רקע
זאב אלבלינגר
עשת וששת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

עשת וששת – זוהי ממלכת ילדים. חיים בה ילדים וילדות בלבד. אפילו המלך, ראש הממשלה, השרים, השופטים והשוטרים – כולם ילדים, ללא יוצא מן הכלל. פשוט, אין בממלכה זאת מבוגרים. לפחות, לא הבחנתי בהם עד כה בשום מקום.

גם המורים – הם ילדים, שנבחרו על ידי התלמידים, בין המוכשרים והמחוננים, כדי שישמשו להם למורים וילמדום.

בממלכה זאת אין צבא. לכן, אין צורך ברמט"כל, ברבי אלופים, באלופים, בתת-אלופים ובכל הקצונה הבכירה, שכה אהובה על המבוגרים. נכון, כידוע, אוהבים הילדים לשחק במלחמה. האם בגלל זאת, יש לתת לידיהם תותחים, רובים, מכונות יריה או אפילו אקדחי פורים? כל נשק עלול לגרום לפגיעה וחלילה – לאסון. על כן, אם בכל זאת מתחשק לאחד מהילדים לשחק במלחמה, מותר לו, לפי חוקי הממלכה, לעשות זאת בעזרת חפיסת קלפים, המיוחדים למטרה מלחמתית זאת, וכי מי מאתנו לא שיחק בילדותו במשחק הנקרא “מלחמה”?

בכל ממלכה המכבדת את עצמה, יוצא המלך מזמן לזמן לבקר אצל שכניו המלכים. הוא מבקר לרוב בליוויית אשתו, או כי שקוראים לה – “רעייתו”. אחרת לא ירעמו התותחים בשעת ביקור מלכותי, כל החגיגה תתקלקל וחבל. אבל מה לעשות כאשר המלך הוא ילד ואין לו “רעייה”? במקומה נוסעים כרגיל כל מיני מלווים, שקוראים להם בשם – “יועצים”. ביניהם אין אף בת. וכי מה תייעץ בת למלך?

כל ביקור מלכותי של ראש מדינת עשת וששת היה מביך במקצת. המלכים השכנים והפמליה שלהם, נזהרו מלשאול את המלך, מה שלום “רעייתו” והם הסתפקו בהמהום לתוך זקניהם ובחיוך מבוכה. אבל נשי המלכים, כעסו קצת, כי בשעה, שהגברים עסוקים בשיחות חשובות, שקוראים להן – “מדיניות”, לא היה להן עם מי לפטפט ולצחקק מאחורי המניפה, מאותן המניפות המפיגות את החום ואת השעמום והמסתירות בהצלחה את חיוכי הלעג. אין להן עם מי להתחלק בידיעות וברכילות על המשפחות, הילדים, הנסיכים והנסיכות.

העיתונאים, אלה האנשים, הדוחפים את המיקרופון שבידיהם לפני בני אדם ושאינם מפסיקים לשאול שאלות, כדי לכתוב אחר כך בעיתונים על מה שראו או שמעו. – גילו לאזרחי מדינתם את העובדה התמוהה והמופלאה, ששכנתם עשת וששת מתנהלת כולה על טהרת שלטון הבנים. כנראה, – הוסיף העתון – ,שבמדינת עשת וששת אין בנות בנמצא. אם הן קיימות – ודאי סגורות הן על מנעול ובריח, כדי שנפש חיה לא תראן. עד עתה לא נראתה אף אחת מהן בפמליית המלך ויש לשער, שאין הן קיימות כלל וכלל.

מאמר זה נפל לידי אחת הבנות בממלכת עשת וששת, המכונה – “תיבת הידיעות”. מתפקידה היה לקרא בעתוני חו"ל ולעקוב אחר כל מה שמספרים עתונים אלה על ממלכתן. היא הפיצה את פרטי המאמר בכל בתי הספר ולפתע, נתחוור לבנות, שהן מקופחות. שהבנים נטלו לעצמם את כל התפקידים החשובים בממלכה ולא הותירו להן אפילו שמץ שלטון, יוקרה ושררה.

