת” בּלבד. אך מי שרוֹצה להיבּנוֹת בּלי לבנוֹת איננוּ חלוץ. החלוּץ אוֹמר לעצמוֹ: תבנה ונבנית. אתם מבקשים להיבּנוֹת בּהסתדרוּת כּכוֹח ציבּוּרי ממשי. אוּלם כּדי להיבּנוֹת בּהסתדרוּת אתם צריכים לבנוֹת אוֹתה, לשתף עצמכם בעשׂייתה. כּיוֹם הזה אין אתם אלא אחד ה“מיעוּטים” בּהסתדרוּת, מיעוּט צעיר. בּרכתי לכם, שתעלוּ רבבוֹת נוֹער חלוּצי וּתהווּ כּוֹח בּוֹנה בּהסתדרוּת וּבציוֹנוּת. ואַזהרתי לכם, שלא תַשרוּ בּקרבּכם רוּח של מיעוּט חסר תאוַת־יצירה, אשר אין כּוֹחוֹ אלא בּתביעה מזוּלתוֹ. חַנכוּ את חבריכם ואת העתידים להיוֹת חבריכם שיראוּ עצמם אחראים להסתדרוּת, שוּתפים לעשׂייתה וּלבנינה, שיהיוּ לא רק “תוֹבעים” וּ“מקבּלים”, אלא גם עוֹשׂים ונוֹתנים. חנכוּ אוֹתם לפּתוֹס של בניה הסתדרוּתית, לאזרחוּת שלמה על זכוּיוֹתיה וחוֹבוֹתיה.

האזרחוּת בּהסתדרוּת אינה מוֹנעת עצמאוּת אידיאוֹלוֹגית וּמדינית. אין זה ענין של מתן “זכוּת” מיוּחדת. “השוֹמר הצעיר” לא קיבּל שוּם “זכּיון” מיוּחד לעצמאוּת, אלא ששוּם חוֹק הסתדרוּתי לא מנע אוֹתוֹ מלקיים את עצמאוּתוֹ הרחבה וּמהבליט את מַכּסימוּם הניגוּדים, האידיאוֹלוֹגיים והמעשׂיים, שיש בּידי “השוֹמר הצעיר” לטפּח לגבּי מפלגת הרוֹב בהסתדרוּת. אין אני בּא כּאן לדוּן על תכנה של עצמאוּת זוֹ, מה בּה מן החיוּב וּמה מן השלילה, כּשם שאיני דן כּאן על תוֹכן עצמאוּתם של “פּוֹעלי ציוֹן” שׂמאל על שני פּלגיהם. עצמאוּתם של אלה תכנה העיקרי הוּא: הימָנעוּת מהשתתפוּת בּכל יצירה חלוּצית של תנוּעת העבוֹדה. ואם זרמים שוֹנים בּהסתדרוּת השׂיגוּ את מידת העצמאוּת הנוֹבעת מקיוּמם – מדוּע לא ישׂיג זאת הנוֹער הציוֹני־הכּללי? ואם הרוֹב המנהל את ההסתדרוּת והרוֹאה בּעין־בּיקוֹרת וּלעתים בּעין־בּיקוֹרת חריפה כּמה גילוּיים של עצמאוּת זוֹ, אינוֹ מתנקש בּה – למה יתנקש דוקא בּעצמאוּתוֹ של הנוֹער הציוֹני־הכּללי, אשר הקרקע החלוּצי המשוּתף אתוֹ הוּא רחב וּמוּצק למדי?

עתידכם בּהסתדרוּת איננוּ תלוּי בּקבּלת פּריבילגיוֹת, אלא בּכוֹח היצירה שתגלוּ. הבּיטוּ מסביבכם, כּמה נוֹער ארץ־ישׂראלי נשאר מחוּץ להסתדרוּיוֹת הנוֹער הקיימוֹת. מה ציוֹנוּתוֹ? מה לאוּמיוּתוֹ? בּינוֹ לבין היצירה החלוּצית בּארץ אין כּמעט כּל מגע. אבק פּוֹרח. קחוּהוּ. אם אחרים לא מצאוּ אליו את הדרך ונתנוּ לוֹ להתבּזבּז – תַראוּ אתם את כּוֹחכם. ואם תוֹציאוּ חלוּץ מזוֹלל זה – יברכוּכם גם אלה שאינם אתכם בּסיעה אחת.

