רקע
יצחק לופבן
החברה החדשה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ההימנון על היחיד וההבלטה המודגשת של יתרון מעלותיו ביצירה החקלאית, שניתן להם ביטוי מקיף ותקיף במאמרו של הח׳ וילקנסקי “החברה החדשה” (הפועל הצעיר, גליון 22־21 תרפ"ד) — אף כי יש בדברים בטחון מדעי נמרץ, אין הללו יוצאים בכל זאת מתחומי ההנחות הסוציולוגיות, שאפשר תמיד להתווכח אודותן, להניח לעומתן הנחות מתנגדות. ובכל אופן אינן עלולות לחתוך את גזר דינה האחרון של צורה משקית זו או אחרת בעבודתנו החקלאית בארץ. הנחות בכלל, ואפילו דעות מסויימות בתורת החברה, בכלכלה ובענפי המדע האחרים, כשהן נסמכות רק על סכום הנסיונות של העבר, כדי לקבוע על פיהם חוקי ברזל כלפי העתיד, הן על פי רוב פּרובלימטיות. בהתפתחות המדע במשך מאות השנים האחרונות, הולכות ומתבדות מדי יום ביומו אמתות מוסכמות אחרות, וביניהן כאלה שחשבו אותן פעם לקבועות ועומדות כחוקי טבע בל ימוטו. ואפילו עובדות מתימטיות, שהיו נראות שרירות וקיימות לנצחים, מתכחשות כיום על פניהן ונעשות פלסתר. דיוק מדעי, במלוא מובן המלה, אפשרי רק בענינים שהחושים הערומים שולטים בהם פחות או יותר. בדברים הדורשים מכשירי עזר טכניים או אינטלקטואליים מורכבים, באלה ישנן רק השערות היכולות במידה שוה להימלא וגם להיכזב.

אולם, אמת־המידה הסוציולוגית־המדעית הטהורה, בהערכת ראשית מצעדי הבנין שלנו בארץ, היא כשהיא לעצמה מפוקפקת ביסודה. אלמלי היינו בוחנים במשקפת מדעית־היסטורית את עצם הענין המסובך הזה של שיבת עם ישראל לארצו, בנין מולדת ותחית שפה מתה, בימים האלה ובתנאים הנוכחים, מבלי לקחת בחשבון את הרצון הלאומי כגורם מכריע, שיש בכוחו להסב את המעלות אחורנית, היינו רואים, בלי ספק, גם כאן את הסתירה המדעית, שאמנם דוקטרינרים שונים נאחזים בה כדי לעשות את הציונות ללעג ולאוטופיה. אנחנו בכל אופן במעשינו ובמפעלינו, במתיחת האנרגיה הלאומית שלנו, איננו הולכים בנתיבות קופרניקוס מן המרכז אל ה־x, אלא להיפך מן ה־x אל המרכז, מתוך כך אין אנו מעמידים את פסקי הטעמים על ההכרח ההיסטורי ואין המוסר־העליון נכתב אצלנו במרכאות כפולות. במוסר בלבד אין אמנם לחולל מפעלים כלכליים, אבל הוא יכול להיות הרוח המחייה את המפעלים — ובלי המומנט האידיאליסטי, בלי הרצון שיהיה אחרת ובלי המלחמה נגד סבל־הירושה והמסורת, לא יווצרו אצלנו לא המשק הקולקטיביסטי וגם לא המשק האינדיבידואליסטי. באשר להפוך בני־סרסורים וספּקולנטים לעובדים בכלל — לזה נחוצה לא פחות “שבירת־רצון” מאשר לקצץ במקצת ב“חופש האישי” לטובת צורת החיים המשותפים, שיש רואים בהם את הדרך היחידה לחירות האמתית.

