רקע
יצחק לופבן
עם שירו של ביאליק
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

"הסופר בן־ציון כץ קיבל מאת ח. נ. ביאליק תשובה למכתבו בדבר קצת חרוזים בשיר “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. את המכתב הבא להלן, מסר מר כץ לנו לפרסום, כדי להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים: ידיד נכבד, החרוזים שהפילו עליך אימה – אינם מוסבים כלל על הרביזיוניסטים, ולחנם חרדת החרדה וגם החרדת את זולתך. היצאתם כולכם מדעתכם? כלום יש בחרוזים ההם רמז כל־שהוא לרביזיוניסטים? אני רמזתי לענינים אחרים לגמרי. ואם אתה וחבריך הוצאתם את הדברים ממשמעם ומפשוטם – אני מה? והנני המברך אותך ואת חבריך במעט שכל ישר.

שלך ח. נ. ביאליק"

(“הארץ”, כ“ח חשון תרצ”ב)

 

א.

מגילת “איכה” החדשה, שחיברה ביאליק והערה בתוך חרוזיה ההולמים את הגות רוחו ואת הגות רוחנו הקשה בימי קדים אלה, העוברים עלינו, על הציונות, על העם ועל הארץ, למעצבה ולזעם אין־אונים – יש בה בודאי להלך אימים ולעורר חרדה בלבות קוראים נאמנים ומרגישים. הדברים נכתבו בבזל, בימי הקונגרס הי“ז, בימי אכזבות וזוועות לכנסת ישראל; הם נכתבו באותה היד שכתבה שלושים ושלוש שנים לפני כן את “מקראי ציון” לזכר “המראה הגדולה” באותה עיר עצמה, והם נדפסו בימים שהתמונות החיות של השירה הזאת מתגלגלות מעל ראשינו כרעמים מהממים במציאות והיו לחויה טרגית של כל נפש אשר לא טפשה בחלב מתוך רשעות זדון או טמטום אוילים. איש לא שאל ולא צריך לשאול למי ולמה מתכוונים הדברים, כשם שאיש לא שאל ולא ישאל למה ולמי מתכוונים הדברים של “אכן חציר העם”, של “דבר”, של “אכן זה מוסר אלהים” וכו' וכו', כשם שאיש לא שאל ולא ישאל למה ולמי מתכוונים הדברים “פרות הבשן אשר בהר שומרון” ו”יען בושסכם על דל" ו“השואפים אביון” וכדומה של עמוס, “הוי החוקקים חקקי און” וכדומה של ישעיה, הנבואה ל“רועי ישראל” של יחזקאל וכו' וכו' – אם כי היה בודאי לכל הדברים האלה בשעתם מצע ריאלי של מציאות, ואם כי היו בודאי אז אנשים וקיבוצי אנשים אשר הרגישו על עורם ובשרם את שבט־המוסר הזה. כי זהו כוחה ועצמה של כל שירה אמתית, שגם הכוונה האקטואלית מתכנסת בה לתוך חביון הנצח, וגם המציאות של השעה נהפכת אצלה למציאות עליונה, המתנשאה מעל עצמה וצופה מראש הדורות עד סופם.

האם אפשר לסמן בדיוק את הגבולות של כיתה או מפלגה אשר אליה מכוונת התוכחה הרבה של ביאליק? היא שלוחה עפ“י הכתובת האנונימית של כל חדלי־הישע ו”אובדי עצה ונתיבה" של הדור; היא חתך־רחבי של כל הווי חיינו ומעשינו בתקופה זו; היא אינה פרט, כי אם כלל, היא מיתוס טרגי אשר מתחתיו המציאות הריאלית “כמו תנור בוערה מאופה”.

רביזיוניזם? – זה אינו אלא בצקת חיצונית של מחלת דם פנימית; הוא עצמו אינו ולא כלום, גורלו בהיסטוריה הישראלית כבר נחתך ובודאי לא יעברו ימים רבים עד אשר ישור לגמרי מן הגוף הציוני, ושמות מנהיגיו ומחולליו יגיעו אלינו או מתוך אחת החזיתות החיצוניות או מתוך אד השיכחה של אפיזודה אשר חלפה. תנועה זו פסולה כבר אפילו למלחמה פובליציסטית, עמה אין לבוא יותר במשפט ובויכוח.

זאת אינה, איפוא, אלא פרשנות אוילית להעלות אפילו מחשבת־לוי כזאת ולהבין את האותיות הללו שבשירת ביאליק, המאירות כבאבוקות שחורות את מכיתות ההרס הפנימי של העם, כמגילה־עפה נגד כנופיה של רועי־רוח מתעתעים. יבדוק נא כל אחד את נפשו ואת מחשבתו, את מעשיו ואת הגיגיו לאור האבוקות הללו, יבדוק נא כל יחיד וכל ציבור – אם לא ישמע מתוכם את תשובת נתן הנביא לדוד: “אתה האיש!”

