רקע
זאב אלבלינגר
מעשה בגורי הדובון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ת"א: תמוז; 1983

מידי דן אלמגור


"הגידי את, דובתי, מה נעשה עם גורי זה, בננו הקטן? מין פרא אדם, שאין כמוהו. אחיו הגדולים, מתנהגים כדובונים לכל דבר. משחקים במשחקים של הדוב והצייד, לומדים לצוד חיות קטנות ולהתגונן מפני חיות גדולות מהם. עוד מעט ואפשר יהיה לשלחם ליער, ללא דאגה או חרדה. אבל, ביש גדא זה, גורי, מטפס כל היום על העצים כחתול, משחק עם הקופים המכוערים והצווחנים ועוד מחקה אותם בכל תנועה והעוויה. הוא אפילו קופץ בעקבותיהם מענף לענף ואתמול כמעט ונהרג כשנפל מגובה רב. אלמלא חבריו הקופים, שתפסוהו באויר ברגע האחרון והצילו את חייו, היה עלינו להתאבל עליו. מה לעשות? מה לעשות? – התלונן הדוב השחור לפני זוגתו, הדובה.

"שמעתי, שאחיו הבכור ניסה לשתף אותו במשחקים היאים לדובים וזה השובב הקטן, העווה את פרצופו כלפיו בחוצפה והתחמק, בקופצו על עץ. להתנהג ככה כלפי האח הבכור! איפה נשמע כדבר הזה? ומה לא עשינו, כדי שינהג כבן אדם ולא כפרא יער… אולי פינקנו אותו יותר מדי.. – נאנחה הדובה ודמעות עמדו בעיניה.

גורי, שהסתתר בעלוות העץ והקשיב לשיחת הוריו, צנח בבת אחת מהעץ, ניגש אל אמו וליטף אותה בכפו הקטנה. "אל תבכי – אמר –, מה רע בזה, שאני משחק עם הקופים? הם נורא מצחיקים. וכי למה לי לנהוג כבן אדם? הן אמרתם תמיד, שבן־האדם הוא האויב שלנו, הרודף אותנו, המשמיד אותנו, הרוצה בפרוותנו, כדי לחמם את עצמו. מזהירים אתם אותנו, הקטנים, שעלינו להיזהר מפני בריה מסוכנת זאת. אז למה שאהיה כבן־אדם? מוטב, שאהיה חיה נחמדה כמוכם – הוסיף גורי והביט בהוריו במבט מלא הערצה.

“אבל, – טען אבא דוב –, איך תוכל להיות חיה כמונו, אם משחק אתה כל היום עם היצורים המקפצים האלה? וכי מה רע באחיך? הם אוהבים אותך כמונו”.

“אבל אבא! – השיב גורי – אתה לא מבין! אני פשוט אינני יכול לשחק עם אחי. כל משחקם הוא להתגושש כל היום, לדחוף זה את זה ולהרביץ זה לזה. כל גופי מלא פצעים מליפופים ודחיפות אלה. וכי זה נקרא משחק? הם פראי אדם ולא חיות נחמדות. מעדיף אני את הקופים. אתם תמיד שמח. הם מפטפטים באופן מצחיק ומשחקים במחבואים. הם כה זריזים, שאחי נראים כגולמים לעומתם. אני נהנה מאוד ולומד זריזות, שלבטח תהיה דרושה לי כשאגדל.”

“רואה אני – נהם אבא דוב בזעם –,שאין לך תקנה. אתה מעווה את פרצופך כמוהם, זריז כמוהם ועוד מעט גם תצרח כמוהם, במקום לנהום כדוב אמיתי. מוטב ואשלח אותך לסבא. הוא יחנך אותך ויוציא את השטויות מראשך הפוחז. שם, אצל סבא, אין קופים ואולי תחדל לטפס על עצים. נוסף לזאת, יש לו לסבא כף דוב כבדה ובה הוא מרביץ כהוגן. אם הוא לא יחנך אותך, גורי, איש לא יצליח לחנך אותך לעולם;”

אבל, אני רוצה להישאר אתכם – ייבב גורי –, טוב לי אתכם..

"אולי..באמת.. נשאיר אותו עוד קצת – התערבה הדובה –, הוא עוד כה קטן.. גם שכלו מועט עדין.. אולי, כשיגדל קצת – יחכים..”

