רקע
ברל כצנלסון
על העיקר בשעה זו [אינני מכיר ברגע זה]

(בּמועצת ההסתדרוּת, ט“ז בּשבט תרצ”ו)


אינני מכּיר בּרגע זה שוּם עיקר חשוּב יוֹתר מאשר הצלת עוֹד פּוֹעל ועוֹד פּוֹעלת מפּוּרענוּת חוֹסר־העבוֹדה. ואינני יוֹדע שוּם מעשׂה חשוּב יוֹתר, מבּחינה ציוֹנית וּמבּחינה פּוֹעלית, מאשר מעשׂה זה שעליו אנוּ נקראים להחליט: שכּלל הפּוֹעלים, וכל פּוֹעל וכל פּוֹעלת, יקבּלוּ על עצמם נטל כּבד וּבלבד שלא נתן לחוֹסר־העבוֹדה שיעשׂה בּנוּ שַמוֹת ולא נתן לעגלה שלנוּ שתשקע בּבּוֹץ.

והיה זה בּעינַי טבעי והוֹלם את מצב השעה וּמבּיע את מלוֹא כּוֹח־רצוֹנה של תנוּעתנוּ אילוּ היינוּ מצמצמים את עבוֹדת המוֹעצה בּשעוֹת מוּעטוֹת, אילוּ שמענוּ רק את ההרצאה על מצב העבוֹדה ועל אפשרוּיוֹת תקנתה וּמבררים את תכניוֹת הפְּעוּלה וּמחליטים פּה אחד את אשר עלינוּ לעשׂות – וּמסיימים ויוֹצאים אל המלאכה, בּתכלית הפּשטוּת. אלא שתפיסתי אני היא, כּנראה, פּשטנית מדי. איכה ימנע אדם מעצמוֹ את ההזדמנוּת “להעמיק” וּלהוֹכיח ש“עדיין לא זה העיקר”, ואם גם נעשׂה ונצליח – שוּם אדם איננוּ מתנגד לכך, חלילה – עוֹד תישָארנה לנוּ שאלוֹת קשוֹת: מלחמה עוֹלמית, פּוֹעל ערבי, יחסי שכנים, מצב פּוֹליטי מסוּכסך, וּמה הוֹעלנוּ בכל עמלנוּ אם לא פּתרנוּ אוֹתן?

וּלפיכך אין דעתוֹ של אֶרם פּנוּיה עכשיו לענין פּעוּט זה של חוֹסר־עבוֹדה. סוֹף סוֹף הלא אין זה אלא ענין פּעוּט לעוּמת כּל השאלוֹת, הגדוֹלוֹת והעיקריוֹת, הגוֹזלוֹת את מנוּחתוֹ. והוּא יוֹדע שלא רק הוּא לבדוֹ, אלא “ציבּוּר הפּוֹעלים ציפּה למועצה לא רק כּדי למצוא פּתרוֹן למצב היוֹם”. בּרי לוֹ שציבּוּר הפּוֹעלים משתוֹקק לא למעשׂה־ההצלה שתעשׂה מוֹעצת ההסתדרוּת היוֹם, אלא לשמוֹע מה בּפיה לשאלה העיקרית, שאלת המחר".

סתם אֶרם ולא פּירש על שוּם מה מצפּה כּל כּך הציבּוּר לשמוֹע מה בּפי נוֹאמי המוֹעצה לשאלת המחר. אלא שניתן לשער שוַדאי משוּם כּך שאין לוֹ ספק־ספיקא לציבּוּר שדוקא בּשאלת “המחר”, ולא בּשאלת היוֹם, עתיד הוּא לשמוֹע מפּי הנוֹאמים גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת, אשר לא שמעה אוֹזן מעוֹלם, וּוַדאי שמוּרים אתם בּשאלת המחר פּתרוֹנוֹת חדשים לא שיערנוּם. אֶרם שוֹאל שאלה ניצחת: “נניח שהצלחנוּ בּפעוּלה נגד חוֹסר־עבוֹדה, האם השאלוֹת העיקריוֹת נעשׂוֹת מסוּכּנוֹת פּחוֹת משהיו?” טעם מיוּחד לשאלה זוֹ בּפי אָדם כּאֶרם. והלא אנחנוּ עוֹד לא שכחנוּ את הימים שאֶרם היה מקהיל קהילוֹת של מחוּסרי־עבוֹדה ומבקש לאַרגנם בארגוּנים מיוּחדים ל“מלחמה” בּהסתדרוּת שאיננה דוֹאגת להם. האם גם אָז לא היה חוֹסר־עבוֹדה בּפי אֶרם מן השאלוֹת העיקריוֹת?

