ועידת הפועל הצעיר מתכנסת כעת בנהלל, בנקודת היצירה החדשה היחידה לציבור הפועלים בארץ, במשך השנים האחרונות, אשר לרבים מתוכנו נחשבת היא כבר, כשהיא לעצמה, פתרון ותשובה על אותן השאלות התכופות המוצגות לפנינו בקשר עם המשך דרכה של הציונות ודרך תנועת העבודה בארץ. ובכל זאת עלינו להודות למפרע שאין אנו מתאספים עדיין סביב דגל מורם וסיסמה מרוכזת, אלא חן המקום הזה ישמש לנו כאחת הנקודות בתוך הנסיון שלנו, אשר לאורו הננו חוזרים מפעם לפעם ובודקים מחדש את מחשבותינו ואת יכולתנו בדרך הקשה של התאמצות העובד העברי.

מאום ג׳וני עד מהלול — עברו שתים עשרה שנה. האספה הששית של הפועל הצעיר שהיתה בבחינת חג החנוכה של הנסיון החדש רב־ההעזה אשר לשליחי ציבור הפועלים בעבר הירדן מזרחה, נשארה כמאורע מחולל־תקופה בחיי תנועתנו ובחיי תנועת הפועלים העברים בא“י בכלל. תקופת היאוש והעייפות מחבלי “כיבוש־העבודה” אשר החלה להניס את הפועלים מן השדה וגם מן הארץ — נסתיימה עם מאורע זה. נתגלה ניצוץ של אור חדש, רמז לדרך חדשה, עצמית, אשר ממנו גמול־יצירה לאותה ההתלבטות רבת־הסבל של כובש העבודה העייף והמיואש. הקריאה למלחמה נגד הרפיון הפנימי, הסיסמא המעודדת של “התבססות” ו”התבצרות" “ע”י עבודה משותפת ועזרה הדדית" הרימו את רוחו של הפועל העברי, עודדו אותו להתמדה ולהמשך עקשני, והצילו אולי את ציבור הפועלים הקטן שהתרכז אז בארץ מפשיטת־רגל מוסרית. וכשאנו משקיפים עכשיו אחורנית ומונים את קבריה של דגניה, אשר מספרם כמספר שנות קיומה וכמספר חבריה הראשונים של הקבוצה, יש שהרהורים עולים: מי יודע אם לא בזכות זו בא ההמשך, ואם לא כאן קשרנו את הפקעת המובילה אותנו דרך הלבירינט הזה של ארמון הציונות האטום והמכושף, והעלולה להוציא אותנו שוב לרווחה.

תקופה דומה לזו, רק בהיקף יותר גדול ובתנאים אחרים לגמרי, עוברת כעת על ציבור הפועלים בארץ. מקודם מאות — עכשיו אלפים. מחנה העבודה גדל והתרחב, השורות הדלולות הצטופפו, נוצר גוש רב־כוח אשר בתנאי התפתחות¹ נורמליים היה נהפך, בלי ספק, לכוח כובש ובונה, הממשיך ומרחיב את הדרך הקודמת ומבקש, ואולי גם מוצא, דרכים חדשות ליצירה העברית המשחררת, דרכים חדשות שיש בהן מהתערות נפשו של דור חדש אשר קם בעצם התקופה הזאת, הרת הזעזועים בחיי החברה והתרבות.

אולם מבוכת הציבור כיום היא פי כמה יותר גדולה ויותר טרגית מזו של כובשי העבודה הראשונים. דרך גאולתו איננה יכולה² להיות יותר דרך של יחידים, אלא דרך של המונים, מכיון שנקדרה עלינו הפּרספּקטיבה הזאת, וסגר עלינו הדרך, נמצא השטן המכשיל, ניתנה השליטה לכוחות מהרסים ומסיתים קמה הערבוביה הגדולה הזאת של אידיאולוגיות ופרוגרמות המותאמות לחוסר־היכולת ולפסיכולוגיה ה“פּרוליטרית” שאנו מתקוממים נגדה ואשר בכל זאת אין מנוס ממנה בתנאים הקיימים.

אף הפעם גדול היאוש במחנה, אף הפעם מרובה הבריחה. לפעמים נדמה לנו כי הננו דולים מים בכברה, והעליה שלנו בדרך אחת היא נכנסת ובשבע דרכים היא יוצאת, יוצאת ממש ויוצאת גם לתרבות רעה ומכשילה. בכל רחבי העולם נישאת כעת דיבת הארץ, ויש מזדרזים להרים את כשלוננו על נס בתרועת נצחון. כברברים אלה המוקיעים לעין השמש את ראשי אויביהם המנוצחים.