נכון, שבמסיבות של בית הספר, בנשפיות ובחגיגות ריקודי-עם, הבנות הן המתכננות, המארחות, המבדרות את הבנים והמנגנות על הפסנתר בשעת ריקוד. לעתים, כשלב הבנים טוב עליהם, הם מרשים בטובם לבנות להופיע במקהלות ובריקוד לכבוד המלך, השרים וה“נכבדים” – אלה היושבים על הבמה בימי חג ושמחה.

משנפקחו עיני הבנות לקיפוח המשווע, שמקפחים אותן בממלכתן, החלו להרעיש עולמות ולתבוע שויון מלא. באספה רבת בנות, אליה הוזמנו ראש הממשלה והשרים השונים, השמיעו הבנות את טענותיהן בגלוי:

“ראשית כל, מדוע לא בחרו מעולם מלכה? האם אין הן די יפות וחכמות מכדי לשבת ליד המלך באולם ההכתרה?”

"וכי ראיתן מעודכן מדינה, בה מולכת מלכה? – תמהו הבנים.

“בטח! – שאגו הבנות –,באנגליה ובהולנד ועוד ועוד ועוד!”

"ואסתר המלכה! – צעה אחת מהפעוטות.

"ושלום ציון המלכה – הרעימה הבת הידועה בכנוייה “תיבת הידיעות”.

השאלה השניה היתה: “מה בענין תפקיד ראש ממשלה? האם גם הוא כה מקודש, שאין אליו דריסת רגל לא אחת מהבנות?”

"וכי ראיתן מימיכן ראש ממשלה – ילדה? – תמהו שוב הבנים.

“בטח! – צעקו הבנות –,בהודו ועוד ועוד ועוד!”

“ראשית, – השיבו הבנים –,אינדירה גנדי איננה ילדה. היא אשה זקנה, בעלת נסיון חיים רב וחכמה. לעומת זאת, אתן הנכן צעירות, חסרות נסיון וטיפשות”.

“ראו נא! ראו נא! – התרעמו הבנות –,עוד אתמול האכילו אותם בכפית ונגבו את אפם ופתאום צצו כולם מלאי חכמה, נסיון חיים ודעת.”

“ומה בענין השרים? – שאלה אחת מהבנות –,האם גם לתפקיד זה אין לנו די חכמה ודעת?”

“וכי ראיתן מעודכן – השיבו שוב הילדים –,ילדה, שתהא שרה?”

“בטח! – צעקה אחת מהפעוטות –,שרה אמנו!”

יושבת ראש האספה, שעד עתה לא התערבה בויכוח, קמה מלאת חימה והחלה לנאום: “כל השאלות, שהנכם שואלים אותנו, מטרתן היחידה היא – להפוך אותנו לצחוק בעיניכם, הבנים. החשוב הוא – שבממלכה שלנו, שהעתונים כותבים ומתארים אותה השכם והערב כמדינה דמוקרטית, השייכת לכל העם, מגיעה לנו מחצית התפקידים החשובים והחשובים פחות, שוה בשוה. גם אתם, הבנים, צריכים להדיח כלים במסיבות וגם אנו, הבנות, צריכות לפעול כשרות, שופטות, שוטרות ומורות. אסור שתהיה אצלנו אפליה כלשהי! אפילו העתונים בחוץ לארץ מביעים תמיהה על העוול ועל אי-הצדק הקיימים במדינתנו! הם רומזים לנו בגלוי, שעלינו למרוד ולהתמרד נגד הסדר המוזר הזה, שאתם, הבנים, קבעתם לעצמכם. לכן, דעו לכם! אם לא תתחלקו אתנו בכל התפקידים – נעזוב את המדינה ונעבור למדינות השכנות. אתם תשארו פה לבדכם ותמשיכו לשחק את משחקכם הטפשי ב”תפקידים הרמים“.,כאוות נפשכם. עליכם להחליט מיד ולענות במלה אחת ויחידה: ב”הן! “או ב”לאו!".