אוּלם כּשאֶרם מדבּר על “השאלוֹת העיקריוֹת” אין פּירוּש הדברים: כּיצד מכשירים את המוֹני העם היהוּדי לעליה וּלהיקָלטוּת בּארץ, כּיצד יוֹצרים את ההוֹן אשר יאַפשר את קליטתם של המוֹני עוֹלים, כּיצד יוֹצרים משק חקלאי יהוּדי בארץ, כּיצד יוֹצרים בּסיס־קליטה בּשביל עליה בּלתי־פּוֹסקת. כּל השאלוֹת העיקריוֹת לגבּי אֶרם אינן אלא שאלה אחת: יחסי־שכנים. וּשאלה זוֹ אף היא אין פּירוּשה כּל התסבּוֹכת הפּוֹליטית והכּלכּלית והסוֹציאלית הגדוֹלה בּה אנוּ נתוּנים, אלא סימן־שאלה אחד ורצפּט אחד: “הסתדרוּת אחת ויחידה”. ועם זה הוּא אוֹמר בּעצמוֹ: “אם יאמר איש מ”פּוֹעלי־ציון" שׂמאל כּי מַפתח־הקסם בּידינוּ הוּא, אוֹמר אני שהוּא שַרלַטַן". אכן, דברים הראוּיים להישָמע וּלהיחָרת בּזכרוֹן השוֹמעים!

היה כּבר הדבר למעין “מסוֹרת” אצלנוּ: כּשאנוּ עוֹמדים בּפרשת עשׂיה, והדברים צריכים להיעשׂוֹת לאַלתר, מעוֹררים את דעתנוּ על שאלוֹת גדוֹלוֹת האוֹרבוֹת לנוּ. האוּמנם זהוּ האמצעי הנכוֹן לאמץ את כּוֹחנוּ בּשביל הצעד הקרוֹב? למה הדבר דוֹמה? לאוֹתוֹ רוֹפא־חכם השוֹאל: “ואם נרפּא את החוֹלה ממחלת הטיפוּס, כּלוּם אין מחלוֹת אחרוֹת וקשוֹת אוֹרבוֹת לוֹ, והרי ידענוּ שאדם סוֹפוֹ למוּת, מוּטב שנאמץ את כּל כּוֹחנוּ לבקש תרוּפה בּפני המות בּכלל”.

אמת נכוֹן הדבר. אוֹרבוֹת לנוּ פּוּרענוּיוֹת, קטנוֹת וּגדוֹלוֹת, וּגדוֹלוֹת וקשוֹת מאד. לא מעטוֹת הן השאלוֹת המַדירוֹת שינה מעינים. אלא שלא כּל טוּבנוּ בּידינוּ. אם בּוֹא תבוֹא מלחמת־עוֹלם להשמידנוּ – לא בּירוּרים בּמוֹעצה יצילוּנוּ מידיה. אין לנוּ לעשׂוֹת אלא מה שבּידינוּ לעשׂוֹת. וקוֹדם כּל, מה שבּידינוּ לעשׂוֹת היוֹם. בּטרם תגרוֹר הפּוּרענוּת הקטנה את הגדוֹלה.