אף הפעם השעה תובעת מאתנו סיסמא מצילה ומלת תנחומין אשר תעודד את הרוח הנכאה ותעכב את ההתנוונות וההתפוררות הפנימית.

אולם, טעות תהיה בידינו לחשוב כי אפשר לנו הפעם להציג אידיולוגיה מול אידיולוגיה וכי במלחמת דעות בלבד נתגבר על הקושמר הזה, אשר הדעה הולכה בו תמיד אחרי הרעבון ואחרי התביעה האלמנטרית שאיננה מוצאת את סיפוקה. לא דברי מוסר יועילו כאן אלא המעשה הגואל, המפעל המשחרר אשר יחצה את צעיף הערפל המקדיר, את פרספקטיבת העתיד בפני אלה שישנם כבר בארץ ובפני אלה אשר אנו רוצים שיבואו. רק סיסמא כזאת יש בכוחה להחיות ולהציל — וזוהי הפּרובלימה הכי קשה והכי מסובכת העומדת לפנינו.

מאום־ג׳וני עד מהלול עברו שתים־עשרה שנה, ואנחנו עוד טרם יצאנו מתחומי הנסיון, עוד טרם מצאנו את נקודת המשען הנאמנה אשר אפשר יהיה להשעין עליה את המנוף שלנו, לאמור: זוהי הדרך המובילה לא רק לגאולת היחיד ופדיון נפשו, אלא לגאולת העם והתחדשותנו מתוך חיי־עבודה. פּרובלימות דרכי ההתיישבות עוד טרם נפתרו אצלנו, לא פתרנו עדיין את השאלה האלמנטרית של לחם לעובד ולא מצאנו עדיין את התשובה השלמה על המשאלות התרבותיות אשר צריכות ליצור יסודות חדשים לחיי חברה משוחררים.

נקודות, נקודות זרענו בארץ. נקודות אור אשר חוצבו מלבבם של יחידים מעיזים ומתנדבים, המעלים את קרבן נפשם על מזבח היצירה והבנין בארץ. נקודות, נקודות, ילידות סבל והתאמצות חלוצית, המצטרפות אמנם לאחיזות נאמנות, למשמרות־כיבוש ולמשמרות־כבוד של ראשית היצירה הלאומית, אבל אינן מצטרפות עדיין לראשית הכלכלה הלאומית הבריאה והיסודית, שיכולה לשמש בית־קיבול נאמן לקליטת עליית העם וחלוציו.

חמישה קונגרסים ציוניים התאספו במשך הזמן; ניתנה דיקלרציה פּוליטית וכמעט שנתבדתה; טופחו תקוות משיחיות בעם וכמעט שנכזבו — ואת היכולת הלאומית לא חשפנו עדיין. הסתבכות המצב הכלכלי בציונות אף היא איננה סיבה אלא תוצאה. זרענו רוח — והננו קוצרים סערה. לא הכינונו בערב־שבת. כל הדאגה שלנו היתה מכוונת לחיי־שעה, להשגת הפרוטה הדרושה להוצאות־היום, חיינו מ“היד אל הפה” — ואת העם לא הכשרנו, לא הכשרנו את רוחו, לא אירגנו אותו ולא יצרנו את הבסיס העממי אשר יהיה נושא הדאגה של הגשמת הציונות.

יצרנו תנועה בגולה, יצרנו אותה בשעה של הארת הלבבות בתוכנו כשהחלונו להרגיש את הקטסטרופה המתקרבת. חפצנו ליצור את הכוח המציל והמחליף את משמרת הציונות בשעה מאוחרת זו של דמדומי השקיעה שלה. אבל לא עצרנו כוח לטפח את המשכה ואת התפתחותה של תנועתנו זו, באותה האמונה והבטחון שהנחנו בה בראשיתה. לא שמרנו על הגרעין, לא נתנו כוחות מספיקים לתנועה, לא חינכנו אותה ברוחנו ולא ניהלנו אותה במחשבותינו — ועכשיו הננו עומדים במשפט אתה בגלל חטאים קטנים והננו תובעים ממנה תביעות מוגזמות, שאין היא יכולה להיענות להן כשם שאין אנו יכולים להיענות לתביעות המוצגות לפנינו בארץ בשעה זו. וכך אנו מסתובבים במעגל של קסמים, המומי מבוכה ואובדי עצה.

