“אמת חדשה מארץ־ישראל” מחלחלת בזמן האחרון כארס בתוך תנועת ה“חלוץ” ותנועת הנוער הציוני בגולה. שליחים־אגיטטורים מתהלכים מארץ לארץ וממדינה למדינה, ובמקום לשתף את עצמם בבנין התנועה החשובה הזאת, בחינוכה ובארגונה לעליה ולעבודה חלוצית בארץ־ישראל — הם מעבירים לתוך שורותיה את הפולמוס המפלגתי בלבוש של אידיאולוגיה ישובית, מפיצים דברי רכילות ודיבות וזורעים ערבוביה, הרס ופירוד על כל צעד ושעל.

מה שאצל ציבור הפועלים בארץ־ישראל עדיין היפותיזה ישובית, שאין לראות לה פתרון אחר מאשר הפתרון המעשי על שדה העבודה הממשית בארץ; מה שהוא עדיין בתחומי הנסיון, בראשית הדרך ובראשית המאוויים — נהפך פתאום לתורת־קנאות עיוורת ולוודאות אידיאולוגית, אשר תחת דגלה מתנהלות חתירה והתחרות מפלגתית על פני כל אורך החזית, מתחילה בארץ־ישראל ומגיעה עד מעבר לוורשה, קובנו, ברלין ומוסקבה. הפּרובלימות של צורות ההתישבות חדלו להיות אפילו ענין של הסברה רעיונית ונהפכו לסיסמאות מונופוליסטיות אשר העיקר בהן הוא: מי בעד ומי נגד, מי “לנו” ומי “לצרינו”. וכך הולכת הקנאות המפלגתית ומדליחה את המעין הקטן הזה של התנועה החלוצית בגולה, אשר ממנו קיווינו כי יהיה מקור לכוחות נאמנים למחנה העבודה בארץ, והופכת אותו למקור של ויכוחים טפלים צדדיים, פלגות וריזולוציות.

לא ניכנס כאן בהערכה פרינציפּיונית של השאלות הללו. לדידן, כל הדרכים וכל הצורות המובילות לבנין ארץ־ישראל העברית על יסודות העבודה, החופש והשויון ההברתי — הן דברי אלהים חיים; לדידן, לא הדרך היא העיקר אלא המטרה הנכספת, לפיכך כל התחלה וכל אמונה בדרך ההתחלה של יצירה משקית בעלת תוכן משחרר, ברוכה תהא! אולם, אם כאן בארץ ישראל יש עוד איזה טעם שהוא לויכוח המוגזם והמוקדם הזה, איזוהי הדרך להתיישבות יותר רציונלית או לצורה החברתית היותר נאמנה, אם כאן הדברים נובעים (אם גם לא תמיד) מתוך חיפושי־דרך, לבטים וסבל חיי־העבודה הבלתי־אמצעיים — הרי שם, בברלין ובמוסקבה, בגרוכוב ו“בתל־חי” הרוסית, נהפך הויכוח הזה בהכרח לדיבורים ריקים שאין להם טעם ואין להם אחיזה.