גם בשטח של הערכה כלכלית טהורה עלינו להתרחק מדוקטרינריוּת ומקביעת הלכות פסוקות בענינים שעוד טרם נסתכמו סיכום אחרון, לא אצלנו ואף לא אצל אומות העולם. אפשר מאוד שבהערכת עובדות קיימות במסורת החקלאית הגדולה בעולם ובנסיוננו הקטן בארץ, צודקים דברי וילקנסקי. כיום הזה, בגבולות הסדר הכלכלי הקיים ובתחומי המושגים היחסיים השולטים, אודות פּרודוקטיביות ובלתי פּרודוקטיביות, נראה הדבר בעליל שהמשק הפרטי מחונן בכשרון איניציאטיבה יותר גדול ויותר פורה מאשר המשק הציבורי המגשש עדיין באפלה ומחפש לו את דרכו בין המון הפרעות ומכשולים. בנידון זה אין החקלאות דוקא יוצאת מן הכלל. בכל איניציאטיבה כלכלית שולטים כיום אותן המעלות שמנה הח׳ וילקנסקי במשק הפרטי ואותן המגרעות שמנה במשק הציבורי. החוגים הקפּיטליסטיים המתקוממים נגד כל רפורמה סוציאלית, יצרו להם מדע שלהם ונעזרו על ידי עובדות דימונסטרטיביות להוכיח באופן תיאורתי ומעשי גם יחד, שההתפתחות הכלכלית בכלל יכולה ללכת אך ורק בדרך המקובלת ובכוח האימוציות המיוחדות והדיסציפלינה המופתית שהאיניציאטיבה הקפּיטליסטית מחוננת בהן. כל נסיון סוציאלי בלתי מוצלח, משמש תמיד חומר למהתלות בידי מגיני המשטר הקיים, המזדרזים להיווכח מזה שהסוציאליזם בכלל הוא פרי דמיון אופּטימיסטי של הוזי הזיות, המתפוצץ מיד כשרוצים להפכו למציאות.

אין מן הצורך להיות דוקא “מהבראנשה” ומומחה במקצוע זה או אחר שבענפי הכלכלה והחרושת הנדונים, כדי לסתור את הארגומנטציה הזאת. מסורת כלכלית של מאות בשנים איננה עלולה להשתנות במחי־יד אחד; והפרטנסיה הזאת: למה לא עלה בידכם במשך שנה שנתיים לתקן מה שאנחנו עיווינו במשך מאות בשנים — היא פשוט מגוחכת. כל תקופת מעבר כלכלית — היא תקופה של כשלונות; ובבבואתה של כל מהפכה משתקף עוד במשך זמן רב השלטון שהוסר בדמות של עודף כשרון ועודף הצלחה ומשמש זכרון געגועים לרבים. כשנתבטל משק העבדים חשבו רבים שאין העולם יכול לעמוד בגזירה זו ועוד במשך הרבה זמן נאחזו בזנבו של משטר זה שהלך

ועבר. בשעתו היה הוא החוק הכלכלי — וכל דעה כופרת וכל שאיפת חירות יחסית נחשבה, כמובן, גם אז ל“מוסר עליון” ולשם נרדף לאוטופיה כלכלית.

