ויהי היום ואנית קיטור יצאה מהמבורג לאמריקה הדרומית, והאניה אניה גדולה מאד, ותהי כרחוב אשר ששים בתים לה, ובאניה נסעו אנשים למאות: מַלָחים ומַשִׂיקים, יוצאים עניים וגבירים וגבירות עשירים, וביניהם גם נערה קטנה כבת חמש שנים אשר לה פנים עגֻלים ונחמדים מאד עם שתי צַמות שֵׂעָר. ושֵׁם הנערה ריקה, והיא בת לאנשים צעירים אשר לא ראו ברכה בעבודתם בארץ מגוריהם בְּמֶקְלֶנְבּוּרְג ויחרצו לצאת לארגנטינה, ויהי האב יושב על חבל מגוֹלָל בפִנת האניה לבלתי היות למפגע לַמַּלָחִים הנחפזים אָנֶה ואָנָה, והוא לומד מעל ספר את הלשון ההישפנית והאֵם יושבת וְטֹרֶדֶת בַּאֲחות ריקה הקטנה אשר היא מיניקה. וריקה לא סרה מעל אמה בִּשְנַיִם או בשלשת הימים הראשונים מאז יצאה האניה את חוף הָאֶלְבָּה, כי לא ידעה עוד הנערה את האניה ואת מוֹצָאיה ומבואיה וַתָּגָר מפני המכונות הרבות ומפני כל החפָצים החדשים אשר לא ראתה מעודה כמוהם ומפני כל האנשים הרבים והזרים, וגם חלתה הנערה מעט את חֳלִי הים ויהי עליה לשבת תחתיה במנוחה לבלתי הֵאָנש. ואולם כאשר רָוַח לה וכאשר הוסר כל העִזָבון אשר באניה לירכתיה וכאשר היו הסדרים נכונים והאניה באה עד תוך הים הפתוח, אז ערבה הנערה את לבה לסור מעל אמה למען התבונן אל סביבותיה ולכל הנעשה באניה.
אז עלתה לאִטה את סֻלם הברזל ותבֹא עד מכסֵה האניה, ותגש עד הקָּצה אשר מלפנים ותעמוד שם ואת עיניה הבהירות והכחולות נשאה בתאות נפש מן המים אל השמים ומן התרנים אל ארֻבּות העשן ואל אופַן-המשוט. ומלחי האניה לא שמו אליה לב, כי המלאכה אשר לפניהם היתה רַבָּה, ורק אחד המלחים הזקנים ראה אותה פתאם ויבט אליה בעֹז ויקרא: “אִי לך קטנה, מה אַתּ עושָׂה פה?”
“נוסעת אנכי – וזאת אניָתי”, ענתה באֹמץ לב.
והאיש הזקן נתן קולו בשחוק גדול ויספוק בכפיו על פני שוקָיו אשר צללו לקול המכה ויקרא אחת ושתים: “הביטו וראו-נא את הגֹמד הזה! יַלדה קטנה אשר כזאת ולה דרוש ככל האניה הגדולה הזאת לבעבור תסע בה!”
אחרי כן תפש בה בידה ויביאנה עד התֹּרֶן הקדמוני ויציגנה אל העץ, למען מָדֹד אותה. והנערה לא הגיעה גם עד טבעת הברזל אשר תקיף את התֹּרן ממעל לרגלו, כי לא היתה גבוהה מן הכֶּרַע אשר לנעל רוכב.
“האם לא הצחוק הוא עד להתנודד!” קרא המלח הזקן. והתֹּרן אשר ראה את כל זאת, החל להתנודד באמת וינוע כה וכה וינאק ויהמה, וְהַמִפְרָשׂ הקשור אליו בראשו נפנף ויתנודד גם הוא מרֹב עליצות, ושניהם סִפרו באזני אופן-המשוט בקול המון ובקול רעש גדול את דְבַר הנערה הקטנה הנוסעת באניה הגדולה. אז התגלגל אופן-המשוט ויתהפך בחפזון מרֹב שחוק, עד כי כמעט לא יכלו לו שני הַשָּׁטִים המנַצחים עליו לבעבור הרגיעו, ואופן-המשוט העביר את השמועה לוָוֵי הברזל אשר סירות ההצלה תלויות בהם מעל שפת האניה, וְהַוָּוִים העבירוה לַסִּירות, והסירות סִפְּרוּהָ באזני חזירי-הים העבים והעליזים אשר שָטו על יד האניה, למען חָטֹף להם טרף וחדשות, וחזירי-הים פטפטו הרבה ויפשקו שפתיהם, ויוָדע הדבר בכל גבולות הים לארכו ולרחבו, וישמע גם בעל הים ובנותיו, ויתאוו כלם תאוה לראות את הילדה הקטנה והנפלאה הנוסעת באניה הגדולה. ואולם שׂוּמָה היתה עליהם לחכות עד הלילה, כי טרם תשקע השמש אין הם עולים מן הים, יען כי אינם חפצים להֵרָאות אל בני האדם, ורק מפני הילדים לא יִזָּהֵרוּ.