“לא! – שאגו הבנים –,לא תקבלו כלום! יכולות אתן ללכת אם זה רצונכן! לא נתגעגע אליכן ולא תחסרו לנו כלל וכלל! לא ניתן! לא ניתן!”

רצו הבנות הביתה, ארזו בילקוטים ובמזוודות את בגדיהן, צעצועיהן וספריהן, יצאו בהמון רב לתחנות הרכבת, התיישבו בקרנות ונסעו.

משהגיעו לגבול, חיכו להן משלחות של אזרחי המדינה השכנה, כבדו אותן בתה ובעוגיות והושיבו אותן ברכבת המוליכה לעיר הבירה שלהם. הן נתקבלו בסבר פנים יפות על ידי ילדי המדינה השכנה, חילקו אותן בבתים, הן צורפו לבתי ספר והחלו בחיים חדשים. ההכנסת אורחים היתה נדיבה ומלבבת בכל מקום. בעיקר, מצאו הבנות תמיכה והבנה אצל העתונאים, שהיו גאים על כך, שהדברים המודפסים בעתוניהם, סייעו לתקן עוול משווע. אלמלא הם, לא היו הבנות מבחינות בו לעולם והיו ממשיכות לחיות בקיפוח האיום והמשפיל.

בעיר הבירה של המדינה השכנה, קמה אגודה “פליטות העוול”. באספה המייסדת, נאם ראש עיר הבירה נאום ברכה ארוך ואלה דבריו: “אורחותי הנכבדות! שותף אני וחברי למועצת העיר לצידקת תביעותיהן ושמחים אנו מאוד לארח אותכן בקרבנו. אין לנו כל ספק, שלמרות יחסנו, הנאה אליכן ומאמצנו שתמצאו אצלנו בית חם ומלבב, עצוב לכן פה, בהיותכן רחוקות ממקום מולדתכן, מכל יקיריכן, ידידיכן ואהוביכן. מובטחני בכל לב, שבקרוב יבוא היום, שהגעגועים לכל אלה יתגברו על הטינה שהנכן רוכשות כלפיהם ותשובו למולדתכן שמחות ומאושרות.”

"לא! אף פעם! אף פעם! – צעקו הבנות.

נעל היושב ראש את האסיפה וכולם התפזרו לבתיהם.

ועתה, נשוב למדינת הבנים. בתחילה, לאחר שהבנות עזבו במפתיע את הממלכה, השתוללו הבנים באין מפריע. הם היו גאים מאוד על שלא נכנעו לתביעות המחוצפות של הבנות. וכי מה הן חושבות להן? להתחלק אתן בכל? לא בא בחשבון כלל וכלל! עוד זה חסר לנו! שישבו בארץ השכנה ויתבעו שם תפקידים! הא! הא! הא! נראה, אם יתנו להן? אנחנו לא נוותר! אף פעם! אף פעם! אף פעם!"