––––––––

ההצעוֹת שהוּצעוּ למוֹעצה – שתים הן: להכפּיל את מס קרן חוסר־העבוֹדה בּקביעוּת וּלהטיל מס חד־פּעמי מיוּחד, שׂכר שנים־עשר יוֹם, על כּל חבר ההסתדרוּת העסוּק בּעבוֹדה – אינן הצעוֹת קלוֹת כּל כּך. ולא הייתי תמה אילוּ קמוּ מבּין שליחי הציּבּור והיוּ קוֹבלים על כּוֹבד הקרבּן. אין הציבּוּר רגיל בּקרבּנוֹת מרצוֹן כּאלה, ואף תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לא נתנסתה בּכך.

איני יוֹדע דוּגמה לכך בּשוּם תנוּעה מתנוּעוֹת הפּוֹעלים, שיקוּמוּ חברים העסוּקים בּעבוֹדה ויטילוּ על עצמם מס כּבד לעזרת חברים מוּבטלים ולמניעת אַבטלה. שוּם מפלגה, לא מן הקרוּיוֹת רפוֹרמיסטיוֹת ולא מן הקרוּיוֹת רבוֹלוּציוֹניוֹת, לא תבעה זאת מחבריה. וּבין המפלגוֹת הללוּ לא מעטוֹת “שעשׂוּ את הקריֶרה” שלהן על גבּוֹ של מחוּסר־העבודה. הקהילוּ קהילוֹת ויסדוּ אִרגוּנים מיוּחדים ובחרוּ ועדים וערכוּ הפגנוֹת ותהלוּכוֹת, ואפילוּ התכּוֹננוּ לכבּוֹש את השלטוֹן בעזרת חוֹסר־העבוֹדה. הם ידעוּ לתבּוֹע בּכל פּה מן הבּוּרגנוּת ומן המדינה. אך הם מאסוּ בּאמצעי העלוּב והפּאליאטיבי: לתבּוֹע קוֹדם כּל מן הפּוֹעל שיקיים מצוַת העזרה ההדדית והסוֹלידריוּת המעמדית.

גם אצלנוּ נשמעוֹת כּפעם בּפעם אוֹתן ההשגוֹת: מה דרכּה של מפּא“י (אגב, מפּא"י זוֹ אשר בנצחוֹנוֹתינוּ אין לה חלק וּבמפּלוֹתינוּ היא האשמה) שבּמקוֹם ללחוֹץ על הממשלה ועל העיריוֹת ועל הבּוּרגנוּת, היא נטפלּת אל הפּוֹעל ודוֹרשת ממנוּ קרבּנוֹת? וּמַהי האוּטוֹפּיה הזאת שבּפרוּטוֹת של פּוֹעלים נמנע חוֹסר־עבוֹדה? גם בּשעת הטפה ראשוֹנה ליצירת קרן חוֹסר־עבוֹדה נשמעוּ אַזהרוֹת מפּני ה”השלָיוֹת".

ואף על פי כן, חברים, אינני חוֹשש לוֹמר, כּי הדרך הזאת שאנוּ מתיצבים עליה עכשיו – בּאיחוּר שלוֹשה חדשים – היא הדרך היחידה להתגבּרוּת וּלנצחוֹן של ממש. אין ספק שיש בּידינוּ לערוֹך אסיפוֹת־מחאה עצוּמוֹת וּלַארגן הפגנוֹת נאדרוֹת. אך למוּדי־נסיוֹן אנחנוּ, ממה שעבר על תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּשנוֹת מצוּקה, ואנוּ אוֹמרים: לא בּאלה ניוָשע הפּעם.