בין כה וכה וריקה הקטנה לא ידעה כי היתה לשיחה במים וברוח וכי רבים יהגו רק בה, ותקם ותעזוב את המלח הזקן המביט אחריה בשחוק פיו ותלך משם והלאה למסעיה בכל פנות האניה. אז ראתה את ארֻבּות העשן הרחבות והגבוהות כמגדלים ותשתומם, ואל עמק המכונות הביטה אשר שם עמודי ברזל כענקים עולים ויורדים, עולים ויורדים, בקול רעש גדול ותחרד, ואל גשר המפַקד נשאה את עיניה אשר שם במרומי מרומים עומד איש לבוש מעיל שחור עם כפתורי זהב ומביט בשפופרת ארֻכּה למרחקים, ועד המקום באה אשר שם הסירות המכֻסות יריעות גֹפֶר ואחרי כן הגיעה עד לסֻלם באניה בּתָּוֶךְ ושלַבָּיו מכֻסים יריעה יקרה ויציע לו משני עבריו מֻזְהָבָה כֻלה.
רגע אחד עמדה הנערה ולא הרהיבה לגשת ואחרי כן נִלבְּבָה ותרד במעלות הסֻלם ותבֹא עד אולם גדול ונהדר אשר לא ראתה עוד כמוהו ליֹפי. וקירות האולם מראות להם מסביב ותמונות תלויות עליהם ועל הקרקע שטוחה יריעה עבה ורכּה, אשר לא ישָמע עליה קול ההולך והיה כהולך על מצע דשא, וּבְכִסְאות אשר ינועו ועל רפידות אשר משענותיהן מצֻפּות זהב יושבים גבירים וגבירות ומדברים איש אל אחיו או קוראים בספרים ובכתבי-עתים. וריקה עמדה תחתיה על-יד הדלת ותשתאה אל כל התפארת הגדולה וְהָרַבָּה אשר לא ידעה עד היום ההוא, ופתאם והנה איש נגש אליה לבוש בגדי שָׁרֵת ומראהו כמראה אחד המשרתים אשר באניה וישאל אותה קשות: “את מי תבקשי?”
“לא אבקש איש”, ענתה ריקה נכלמה.
כי עתה פנִי ולכי לך. רק האנשים הנוסעים בַּמַחֲלֹקֶת הראשונה יש להם המשפט לבוא הֵנה". כי אמנם ראה המשרת ויָבן אשר לא תסע הנערה במחלקת הראשונה, כי היו שמלותיה בכל-טהרן שׂמָלות ישנות ובלות.
וריקה לא הבינה ברגע הראשון את אשר חפץ ממנה המשרת הרע והצורר ולא שתה אליו לב ותוסף ותעמוד, אז אחז בה האיש הקשה בחָזְקה ויאמר להוציאה החוצה. והנערה לא הסכינה כי יתהלך איש עמה בקֶרִי, כי בהיותה יפה ונעימה וטובת טעם, לכן האיר אליה כל איש את פניו. ועל כן נתנה בבכי קולה ותקרא: “הרף ממני, הלא תכאיב לי!”
וגבירה באה בשנים היושבת על הרפידה ראתה את כל המעשה אשר נעשה ותקרא אל הילדה ותאמר: “גשי אלי, קטנה!”
אז לא יכול עוד המשרת להקשות את ערפו וירף ממנה, וריקה נגשה אל הגבירה, וַתַּחֲלֵק הגבירה בידה על קדקד ראש הנערה הַצָּהֹב ובמטפחתה היקרה העשויה רקמה מחתה לה את עיניה ואת לחייה ותשאל למולדתה ולבית אביה. וריקה לא נָבוכָה ברב או במעט ותען מפֹרש ובשכל על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ונוסעים עוד אחרים נגשו גם הם וישמחו על הילדה היפה ועל רוחה הָעֵר ויחפצו כלם לְשׂוחֵחַ אִתּה ולהשתעשע בה, וביניהם איש יליד ארגנטינה אדונֵי אחֻזה השָּׁב עם אשתו למולדתו, כי היתה להם גם הם בת קטנה ויחידה אשר מתה עליהם והם נסעו לארצות אֵירֻפָּה למען הַבליג על יגונם.