 

ב.

לפני שלושים ושלוש שנים:

"אֵד עַמְּכֶם קִבֶּצְכֶם

מִפִּנּוֹת הַגוֹלָה, נַאֲקָתֹוֹ הַמָּרָה אֶת כֻּלְּכֶם הֵקִימָה: – וְהִנֵּה נִהְיְתָה הַמַּרְאָה הַגְּדוֹלָה" וכו’ וכו’ –

והיום:

“אָנָה נָפוֹצוּ נִקְבְּצֵיכֶם וּמַדוּעַ בּוֹשֵׁשׁ מְּאַסִּפְכֶם?”

“מִי אָסַף גִּיל הַפְּדוּת מֵעֵינְכֶם וּמִי כִבָּה שְׁבִיב אִישָּׁה”,

“אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאוֹם”,

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד",

מִי הִזְנָה אֶת בַּחוּרֵיכֶם":

איכה, איכה ואיכה, מי ומי ומי – זאת איננה קינה, כי אם תמהון־לבב גדול הנוקב תהומות, זהו קול ה“כוֹרוּס” במחזה התוגה המזעזע העובר עלינו, אשר כולנו בו גבורים טרגיים הנאבקים עם הגורל לאין מוצא ולאין פורקן, ולנגד עינינו מהבהבת אותה הפרספקטיבה המבהילה והמשגעת:

"עד הַגִּיעֲכֶם אֶל שֻלְחַן עַמִּים פְּדוּיֵי אֱלֹהִים

וּקְרִיאֵי מוֹעֵד

כּוֹרְתֵי בְרִיתָם לִשְׁלוֹם עוֹלָמִים עֲלֵי זִבְחֶיכֶם,

וְלִקַּטְתֶּם תַּחְתָּיו בְּהוֹנוֹת יְדֵיכֶם

וְרַגְלֵיכֶם הַמְקֻצָּצוֹת"…

המציאות הריאלית של התקופה צווחת מתוך החזון הזה במר רוחה ובמצוקת נפשה. אהה, מה עלה לנו במשך שלושים ושלוש השנים הללו שבין “אד עמכם קבצכם” ובין “אנה נפוצו נקבציכם”, שבין הימנון הבשורה ליקיצת עם וקול ענות האמונה והגבורה הראשון של התעוררות כוחות החיים החדשים בעצמות היבשות, לבין אנקת מצוקים ושפל קול היאוש על סף ההגשמה, ובעצם קרימת העור והבשר של בשורה זו? הדבר הנורא והאיום שעלה לנו בתקופה הזאת הוא בהכרה שהנקודה הכי טרגית בגורל העם העברי יותר משהיא בהתאבקות עם כוחות ממרים מבחוץ, היא בהתאבקות הכוחות הממרים בתוך העם עצמו. החוץ מזנב רק את הנחשלים – אבל מפתח הגורל ופשר החיים והמות הם מבפנים.

ההכרה הזאת איננה פרי של איזו פילוסופיה לאומית מופשטת, אלא פרי הנסיון האמפירי במשך דור שלם, פרי של נסיון שהצליח דוקא, פרי של מכשולים גדולים אבל גם של תנחומים רבים וכיבושים קולוסליים בדרך הנסיון הזה. אותו “אד העם” אשר קיבץ את “מקראי־ציון” לקונגרס הראשון בבזל, עליו הבליג דור הציונות, להלכה. העם העברי איננו יותר אובד־דרך וחסר מולדת; הוא אינו נידון יותר לשאת, בתורת עם, בדומיה ומתוך אונס של הכנעה את עול “הגלות החשכה”; הוא יכול, אם הוא רוצה, להמציא לעצמו פדות, התחדשות ולתת כבוד לדברי ימיו. אבל אותו “אד העם” אשר הפיץ את נקבצינו בקונגרס הי"ז והוא מפיץ ומסכסך אותם בכל יום מחדש, עליו קשה מאוד להבליג, באשר כאן נשתבשו כוחות ההבלגה עצמם והפכו להיות כוחות מכשילים ומהרסים.

את “המראה הגדולה” הצליחה תנועת השחרור העברית להקים לפני שלושים ושלוש שנים – את המפעל הגדול לא הקימה במשך הדור הזה; דודקא עם בואה של “השעה הגדולה” קצרה ידה. “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. “שוב”? – “עתה ראיתיכם” מיבעי. בקונגרס הי"ז נתגלה הדבר במידה שלא נתגלה אף פעם: בתוך הסיוט הזה אפשר היה באמת לבוא לידי מסקנא כי זו היקיצה שלנו איננה יקיצה לחיי־עולם אלא לחרפות ולדראון.