ימים רבּים ראתה תנוּעת הפּוֹעלים בּתמימוּת יתירה את נצחוֹנוֹ של הפּוֹעל והגשמת המשטר הסוֹציאליסטי כּכניסת תהלוּכה חגיגית לתוֹך שערים פּתוּחים לרוָחה. ואם ידָרשוּ קרבּנוֹת – ידָרשוּ מאת הבּוּרגנוּת. הפּוֹעל לא חשד שגם הוּא יהיה אנוּס להביא קרבּנוֹת כּבדים. הוּא אמר להסתפּק בּקרבּנוֹת אשר גיבּוֹריו, יחידי־סגוּלה, המוּרמים על נס, הביאוּ, כּבר הביאוּ, למענוֹ. והנה בּאוּ ימים וּכלל־הפּוֹעלים נתבּע להביא בּעצמוֹ קרבּנוֹת כּבדים. הפּוֹעל לא היה מוּכן לכך. והוֹאיל ולא היה מוּכן להביא קרבּנוֹת מרצוֹן, נפל הוּא עצמוֹ קרבּן מאוֹנס, קרבּן למצוּקה, קרבּן לאוֹיביו. זה הכּלל: בכל מקוֹם שאין הפּוֹעל מוּכן להביא מעצמוֹ קרבּנוֹת בּרצֹון למען חבריו, למען מעמדוֹ, למען עמוֹ, למען השלוֹם, למען הסוֹציאליזם, שם נגזר עליו להיוֹת קרבּן מאוֹנס, קרבּן כּפיה, למען אוֹיביו, למען דיכּוּי מעמדוֹ, למען המלחמה, למען הפאשיזם. בּארצוֹת אירוֹפּה, בּמקוֹם שיד מפלגוֹת הפּוֹעלים, הסוֹציאל־דמוֹקרטית והקוֹמוּניסטית, היתה תקיפה, לא היה הפּוֹעל המסוּדר בּעבוֹדה, המיוּחס בּמקצוֹע, היוֹשב איתן בּמשׂרה, מוּכן לפרוֹס מפּתוֹֹ – פּריסה שיש בּה ממש – לאח הרעב, לא ראה חוֹבה לעצמוֹ להירָתם ולרתוֹם את הסתדרוּיוֹתיו המקצוֹעיוֹת ואת מוֹסדוֹתיו הכּספּיים בּכדי להניע את גלגלי המשק והעבוֹדה. ראוּ זאת אחרים, אוֹיבים־בּנפש, וירתמוּ את המוֹני המוּבטלים, נטוּלי עבוֹדה וּמחיה ותקוה, בּמרכבת תאוַת־השלטוֹן. התוֹצאוֹת ידוּעוֹת: ההמוֹנים הרתוּמים, לשריקת שוֹטים על בּשׂרם וּלהקשת תוּפּים בּאזניהם, עוֹדם נישׂאים במסע־השתוֹללוּת על פּני גויתה הרמוּסה והשוֹתתת דם של תנוּעת הפּוֹעלים ושל התרבּוּת האנוֹשית.

תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה לא ראתה את המלחמה בּחוֹסר־עבוֹדה כּענין של עשׂיה לעצמה. היא ראתה זאת כּענין של תביעה מאת השלטוֹנוֹת בּלבד וזקפה לחשבּוֹנם של אלה את כּל יסוּרי המוּבטלים, וראתה לעצמה זכוּת יתירה אם תבעה מידיהם עוֹד נתח של “סיוּע”. “סיוּע” הכרח הוּא בּכל מקוֹם אשר קצרה היד אוֹ קצר הרצוֹן להילָחם מלחמה של ממש בּחוֹסר־העבוֹדה. בּעד הסיוּע שילם הפּוֹעל בּניווּן של מאוֹת אלפי משפּחוֹת עוֹבדים. רבבוֹת בּנים נאמנים אבדוּ למעמדם. נכרתה האמוּנה כּי הדיבּוּרים של שלוֹשה דוֹרוֹת על סוֹלידריוּת מעמדית יש בּהם ממש. מחוּסרי־העבוֹדה עוֹד הוֹסיפוּ להימָנוֹת על האגוּדה המקצוֹעית ועל המפלגה, אוּלם בּיניהם לבין אוֹתם המאוּשרים, המסוּדרים בּעבוֹדה ונוֹשׂאי המשׂרוֹת ויוֹשבים לבטח בּדירוֹתיהם, והם קרוּיים “חברים” – נחפּרה תהוֹם אשר שוּם מהנדס לא יגַשר על פּניה. בּמעמקי הלבבוֹת נתערערוּ מוֹסדוֹת התנוּעה: שקר האחדוּת!

