רקע
זאב אלבלינגר
"הגולדברג" – סיפור מתח
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

שעת ערב. בצל אחד העצים שבשדרה, עומדים שני ברנשים. אחד מהם, לבוש מסכה על פניו ובידו הימנית מחזיק הוא אקדח. השני, לבוש מדי שוטר, כובע שוטרים ונראה עצבני.

לפתע, יוצא מרחוב צדדי, אדם לבוש בגדים הדורים ומטייל לו לאט, ללא חפזון, להנאתו. בידו מקל טיול נאה, בו הוא מנפנף ומפזם לו מנגינה כלשהי.

כאשר התקרב האיש אל השנים, קפצו הם לקראתו ובעל המסכה צעק: “ידים למעלה! נו! הרם ידים! מהר, לכל הרוחות! זה שוד!”

“מה לי שוד ומה לי שמוד – ענה ההדור בנחת –,מה פתאום שוד בשדרה מרכזית של העיר? ובכלל.. מה רצונכם ממני?”

"מה אתה מתחכם, לכל הרוחות? תן את הכסף ועשה זאת מהר! כי.. אחרת.. – צעק השודד וכוון את אקדוחו לעבר האיש ההדור.

“הייתי נותן לך, גם ללא צעקות ואיומים – השיב המטייל –,אבל אין לי פרוטה בכיסי. אין לי פשוט מה לתת לך.”

“זה בלתי אפשרי! – צווח השודד –,איך זה אדם הדור כמוך, יוצא מביתו, בלי פרוטה בכיסו? וכי מה אתה עושה, אם למשל.. מתחשק לך פתאום לקנות בדרך גלידה.. או סיגריות.. או אפילו קופסת גפרורים.. או פשוט להיכנס לבית קפה, כדי לשתות קוקה קולה? מה אתה עושה אז, לכל הרוחות?”

"וכי מה זה ענינך? – השיב ההדור בשלוה. –,אבל בכדי שלא תנפנף בכלי המסוכן שבידך ושחלילה לא ייפלט ממנו כדור, הריני להודיעך וזאת מרצוני הטוב, שתדע לך, שאין אני מעשן, שאינני אוהב גלידה ובודאי לא יבוא לפי המשקה הזה, קוקה-קולה, שמתעב אני אותו. כשאני יוצא לטייל קצת, אינני לוקח כל כסף עמדי. וכי לשם מה דרוש לי כסף בשעת טיול? כל מה שדרוש לי, הוא אויר צח, קצת קרירות, שנעים יהיה בחוץ ושהצפיפות תהיה קטנה, כי אינני אוהב המונים וצפיפות. ולמי דרוש יותר מזה?

אוהב.. נחוץ לו.. לא נחוץ לו.. מה זה מענין אותי, לכל הרוחות! לי דוקא דרוש הכסף ואינני מאמין לך, שאין אתך פרוטה – צעק השודד ופנה אל חברו השוטר: “חפש אתה בכיסיו ואני אחפה עליך באקדח. תנועה בלתי זהירה אדוני, ואתה עף לבית החולים.. ראה, הזהרתיך..”

חיפש השוטר בכל כיסיו של ההדור בלבושו ובאמת לא מצא זכר לארנק או לכסף.

"נו.. יש לו? – שאל השודד בחוסר סבלנות.

“לא! – השיב השוטר –,כל מה שמצאתי אצלו, זו תעודת זהות שלו.”

"ומה כתוב בה, לכל הרוחות? שאל השודד בכעס.

“כתוב בה.. רגע.. חכה.. ואציץ בה.. – הוציא השוטר פנס מכיסו והאיר בו את תעודת הזהות – ,כתוב בה.. חיים גולדברג. אתה חיים גולדברג? – האיר השוטר את פני ההדור – , רגע.. רגע.. הגולדברג?

“בטח! – ענה חיים בגאווה –,הגולדברג, בכבודו ובעצמו..”

“ומיהו זה הגולדברג, שכה חשוב בעיניך, ג’קי? – שאל השודד את חברו. –,”הגולדברג" שאתה משתחוה בפניו כאילו היה לפחות ראש ממשלה או חלילה, ראש המשטרה?

“באמת אינך יודע? לא שמעת עליו? – השיב השוטר – ,זהו, הגולדברג, המיליונר. הגולדברג, שעליו כותבים יום יום בעתונים.. האיש העשיר ביותר בכל ישראל ואולי אפילו בעולם כולו.. קוראים לו “הגביר האדיר”.”

אם זה כך, אז איך זה יוצא מיליונר כמוהו מפתח ביתו ללא ארנק שמן, מלא בן-גוריונים לפחות, כמנהג גביר אדיר כמוהו? – תמה השודד.

“ראשית כל.. וזאת אמרתי כבר.. אין לי צורך בכסף בשעת טיולי בעיר – חזר בסבלנות חיים על דבריו –,ושנית.. דוקא.. משום שחושש אני משודדים, היודעים, שאני.. הגולדברג.”