לא ניכנס כאן בבירור העילות הראשונות שעוללו את המצב הקיים כיום בציונות ובתנועת העבודה בארץ, לא ניגע גם בעצם פרטי השאלות — זה יהיה תפקידה של הועידה; אולם עלינו לברר ולהגדיר קודם כל לעצמנו את השטח אשר בו אנו צריכים לחפש פתרונות להמשך דרכה של תנועתנו ותנועת העבודה בארץ בכלל. אינני יודע אם סרנו מהדרך או הדרך סרה מאתנו. אם אנחנו נגררים אחרי מי שהוא או אחרים נגררים אחרינו. ברור רק שתנועתנו, אשר בדרך המהפכה היוצרת שלה איננה סרה אף פעם מהקו הריאלי של המציאות וצרכי המציאות, איננה יכולה להגרר אחרי הפרזה הריקה ולקדש בקדושה עליונה סיסמאות נפוחות שאין להן שרשים בחיים, ולשנות את טעמה ואת צורתה, כדי לזכות בפתקאות בחירה על יד קלפי זו או אחרת. אולם ברור גם דבר שני, כי תנועה היושבת ונהנית מזיו השכינה של תורת־אמת שלה ואיננה מחוללת מפעלים מגשימים ומחנכים אשר ישמשו נקודת־ריכוז ומשיכה לרבים, עלולה לאבד את הבסיס מתחת רגליה. והשאלה איננה הפעם פּרוגרמה זו או אחרת, קביעת עמדה זו או אחרת — השאלה היא אם יש בכוחנו להרים את האבוקה אשר תאיר את דרכה של תנועת העבודה ואת דרך הציונות בשעה נבוכה זו, ברוחנו. מדגיש אני את המלה ברוחנו. דוקא ברוח זו היונקת מקרקע המציאות אשר היתה מכוונת תמיד את עבודתנו, באשר אחרי רוח השקר לא נלך, ובאשר כל הפתרונים שאינם נבחנים לאורה של מציאות ריאלית זו, הם אורות מתעים — מבהיקים כרעיון וסופם להסתיים במפח־נפש כמו כל האבנטורות שנתנסינו בהן בארץ במשך השנים האחרונות.

זוהי השאלה. זוהי ההכללה של כל השאלות לפרטיהן, ואליה צריכה להיות מכוונת עבודתה ושימת לבה של הועידה, וגם כל האנרגיה במשך דרכנו בתור תנועת עובדים א"י ותנועת עבודה עולמית.

עלינו לזכור כי אהלים וצריפים נטויים בכל רחבי הארץ, המאהילים על מחנות צעירים ועצובים ומיואשים, המסתירים בקרבם סוד איום של סבל ובדידות הנוער, אשר הגיע לסף של תקוות נכזבות. את הצעירים האלה אנחנו קראנו הנה והננו קוראים אותם גם כיום, מתוך אמונה והכרה כי זוהי ההתחלה, כי זוהי ראשית הדרך להגשמת תקוות העם והאדם העברי. אולם כל כובד האחריות שארחות העליה לא יעבטון ולא יכשלו בהמשכן — מוטל עלינו.

ועלינו גם לזכור כי ישנם כוחות עמומים בגולה, המחכים לגילויים ולריכוזם; כוחות המיועדים להיות ממשיכי הדרך החלוצית של העליה והבנין. ישנו שפע של ניצוצות ההולכים וכבים בתוך מחשכי הירידה האיומה אשר אפפו את חיי עמנו בגולה. באידיאולוגיות מושכות לבבות בלבד לא נצילם ולא ננחמם מעצבונם. התערות אנרגיה חדשה למפעלים יוצרים — רק מכאן מקום לנטפי התנחומין אשר יצילו את הכוחות היקרים האלה מכליון. אפשר צודקים אלה האומרים אצלנו כי גאולת האדמה קודמת — אולם, אסור להסיח את הדעת כי גאולת האדם אף היא קודמת.

לסיכום אספת הפועל הצעיר באום־ג׳וני כתב אחד החברים על דפי הבמה הזאת: “…יש ואחדים מאתנו מתחילים להגרר אחרי הזרם וסרים לרגע מעל הדרך שהתווינו לנו; יש שההווה עם כל מציאותו האכזרית משכיחנו את העתיד הטוב המוכרח לבוא; יש שאנו מתחילים לשקוע במ”ט שערי היאוש וידינו נרפות לגמרי. ולפיכך דורשת עבודתנו מזמן לזמן הערכה אובייקטיבית ע“י בירור וחילוף דעות החברים, למען תשמור על כל אחד ואחד מאתנו לבל יפול בסוביקטיביות יתירה. אנחנו צריכים מפעם לפעם לעודד איש את רעהו, לתמכו בעבודתו, לגלות את האור”. — — —

“לגלות את האור!” הדברים האלה, אשר סיימו את ועידתנו בדגניה לפני שתים עשרה שנה, יקדימו נא הפעם את ועידתנו בנהלל.

תרפ"ג.