“לא! – נהם אבא דוב בתקיפות –, את יודעת כמוני, שאין לו תקנה, לשובב הזה. מחר בבוקר אשלח אותך עם אחיך הבכור לסבא. הבכור ישמור עליך בדרך, שלא תשטתה, שלא תיפול לתוך מלכודת ביער ושלא ילכדוך הציידים הארורים, כדי לשימך בכלוב באיזה גן־חיות. טיול זה – יהיה לך לתועלת רבה ודברים רבים תלמד בדרך הארוכה, בני. תצטרך למצוא מזון לבדך וללמוד איך להתקדם ביער בזהירות הדרושה. זה ישמש לך לקח טוב. לא לעולם תוכל להישאר ינוקא, הכרוך בפרוות אמו.”

למחרת, יצא גורי בלויית אחיו לדרך הארוכה. ימים ולילות התגנבו מגזע עץ למשנהו, הריחו את האויר מסביבם, אם אין הרוח נושאת אתה ריח של בן אדם, עברו יערות ושדות, חצו נחלים ונהרות ובלילות לנו בבורות עמוקים שחפרו בצפרניהם באדמת היער. הם ניזונו מגרגרי יער בלבד, כי חיות קטנות ברחו מפניהם ולא היתה שעתם פנויה לצייד. עוד דרך ארוכה ורבה לפניהם, כי הסבא חי מעבר ליער הגדול והגישה למעונו היתה קשה במיוחד. הרעב הציק להם מאוד. האח הבכור רגז מאוד על גורי, שבגללו עליו לסבול את כל תלאות הדרך במקום לשחק עם אחיו ולאכול לשובע מהטרף הטעים, שהיה משיג תמיד אחד ההורים. ה“קוף” הקטן שלצידו, עוד מעיז להתלונן כל הזמן על רעב ועייפות והוא, הבכור, עוד חייב לתמוך בו ולהיעצר כל רגע בגללו. לכן, זירז הבכור את גורי בדחיפות ומכות מלוות נהימות רוגז.

כאשר רבצו לילה אחד בבור מלא עלים ללינה, העמיד גורי פנים כאילו הוא ישן מרוב עייפות וחיכה עד שאחיו הבכור יירדם. נמאסו עליו המכות והרעב והדרך שאין לה סוף. הוא זחל בזהירות ובלאט מן הבור ומשהתרחק קצת, החל לרוץ ולנוס בכל כוחו לעומק היער. רץ ורץ עד שעייף. מאחר ולא מצא מאורה או בור עמוק דיו, טפס על עץ גבוה, בידעו מפטפוטי הקופים, שאין מחסה טוב מעין חדה של הציידים, מעלוות עץ עבה. לאחר שהסתדר בנוחות בין הענפים, נרדם חיש מהר.

אחיו הבכור התעורר בבוקר משנתו ולא מצא את גורי רובץ על ידו. הוא קפץ מהבור והחל לחפש את אחיו הקטן, אולם ללא הועיל. הוא לא היה די זריז, כדי לטפס על עץ גבוה ומשם להשקיף על כל הסביבה וחשש לנהום בקול, פן ישמעוהו הציידים. לאחר ולא מצאוהו, המשיך בדרכו למקום מגוריו של הסבא. הביתה פחד לחזור וחשש מזעמו של אביו כשיוודע לו, שגורי נעלם וכעת נתון הוא לבדו לכל הסכנות האורבות ביער לדובון קטן ותמים.

בינתים, התעורר גורי פתאום לקול קריאות צוהלות בקרבת מקום מחבואו. הוא גלש בזהירות מעץ, הסתתר מאחורי גזעו והציץ בסקרנות.

במרחק קטן ממנו, עמדו על רגליהם האחוריות שני יצורים משונים, קטנים כמוהו, פניהם חלקים ועל גופם מיני בדים, שלבטח מכסים את פרוותם. במקום רגלים שעירות ויחפות, נתונות הן בלבוש עשוי עור וסגור על שרוך.