במשך הזמן, נעשה עצוב. לפחות – לחלק מן הבנים. טוב.. שילכו להן.. אם רוצות הן דווקא… אבל.. פשוט.. אין עם מי לריב.. אין את מי למשוך בשערות.. במי להתל.. את מי להפחיד.. הבנים, שגרו לפנים עם אחיות או היו להם דודניות, חשו פתאום שכאילו ביתם התרוקן. מספר בנים, שבסתר ליבם חיבבו ילדה זו או אחרת, אהבו לשוחח אתה, ללוות אותה הביתה או לזלול אתה גלידה בבית קפה ושהתרגלו להשויץ, שיש להם חברה, – הסתובבו עתה ברחובות, סתם ככה, באפס מעשה. עם מי ילכו לקולנוע? עם מי יזללו דברים טובים? למי ישמיעו דברי בדיחה ויצחקו בצותא? לפנים.. היה משעשע.. איך אומרים – היה כיף.. גם אנחנו הסכמנו, שתלכנה.. גם אנחנו צעקנו עם האחרים.. אפילו לא ליווינו אותן לרכבת.. כאילו הכל נגמר בינינו.. לעולם.. באמת.. איזו שטות! למה נתנו להן לנסוע? בכל אשמה הממשלה!" הכל לבנים!" – איזו סיסמא טפשית! וכי למה לא ראינו זאת מיד? וכי באמת לא יכולות גם הבנות לכהן בתפקידים? מה רע בכך? למי זה מפריע? הן אפילו צודקות קצת.. בכל הארצות משתתפות גם הבנות בכהונות.. בעצמנו קראנו.. בעינינו ראינו.. מה יש אם יתנו גם להן כמה משרות? הן תמיד כה עסוקות, שלבטח לא יהיה להן זמן לכהן במשרות חשובות ולא יתבעו אותן כלל כאלו לעצמן.. אז מה.. לא מגיע להן איזו משרונת של מורה? או שוטרת תנועה? או אפילו של שופטת? כמובן רק אצל נשים.. אנו לא נסבול שיתערבו בענינינו, שישפטו גם אותנו.. זה לא בא בחשבון! וכי מה הן מבינות בכדורגל או כדורסל או משחקי בנים אחרים? אבל, ככה.. כלום? באמת לא צודק.. חבל שנסעו.. צריך לפעול.. להקים רעש.. אולי יועיל והן תחזורנה.

התרעומת ועגמומיות נפש של הבנים הלכו וגדלו מיום ליום. עתוני הקיר בבתי הספר מלאים היו תלונות, ויכוחים, רינונים ושמע הדברים הגיע עד לממשלה. זאת, קבעה ישיבה מיוחדת לנושא זה ואפילו הזמינה את נציגי המתלוננים לישיבה.

פתאום, התברר גם לשרים, שהמצב אינו כתיקונו ומעורר דאגות. שר החינוך טען, שבימי הבנות, היו הבנים מנומסים יותר, דאגו יותר למראיהם החיצוני, היו נקיים יותר, פחות פרועים ומוזנחים ובעיקר, לא השתוללו, כפי שהם משתוללים עתה. פשוט קשה להשתלט עליהם.

שר החגיגות העממיות התלונן, שאין טעם בהמשכת החגיגות ובעיקר את ריקודי-עם, כי באין בנות – אין מי שירצה לרקוד וחבל. היה זה מתמיד אירוע מחנך ושובה לבבות. אפילו את הנשפיות יש לבטל, כי אין מי שיערוך את השולחן כראוי, שידע לקנות ולהכין כיבוד ראוי לשמו, וכמובן, שאין מי שינגן בפסנתר לחני ריקוד. מאותה סיבה היה הכרח לבטל גם את השירה בציבור ואת המקהלות. כל הבנים עסוקים בדבר אחד ויחיד – והוא – הספורט. משחקי הכדורגל והכדורסל. אין הם רוצים לשמוע על תרבות, מוזיאונים, קונצרטים ותערוכות. כאילו ירד כל השכל שלהם לרגליהם.

שר התחבורה התלונן, שמאז עזבו הבנות את המדינה, בא הקץ לסיורים וטיולים עליזים, שהוסיפו בעבר חן וחיים לנוף הכפרים והעיירות. הדרכים שוממות מאדם, הרכבות ריקות ואין שמחה בנסיעה מחוץ לבית לביקורי קרובים וידידים.

שר המסחר קבל על כך, שהחנויות ריקות מקונים. לרוב, היו הבנות עושות את הקניות ולבנים אין מושג כלשהו מה ואיפה לקנות. אפילו שר התקשורת טען, שבאין בנות, אין מי שיפטפט בטלפון, ישוחח אחת עם השניה ועוד מעט ולא יהיה בו צורך בכלל.