אך אם בּמקוֹם מרחב ליצירה תבוֹאוּ לבקש מן ההסתדרוּת מעט שוֹחד פּה וּמעט שוֹחד שם, כּמוֹ שנוֹהגים לבקש כּמה כּוֹחוֹת הבּאים “לנהל משׂא־וּמתן” עם ההסתדרוּת – לא תהיה תפארתכם על הדרך הזאת. ההסתדרוּת חייבת למלא את כּל תביעוֹתיכם הצוֹדקוֹת. ואין בּהסתדרוּת שוּם נטיה להפלוֹת אתכם לרעה משאר זרמים בּהסתדרוּת. אך לא יהיה זה הוֹגן, ולא לכבוֹד לכם ולא לכבוֹד הנהגת ההסתדרוּת, אם היחסים החבריים שבּינינוּ יהיוּ נקנים בּשוֹחד אוֹ בּאבק־שוֹחד, אם בּגלוּי ואם בּכיסוּי.

יש לכם “ידידים” המטילים עליכם פּחדים בּ“דיכּוּי” וּב“קיפּוּחים” וּבחטאים של ההסתדרוּת. אין אתם זקוּקים עכשיו שילַמדוּ בּפניכם סניגוֹריה על ההסתדרוּת (ואין אני האדם לכך). מנסיוֹנכם החי בּארץ למדתם מה ערך לידידוּת זוֹ וּמה ממשוּת בּפחדים אלה. אין ההסתדרוּת מבוּטחת משגגוֹת, וּבמחנה כּל כּך רב אין מפלט גם מזדוֹנוֹת של יחידים. וּלוַאי שכּולנוּ יחד לא ימָלטוּ מעינינוּ השגגוֹת והזדוֹנוֹת ונדע לבער אוֹתם. יש ויש לתקן, ואין זוֹ מלאכה קלה בּיוֹתר. מתוֹך זלזול בּעמל הזוּלת וּביצירת הזוּלת וּמתוֹך התכּבּדוּת בּקלוֹנוֹ – לא יתוּקן שוּם דבר. וחבל שמשהוּ מסגנוֹן זה בּיצבּץ בּדברי אחדים מן הנוֹאמים. קוֹדמיכם טרחוּ ויגעוּ עד שבּאתם וּמצאתם כּמה דברים מוּכנים לפניכם. ודאי לא על צד השלימוּת. ועוֹד הרבּה דוֹרש השלמה ותיקוּן. וּלוַאי שיבוֹאוּ המשלימים והמתקנים. אך מי שראשית אוֹנוֹ הוּא בּזה, שהוּא מכריז כּי נַעלה הוּא על קוֹדמיו, מוּתר לוֹמר לוֹ: אַל יתהלל חוֹגר כּמפַתח.

שאלה אוֹתי היוֹם בּרחוֹב ילדה־פּוֹעלת, חלוּצה כּשרה ונאמנה: אמוֹר נא לי, בּמה הם ציוֹנים טוֹבים מאתנוּ? האוּמנם הם חלוּצים יוֹתר מאתנוּ, עברים יוֹתר מאתנוּ, קיבּוּציים יוֹתר מאתנוּ, כּוֹבשי עבוֹדה יוֹתר מאתנוּ? הייתי שׂמח לוּ יכוֹלתי לוֹמר לה: כּן. הם בּאמת טוֹבים מאתנוּ, חלוּצים יוֹתר מקוֹדמיהם. מעשׂיהם טוֹבים משלנוּ. אך מה היה לי לענוֹת? האוּמנם היה עלי לוֹמר לה שאתם ציוֹנים טוֹבים ממנה, מפּני שאתם מגדירים את עצמכם כּך ולא אחרת, שאתם ציוֹנים טוֹבים יוֹתר בּזה שאתם אוֹמרים כּי טוֹבים אתם ממנה?

בּרוּך יהיה כּל גל עליה המביא אתוֹ שאיפוֹת בּרוּרוֹת וגם סתוּמוֹת, למשהוּ טוֹב יוֹתר, נאמן יוֹתר, צוֹדק יוֹתר, שרשי יוֹתר. אך השאיפה בּלבד ל“יוֹתר” אינה מַקנה את הזכוּת להתנשׂא על מעט הטוֹב והנאמן והצוֹדק והשרשי שכּבשנוּ לנוּ. וּמי שמוֹתח בּיקוֹרת על מה שנוֹצר לפניו הרי הוּא מחייב את עצמוֹ להצדיק את זכוּתוֹ לביקוֹרת בּמעשׂים טוֹבים יוֹתר.

כּשם שאמר הנביא הקדמוֹן: אל יתהלל חכם בחכמתוֹ, נאמר אנחנוּ: אל יתהלל הסוֹציאליסט בּסוֹציאליסטיוּתוֹ ואל יתהלל הציוֹני־הכּללי בּכלל־ציוֹניוּתוֹ. יבוֹאוּ המעשׂים הטוֹבים ויוֹכיחוּ את צדקת תביעוֹתינוּ. מי שתוֹבע הרבּה חייב לתת הרבּה.

המלצות קוראים
תגיות