הרביזיוניסטים? לא ולא! לא עמם באים במשפט, לא הם האחראים ולא מידם נתבע הפקדון ההיסטורי. לא הם, ואף לא ויכוח־השטות על “המטרה הסופית” ואף לא האינטריגה האנטי־וייצמנית – אלא אזלת היד ואפס המשען! זה המקק הכללי בנפש התנועה!

בשלשלת האכזבות המרות שהיו לה לתנועת השחרור העברית במשך עשרות השנים האחרונות, נדמה היה תמיד כי חוסר האונים שלנו הוא פרי של איזה שיתוק זמני וחולף בנשמת העם ודרוש רק איזה זעזוע כביר, פנימי או חיצוני, כדי להשיב לה את כוח החיים, את כוח התחושה ואת כשרון ההכרה העצמית. והנה באו הזעזועים הכבירים, באו מבפנים ומבחוץ, זעזועים שבכוחם לתת חיים לדוממי־אבן ולנציבי מלח ולהפוך ולנער את כל רמ“ח האברים ושס”ה הגידים – ואעפי“כ לא ינוע ולא יזוע. הוא לא יחרד לקול אריות שואגים, הוא לא יסע לקול חצוצרות מבשרות. הוא גם לא ייקץ כאשר “יעירנו השוט”, גם כשהיה באמת למשיסה חומרית ורוחנית ו”מרמס לרגל גאוה" בכל מקום, גם כאשר נפלו ונופלים “מגדלי־השגב” האחרונים שלו, הכסף, גם כשנטרף זה שיט־ההצלה החומרי שלו בכל הדורות. הוא לא ייקץ גם כאשר מתמוטטים ונופלים השמים מעל ראשו, וכאשר נעקרת זרת האדמה האחרונה מתחת כפות רגליו. במקום זה, כמו בכל תמורות הגורל שלו גם הפעם – המיית אוילים מסביב: “עדת נגועי אלהים, אכולי משטמה ומזי קנאה לסכסך אתכם איש באחיו ולהאכילכם את בשרכם”… זאת היא אטמוספירת ההשראה שבה ומתוכה בשל השיר החדש של ביאליק, שאינו בעצם אלא המשך של “אכן חציר העם”, עם אינטרול ממושך של שבעה־עשר קונגרסים ציוניים באמצע, של עליות גדולות וימי תקוה מזהירים, של מפעלים גדולים וכיבושים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים עצומים. היש צורך לשאול עוד למי ולמה מכוונים הדברים האלה?

 

ג.

אך כל יצירה ספרותית בעלת מדרגה יודעת מדור לדור סוג של הדיוטות קרתניים ה“מפענחים נעלמות”, מנסים להסיר את ה“לוט” ולנחש את שם הבתולה שברומן ואת שם גבור העלילה שבשיר, אם לשם פרשנות־לימודית סתם ואם לשם איזו אינטריגה ציבורית או פוליטית. דבר מעין זה קרה גם לשירו של ביאליק. “ידידים” ו“מקורבים”, הרואים את עצמם משום מה גם כאפיטרופסים לשירתו וכממונים להשגיח על הליכותיו הציבוריות למען לא “יכשל”, עיכבו את הקריאה ומשכו את ביאליק בשרוולו טרם שנדפס השיר; המטירו עליו, כפי הנראה, מכתבי חרדה ואימה לאחר שנדפס, ומפרסמים עתה בעתונות, “כדי להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים”. אותו מכתב פרטי של ביאליק לבן־ציון כץ, שבו הוא מודיע כי “החרוזים שהטילו עליו אימה אינם מוסבים כלל על הרביזיוניסטים” ומברך אותו לבסוף ב“מעט שכל ישר”, איננו יודעים אם נתפרסם בידיעתו של ביאליק או שלא בידיעתו, על כל פנים תוכן המכתב והברכה שבסופו ראויים בודאי לבעל הכתובת שלו.