במיוחד התמרמר שר הבריאות. לפי דבריו, מזמן שנעלמו הבנות ואינן, רבו המחלות וההזנחה בין הבנים. איש אינו יודע לחבוש פצע כהלכה, איש אינו מפקח על נטילת גלולות ותרופות, איש אינו מקפיד על נקיון גופו וידי הרופאים מלאות עבודה מהבוקר עד הערב. נוסף לכך חייבים הם למלא גם את תפקידי האחיות החסרות.

רק שר הדתות לא התלונן. בין כה וכה לא ביקרו הבנות בבתי הכנסת, לא עלו לתורה ולא חגגו שם את חגיגת בר-מצוה.

ישיבת הממשלה הקרובה היתה סוערת ביותר. ראש הממשלה וכל השרים טענו כלפי המתלוננים, שכל הבנים הצביעו נגד מתן תפקידים לבנות ואיך מעיזים הם לבוא עתה בתרעומת על הממשלה? היכן הכבוד העצמי שלהם? איפה אומץ ליבם? ממתי איבדו הם את בטחונם העצמי ודרושות להם בנות, כדי למחות את הדמעות מעיניהם?

באי כוח המתגעגעים לבנות, טענו, שאין לבוא אליהם בטענה כלשהי על הצבעתם, היות והם היו בטוחים שהבנות תוותרנה על התביעות שלהן. לא עלה על דעתם, שהצבעה זאת תביא אמנם לעזיבת הארץ על ידי הבנות. הם מודים עתה, שעשו מעשה שטות, הם גם מתחרטים עליו. האם אסור להתחרט?

פנו אליהם שרי הממשלה: “אילו הייתם נשאלים עתה, ברגע זה, אותן השאלות, כיצד הייתם משיבים? ב –הן! או ב –לאו?”

היססו המתלוננים והשיבו בחצי פה. כל מה שהם יודעים, הוא זה, שמשעמם להם ללא בנות בממלכה. על הממשלה לפעול להחזרתן.

היות והדעות היו מחולקות, החליטה הממשלה על משאל עם. זאת אומרת, שיישלח לכל ילד וילד דף עם שאלות (קוראים לזה – שאלון) ועליו לענות על כל שאלה במלה אחת בלבד. ב –הן או ב –לאו.

השאלונים נשלחו לכולם וכללו שלוש שאלות בלבד. והנה הן לפניכם:

שאלה ראשונה: האם מוכן אתה למסור את מחצית התפקידים החשובים והאחראים במדינה לידי הבנות הטפשיות?

שאלה שניה: האם הנך כה ילדותי ותינוקי, שאינך מסוגל לשחק עם בנים בלבד?

שאלה שלישית: האם הנך מוג לב כזה, שהנך מוכן להיכנע לתנאי הבנות ולגרום לנצחונן עלינו, הבנים?

כמובן, שתוצאות משאל עם כזה, היו – שאין לאף אחד צורך בבנות. שהבנים יודעים להסתדר בלעדיהן ושכולם בטוחים, שהן עוד יתחננו בפני הבנים, שיתירו להן לשוב לארצן. ההחלטה נתקבלה בגאווה ותרועות שמחה ופורסמה ברמקולים ובחוצות הערים. נערכו מספר תחרויות ספורט, שמטרתן היתה להשכיח את העדר הבנות מן המדינה.

קהל המתגעגעים ראה: שאין איש שם לב למצבם העגום. הם החליטו לפעול על דעת עצמם. ראשית כל, הריצו מכתבים מלאים הערצה ואהבה לבנות שבחו"ל והתחננו בפניהן שישובו. תמורת זאת הבטיחו הבטחות מכל הבא ליד. אולם הבנות סירבו בהחלט להיענות לתחנונים אלה ועמדו על דעתן, שאסור להן להפר את שבועתן, אלא אם כן ייכנעו הבנים כניעה מלאה ויסכימו לתנאיהן, כפי שבוטאו לפני עוזבן את הממלכה.