אמר עדי ליואב: “כה הרחקנו לתוך היער, עד שלא אתפלא כלל, אם פתאום יופיע דוב מאחורי אחד העצים ויתנפל עלינו”

“אל תפחד – הרגיעו יואב –, אין ביער הזה דובים, כי קרוב הוא מדי למקום ישוב. ואפילו ויופיע דוב פתאום, אין לך מה לחשוש מפניו, כי, כידוע, פחדנים הדובים יותר מבני אדם ולכן אין הם תוקפים אותם. הם גיבורים רק כשנלחמים ביניהם על דבש הדבורים. אילו הייתי נתקל באחד מהם, ויהא הגדול והנורא מביניהם, הייתי מבריחו במחיאת כף אחת”

גורי, שנעלב מדברי יואב, קפץ ממחבואו, החל לנהום מכעס ורץ לעבר שני הילדים הנדהמים מהופעת פתע זאת. הוא הסתכל בהם בבוז ואמר: “מי אתם? איזה חיות אתם? מי אתם, שאינכם מפחדים מפני דובים?”

“אין אנו חיות. אנחנו ילדים” – הסבירו הילדים לדובון. משראו, שאין הוא מבין את דבריהם, הוסיפו: – אנחנו.. גורים של בני אדם".

הבחינו הילדים בסימני פחד בעיני הדובון, ליטפו אותו ואמרו לו: ”אל תפחד! לא נעשה לך כל רע. גם לא ניתן לאחרים לגרום לך עוול. רואים אנו, שאתה ילד הדובים. מה שמך?"

“קוראים לי גורי ויש לי אחים גדולים מכם, היודעים להתגושש, להרביץ ואפילו לצוד. אם תעשו לי מעשה רע, אקרא להם והם יטרפו אותכם”.

צחקו הילדים והשיבו: “הבטחנו, שלא נרע לך. אנחנו רוצים להיות חברים שלך ולשחק אתך. בוא אתנו ונספר לך על הבתים, הרחובות ועל בית הספר. אבל, אם חושש אתה מפנינו, חזור למקום מגורך. אנו לא נספר לאף אחד שפגשנו אותך.”

הרהר גורי בליבו. מאחר ותעה בדרך ולא ימצא לעולם את השביל המוביל למשכן משפחתו, מוטב לו להצטרף לשני גורים אלה. הם באמת חביבים אליו ואין לו מה לחשוש מפניהם. אם לא ימצא הדבר חן בעיניו, יוכל תמיד לברוח היערה, כי זריז הוא מהם בריצה. הצטרף גורי אל שני הילדים ושמע מפיהם על כל הנפלאות. על בתים גבוהים עם גינות, על עגלות הנוסעות ללא סוסים, על משחקים שונים ועל בית הספר, בו יושבים מאות ילדים בכיתות ולומדים מאדם גדול, שמסביר להם כל מיני דברים. גורי קינא בהם שיש להם חברים, שאינם מרביצים זה לזה כל היום, כפי שנוהגים לעשות אחיו הגדולים ממנו. גורי כה דבק בהם והיה כה נלהב מסיפוריהם, שכאשר הציעו לו תחרות ריצה, הסכים מייד, רץ אתם ולא שם לב, שהנה ונכנסים הם לשער בנין גדול, המלא ילדים רועשים. היתה זאת שעת הפסקת לימודים והילדים הרבים הקיפו מייד את גורי וכל אחד מהם רצה ללטפו בראשו השעיר ולמשש את פרוותו השחורה. אפילו הזאטוטים, שלמראה הדובון נמלטו בצריחות, כדי להזעיק את המורים לעזרה, יצאו לאט לאט ממחבואיהם, התקרבו מבויישים וניסו לכבד את גורי בפרוסות לחם מרוחות בריבה.

גורי הרעב, זלל בכל פה. אחר כך שיחק אתם בכדורגל ותופסת והראה את זריזותו הגדולה בטיפוס על עצים ובקפיצה מענף לענף, כפי שלימדוהו הקופים. עם גמר ההפסקה, הלך עם הזאטוטים לכיתה א" וישב אתם על ספסל הלימודים. בהתחלה, עשה העוויות שהצחיקו את הילדים, אולם, מהר השתתק והקשיב למורה, שצייר בגיר על לוח שחור כל מיני סימנים מצחיקים, כשהילדים חוזרים אחר דבריו במקהלה.

הצטרף גורי למקהלה זו והשמחה בכיתה היתה רבה. שיבח המורה את גורי על שישב בשקט ובנימוס ולא הפריע לשעור. אחר הלימודים, הזמין המורה את גורי שיתארח אצלו, מאחר וגר הוא יחידי בדירתו ויש לו שם מקום פנוי רב.

הלך אתו גורי, קיבל מצע רך ממחצלות באחד החדרים, קערה גדולה ונקיה למזונו וסינור קצר. בעיקר, נהנה גורי הנאה רבה מרחיצה באמבטיה, בה אהב להשתקשק ומהמגבת הרכה, בה התנגב אחר הרחצה. עם הזמן, הוא החל גם לעזור במשק בית המורה. רחץ את הכלים לאחר הארוחות, ניגב את האבק במטלית מהרהיטים והספרים ורכב על המטאטא בצהלה. לבשל לא למד, כי פחד פחד מהאש, לאחר שנכווה מספר פעמים, כאשר שם את כפו לתוך סיר מרק רותח, כדי להוציא ממנו משהו טעים עבורו. הוא אפילו למד לערוך יפה את השולחן ולכבד בממתקים ותופינים את התלמידים שבאו לעתים קרובות לביקור. הוא הסתיר לעצמו מעט מדברי המתיקה, אולם המורה לא כעס וגם לא הענישו על לקקנותו.

חבריו בכיתה שיתפו אותו במשחקיהם ותעלוליהם ואף הביאו לו מחברות, עפרונות, ציורים וצעצועים רבים. לקראת החורף, מחשש פן יצטנן בקור העצום, באין לו בגדים, אספו ביניהם כסף וקנו לו מכנסים אדומים וחולצת צמר כחולה עם שרוול ארוך. כמובן שבמכנסים הותקן פתח מיוחד לזנבו הקצר, כדי שירגיש בנוח. הילדים אפילו ניסו לקנות לו נעלים, אבל הוא סרב בתוקף, באומרו, שיפריעו לו בטיפוס על העצים ושבכלל ובכלל לא קר לא אף פעם ברגליו.

נחזור עתה לאחיו הבכור. זה, הגיע לאחר שעבר דרך ארוכה ומייגעת לסבו הקשיש וסיפר לו בבכי על כל הקורות אותו. איך גורי חמק ממנו ואיך הוא חיפש אותו בכל מקום וללא הצלחה. עתה, אין הוא מעיז לחזור הביתה מחשש מידו הקשה של אביו. הן הוא הבכור בבנים, הגדול מכל אחיו ולכן נבחר הוא ללוות את גורי לסבא. מה אשמתו, שאחיו הקטן אינו כיתר הדובים ועושה מעשים, שאף דוב לא יבינם. משחק כל היום עם הקופים, מפטפט כמוהם ומעווה את פניו, כשפונים אליו. לכן גם נשלח לסבא כדי שיתחנך כהלכה. הוא, הבכור, אחראי לו. כך נהוג בכל משפחה. אם הסבא חושב שמגיע לו עונש, שירביץ בו כחפצו.

ריחם עליו הסב, האכילו, כי לבטח רעב הנהו וצוה עליו לנוח מתלאות הדרך. נכד זה נכד ויהא גם קל דעת וטפש.

לאחר מספר ימי מנוחה, קרא הסבא לבכור ונהם עליו נורא על טפשותו. צוה עליו לחזור ליער ולחפש את הזאטוט, כי גורי חביב עליו מכל נכדיו ורוצה הוא לראות אותו אצלו.

“אני מוכן, סבא, – השיב הבכור בהכנעה. –, אבל איך אמצא אותו ביער העצום? הן חיפשתיו וחיפשתיו ולא עלה בידי למצאו.”

“אילו היה לך קורטוב של שכל, כיאה לנכדו של דוב מהולל כמוני – הרעים עליו הסבא את קולו העבה –, ולא היית מבזבז את כל זמנך במשחקים המטופשים עם אחיך, היית יודע מזמן, שכל חיה חייבת ראשית כל להיות מומחית לעיקוב אחא עקבות. אחרת, לא תוכל לצוד דבר לעולם. היא גם חייבת לדעת ולהבחין בין סוגי העקבות היטב היטב. היא גם חייבת להבדיל בין עקבות טריות ונושנות, כדי לחשב אם כדאי לה לתור אחר הטרף, אם אורבת לה סכנה כלשהי ואם הגיע הזמן לסגת ולהסתלק במהירות מהמקום. אילו ידעת כל זה, היית יכול להתחקות אחר עקבות אחיך ולמצא אותו על נקלה. עתה, עליך לחזור למקום בו רבצתם שניכם וממנו להגיע למקום הוא נמצא עתה.”

"אולם, איך אמצא את המקום, בו רבצנו שנינו? זה אחד מבין בורות הרבים ביער ואין עליו שום סימנים מיוחדים – מחה הבכור.

הניד הסב את ראשו כאובד עצות: “אומרים, שאם תחפש טפש אחד בין המרובים, תמצא אותו תמיד בין הדובים”. הן אמרתי לך שעליך ללמוד ראשית כל את מלאכת העיקוב".

“למדני, סבא! – התחנן הבכור–, אעשה כל מה שתדרוש ממני, רק למדני ואדע.”

יצא הסבא עם הבכור והורה לו את כל תורת העיקוב. את כיוון העקבות, מהיכן באו ולאן הן מוליכות, האם של חיה גדולה הן או של קטנה, את סימני האצבעות של החיות השונות, האם הלכו לאט או נמלטו על נפשן ואם נעצרו או הסתתרו. הוא לימד אותו להבחין במלכודות, להריח את האויר ולחוש ממרחק את קרבת הציידים. זה כנראה כל מה שאבא הבטיח ללמדני כשאגדל – הרהר הבכור והאזין באוזנים פקוחות לכל מה שהשמיע הסבא.

לאחר שלמד את שעליו היה ללמוד, נפרד הבכור מסבו ויצא לדרכו. ראשית כל, חזר על עקבות עצמו ונזהר שלא לערבבם בעקבות הרבות שחצו את השבילים ביער ובשדות. היה זה קל ומהנה ותוך כמה ימים הגיע בדיוק למקום, בו לן עם גורי בפעם האחרונה.

משם קצרה עליו הדרך. אולם כה שקוע היה בעיקוב והרחה, עד שלא שם לב, שנכנס הוא לחצר מלאה ילדים רועשים ומשתוללים. משראו הילדים את הדוב המגודל מופיע בחצרם, נבהלו נורא ונמלטו בצריחות לתוך הבנין, כדי להסתתר מפני החיה האיומה. המורים סגרו את החלונות ואת הדלתות והזעיקו את המשטרה. השוטרים הופיעו מייד מזויינים ברובים וכיוונו אותם לעבר הבכור, שמרוב מבוכה לא ידע אם לחפש מחסה או להמלט על נפשו.

למזלו הרב, באותו רגע ממש הופיע גורי, הוא היה עסוק קודם בהעתקת האותיות בכיתה, ורק משהחלו הצעקות, עוררו אלו את סקרנותו. הוא נדחק בין הילדים אל החלון והכיר מייד את אחיו. גורי רץ לקראתו בנהימת צהלה וחיבק אותו וליקק את פרצופו. השוטרים, שהכירו כולם את גורי, שמטו את נשקם וחיכו למה שיקרה עתה. הבכור לא הכיר את גורי בתלבושתו המשונה והמשיך לעמוד מבוהל, מוקף שוטרים. הוא נהם לו חרישית מרוב פחד וחשף את שיניו הגדולות. גורי הרגיע אותו, קרא לו בשמו, הוליך אותו אל הכיתה הריקה והושיבו על ידו.

ישב הדב הבכור המום כולו מהמתרחש סביבו, מהמורה והתלמידים הרבים שנכנסו לכיתה עם גמר ההפסקה. הוא לא ידע איך לנהוג. אולי בכל זאת כדאי לו לברוח ולחזור ליער. בו הוא מתמצא היטב.

המורה צווה על הילדים לא לשים לב לנוכחותו של אחיו של גורי, כדי שפחדו יפוג והמשיך בשעור, כאילו לא קרה דבר. לאחר גמר הלימודים, הזמין המורה את הדב הבכור שיצטרף לאחיו ויגור אצלו, כי רב המקום לכולם וגם אוכל לא יחסר לאיש.

נאות הבכור להזמנה, לאחר שגורי סיפר לו על הבית הנוח והמזון הטעים, ושניהם הגיעו לבית המורה. זה הוסיף מחצלות עבור הבכור, שם אוכל לפניו בקערה גדולה ושב לחדרו.

לאחר הארוחה הדשנה, סיפר גורי לבכור את כל קורותיו, מרגע שיצא את הבור והתחמק מאחיו. איך פגש את הילדים, איך התיחסו אליו בחביבות ואיך הוא לומד יחד אתם בכתה. הוא כבר יודע קרא וכתוב וגם למד משחקים נחמדים: כגון: כדורגל, ג’ולות, קלאס ועוד. הוא גם הראה לאחיו את הבגדים שקנו לו הילדים ואת הציורים שהוא מצייר. הבכור סיפר לגורי את כל הקורות אותו משנותר לבדו ביער, על הביקור אצל הסבא, על התורה של הליכה בעקבות, גילויין ומשמעותן ועוד דברים רבים ומעניינים שלמד מהסבא. על זה יספר לו לאחר שינוח קצת.

"ואיך ידעת להגיע אלי? – שאל גורי בסקרנות.

“כן. שכחתי. – השיב הבכור –, אילו ידעת, גורי, כמה רגז עלי הסבא, כשהופעתי אצלו בלעדך… הוא העביד אותי קשות, כדי שאלמד מה שיותר מהר את תורת העיקוב והכל, בכדי שאמצא אותך ואוליכך אליו. הוא נורא משתוקק לראותך. גם לא יסלח לי לעולם אם לא תופיע אצלו. בוא, נצא לדרך מייד!”

“לא! – אמר גורי –, לא אוכל לעזוב את בית הספר לפני גמר שנת הלימודים. אף תלמיד לא עושה זאת. גם לך לא יזיק ללמוד פה משחקים ומנהגים, שלעולם לא תוכל ללמוד אותם אצלנו ביער. נשהה פה כמה חודשים ואחר כך נצא לדרך. עליך הן לנוח אחר הדרך שעברת ולקראת הדרך הארוכה שלפנינו. המורה – אדם טוב הוא, מתייחס אלי, כאילו הייתי בנו וכך יתייחס גם אליך. תראה כמה טוב יהיה לנו אצלו.”.

כבר למחרת, יצא הבכור לשחק עם הילדים בחצר בית הספר. אמנם, בתחילה, היה לו קשה להתרגל למשחק, בו אין נוהמים זה על זה, אינם דוחפים או מרביצים זה לזה, אלא רצים כמטורפים אחר כדור קטן והכל כדי לבעוט בו שוב ושוב, כדי שיתעופף באויר. הן אפשר לתפוס אותו בידים, לרוץ עד השער ולהכניסו שם ללא בעיטות והתרוצצות. הוא אפילו ניסה להתגושש עם הילדים ולהלום בהם בכפו השורטת, בכדי להוכיח את כוחו הרב, אלא, לאחר שהילדים החזירו לו כפליים והיה נאלץ לברוח מהמגרש, כדי ללקק את פצעיו, הבין הבכור שבני אדם הטפשים אינם יודעים לשחק כלל וכלל ועוד רוגזים עליו שאין הוא משחק לפי כללי משחקם. לבסוף, למוד נסיון, הבין, שעליו להעמיד פנים, שמסכים הוא אתם, כדי לזכות בחיבתם.

במהרה התביית הבכור כראוי והפך לדובון חמוד כאחיו. הוא גם זכה לבגדים נאים, למד לעזור במשק בית המורה ואפילו לצחצח נעלים ולהבריקם יפה עד שיכול היה להבחין בפרצופו השחור במרק הנעלים. בספורט הוא הצטיין ועלה אפילו על אחיו הזריז, כי חזק היה ממנו. לבסוף נעשה השוער הכי טוב שהיה לקבוצת הכדורגל של בית הספר אי פעם.

עם גמר שנת הלימודים, הזכיר הבכור לגורי על הביקור אצל הסבא. למרות ששניהם התרגלו למקום מגוריהם החדש, ולחבריהם החביבים, נפרדו הבכור וגורי מהמורה ומילדי בית הספר בצער רב. הילדים ציידו אותם בילקוט אחד מלא פרוסות לחם מרוחות בדבש ובילקוט שני מלא מחברות, עפרונות צבעוניים ובכדור גדול למשחק.

כה מצויידים יצאו השנים למקום משכנו של הסבא, לאורך העקבות שנותרו מהבכור מדרכו הקודמת. כאשר הגיעו כמעט למטרתם, חפרו בור, הטמינו בו את הילקוטים ואת בגדיהם וכיסו הכל בשכבת עלים עבה, כדי שלא יחדרו מי גשם לבור. אחר קפצו למי פלג ושהו בו זמן רב, כדי להסיר מעצמם כל סימן לשהותם בין בני אדם. הם ידעו שהסבא לא יסלח להם לעולם אם יבחן בחוש הריח או בעיניו שהם בילו זמן רב בין אויבי הדובים ולבטח יגרש אותם מעל פניו.

בנהימות צהלה ושמחה הגיעו השנים ישר לתוך זרועות הסבא והסבתא שהריחו אותם מכל הצדדים, ליקקו אותם באהבה וכיבדו אותם בדבש טרי ומתוק. הם שהו אצל הזקנים כשבועים ימים וכל הזמן נזהרו מלומר מלה או מלעשות מעשה שיעורר את תשומת לב החשדנים הזקנים. לבסוף שילח אותם הסבא הביתה, כי ידע כמה מתגעגעים הם להוריהם ואחיהם לאחר העדרות כה ארוכה. עוד הוסיף להם הסבא אלפי עצות, איך לנהוג ביער סבוך, איך לעבור בריצה מהירה את המקומות החשופים או השדות, איך לעצור ולהריח מידי פעם בפעם כדי לא ליפול למארב אדם או חיה, איך ללמוד להתחמק ממלכודות ולעקוף שבילים שיש בהם סכנה. הוא נפרד מהם בחיבוקים וליקוקים ולווה אותם כברת ארץ, עד הנחל הגדול.

משנעלם הסבא והם היו בטוחים שחזר למקום משכנו, שבו השנים על עקבותיהם, למקום הבור. הוציאו את כל מטמונם והילקוטים, אולם לא לבשו את הבגדים מפחד, פן יחשבו אותם דובים אחרים לבני אדם ויתקיפו אותם. מהציידים לא חששו כלל, כי הן ידעו את שפתם ותמיד יוכלו לשכנעם, שדובים ידידותיים הם.

לאט לאט התקרבו הביתה, בהסתירם בעלוות עץ גבוה את הילקוטים, כי יותר משחששו מהקופים, חששו מחיטוט החיות השונות בבורות אחר צייד. אבא דוב שם לב מייד עם בואם, שבניו נעשו מנומסים ומתנהגים כמו בני אדם. הוא זקף את התנהגותם הממושמעת על חשבון החינוך הטוב שהעניק להם הסב, הידוע בכפו הכבדה ובתקיפותו. נימוסיהם מצאו כה חן בעיני ההורים, שהם ביקשו מהשנים שיחנכו גם את יתר האחים.

לאט לאט סיפרו השנים להוריהם את כל קורותיהם ולאחר היסוס מה, גם על שהותם בין בני אדם. ההורים לא כעסו כלל וכלל והיו מוכנים להאזין לסיפורי הנפלאות עד שעה מאוחרת בלילה. רק אז הורידו הבכור וגורי את הילקוטים מהעץ וכאשר הופיעו בפעם הראשונה בבגדיהם המשונים התגלגלו ההורים והאחים מצחוק ועשו את עצמם כאילו רודפים אחריהם כדי לתפס את הזנב הקצר הבוקע מחור במכנסים. את חינוך האחים חילקו גורי והבכור ביניהם. גורי לימד אותם סימני אותיות ולצייר בעפרון על העצים והבכור לימדם משחקי כדור. היער, ששימש מתמיד מקום לנהימות חיות ולצחוק פרוע של קופים, הפך בעזרת שני האחים למקום שמחה וצהלה. לפעמים השתתפו גם ההורים במשחקים ורצו אחרי הכדור בקפיצות ודילוגים שהוסיפו לעליזות הכללית.


המלצות קוראים
תגיות