האם לא יקרא כל קורא משכיל בין השטין של המכתב עוד פסוק אחד, שלא פורש: מי נתן לך רשות, “ידיד נכבד”, להוציא את עצמך מן הכלל ולחשוב שלא אליך ולדכוותך מכוונים הדברים? אולם אין לחשוב שהאימה הגדולה שהטילו חרוזי ביאליק על ידידיו אלה, נובעת מתוך חשש של קומפּרומיטציה פוליטית חלילה; גרוע מזה, הרבה גרוע מזה והרבה יותר מבאיש מקור ה“אימה” הזאת, אחרי שהיא נובעת, כפי הנראה וכפי השמועה, מתוך חשש של קומפּרומיטציה מסחרית: שמא זה יזיק ל“עסק”, לפעולה למען הספר הנעשית בעזרת ביאליק בפולין. הרביזיוניסטים בפולין הם כידוע כוח; כוח הורס, פרוע ואנטי־תרבותי אמנם, אבל כוח, ואנשים סוחרים ואנשי מעשה נזהרים שלא לבוא בריב, שלא להרגיז, שמא, מי יודע וכו' וכו'. משום כך נתעכבה הדפסת השיר ב“מאזנים” (בלי ידיעתו ולמורת רוחו של ביאליק – זהו “סוד המערכת” שנתפרסם ברבים) ומשום כך נדפס עתה – אחרי שהנסיון לכבוש את הדפסת השיר בכלל לא הצליח – המכתב הזה כדי להסיר מביאליק “לזות שפתים”, כביכול, ולתת לו “ריהבליטציה” בעיני הרביזיוניסטים בפולין.

והנה, לא אכנס כאן בשאלה איזה קשר יש בכלל לרביזיוניסטים (להמוני הרביזיונסטים, כמובן, ולא ליחידים ספורים) לספר ולספרות העברית, ואיזה “צרכן” יש כאן לסחורה זו. אבל עצם ה“גישה” הזאת לספרות, האומרת לעשות לאובייקט של מקח וממכר לא רק את הספר העברי, אלא גם את אמת היצירה העברית, היא שערוריה, שאסור לעבור עליה בשתיקה. לפי גישה כזאת היו נגנזים בודאי שלושה רבעים של ספרות המופת בעולם, החל מספרי הנבואה הישראלית עד ה“קומדיה השמימית” של דנטי ועד חזיונות שכספיר ועד “טשילד הרולד” של ביירון ועד “גרמניה” ו“אטה טרול” של היינה ועד ועד ועד.

אכן, בסוג ידוע של ספרות, במקומות שונים, קיימת גישה כזאת. ישנה עתונות מכורה, העוברת לפעמים מיד ליד לכל המרבה; ישנם גם סופרים מכורים. אצלנו, על השטח הקטן של הספרות והעתונות העברית אין הדבר שכיח ביותר, אם כי פטור בלא כלום אי־אפשר. לעומת זה מפותחה אצלנו הפסי­כולוגיה הזאת אצל הקונסומנט של הספר והעתון העברי. מורים עבריים, למשל, בא“י, משיבים למערכת את העתון שבו נדפסה רשימת בקורת עליהם, ומפסיקים את חתימתם. הם רוצים לומר בזה: אם לא תכתוב עלי טובות, אם אתה כותב עלי רעות – אינני הקונה שלך ולא אמציא לך “פדיון”. אבל גישה כזאת ופסיכולוגיה כזאת בקשר עם שמו של ביאליק ועם יצירת ביאליק, היא שערוריה שאין דומה לה בשום מקום ובשום זמן. היאמן כי יסופר: לרצות לעכב ולעכב באמת הדפסת שיר ששלחו ביאליק להדפסה, ולחטט ולנקר מסביבו באמה של חנוונים אחרי שנדפס, משום שישנם בת”א אנשים, המעונינים בדבר, החוששים שמא אנשים ידועים בפולין יהיו “ברוגז על החזן” (יסלח נא לי ביאליק על המשל הזה) ו“לא ירקדו קדושה” וזה יגרום להם איזה דררא דממנא! לא יאמן! לא יאמן בכלל שהאנשים האלה יראו את ביאליק כ“אגנט” מסחרי שלהם. נסיעתו של ביאליק לפולין היתה באמת קשורה לכתחילה בענין קונקרטי. בפעולה למען הספר העברי, אבל נסיעה זו נהפכה להפגנה נהדרת לתרבות ולספרות העברית. עד כמה שאפשר לשפוט עפ“י ההד שמצאה נסיעה זו בעתונות היהודית בפולין, הרי פרץ ביאליק לתוך שממון המות של היהדות הפולנית כרוח פרצים, מעוררת, מעודדת ואולי גם מטהרת. ומי נתן רשות למר בן־ציון כץ לראות את ביאליק כ”סוכן נוסע" של “בית־המשרפות” שלו, אשר עליו לדאוג מרחוק לריפּוטציה שלו בעיני הלקוחות? ומי נתן לו הרשות להופיע פתאום כמתווך בינינו לבין ביאליק ולקחת על עצמו בכלל את הטורח ואת הדאגה “להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים” של ביאליק? מי נתן?


תרצ"א


המלצות קוראים
תגיות