“אכן נפלא הדבר”, אמר הארגנטיני לאשתו הלבושה שחורים, “כי יש לאנשים העניים ילדים יפים ובריאים ככה ואנחנו העשירים ילדינו רפים וחולים וגם אותם לא נְגַדֵל”.
והאשה הלבושה שחורים לא ענתה דבר, ואולם לבה הגה בבתה המתה ועיניה מלאו דמעות, אז משכה את הילדה הקטנה אליה ותאמצנה אל לבה ותשק לה פעמים הרבה.
בין כה וכה חלפה כמו שעה, וְהוֹרֵי ריקה בראותם כי בתם לא שבה התחלחלו, ואביה קם לבקשה. אז שאל ימין ושמאל אם לא ראה אותה איש, ויֻגד לו באחרונה כי היא באולם אשר במחלֹקת הראשונה. והאיש ידע כי בהיותו עני הנוסע על פני המכסה לא יֻתּן לו מדרך כף רגל באולם ואף לא בַחֶלְקָה התיכונה, ויגש אל אחד המלחים וישאל מעמו להביא אליו את בתו, והמלח הגיד את הדברים לַמְּשרת הנרגן והמשרת הנרגן בא אל האולם ויקרא לריקה ויאמר: " לכי אל אביך, כי מחכה הוא לך על יד הפתח".
“מה צר לי הדבר”, ענתה האשה הבאה בשנים אשר קִנְאָה לה בראשונה.
“אכן הלא תמהרי ותבֹאי אלינו שנית כאשר רק תכַלי את אֲרֻחת הצהרים”, הוסיפה האשה הלבושה שחורים.
“אין לַקְּטַנה המשפט לבוא הלום; הפקודה הזאת קשה מאד”, ענה המשרת התַּקיף.
כמעט אשר דִבּר את הדברים האלה ותקם סערה גדולה בקרב הנוסעים, ומכֻּלם בקרב הנשים. “היֹה לא תהיה כזאת”, קראה האחת. “חפצנו בנערה הזאת אשר עמָנו תהיה”, חרצה השנית. “שלשה שבועות תמימים באין ילד – גדול הדבר הזה מנשֹא”, ענתה השלישית.
“כי עתה עליכן ללכת אל הילדה אל מכסה האניה או עליכן לדבּר על לב רב החֹבל”, ענה המשרת ויפן אל הנערה להוציא אותה אל אביה.
“הרף ממנה אתה” פקד אדוני האחֻזה הארגנטיני ויקח את ריקה בידו ויעל עמה אל המקום אשר אביה מחכּה לה, כי אמר לראות את משפט האיש, אז ראה והנה לפניו איש צעיר לבוש נקיים, וימצא חן בעיניו למרגע הראשון, וידבּר עמו ויַכּר וימצא והנה האיש צנוע נבון ומשכיל בכל דבר.
“מה מלאכתך”? שאל אותו.
“עובד אדמה אנכי”
“ומה אתה אומר לעשות בארגנטיניה?”
“אבקש לי פקודה באחת האחוזות להיות לסוכן עליה, והיה אם אצליח ואם אחשׂוך לי מעט כסף, אז אמרתי לקנות לי אחֻזה קטנה או לִשְׂכּור אותה לי”.
“אכן מקרה טוב הוא”, ענה אדוני האחֻזה הארגנטיני. “סוכן חרוץ דרוש לי עתה ואיש גרמני אבַכּר על פני כֹּל. כי תהיה לרצון לי, אז תלך על-יָדִי מחיל אל חיל”.
ואבי הנערה הקטנה קִבֵּל את המשמרת אשר אמר האיש בלב מלא שמחה גדולה. עתה יבוא הקץ לכל דאגותיו, ואף גם כי אמר לו האיש הארגנטיני לתת לו משׂכֹּרת גדולה הרבֵּה מאשר קִוָּה וגם בִּקש מעִמו לכתוב אֲמָנָה ולחתום עליה כרגע. אז חפץ למהר אל אשתו ולבַשר לה את כל הבשורה הטובה הזאת, ואולם אדוני האחֻזה עצר אותו מִלֶּכֶת.
“עוד דבר אחד. אשתי אשר עמדי חשקה נפשה בְּבִתּך הקטנה והיא חפֵצה גם זה עתה בעוד אנחנו באניה אשר תהיה הקטנה לפניה כל היום תמיד, ואולם לא חפצנו להפריד בינה ובין הוריה, לכן שׂוּמה עליכם כלכם לבוא לגור בתוכנו. ואתה הן לא תמנע ממני את ענוגי ותתני לקנות את כרטיסי הנסיעה במחלקת הראשונה לתתם מתנה לריקה הקטנה”.