אף בנידון דידן יש, בלי ספק, הרבה מההגזמה בדברי הבטחון הנמרצים הללו של הח׳ וילקנסקי, הקובעים נתיבות הכרחיות לצורה החברתית של המשק החקלאי. אפשר, כמובן, להודות שלחקלאות יש גניאלוֹגיה כלכלית אחרת מאשר לחרושת — ובכל זאת אין היא נמצאת מחוץ ליחסי הגומלין של גורמי הכלכלה השונים שמהם מצטרף המשק של כל מדינה. המתנגדים לקולקטיביסמוס ולקומוניסטים, רואים אותם בלתי אפשריים במידה שוה בכל ענפי המשק, ומשתמשים ביחס לכולם באותה הארגומנטציה שמשתמש בה וילקנסקי ביחס לחקלאות, כיוצאת מן הכלל. מה שמונה הח׳ וילקנסקי כקולקטיביזם משעבד בצורת החרושת הקיימת — זה איננו קולקטיביזם, אלא סבלות מצרים, מחנות אנשים מרותקים יחד בשלשלאות של “מצות עשה” הכרחית הבאה מגבוה ומרצון זר, מבלי שתהיה לעובדים היכולת לשלוט במכונה שהם עובדים בה ומבלי שיהא שלטון לרצונם ביצירתם. עם החזרת הקונטרולה והשליטה על המכונה ועל התוצרת לידי הפועלים — מתחיל הקולקטיביסמוס המבוקש שאין בו בעצם “שבירת רצון”, כדעת וילקנסקי, אלא דיסציפלינה חפשית, ערבות ועזרה הדדית, שאינן מכוונות לשעבוד היחיד כי אם לביצור חופשתו. תוצאות מוצלחות בסדר־עבודה חדש זה קשה להשיג באופן חלקי ובצדם של סדרים עתיקים קיימים. אם סנדלר אחד, למשל, יחפוץ לזכות כיום בחופש־היחיד שלו ע"י כך שיעבוד רק ארבע שעות ביום, הוא צפוי למות ברעב, משום שלא יוכל תמורת עבודתו להשיג לחם וצרכי מזון אחרים, שהם נקנים בתשלום־עבודה של שמונה שעות ביום, אבל זה איננו מוכיח עדיין כי אמנם יש הכרח אובייקטיבי לעבוד שמונה שעות דוקא ולא ארבע. מבחינה זאת אפשר מאוד שנכונים דברי וילקנסקי כי ביחס לאכר הפרטי, מידת הפּרודוקטיביות של המשק החקלאי המשותף היא לקויה — אבל אין זאת אומרת עדיין כי היא לקויה בעצם ביחס לתביעה האובייקטיבית של פּרודוקטיביות־עבודה בסדרי כלכלה מחודשים, וכי בחברת העבודה, שכל ענפי המשק שלה מאורגנים על יסודות קולקטיביים, אי אפשר יהיה להשליט הרמוניה גמורה בפרודוקטיביות יחסית זו. ואפשר לקבוע כאן גם תיזה מהופכת לגמרי: השעבוד לשיטת־טיילור של הטבע איננו יותר כשר ואיננו פחות מעיק מאשר שעבוד אחר, הבא מכלי שני — והאכר הפרטי, העומד יחידי במלחמת קיומו, בלי עזרה הדדית ובלי אחריות הדדית במקרה של אסון ושל מחלה, הפוסלים אותו לעבודה, עודף הפּרודוקטיביות שלו הוא סוף סוף רק מדומה. גם בנוגע לחדוות היצירה ולפרקי השירה האחרים המלווים את היחיד החפשי דווקא והמסתלקים, לפי דעת וילקנסקי, במסיבה המשותפת, ברב־עם וברב־דעות — גם בנוגע לזה אפשר למצוא פרכות והיקשים מתנגדים. הלא יש בין נושאי מסורת התרבות האירופּית המביעים מעל הקתדראות של בתי־המדרש הגבוהים את חששותיהם, בקצתם בבטחון מוחלט ומקצתם בהשערה, כי במשטר חברתי אחר, בשעה שכולם יהיו שווים, ותחדל המלחמה הכלכלית החפשית, ההתחרות, המלחמה בעד כבוד ופרסום, יחדל גם הגירוי ליצירה ותשקע התרבות והאמנות, וכל מנעמי החיים יהפכו לשממון — ובכל זאת אין חששות האלה נחשבים לארגומנטציה רצינית בפרוצס של המהפכה החברתית והכלכלית.

וצריך להוסיף עוד דבר: “חופש אישי” אינו סיסמא כלכלית, כי אם סיסמא פּוליטית. התנועה האנרכיסטית הדוגלת בשם זה, איננה מעמידה את המשק המשעבד מול המשק הפרטי, כי אם את המדינה עמוסת החוקים המשעבדים מול המדינה חסרת־החוקים החפשית. השאלה לגבי דידה היא בעיקר: איך להגן באופן הכי טוב על חופשתו הפרטית ועל חופש מעשיו של כל אדם בחיי החברה? נוכח פניה ישנם בעיקר המדינה והשלטון בתור מסקנות שליליות קיימות, ולא הסיבות הראשונות שהולידו את המסקנות הללו. לפיכך היא קבעה לעצמה את הפּרינציפּ של ויתור הדדי,