אנוּ כּאן ניסינוּ, בּמקצת, ללכת בּדרכים אחרוֹת. הסתלקנוּ מההסתמכוּת הפטאליסטית על המדינה ועל המשק הרכוּשני. לפיכך נלחמנוּ נגד סיוּע, וחתרנוּ תמיד לקראת עבוֹדה. וּזכוּת היא להסתדרוּתנוּ שאיננוּ מחכּים עד שיחמיר המצב, וּבטרם יתמוֹטט עמוּד מעמוּדי בּניננוּ אנוּ קוֹראים למעשׂים.

––––––––

בּמַשבּרים הכּלכּליים התוֹקפים לפרקים את ארץ־ישׂראל יש צד אחד המכאיב בּמיוּחד: אפשר למנוֹע אוֹתם ואין מוֹנע.

אין זה מעניני להכניס את ראשי בּשאלה, אם בּמדינוֹת הגדוֹלוֹת, בּתנאים של משק קפּיטליסטי ענֵף וּמוּרכּב, יש בּידי כּוֹחוֹת מאוּרגנים למנוֹע משבּרים וּלפחוֹת לצמצם אוֹתם בּמידה ניכּרת, אוֹ אין. אצלנוּ, מכּל מקוֹם, יש ויש. בּתנאים המיוּחדים שלנוּ: בּהיקפנוּ המצוּמצם, בּמציאוּתוֹ של משק הוֹלך ונבנה ונתוּן לאכּספּנסיה, בּמציאוּתה של עליה יוֹצרת וּמחַדשת, בּמציאוּתם של גוֹרמים מיוּחדים המזרימים לארץ הוֹן ועבוֹדה וּמפתחים יחד עם היצרנוּת גם כּוֹח־קיבּוּל צרכּני, ּבמציאוּתה של תנוּעה לאוּמית האחראית לשלוֹם הישוּב והשוֹקדת על תקנתוֹ והמקיימת כּלים בּעלי יכוֹלת וּבעלי תפקידים קוֹנסטרוּקטיביים – בּתנאים אלה יש עדיין בּידינוּ, גם בּשעוֹת של התרוֹפפוּת משקית, לקרוֹע גזר־דין של משבּר המתהפּך על ראש הישוּב. ועוּבדה פּשוּטה זוֹ, הנראית גם לעין בּלתי־מזוּינת, שמכּל המשבּרים שעברוּ על ראשנוּ יצאנוּ בּעזרת אמצעים מצוּמצמים, לאחר מאמצים מסוּימים של כּוֹחוֹת לאוּמיים וציבּוּריים מאוּרגנים – יש בּה כּדי להעיד על כּך, כּי בּראיית המצב מראש, וּביתר ערוּת וּזריזוּת, אפשר היה למנוֹע את המשבּרים (אם לא היוּ מאחוֹריהם גוֹרמים פּוֹליטיים תקיפים) מלכתחילה.

מאַחר המלחמה1 ועד עתה הננוּ נתוּנים בּמצב בּניה משקית בּלתי־פּוֹסקת. המכשוֹלים הפּוֹליטיים הרבּים יכלוּ להאט את קצב הבּניה, אך לא להפסיק אוֹתה. קו־הבּניה איננוּ יוֹרד אלא עוֹלה. וכל עוֹד המצב הזה נמשך, וכל עוֹד העליה זוֹרמת אין שוּם “שפל” יכוֹל ליהָפך אצלנוּ ל“מַשבּר”. בּמצב כּזה אפשר תמיד – בקצת רצוֹן וּמאמצים וּבקצת אמצעים לאשראי וּלהשקעה – למנוֹע מכאוֹבים אנוֹשיים אנוּשים וּמַפּלות מדיניוֹת כבדוֹת, הּבאֹות עלינוּ עקב חוּלשתנוּ ורשלנוּתנוּ.