"והיכן מחזיק אתה את כספך, לכל הרוחות? בביתך? – התרתח השודד.

“גם לא בבית – השיב חיים בשלוה –,גם בבית אין כיום איש הבטוח בממונו מפורצים למיניהם וברנשים כמוכם”.

"אז איך זה אתה משלם עבור.. למשל.. בגדים הדורים, אוכל או.. – תמה השודד.

"אני משלם.. בהמחאות.. יש לי בבית פנקס המחאות ולכל אחד, שבא לתבוע כסף ממני, כותב אני לו המחאה – הסביר חיים בשקט לשודד.

"אם ככה.. הבה ונלך אתך אל ביתך ותכתוב גם לנו המחאה.. אבל כזו שמנה.. אחרת.. אתה יודע כבר מה שיהיה – צעק השודד.

"וכי מה זה יתן לך, אם אכתוב לך המחאה כזו גדולה כדבריך? – שאל חיים את השודד.

"מה זאת אומרת.. מה זה יתן לי, לכל הרוחות? הרי אמרת לפני רגע, שהנך משלם בהמחאות לכל אחד, שחייב אתה לו כסף – טען השודד ונפנף בחזקה באקדוחו.

“נכון.. אמרתי.. – השיב חיים –,אבל ראשית כל, אין אני חייב לך מאומה. ושנית – אין ההמחאה שלי שוה הרבה..”

"איך זה ייתכן, שאין היא שוה? הן אתה “הגולדברג”? – שאל השודד.

“גולדברג.. שמולדברג..,אבל לצ’ק שלי אין כיסוי – אמר חיים בנחת וצחק בקול –,כדי שיהיה להמחאתי כיסוי, זאת אומרת, שישלמו לך בבנק את תמורתה, חייב אני להכניס כסף רב לבנק זה ולי… אין כסף להכניס לבנק זה או אחר.”

"מיליונר כמוך ואין לך כסף להכניס לבנק, לכל הרוחות? – ,תמה שוב השודד.

“אני מיליונר בדיוק כמוך – השיב חיים בעליזות – ,ההבדל בין שנינו הוא בזה, שלי יש הכל מה שדרוש לי ואין אני צריך להתנפל על אנשים ברחוב עם אקדח ביד”.

“איך אתה מעיז לעשות אותי לצחוק? רגז השודד –,לספר לי סיפורי סבתא, כדי לסבן את עיני, לכל הרוחות!”

“אל תתרגז ואל תנפנף באקדח זה! אין צורך בכך! – הזדרז חיים לדבר –,אסביר לך הכל אם רק תתאזר בסבלנות ותחדול לצעוק עלי. ובכן, איפה הייתי?”

"שאין לך כסף – סייע השוטר לחיים.

“נכון; היה לי אמנם פעם קצת כסף, עם בואי לעיר זאת. נתתיו לעתונאי, כדי שיכתוב עלי.. שהנה הגעתי ארצה.. שאני מגדולי המיליונרים ושיש לי רכוש כה רב, שאין לספור אותו כלל. מין שגעון כזה נכנס לראשי – הוסיף חיים בהרהור –, להתל קצת באנשים.. לראות איך יגיבו על הכתוב בעתונים..”

“רעיון מטורף! – מלמל השודד –,וכי מה זה נתן לך?”

“מאותו זמן – התפאר חיים בפני הברנשים –, חי אני חיים משוגעים. בתחנת הרכבת, בה העמדתי את עצמי עם מזוודתי הדלה, הופיעו לפתע שמונה מכוניות הדורות עם נהגים במדים, מהן יצאו שמונה מנהלי בתי מלון היקרים ביותר וכולם רצו לארח אותי במלונם. כמעט קרעו אותי כדג ביניהם ונלחמו בחרף נפש, כדי לזכות בכבוד הרב, שבמלונם ידור הגולדברג. חדר נתנו לי.. מה אומר לכם.. מערכת חדרים.. ממש ארמון מלכים. הם כולם משתחוים בפני כל היום וממלאים בין רגע כל משאלה שלי”.

"חדר.. שמדר.. האם מזה אפשר לחיות? – שאל השודד.

"ועוד איך לחיות – התפאר חיים –, וכי מה אתה יודע? איך אומרים.. שמו הולך לפניו.. מהרגע שבאתי להתגורר במלון המפואר, לא חודל אני מלקבל מכתבים מבתי עסק החשובים ביותר, בצרוף סחורות ומצרכים מכל המינים. כל אחד מהמכתבים הללו פותח את דבריו במלים אלו: "לכבוד מר גולדברג, הנכבד מאוד.. שימו לב.. הנכבד מאוד.. " הנני מתכבד לשלוח לכבודו סחורה מחנותי, בתקוה, שתמצא חן בעיני כבודו. אין אנו תובעים תשלום מיידי עבורה. רק עם סיום ביקורו בעירנו, יהיה לנו הכבוד לבקר את כבודו ולגבות ממנו את שיגיע מכבודו. בכבוד רב ובהכנעה זה וזה.. שמתם לב? יש פה בכל מכתב שבע פעמים המלה “כבוד” וכל זה מכוון אלי, לאדון גולדברג. מה תגידו?