(”Mutual forbearance“) עפ“י גודווין, במקום הערבות והעזרה ההדדית שבקולקטיביזם הסוציאליסטי. אולם גם בקונין וקרופוטקין, שהח׳ וילקנסקי רואה אצלם את החוף המקווה, כשבאו לקבוע סדרי כלכלה בחברה החפשית, עפ”י דרכם, לא יכלו להמנע מקולקטיביזמוס אפילו במשק החקלאי. הן בקונין הוא שהכריז (בהקדמה לאוסף כתביו) על “הקולקטיביזמוס הריבולוציוני” המנוסח בלשונו: “רכוש קולקטיבי של האדמה, החמרים הראשונים וכלי־העבודה. לקבוצות הייצרניות או לקהילות המאחדות את הקבוצות באופן פידרטיבי, נשאר החופש לקבוע את המודוס של חלוקת התוצרת”. וגם קרופוטקין, כשבא להתאים את המשק אל הפילוסופיה, איננו מדבר על יחידים המפתחים את האיניציאטיבה שלהם, אלא על קבוצות וקהילות המתאחדות באופן חפשי, בלי אותו הריכוז הכללי והמוחלט של הקולקטיביסמוס הסוציאליסטי.

הקבוצות החקלאיות בארץ־ישראל הן באמת קולקטיבים אנרכיסטיים יותר מאשר סוציאליסטיים. זאת היא “התאחדות חפשית” שאיננה משעבדת את החבר לנצח לשיתוף הנכסים, מה שנחשב אצלנו, בצדק, לאחד הליקויים המשקיים הכי קשים. אולם, בעצם, הרי אין מעניינת אותנו בהחלט הקונצפציה האידיאולוגית של צורה משקית זו או אחרת, אם צפה אותה מרכס באספקלריה הכלכלית המאירה שלו או בקונין ואחרים — בשבילנו חשובה המסקנה הכלכלית וגם החברתית־המוסרית בדרכי הבנין של חברת העבודה העברית בארץ־ישראל. אנחנו הננו מחייבים ואוחזים בשתי הצורות גם יחד, בקבוצה ובמושב, משום שאנו רואים עדיין את שתיהן בתחומי הנסיון. להגיד: “כי זהו” הנותן את כל הערבונות המבוקשים — אפשר רק אחרי סיכום אמפירי של כמה וכמה שנות נסיון שלמות, שהכל הולך בהן כשורה ושאין בהן הפרעות לא בידי שמים ולא בידי אדם, ממש כמו בשדות־הנסיון של גידולי־קרקע שונים. ומי כח׳ וילקנסקי יודע כי בנסיונות על שדה זה לא היתה אולי במשק הקבוצתי עד היום אף שנה שלמה אחת! ואם אפשר כבר כיום הזה להצביע על הצלחה משקית של מושב זה או אחר, הרי אפשר לדבר על זה רק במושבים ששם פועלות המסורת והדיסציפלינה המוסרית של הקבוצה. במושבים שהמסורת והדיסציפלינה המוסרית הללו אינן פועלות בהם, שם עלולה להיות וישנה במקומות ידועים כבר עכשיו, ירידה משקית וגם ירידה חברתית.

אינני יודע אם בכלל יש צורך להכריע באופן תיאורטי בין שתי הצורות הללו המתרוצצות בפעולת התיישבותנו. בגורל ההיסטורי הנרקם כיום על אדמת א“י, ממלאה כל אחת הצורות הללו את התפקיד של מנור־האורגים. כשתגיע השעה ועבודתנו תיכנס במסלול נורמלי, אפשר שישתרר גם אצלנו חוק הבחירה הטבעית, וכל החלש במובן הכלכלי יידחק ממילא מתוך המערכה; ואפשר גם שתימצא צורה סינתטית אשר תאחד בתוכה את היתרונות של שתי הצורות גם יחד. אבל אם גם יש צורך להכריע, הרי מן ההכרח לחכות לכה”פ עד שימלאו “ימי תמרוקיהן” של שתי הצורות הנדונות. ההזדרזות הזאת לקבוע כבר עכשיו הלכות כמסמרות, כשכל עבודתנו עודנה בבחינת פתיחה לדבר־מה ולא עצם הדבר, כשבכלל חשוב בשבילנו כל מפעל וכל נסיון העלולים לקרב אותנו אל המטרה הנכספת — היא מוקדמת יותר מדי.


תרפ"ד


המלצות קוראים
תגיות