ודבַר צאתם וְעָבְרָם מן המקום האחד אל המקום השני נעשה מהר עם רב החֹבל כמשפט, ואבות הנערה הקטנה באו לשבת בתא גדול ורחב ידים אשר צהַר עָגול לו הפונה אל הים, ולעת האֹכל בצהרים יָשבו כמו שרים אל השלחן אשר במחלֹקת הראשונה, וריקה יושבת על יד האשה הלבושה שחורים, והאשה נותנת לה על הקערה את מבחר המעדנים והמטעמים, ותהי מַרְבָּה מאד לָתֶת-לה, עד כי ראתה אמה לטוב לה להשגיח אליה היטב פן יבֻלע לה ברָב-האֹכל.
ואחרי הצהרים השתעשעו כל הנוסעים על הילדה, והילדה תתוַדע אל כל איש וְתֵלך מאיש לאיש וּתְדַבֵּר אל כל נוסע אשר את לשונו תשמע. ובין הנוסעים איש והוא ראש למוּזֵיאום לחֵקר העמים, אשר נסע לאירֻפּה לבעבור קָנֹה נפלאות וחדשות לְאֹסֶף החפָצים אשר לו. והאיש קרא לכל הקהל לבוא אליו אל התא להראותם את כל אוצרו הטוב, ויבָאר לפניהם את משפט כל חֵפץ, את דבר הנשק והכלים וְהָעֲדָיִים אשר לפעמים שונים מן העמים אשר ספו ומן העמים החיים, ומהיותו עָנָו הגיד ולא כִחֵד כי יש עמו גם חפָצים אשר לא יֵדע את תכונתם ועל-מה נעשו. ובדברו ויקח בידו חפץ זר עשוי שֵן אשר צורתו נפלאה וחרותים עליו ציורים שונים ויאמר: “הנה פה לפניכם דבר, אדונַי וגבירותי, אשר לא אדע מה הוא. אין זה כי-אם כף הוא או שַׁרְגוש לְשַׁגֵּש בו את המאכל ואולי אות-כבוד הוא לְמִשְׂרָה אשר לא נדע”.
וריקה נתנה קולה בשחוק גדול ותקרא: “הלא זה קרן נעל!”
“קרן נעל”, ענה ראש המוזיאום וישתאה. “דבר כזה לא יתּכן. האנשים אשר עשו את החפץ הזה לא יאָמן כי שָׂמוּ נעלים ברגליהם”.
“ובכל אלה אין חפץ זה בלתי אם קרן נעל!” קראה ריקה והנשים אשר מסביב אמרו גם הן כמוה. אז הניד ראש המוזיאום בראשו ויתבונן שנית היטב היטב אל החפץ ויבקש וימצא והנה שם ציור אשר לא שָׂם אליו לב עד היום, והציור ציור פרא אדם אשר נוצה בראשו ונעלים ברגליו מן הנעלים אשר לא ינעיל אותן איש בלתי אם בעזרת קרן נעל.
“צָדַקְתְּ בתי”, אמר. “ועתה אם ככה חָכַמְתְּ, אולי לא יבָּצר ממֵך להגיד לי גם את משפט הדבר הזה אשר ביָדי”, ובדַבְּרו הֶרְאָה בידו כלי עץ אשר תבנית לו כתבנית צְלָב וחריצים חרותים על פני אֲגַפָּיו.
“צלב הוא”, אמר אחד הנוסעים אשר לא יכול למשול ברוחו ולחכות רגע.
“דבר זה לא יתכן”, ענה ראש המוזיאום, “כי כּבּיר הוא שנות אלף מן הנצריות”.
וריקה לקחה את החפץ בידה ותתבונן אליו רגע אחד ותקרא: “הלא זה צלב של סורגים”.
“מה זה צלב של סורגים?” שאל ראש המוזיאום.
“ואת הדבר הזה לא ידעת? הלא זה הצלב אשר יחתלו עליו את חבל הצמר למען עשות ממנו פּקַעַת כי איך זה תאמר לסרוג בלעדיו?”
“שמרי את פיך וֶהֱיִי עֲנָוָה”, הוכיחה אותה אִמה על פניה, ואולם האיש המלֻמד שמח שמחה גדולה ויקרא: “תני נא לה, הלא צָדְקָה הנערה בלעגה לי מעט, יען כי נבערתי ככה ולא אדע”. ובפנותו אל ריקה אמר, “היי לי ברוכה, קטנה, על כל הַלִּמּודִים אשר לִמַּדְתִּנִי”.