“יוצא מהכלל! לא יאומן! הפלא ופלא, לכל הרוחות! צעק השודד. –, מצרכים, מצרכים.. צרכי אוכל.. האם אין נותנים לך לאכול במלון יוקרה שלך, שתזדקק לחנונים שיביאו לך מצרכים..?”

"מי מדבר על צרכי אוכל? – העיר בבוז חיים –, באורח זה הופיעו בחדרי: פסנתר, מקרר, מכונת כביסה, טלויזיה צבעונית וכמובן עומדת לרשותי לפני המלון מכונית, מהיקרות ביותר. נוסף לזאת יש לי חשבון פתוח אצל החייט, הסנדלר.. הכל צמרת.. הספר, בחנות תמרוקים ואפילו בחנות מכשירי כתיבה. רק הדואר אינו נותן לי הקפה. האם לא תסכימו איתי, שאלו חיים משוגעים?

"אבל, הן יבוא היום – המשיך השודד לשאול –, וכל בעלי חוב יופיעו אצלך במטרה לגבות את המגיע להם.. מהיכן תיקח כסף רב זה, כדי לשלם את חובותיך, חכם שכמותך?

“וכי אני ביקשתי אותם שישלחו לי את סחורותיהם? – טען חיים –,האם שאלו לדעתי או נמלכו בי לפני משלוח מצרכיהם? הן, אני כשלעצמי, מימי לא הזמנתי דבר! אם הטפשים הללו רוצים לבזבז עלי כספים ולהפסידפ, מי אני, שאפריע להם לעשות זאת? האם אני, רחמן בן רחמן, אקבל על עצמי לגרום אכזבה וצער ליהודים אלה? הן, גם לי יש לב יהודי חם..”

“אבל, זו רמאות, לכל הרוחות! – הזדעק השודד – ,בשביל דברים כאלה, אוסרים אנשים במדינתנו וחובשים אותם בבתי סוהר, תחת בריח ומנעול! נו – פנה השודד לשוטר –, מה אתה עומד כגולם? אסור אותו!”

“הצדק אתך – אמר השוטר והתקרב אל חיים –,בשם החוק אני אוסר אותך וכל מה שתאמר, ישמש עדות נגדך. הושט את ידיך ואשים עליהן אזיקים”.

"וכי ממתי משתף פעולה שוטר עם שודד? מלמל חיים מבוהל.

"יש יום אחד יחיד ומיוחד, בו מותר הדבר – השיב השוטר בחומרה.

"ומהו היום הנכבד הזה, אם מותר לי לשאול? גמגם חיים.

"ביום חג הפורים – ענו שני החברים ופרצו בצחוק.

"אבל, הן השבוע חל חג חנוכה ולא פורים – התגונן חיים.

“נכון! – השיבו השנים –,אבל אילו עשינו זאת בפורים, היית מנחש מייד, שאנו מותחים אותך. לכן, עשינו זאת בחנוכה וראה, כמה הצליח הדבר.. כמעט מתת מפחד..”

התמוטט חיים מרוב התרגשות ובושה ונפל ארצה המום כולו. נבהלו שני החברים, הזעיקו טקסי, הכניסו את חיים לתוכו, וליווהו עד מלונו. את הכתובת למדו מתעודת זהות שלו. כאשר הגיעו למלון, הוציאו אותו בזהירות מהמכונית, שילמו מכיסם עבור הנסיעה והושיבו את חיים על מדרגות בית המלון. כבר פנו ללכת לדרכם, כאשר התאושש פתאום חיים מעלפונו, קפץ על רגליו וצעק לעברם: "חשבתם לסדר אותי ואני סידרתי אותכם. מטייל אני יום יום אותו טיול באותו מסלול ממש ומרשה אני לכם להחזירני הביתה כל יום בטכסי על חשבונכם. חג פורים, זה חג פורים! הכל לגולדברג, לכל הרוחות! הה?

איימו שני החברים כלפיו, זה באקדוחו וזה במשרוקית של שוטר. אמר “השודד” לג’קי: “יודע אתה? מוטב ונעשה זאת בפורים ולא בחנוכה”.

“אבל, הן אז ידע כל אחד מיד שזו מתיחה. שזה סתם תעלול של פורים – השיב ה”שוטר".

“מוטב כך, לכל הרוחות! – השיב “השודד” –,מאשר להביא מיליונר רמאי שכזה למלונו על חשבוננו. הוא עוד מוכן להאמין באמת, שבעולמנו אין צורך בכסף כלל וכלל.”

המלצות קוראים
תגיות