באותו זמן, שרוב הבנים שקעו במשחקים – החלו לפתע להיעלם חברים, שעוד תמול היו אתם בכיתה או במגרש המשחקים. ראשונים נעלמו מהבתים ומבתי ספר – ילדים, שהיתה להם אחות או דודנית, חברה אהובה עליהם או שסתם אהבו להשתולל עם הבנות ולשהות בחברתן.

פתאום שמה הממשלה לב לידיעות שהחלו להגיע אליה מכל קצוות הארץ, שמספר האזרחים במדינה הולך וקטן מיום ליום. שורות התלמידים בבתי הספר נעשו דלילות, פה ושם חסר לפתע שחקן ידוע בכדורגל או בכדורסל, באותו אורח מסתורי, נעלמו גם מורים והתלמידים התבטלו באין מי שילמדם. כך נעלמו גם שוטרים ולא נותר מי שיפקח על התנועה בדרכים ועל הסדר בערים. היה מי שהתלחש בסוד, ששר החינוך, בכבודו ובעצמו, ערק עם האחרים ואינו מופיע יותר לישיבות הממשלה.

ומה קרה בארץ השכנה? הגירת הבנות לארץ השכנה נתקבלה בהבנה ובסבר פנים יפות, היות והיתה מאורגנת היטב ולא יצרה שום בעיות מטרידות. לעומת זאת, לא מצאה פלישת הבנים, שהפכה תוך זמן קצר לזרם הולך וגובר, חן בעיני האוכלוסיה. לבנים שהגיעו, לא היו כתובות של קרובים או ידידים. הם התרוצצו בכל המדינה השכנה, בחיפוש אחרי הבנות בבתי ספר השונים. הם הפריעו ללימודים, הטרידו את שוטרי התנועה בשאלות עד אין סוף וכספם לא הספיק לדמי הוצאות ברכבות ואוטובוסים.

שנית, לא היה איפה לשכנם והם נאלצו ללון על הדשא בפרקים. הם התהלכו רעבים כל היום והצטערו שיצאו בקלות ראש וללא הכנות מוקדמות לדרכם.

לבנות לא איכפת היה שהבנים סובלים חרפת רעב ואין להם איפוא להניח את ראשיהם. הן לא הזמינו את האורחים הבלתי קרואים לביקור ואם רע לבנים אלה במולדתם, שיפגינו שם, שירעישו עולמות, שיפטרו את הממשלה ושיעשו את רצון הבנות. אבל, לפלוש ככה סתם, ללא הודעה מוקדמת, כגנבים בלילה, להידפק על דלתות זרים בכל שעות היום והלילה ועוד להתלונן על יחס גרוע אליהם? מי ביקש אותם? מי רוצה בהם? שיסתלקו ודי!

ממשלת המדינה השכנה, שלא היתה מורכבת מילדים, אהבה סדר ומשמעת. היא החליטה להקים ארגון פליטים ופליטות, שבראשו יעמוד ועד, שייבחר על ידה. כמובן, שהבנות, שהיוו רוב, בחרו ועד על טהרת הבנות והחלו לפקד על הבנים, כדי שגם הם יטעמו טעם שלטון של מין אחד בלבד.

כאשר נמאס הדבר על הבנים, החלו לאיים, שאם הבנות לא יחדלו להציק להם, ירימו רגלים וישובו למולדתם.

"אדרבא! אדרבא! נראה אותכם, גיבורים! – השיבו הבנות.

באו הבנים במבוכה. נכון! הן הרוב! ואולי גם הצדק אתן.. אבל אנו הן באנו מרוב געגועים אליהן.. בטח.. אפשר גם לא להתגעגע.. אם הן כאלו.. אם הן רוצות לשלוט בנו בכוח.. אז מה? אז לשוב? ומה יאמרו חבריהם, כשישובו? ילעגו להם.. ובכן, מה לעשות? הגידו אתם!