אחרי ארֻחת הערב באו אל התא אשר להם, ויראו והנה יפה שם שבעתים מאשר היה על פני מכסֵה-האניה. והים שָקֵט והרוח צח, ולכן לא מנעה האשה מֵרִיקָה את שֶאֱלָתָהּ, לשום את ראשה אל תוך הצהר הקטן וְהֶעָגֹל ולהביט החוצה. ויהי כמעט אשר נראו פני הנערה בצהר, והנה קול קורא בחוץ: “הלא זאת הנערה הקטנה הנוסעת באניה הגדולה!”
והנערה הביטה כה וָכה בתשוקה ותרא את שר הים ואת זקנו הָאָרֹךְ, והוא קורא לבנותיו, אשר תעלינה מן המים וְתִראינה גם הן את הנערה הקטנה. אז נראו שלשה וארבעה וחמשה רָאשֵי נערות עולות מן הים, והנערות מניעות את שערותיהן הירֻקּות וארֻכּות וְלַחות וכפות ידיהן גם הן נראו על פני המים, וַתַּכֶּינה כַּף-אל-כָּף ותקראנה: “הנה זאת הנערה הקטנה והנאוה הנוסעת באניה הגדולה!”
“הבה וְנִתֵּן לה מתנות!” ענה אדונֵי הים.
“כן, כן, כן”, קראו נערות הים וַתֵּחָפַזְנָה וַתֵּרַדְנָה המימה, עד כי רָעשו המים להן, ועד מהרה שבו ותעלינה וַתִּתֵּנָה על-יד אביהן חפָצים שונים, ואביהן שָׂם את כל אלה על ראש דָרְבַּן הפנינים אשר בידו העשוי מעשה מזלג, ויושט אל הנערה אל תוך הצהר.
“אל-נא תירָאי”, אמר, “קחי-נא את אלה לזכרון מיד בנותי. גם הן היו נערות קטנות כמוךְ”.
ותהי המתנה אשר שלחה לה הנערה הראשונה קְלִפַּת-צְדָף, והשנית שלחה לה מַטֵּה-פנינים אדֹם, והשלישית– מרגלית, והרביעית – שֶׁן-לִוְיָתָן מקרין כפופה וארֻכּה, והחמישית שלחה לה חפץ אשר לא יָדעה מה הוא, אין לו תֹאַר ואין לו תבנית והוא נוזל מים כלו, ותזהם נפשה לגעת אליו בראשונה. ואולם שר-הים בַּדָרְבָּן אשר בידו העתיק את החֵפץ אל תוך האשנב, ואחרי כן נשמע בחוץ קול שחוק אדיר מִפִּיות רבים ואחרי כן שבה הדממה להיות כבראשונה ואדוני-הים ובנותיו לא נראו עוד.
ואבי ריקה מָשׁךְ את החפץ הנוזל בעד החלון ויתבונן אליו ויחקרהו, וירא והנה הוא עיר מְגוֹלָל אשר לחיה לא-נוֹדָעָה. אז גלל את העור לפני וישתאה אל ארכו ואל רחבו. והעור לו קשקשים והוא נָקוד ירֹק ושחור יחדו עד להפליא וקוצים אֲרֻכִּים לו על גבו וְכַרְבֹּלֶת אדֻמה בערפו ובקצה ראשו כעין הַחַרְטֹם אשר לְצָב. ויָשב ויגלום את העור ויחרץ בלבו להראותו את הנוסעים.
ויהי ממחרת והנוסעים שמעו כי היה שיח ושיג לשר-הים עם הנערה הקטנה וכי נתן לה מתנות יפות ושונות, ויחפצו כלם לראותן. ותהיינה הנשים משתוממות אל המרגלית היפה, ואולם כאשר גללו את העור, ויהי שם איש צעיר ויראהו ויפזז כלו יקפץ קפיצה אחת על רגלו מרב השתוממו ויקרא: “הנה נְחַש-הַיָּם! נחש-הים המהֻלל אשר לא האמין איש להיותו! ועתה הנה הוא בידינו! הידד! הנה נחש-הים בידינו!” והאיש הצעיר זה מלאכתו להיות חוקר הטבע והוא נוסע לאמריקה הדרומית לבקש שם חדשות ונפלאות ביערות האיתנים, כי חשקה נפשו להיות לפרופיסור, למען אשר יוכל לקחת לו לאשה את הנערה הצעירה אשר חפץ, ואולם אביה לא אבה לתתה לו עד-אם יֵצא שמו לתהלה והיתה לו משמרת גדולה ושֵׁם-כבוד. ואת כל הדברים האלה סִפֵּר לאבי ריקה וישאל מעמו, אשר ימכור לו את עור נחש-הים, כי כאשר יכתוב אותו וִיצִירֵהוּ בציורים ויוציא ספר על-אדותיו, והיה שמו מהֻלל פתאם בכל הארץ והיה לפרופיסור ולא יבָּצר מעמו לקחת לו את הנערה לאשה.
“קח לך את עור הנחש”, ענה אבי ריקה, "הנה אנכי נותן אותו לך למען תּאֻשָׁר.
והאיש הצעיר התאמץ לתת שִׁלוּמִים ממחיר העיר, ואולם אבי ריקה כמעט אשר התקצף בשמעו את הדברים. “בכסף אין אנכי מוכר את העור, ואולם חובת-אדם היא לעזור לרעהו בכל אשר יוכל”.
והאיש הצעיר ראה בחזון כי כבר היתה לו אהובתו לאשה ולא יכול להצפין את אשרו בלבו ויספר לכל אנשי האניה את דבר גורלו אשר הוטל פתאם ואת כל אשר עליו להודות את הנערה הקטנה הנוסעת עמהם. ושם איש אשר לא דִבּר עד עתה דבר ולא התרועע אל יתר האנשים, וימשוך גם הוא את ריקה אליו וַיַּחֲלֵק בידו את שערותיה הצהֻבּות ויאמר" “הלא תגידי לי, מֶה עלי לעשות כי תהיה גם לי נערה קטנה כמוך?”
האם אין לך כזאת שאלה ריקה.
“צר לי כי אָיִן”, ענה האיש.
“מדוע?” שָאלה ריקה.
“הלא אין לי אשה”.
"כי עתה קח לך אשה! קראה ריקה בקול גדול, עד כי שמעו כל האנשים מסביב ויצחקו כלם.
“אבל את מי אקח לי לאשה?”
וריקה הביטה כה וָכה וַתּוֹר באצבעה על עלמה היושבת בפנה בַעֲנָוָה ותאמר: “את זאת קח לך לאשה. הן יפה היא וטובה”.
ופני העלמה האדימו והאנשים מסביב שחקו, והאיש נגש אל העלמה ויתוַדע אליה וישאל מעִמה, כי תסלח לו על המהומה אשר המיט עליה והוא לא חשב כזאת. ויהי כְּדַבְּרָם וכהתרועעם איש אל אחיו, ויוָכח הדבר, כי האיש עשיר, כָּבֵד מאד בכסף וזָר בדרכיו, אשר לא היתה לפני כל מלאכה ולא יָדע את אשר לו לעשות בכספו הרב, ויהי נוסע מארץ לארץ בלי תכלית ואשה לא חפץ לקחת; והעלמה יתומה והיא נוסעת לברזיליה לאחת מדודותיה לבלתי היותה גלמודה בחיים. והיה כאשר הרבו לדַבֵּר וכאשר התוַדעו איש אל אחיו היטב, וימצאו חן איש בעיני רעהו, ומקץ שלשת ימים קרא האיש את הנערה הקטנה אליו ויאמר: “הנה שמעתי לעצָתֵך, ריקה, ואת העלמה היפה והטובה הנה אנכי לוקח לי לאשה”. אז רצה הנערה אל אבותיה ותּסַפּר להם את החדשה, וישמעו כל אנשי האניה את דבר הָאֵרוּשִׂים אשר בין האיש ובין העלמה, והאיש עשה משתה לכל המַּלָּחים ויהי שיר ומחולות ויתן להם מתנות, ותהי השמחה גדולה מאד בכל האניה וכלם ענו ואמרו: “עתה ידענו כי נערה קטנה נוסעת הפעם באניה הגדולה”.
והאשה הבאה בשנים, אשר חמלה בראשונה על ריקה הקטנה בֶּאֱמֹר המשרת הרע לגרש אותה מן האולם, היתה גם מאז והלאה לרעותה הטובה אשר לא נתנה אותה כמעט לסור רגע מעליה, והאשה הלבושה שחורים ראתה וַתֻּצַת בה כמו קנאה וַתְּדַבּר אליה בתמים ותאמר: “הלא טוב תעשי כי תתני גם לי מעט את הקטנה. בחברתה אמצא לי מעט נחמה תחת בתי היחידה אשר אָבדה ממני”.
“גם ממני אָבדה בתי היחידה” ענתה האשה הבאה בשנים בעצב.