ואמנם התעמולה הזאת, המתנהלת כיום בהצלחה מרובה בתוך שורות ה“חלוץ”, מתחילה כבר להבשיל את פירותיה הבאושים. במקום תומת־ישרים שהיתה מכוונת פעם את דרכי התנועה הזאת, אשר ראתה בשורה הראשונה את נקודת הכובד של שאיפותיה ומאווייה בעצם העליה ובעצם העבודה בארץ — באה הפקחות העליונה שבהחלטות פּרינציפּיוניות, באו הויכוחים האינטנסיביים על־דבר צורות־ההתישבות, באו ההתפלגות וההסתכסכות, המסיחות את הדעת מעצם תוכנה ותפקידה של התנועה, ומכניסות מבוכה וסילוף־המחשבה בדרכיה ובמעשיה. ברוסיה כבר בא הפירוד; הוא בא על ערקתא דמסנא של החלטה פּרינציפּיונית חסרת־משקל, אשר הערך המעשי והשימוש שלה הוא כאין וכאפס, כל זמן שהיא לא עברה תחת הבחינה והבקורת של המציאות הארצישראלית. באירופּה המזרחית והתיכונה, גם שם השטן מרקד; גם שם שוקדים האגיטטורים למלאות את שליחותם באמונה: שליחי “הגדוד” מדברים סרה בעין־חרוד וב“אחדות העבודה”, ושליחי “אחדות־העבודה” מדברים סרה בגדוד, בקבוצה, במושב וב“הפועל הצעיר”. ובעקבות כל אלה הולך הקרע במחנה החלוצים ומתרחב מיום ליום, התנועה מתדלדלת ומתרוקנת מתוכנה ומתפקידיה, והשאיפה וההתלבטות למצוא את נתיבות האמת בהתאמצות היצירה של העובד העברי בארץ־ישראל נהפכות לספּקולציה מפלגתית המפוררת את החזית של תנועת העבודה הציונית מבפנים, דוקא בשעה זו שהיא זקוקה לביצור ולחיזוק כלפי הסכנות האורבות לה מבחוץ.

הכמות המבוטלת של חלוצים ועובדים בעליה הזורמת בחדשים האחרונים לארץ, מראה את התוצאות הריאליות של המצב המסוכסך הזה. איכות העליה המעטה הזאת, הבקיאות והידענות של החלוץ העולה, אשר בעודו באניה יש עליו כבר פי שנים מרוחו של הפועל העובד עשרים שנה בארץ, והוא יודע כבר למפרע מה לקרב ומה לרחק, איזו “הדרך היחידה” שהוא יבור לו ושצריכים לבור להם האחרים — כל זה מבליט למדי את האנדרלמוסיה שבאה ברוחות. ישנם כיום מקרים שטרנספורטים שלמים של חלוצים נשלחים ישר מחוץ לארץ על־פי כתובת ידועה למפרע. ואם יש עוד מי שהוא תמים בדרכיו, שאיננו יודע לאן פניו מועדות, הרי גם כאן, בשערי הכניסה, אורבים השליחים המתחרים זה בזה בציד־נפשות.

מה שנעשה היום בארץ, לא נעשה גם בימים הכי קשים של תקופת הפירוד ומלחמת המפלגות. אז היתה המלחמה נטושה סביב אידיאולוגיות וסיסמאות פּוליטיות, סביב אמונות ודעות בדרכה ההיסטורי של תנועת העבודה העברית, אבל בעצם חזית העבודה לא נגעה הרעה. המפלגות היו נפרדות, הלשכות היו נפרדות — אבל במשק, בשדה, על יד המחרשה והמעדר, נשאר המחנה אחד. העובדה הזאת היתה הארגומנטציה המכריעה ביותר כלפי האיחוד ויצירת ההסתדרות. כיום כאילו מתאמצים להפוך את המשק עצמו לסלע המחלוקת; הפירוד ורוח הקנאה המפלגתית התחילו לחדור לפינת־היחוד של נשמת־העבודה; כאילו נתחמו תחומין מפרידים בשדה גופא — וכאן הסכנה גדולה ביותר. “ויהי בהיותם בשדה” — מכאן מתחיל פתח החטאת.

היה צורך לחשוף מקצת מהנגעים הפנימיים שלנו ולדבר עליהם בגלוי, בלי הסתר פנים, משום שיש צורך לחפש דרכנו כדי להנצל מהתוצאות הקשות הכרוכות במצב המתואר. וצר מאד כי מוסדות ההסתדרות העליונים לא ידעו ואינם יודעים למלא תפקידם ולעצור בעד הרעה הזאת בארץ; וצר כי הועדה לענייני ארץ־ישראל העובדת לא השכילה עד עתה לעכב את הפעולה המהרסת, הנעשית בתנועה החלוצית ובתנועת הנוער הציוני בגולה. אם המצב יימשך ככה — הרי לא קשה לנחש עד היכן נגיע. רזרבים גדולים של חלוצים וכוחות עבודה לא יתן לנו החינוך הזה, והוא גם לא יעשיר את מעשינו בתוכן וברעיונות חדשים.

תרפ"ד