מצב מביך זה היה לבטח נמשך עד בלי סוף, אלמלא הצטרף אליהם, בוקר אחד, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. בלי ראש ממשלה, אין ממשלה ובלי ממשלה שורר תוהו ובוהו, אי סדר והבלגן הוא בלתי נורמלי. כל אחד התהלך מרוגז על חברו, אין משחקים, אין בית ספר, אין קולנוע, אין כלום. אפילו המלך חדל למלוך וכולם עזבוהו.

באסיפה, בה השתתפו כל אלה, שעדין נותרו בממלכת הילדים, הוחלט אחר ריב וקטטות, לבחור במשלחת התפייסות, שתסע אל הבנות ותנסה לדבר על ליבן לשוב למולדתן. כל ילד רצה להשתתף במשלחת ולבקר אצל הבנות, אבל אז, מי ישמור על המדינה?

האסיפה בחרה בעשרים ילדים, הנאים, המנומסים והחכמים ביותר. הם התרחצו היטב היטב, לבשו בגדים יפים ונקיים ונשבעו, שיתנהגו בנימוס, שלא יאמרו מלים גסות, שלא ידברו בחוצפה ויעשו הכל, בכדי למצוא חן בעיני הבנות.

הם יצאו לדרך, כשתזמורת בנים מלווה אותם והגיעו בשלום לעיר הבירה של הארץ השכנה. לאחר קבלת פנים על ידי ועד “הפליטים והפליטות”, הוקראו הצעות, שהביאה אתה המשלחת. הוצע לבנות, שמעתה ואילך תיבחר מלכה, שתלווה את המלך במסעותיו. לכל שר, שופט ושוטר, יותר לבחור סגנית מבין הבנות. במכבי אש וכמצילים יהיו בנים בלבד, כמובן.

"למה, כמובן? צעקו הבנות.

"כי ראש – זה מין זכר – השיבו הבנים.

"וכי לנו אין ראש? – שאלו הבנות.

"טוב! אז נוכל להתחלף – ויתר ראש המשלחת, כאשר ראה, שרוגז הבנות עולה מרגע לרגע ועוד מעט ויעזבו את האסיפה –,פעם יהא בן ופעם בת!.

“יופי! – קראו הבנות –,אז היות ועד עתה היה ראש הממשלה בן, ייבחר ראש הממשלה הבא מתוכינו, כי הגיע תורנו.”

“מה פתאום? – צעקו חברי המשלחת –,מי שייבחר ייבחר.”

“אם אין זה מוצא חן בעיניכם, – אמרו הבנות –,תקחו את עצמכם ותסתלקו! אין אנו מסכימות – ששר, שופט או שוטר, יבחור לעצמו סגנית כרצונו. זה לא שוק עבדים. אנו, הבנות, נבחור בהן. אין לכם מה להתערב בענינינו! למדנו בארץ זאת שהכבוד מגיע לאדם בגלל היותו מוכשר יותר, נבון יותר, מלומד יותר ואחראי יותר. ולא בגלל מינו.”

ראו הבנים, שאין להם ברירה, אלא להיכנע, הלכו עם הבנות ללשכת שר החוץ של המארחים ושם בנוכחות כל הנכבדים, נחתמה תעודת השויון.

למחרת, שבו כל פליטי עשת וששת למולדתם, מלווים עד הגבול תזמורות ילדים וקהל חברים רב, שרכשו להן בתקופת שהותן בנכר. הרכבת נתקבלה בתרועות שמחה על ידי כל הבנים, שחיכו בתחנה בכליון נפש, למרות, שלמראית עין לא היו מוכנים להודות בכך.

לאחר שנרגעו הרוחות והוכנס הסדר החדש, שהוסכם עליו חגיגית, בוצעו בחירות חופשיות לכל המוסדות והבנות זכו במחצית כל התפקידים החשובים במדינה.


המלצות קוראים
תגיות