ואשת בעל האחֻזה הארגנטיני שאלה מעמה לדעת את הדברים כלם, ואולם האשה השנית לא חָפצה בראשונה להגיד את כל לבה, ורק באחרונה פתחה את פיה ותספר לה את כל קורותיה. והנה אמת הדבר, היתה גם לה בת יחידה, והיא נערה גדולה, וגם אָבֹד אבדה ממנה, ורק לא המות האביד אותה. כי היתה הנערה לאיש למרות מצות אִמה אשר לא חפצה באיש ההוא להיות לה לחתן, ותתאַנף בה האשה ולא חפצה עוד לדעתה ותאמר בלבה וגם באזני כל איש, כי אין לה בת עוד, ואולם בלבה ידעה, כי לא טוב הדבר אשר היא עושָׂה וכי נפשה עורגת במסתרים אל בתה יחידתה אשר ענשה אותה כפלים ככל חטאתה. אמנם בבוא מכתב מעם בתה לא קבלה אותו ולא חפצה לדעת דבר אל אדותיה למטוב ועד רע, ובכל אלה שמעה כי יֻלְדָה לה נערה קטנה וכי היא יפה וּצהֻבּה ועינים תכלת לה, ויש אשר חִשְבָה, כי שנותיה עתה כשנות ריקה ואף אין זאת כי גם היא נאוה ונחמדה ולוקחת לב כמוה. והאשה הבאה בשנים הגתה בְנִכְדָּתָהּ הקטנה כפעם בפעם בראותה את ריקה לפניה ובדבּרה עמה ובהביטה אל שעשועיה, וכאשר אִמצה אותה אל לבה ותשקנה, חשבה כי את נכדתה היא מְאַמֶּצֶת אל לבה ולה היא נושקת.
וכשמוע האשה הלבושה שחורים את כל הדברים האלה, ותדבר על לבה לְהַשְלִים עם בתה במהרה, וריקה, אשר שמעה את הדברים ואת רֻבָּם הבינה, קראה גם היא: “כן, כן, סלחי לבִתֵּך כרגע והביאי את נכדתך הקטנה הֵנה, כי חפצתי לראותה ולהשתעשע עמה. הנני ואתן לה מתנה, את קְלִפַּת הַצְּדָף אשר לי או את מֶרְגָלִיתִי או את פְּנִינָתִי או כל אשר תשאל, ורק את שֶן-הלויתן המקרין אשר לי לא אתן לה, כי אין זאת אשר גדולה היא ממנה”.
והאשה הבאה בשנים באו לה דמעותיה מדי שמעה, ותאמץ את ריקה אל לבה ותאמר: צדקת מאד, ריקה הקטנה, הנני ואעשה את כל אשר שָאַלְתְּ".
“אבל כרגע?” קראה ריקה.
“הדבר הזה נבצר ממני לעשותו”, ענתה האשה ותשחק מתוך דמעותיה. “ואולם כמעט אשר נעלה אל היבשה אעשֶׂנו”.
וריקה הניחה את רוחה בזה והאשה הלבושה שחורים בֵּרכה את האשה הבאה בשנים על בתה האובדת אשר היא הולכת למצוא ולעל נכדתה הנחמדה אשר נוספה עליה, ואנשי האניה מסביב שמעו את דבר השלום אשר הוקם בין אֵם ובין בתה הנדחה והיחידה, והאיש השׂמֵח על כלתו היתומה אשר יקח לו לאשה דבּר אל ריקה ואמר: “הלא מלאך השלום היית בתוכנו! האם לא תחפצי לנַסות עוד הפעם ולעשות שלום עוד אחד?”
“מה הוא?” שָאלה הילדה בתשוקה.
“הֲרֹאָה אַתּ את האנשים השנַים אשר שם, האחד בַּפִּנָה אשר מימין והשני בַפִּנה אשר משמאל?”
וריקה הביטה אל המקום אשר אמר ותען: “כן”, והיא ידעה את האנשים זה ימים אחדים וגם התבוננה ותדע כי לא דברו האנשים האלה איש עם אחיו כל הימים וכי יָדעו תמיד לעשות את כל האולם לארכו או לרחבו לְרֶוַח ביניהם.
“ובכן דעי לך: האנשים השנים האלה שני פְּרֶזִידֶנְטִים הם לשתי רֶפֻּבְּלִיקוֹת באמריקה הדרומית”
“מה זאת?” שאלה ריקה.