לפני עשר שנים, בּפרוֹץ המשבּר, אמרנוּ כּי בּ־70 אלף לירוֹת אפשר “לשבּוֹר את המשבּר”. לא חקרתי לאחר מעשׂה אם סכוּם זה הספּיק, אוֹ שהוּשקעוּ סכוּמים גדוֹלים יוֹתר. בּין כּה וכה שבירת המשבּר בּאה לאחר שהמשבּר העמיק. אוּלם זכוּר לנוּ המעבר מסיוּע לעבוֹדה, והתחלת העבוֹדה בּנַהרים – בּכוֹח אלה זזנוּ עד שיצאנוּ מן הסכּנה האיוּמה שארבה לנוּ בּשנת 1927. וגם עתה אין בּידי לנקוֹט מספּרים, ואיני יוֹדע אם התכניוֹת העלוּלוֹת להתגשם על יסוֹד מאמצינוּ, אם הן כּשלעצמן עלוּלוֹת להסיר את צרת חוֹסר־העבוֹדה בּמלוֹא היקפה. אבל בּמצבים כּמוֹ אלה העיקר הוּא לצאת ולזוּז מנקוּדוֹת המות. תנוּפה גוֹררת תנוּפה. ואם בּמאמץ ראשוֹן לא נצליח בּשלימוּת – נפנה למאמצים חדשים. אוּלם גם מאמץ ראשוֹן יביא הקלה לאלפי עוֹבדים, ויביא הצלה לעליה ותגבּוֹרת בּהיאָבקוּתנוּ המדינית.

––––––––

איני מעלים מעצמי את הקוֹשי שבּהגשמה. נקל יוֹתר לקבּל החלטוֹת כּלפּי אחרים, וגם לאחרים לא איכפּת הרבּה. רצוֹנם – אוֹטמים אזנים, רצוֹנם – שֹומעים ו“אוֹכלים”. אך החלטה כּזאת כּשציבּוּר מקבּל אוֹתה כּלפּי עצמוֹ – מוּרגשת וּמוּרגשת. כּל אחד ואחד מאתנוּ ודאי ירגיש בּקרבּן זה, וצריך שירגיש. תקציבוֹ של כּל עוֹבד קצוּב, מחוּלק מראש, וקשה לצמצמוֹ. ואפילוּ הפּוֹעל המסוּדר, ואפילוּ זה שזכה זמן־מה ליהנוֹת מן הגיאוּת, יכוֹל לספּר על חוֹבוֹתיו. למי בּית, למי רהיטים. ויש עזרת קרוֹבים, בּארץ וּבגולה. ויש ויש.

אבל גם המַקשיח את לבּוֹ מגוֹרל חבריו, אם יראה עצמוֹ שעה קלה מוּבטל וידע שהוּא זקוּק לעזרת ההסתדרוּת לקבּל עבוֹדה, ויהיה נדרש לשלם בּעד “הזכוּת” הזאת, בעד “הפּרוֹטקציה” הזאת שׂכר 12 ימי־עבוֹדה – יחליט מיד, בּלי לפקפּק הרבּה, שה“עסק” הזה כּדאי לוֹ. צריך איפוֹא שכּל פּוֹעל יכּיר כּי מקוֹם עבוֹדתוֹ איננוּ קנינוֹ הפּרטי. כּי בּזכוּת ההסתדרוּת, בּזכוּת כּלל־הפּוֹעלים הוּא יוֹשב ועוֹבד בּשלוה, וההסתדרוּת היא השוֹמרת שלא יחליפוּהוּ ולא יוֹציאוּהוּ ולא יוֹרידוּ את שׂכרוֹ. צריך שכּל פּוֹעל יכּיר כּי שוּם מקוֹם איננוּ מוּבטח לוֹ אם יוּתן לאַבטלה שתתפּשט. אַל יבטח שוּם פּוֹעל בּ“יחוּסוֹ” וּב“תקיפוּתוֹ” וּבמקוֹמוֹ. אין אנחנוּ יוֹשבים על סלע איתן. עוֹד הרבּה הרבּה תלוּי בּאוירה, בּאמוּן, בּכוֹח ההתגוֹננוּת של הציבּוּר. גלי השפל עלוּלים לסחוֹף את האדמה גם תחת רגלים בּטוּחוֹת. מס הפּדיוֹן הוּא גם מפעל בּצרוֹן.



  1. [מלחמת־העוֹלם הראשוֹנה]  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות