א. דגל הורד – הונף הדגל    🔗

אם כן, לא היתה זאת מרמה בלבד. החשדות שלנו בבווין ובעושי־דבריו, החשדות המוצדקים ע“י הנסיון, ע”י העוּבדה שבריטניה הפרה בזה אחרי זה את התאריכים שנקבעו ע"י החלטות האוּמות המאוחדות בתהליך התמורה המדינית בארץ זו שעליו החולט ועליו הוצהר, מנעו מאתנו את האפשרות להאמין כי אמנם יש בדעת מכווני המדיניות הבריטית דהאידנא לקיים את שני התאריכים האחרונים והעיקריים בתהליך זה: את ההסתלקות מן המנדט ויציאת הצבא הבריטי את הארץ. כאשר נתקיים הראשון מבין שני התאריכים האלה ובריטניה הסתלקה רשמית מן המנדט, ב־15 במאי שנה זו, הרי כל עוד נשאר השובר בצדו של צעד זה, הצבא הבריטי, שאמנם היה מתמעט והולך ונצטמצם במובלעת חיפה, אך היה קיים ומצודתו היתה פרושה על פני העורקים העיקריים של חיי הארץ, ואף היה דש לא פעם בשוט שלטונו על הגב היהודי – לא היינו בטוחים כי הסתלקות זו היא רצינית ומוחלטת.

עתה רווח לנו, ולא נקפח שכר מידה טובה גם כשהיא באה במאוחר וגם כשהיא חלקית בלבד. את שני התאריכים האחרונים קיימה בריטניה במלואם. ולא עוד אלא שהקדימה את יציאת הצבא בחודש שלם לפני הזמן. הימים ידברו, אם ההזדרזות הזאת בהוצאת הצבא ופינוי הארץ היתה כנה ובאה פשוט מתוך רצון לקצר את תקופת המתיחוּת המלווה כרגיל צעד דרמטי כזה בקורות חייה של כל אימפּריה, או שיש בה איזה מזימה הכרוכה במצב המלחמה שהארץ נתונה בה כיום. על כל פנים אנו לא נטיל על בריטניה בגלל זה כל אשמה ב“הפרת ההפוגה”, כדרך שעושים בני־בריתה הערבים. במצב הנוכחי, ביחסים המרים שנוצרו בין ממשלת בריטניה לבינינו, אי־מציאותו של צבא בריטי בארץ בתקופה הזאת היא הטובה הגדולה ביותר שבריטניה היתה יכולה לגמול לנו.

לפיכך, לא ניידה אבן בחיל הבריטי האחרון שיצא, לא נלווה אותו בקריאות לעג מתלהלהות, כדרך שעושים האווילים בקרבנו. נראה את הדבר כפרידה, כהתרת קשר, לא מתוך ידידות גדולה, אך גם לא מתוך שנאה וטינה. ויפה עשה ראש הממשלה של מדינת ישראל שנשא באותו המעמד נאום שהיה בו נעימה של פיוּס והתרצות כלי העם שנתן לנו ידידים כה נלבבים ונעלים כמו בלפוּר, וג’יבוד, ווינגייט וכדומה. בגלל זה שממשלתה מררה את חיינו בעשר השנים האחרונות, איננו רשאים לומר שכל ימי שלטונה של בריטניה בארץ היו רק לרעתנו. כל האומר כך אינו מחזק ביותר את האשמותינו הצודקות כלפי התנהגותו הפושעת של משטר הספר הלבן. כי על כן, השלטון הבריטי, אשף הניף את ה“יוניון ג’יק” על מצודות ארץ־ישראל בעוד היינו כאן עדה קטנה ודלה, בת 80 אלף נפש, שהעלתה רק את הקשרים הבודדים הראשונים על מנור האורגים של הוויתה הלאומית, והוריד אותו, שעה שאנו מונים פי עשרה במספר הזה, שעה שעל מנור־האורגים שלנו מגולגלת כבר יריעה גדולה של הוויה לאומית מכובדת ורבת רושם, שעה שהרבינו נכסי רוח וחומר וצברנו כוח לא מעט, עד כדי שמספר חיילינו העומדים במערכה ועוסקים בשרותי הצבא השונים עולה על מספר התושבים שנמצאו אז בארץ בכלל – השלטון הזה הכיל בקרבו בתקופות שונות גם גרעיני חיוּב שאסור לנו להתכחש להם.

אילו לא עמד עתה בראש מיניסטריון החוץ הבריטי אדם מטורף ושונא־ישראל, אילו לא היו משרתיו מקשיבים על דבר שקר, והגנרל שסיים את הפינוי של הצבא הבריטי לא היה נוהג כגס־רוח, אלא היה מוצא לשון אנושית וצורה של התנהגות הוגנת עם העם והמדינה שנפרד ויצא מהם היו הפלוגות של צבא ישראל שנתנו כבוד חגיגי לדגל ישראל שהועלה על נמל חיפה מצדיעות גם בדרך־ארץ לפני ה“יוניון ג’יק” שהורד. כי לא תמיד היינו שרויים במריבה עם הדגל הזה. הגדוד העברי הארצישראלי, שיצא למחנות האמונים בסוף המלחמה הקודמת, קיבל לדרכו במתנה דגל מאוחד ומורכב מדגל כחול־לבן ומ“יוניון ג’יק” באחת מזויותיו. ספק אם השתמש הגדוד העברי בדגל זה בצבא הבריטי, אבל אין כל ספק שלא היה זה הרכב חיצוני בלבד, אלה שמחשבת הציונות ומחשבת הישוב ראתה כאן הרכב קיים “עד יבוא שילה”, עד שתקום מדינת היהודים על תילה.

אשמת בווין היא, אשמת כל אלה אשר נתנו את המדיניות הבריטית למדחפות, שהעם היושב במדינת ישראל חיכה בקוצר רוח להעלמו של הדגל הבריטי מתחת שמי ארצנו ולכלות הרגל האחרונה של החייל הבריטי מעל אדמת ארצנו. אבן לא ניידה בו ולעוג לא נלעג אך ודאי שאין גם להצטער על כך. בווין כילכל את הדברים ברשעות כזאת, שכל יהודי היושב בארץ מוכרח היה לראות בכל נושא מדים בריטיים ובכל פקיד בריטי את דמוּת דיוקנו של בווין בלבד. אשר אומרת עתה בריטניה על עצמה, שעם ניתוק קשרי השלטון היא תהיה חפשית יותר לקבוע את עמדתה לשאלות המדיניות של הארץ, אנו יכולים להגיד גם על עצמנו. האנגלים לובשי־המסכות, המשרתים בצבא עבדאללה ועורכים את מערכותיו במלחמה נגדנו, מקלקלים אמנם את שורת האימון ב“ניתוק” זה. אעפי"כ אין כל ספק שראש ממשלת מדינת ישראל הביע את אשר מרגיש כל ציוני וכל אדם אחראי בישראל, בהכריזו שאם העם הבריטי ישתחרר מן המדיניות האנטי־ציונית שכפו עליו שליטיו הנוכחיים, ייתכן מאוד כי ייווצרו יחסים הוגנים וידידותיים בין מדינת־ישראל ובריטניה, כשם שאנו נושאים את נפשנו ליצירת יחסים ידידותיים בינינו ובין כל האוּמות הנאורות והדמוקרטיות האחרות בעולם.

היה זה אחד הימים הגדולים ביותר שאנו זכינו להם בתקופה הזאת, כאשר הונף הדגל של מדינת־ישראל על המצודה האחרונה שנתפנתה מהצבא הזר, על השער הנכבד ביותר של מדינת־ישראל, שיהיה מעתה פתוח לרווחה, לקיבוץ גלויות ולתכונה הכלכלית והמדינית של מולדתנו החפשית. מדינת ישראל אחראית מעתה בפני ההיסטוריה, שלא ידרוך שוב צבא זר על האדמה הזאת, ושינשא השער הזה למען יבוא בו כבוד ישראל.

ב. חיפה ונמלה העבריים    🔗

עמדה לי הזכוּת, ושלושה ימים לפני עזוב החייל הבריטי האחרון את נמל חיפה, ביקרתי בנמל הזה לכל אורכו ורוחבו ובעיר התחתית של חיפה אשר נהפכה זה למעלה מחדשיים בחלקה לעיר עברית נושבת ובחלקה המכריע לשטח כיבוש ישראלי, שומם ופנוי. מי שלא ראה את הדברים האלה בעיניו, מי שאינו מכיר את המטמורפוזות שחלו בעיר הזאת בשלושים וחמש השנים האחרונות, אינו מסוגל לתפוס את מלוא הפלא שהתרחש בה עתה. ארץ־ישראל בכלל היא ודאי ארץ הפלאים המובהקת ביותר בעולם. כל שהתהווה בקרבה במשך שנים וחצי הדורות האחרונים, היא שרשרת פלאים, החורגים מדרך־הטבע של התפתחות סוציאלוגית, לאומית והתיישבותית. פלא ההתישבות שלנו; פלא העליה שלנו; פלא החרושת שלנו; פלא העובדה שבתנאים פּוליטיים בלתי נוחים, ולעתים ממרים ואכזריים, בתנאים אקלימיים בלתי נוחים, בארץ צחיחה מצד אחד ומכוסה גבים וביצות מצד שני, הצמיחו יהודים, שהיו נתוקים זה שבעים דורות כמעט מכל מסורת של יצירה־עצמית, מאות כפרים עבריים פורחים ומשגשגים, ערים בנויות לתפארת, החיו לשון מתה למחצה, הוציאו מתוך גזעם העתיק והמסוכסך נצרים של דור רענן, זקוף גו ועז נפש, אשר תוגת הגולה כבתה בעיניו ובמקומה הוצת השביב של יודעי תעודה ויודעי מלחמה גאים – כל אלה הם פלאים שאנו חיים בהם יום יום, משתפים את עצמנו בהם שעה שעה, ואנו מרגישים בחבלים שבהם, בחבלי העשיה והיצירה יותר מאשר בהילה המפוארת של פלאם.

אך אם כל אלה הם פלאים, הרי מה שאירע בחיפה בחדשים האחרונים ולפני שבוע ימים בערך הוא פלאי פלאים; הוא אמנם חוליה בשרשרת, אך חוליה מיוחדת במינה, החורגת ובולטת מבחינות רבות, גם מבחינה מדינית, גם מבחינה צבאית וגם מבחינה כלכלית. מעניין הדבר כיצד ראה החוזה הציוני הגדול, תיאודור הרצל, באספקלריה המאירה שלו את הגדולות והנצורות היעוּדות לה לחיפה בשביל מדינת היהודים, בטרם שהיתה לו כל אסמכתא ממשית לכך, בעוד היתה חיפה עיירה קטנה מלוכלכת ויהודים בה מעט, קומץ קטן ודל. גם לאחר הרצל, בימי העליה השניה, כשהיינו עוברים לפעמים את העיירה הקטנה הזאת, הרי מלבד הכרמל ש“בים יבוא”, היא לא ליבבה אותנו ביותר, וחשנו את גדולתה העתידה, המובטחת, רק כפרק של רומן, שאין לו לע"ע כל שרשים במציאות. אך היינו עדים חיים לכך כיצד הפך לעינינו הרומן למציאות, כיצד התפתחה עיר זו מעיירה לכרך גדול עם נמל משוכלל, ומישוב ערבי מובהק שמיעוט קטן יהודי יושב בו, לעיר שרובה יהודים, ועתה – לעיר שכולה יהודים.

אין אדם מאמין למראה עיניו. הישוב העירוני העברי הטהור שידענו עד לפני חדשייים ימים, היתה תל־אביב. אותה בנינו מלכתחילה בעצם ידינו כשכונה יהודית. את חיפה יכולנו לתאר לעצמנו לכל היותר כעיר בעלת רוב יהודי, אפילו בעלת רוב יהודי גדול – אך כעיר יהודית, ללא ערבים – את זה אי־אפשר היה לתאר.

אך פחות מזה אפשר היה כי נתאר לעצמנו את נמל חיפה – כנמל עברי טהור. והוא היה כבר נמל עברי טהור שלושה ימים לפני שעזבוהו החיילים הבריטיים האחרונים, בעוד עגנו בנמל אנית המפקד־הצבאי ואניות הפינוי האחרונות, בעוד עמדו פה ושם משמרות מזוינים, שכבר לא פקדו ולא שלטו וראו את עצמם כאורחים זרים הממהרים לצאת מתוך התכונה העברית הגדולה של הנמל ההומה, ההומה מן הלשון העברית של אלפי עובדיו, מן הלשון המיוחדת, הנמלית, השזורה המון מלים טכניות ומקצועיות בין־לאומיות. יותר מזה: העוּבר של עבריוּת הנמל בחיפה היה כבר מקופל במעיו, בטרם תעלה על הפרק שאלת הפינוי והעזיבה של הבריטים. הפועל העברי כבש את הנמל, שעה שהיה עוד מיעוט בין העובדים הזרים בו, שעה שגילה בעבודה במקום הזה את אחת הנקודות החשובות של התאחזות חלוצית, והחל להסתגל למיני עבודות שלא היה מצוי אצלן מעולם, לפריקת פחמים ולטעינת פחמים, לפריקת משאות ולטעינת משאות ולכל מיני שרותים חופיים וימיים אחרים. וכשנתגלה לעינינו הנמל הזה, בטרם נסתיים הפינוי, כשהוא עברי כולו, כשמנהלו עברי ומנהל העבודות עברי והעובדים עבריים, ובכל המשרדים של הנמל, שבהם היו פוגשות אותנו “עיני התכלת” השוקקות והלועגות של הפקידים הבריטיים, הציצו אלינו מעל הקירות תמונותיהם של הרצל, של ווייצמן, של בן־גוריון, ומאחורי השולחן פגש אותנו אח יהודי מחייך – היה זה פלא גדול, ויחד עם זה כאילו המשך של מציאות מובנה מאליה.

אנו חייבים להודות על האמת, שהדבר היחידי בעל ערך ציביליזציוני גדול, שעשו הבריטים בארץ – הוא הנמל הזה. כל יתר הדברים שהאנגלים מתפארים בהם, לא מידם באו לנו. אף הכסף שהושקע בבנין הנמל מכיסי היהודים הוצא ברובו, אך הבריטים תיכנו אותו ובנו אותו ביד רחבה. הפעם הופרכה אחת המימרות הידועות במדרשים שלנו כלפי הרומאים ש“כל מה שעשו – לטובתם עשו”. גם האנגלים עשו ללא כל ספק את הנמל הגדול והמשוכלל הזה לטובתם – אך בסופו של דבר עשוהו גם לטובתנו. נחלנו הפעם נכס יקר מאוד, בעל ערך מטריאלי, המגיע, לפי הערכתם של יודעי דבר, לעשרות מיליונים; אך יש בו בנמל זה יותר מאשר כסף, יש בו מין “עודף הערך” שבעצם קיומו הנהו מכשיר־ייצוּר כביר, שמדינות גדולות היו מתברכות בו.

חיפה העברית, נמל חיפה העברי, ובכלל השטח העברי הרצוף “מחיפה עד סולמה של צור” – זאת היא זכיה גדולה, שלא נפלה לידינו בהיסח הדעת, אלא כבשנו אותה, בתחילה בדרך יצירה של שלום ובאחרונה גם בדרך מלחמה. אינני יודע אם בסופו של המאבק המדיני נוכל לקיים בידינו את כל אשר כבשנו במלחמה הזאת. אך על הנכס הזה, על הנמל של חיפה, עלינו לשמור מכל משמר. עלינו לנצלו כהלכה, לפתחו ולהרחיבו – אך בעיקר עלינו לשמור עליו מפני עינם הרעה של שונאים ומתנקשים, מפני קנאותם כי עזה של שכנים רעים. ושמירה הפעם, פירושה שמירה ממש, שמירה בכוח מפני התנקשות בכוח, וגם שמירה מדינית מפני כל ערמה מדינית המתנכלת ושתתנכל להוציאו מידינו.

תש"ח