“אכן יארכו הדברים עד מאד להבינם לך”, ענה האיש. “ואולם רב לך אם תדעי כי הארצות השתים אשר לשני האנשים האלה שונאות אשה לאחותה זה שנים רבות ועתה עוברת השמועה בארץ כי עוד מעט ותצאנה למלחמה אשה על אחותה. אז יִפָּצְעו ויוּמְתו אנשים רבים”.
“וגם נערות קטנות?” שאלה ריקה בחרדה.
“גם נערות קטנות”" ענה האיש. “ובכן מהרי ולכי אל האנשים והתחנני אליהם כי ייטיבו פנים ולא יעשו מלחמה וישלימו איש עם אחיו”.
וריקה לא חכתה רגע עוד ותמהר ותלך אל האחד מן השנים, אל האיש אשר נחשב לה צעיר מרעהו ועיניו מאירות מעט מרעהו וגם אשר האיר כבר אליה את פניו אחת ושתים, ותגד לו את הדברים ומה נורא המעשה לפצוע אנשים ולהמית, ואף כי נערות קטנות, וכי עליו לחדול מֵעֲשׂות מלחמה. וריקה דברה את דבריה גרמנית והאיש לא יָדע בלתי אם הישפנית, וישמע וישחק מעט וישאל את שכניו להגיד לו מה זה הקטנה היפה שׂאֶלת מעמו. וכרגע קם איש ויהי למליץ ביניהם ויתרגם באמונה את כל הדברים אשר דברה הנערה. אז החליק האיש השומע את לחיי ריקה ויאמר: “הגידי את כל הדברים האלה לַחֲבֵרִי אשר שם”.
וריקה החזיקה ביד האיש ותמשכהו אחריה, והוא התחזק בראשונה ולא אבה ללכת, ותביאהו בחָזְקה עד הפִּנה אשר האיש השני יושב, ותדבר גם באזני השני את כל הדברים אשר דבּרה באזני הראשון. והאיש השני הזה איש זקן וזועף, ובשמעו את הדברים וּבְתַרְגֵם אותם המליץ באזניו, וַיַּקְדֵּר את פניו. ואולם האיש הראשון בגשתו ברך אותו לשלום בַּעֲנָוָה, ותהי עליו להשיב את ברכתו גם הוא אם יאבה ואם ימאן, וריקה לא חפצה לסור מעליו עד אם תשמע מפיו דברים ברורים. ועיני כל אנשי האניה גם הם היו נשואות אליו, והיה אם לא יחפוץ להיות בעיני כל לעריץ או לאוכל בשר אדם, והיתה שומה עליו לדַבֵּר דבר-מה גם הוא, וַיַּעֲבֵר גם הוא את ידו על ראש הנערה ובשחוק נַעֲוָה אמר":
“אין נערות קטנות מבינות דברים כאלה”.
“אבל לא כן, לא כן”, התעקשה ריקה ותאחז ביד האיש הזועף ותשם אך כפו בכף האיש השני. אז החלו השנַים לדבּר איש באזני רעהו, בראשונה מן השפה ולחוץ ואחרי כן בלב שלם מרגע לרגע, ובאחרונה באו אל תוך התא אשר לאיש הזקן משניהם. מאז והלאה התרועעו הרבה יחד ולעת האֹכל יָשבו איש על יד אחיו, ומקץ ימים אחדים נפוצה השמועה כי השלימו השנַים ולא תצאנה עוד שתי הארצות למלחמה אשה על אחותה. ורב-החֹבל בשמעו את הדבר נתן פקודה, ויוֹרו מן הַקַּנוֹנוֹת הקטנות אשר עמו באניה יְרִיּות לאות שמחה ולאנשי האניה נעשה משתה שני ויֻתּן להם מתנות חדשות, וכל האנשים אשר באניה, הנוסעים והמלחים, יָדעו כי הנערה הקטנה היא הנפש החשובה אשר בכל האניה הגדולה.
והחרשים חרשו ויחטבו למען הנערה הקטנה אשר באניה תבנית אניה קטנה עם נערה גדולה בה, ומקץ ימים אחדים בבואם לאמריקה הדרומית אתה לה למתנה להיות לה לזכרון למסעה הראשון, אשר שם שִמחה את לב שר-הים ובנותיו והביאה את אביה למשמרת פקודה נאמנה ולִמדה את נשיא בית המוזיאום לדעת את פשר שרידיו הקדמונים ונתנה לאיש מלֻמד כָּבוד וכַלָה ומשמרת פרופיסור וכרתה ברית דודים בין רַוָּק זקן ויתומה יפה והשיבה לב אֵם על בת ועשתה שלום בין שתי ארצות צוררות אשה לאחותה. האם לא מסע נפלא היה המסע הזה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.