רקע
יצחק לופבן
סכנת ה"שכל הקטן"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

— — — בויכוח סביב שאלת ההתיישבות שהתעורר במועצה, נקבעה הדפיניציה של “השכל הגדול”, שאיננו ריאלי כל כך, המורד במציאות והמתפרץ כלפי פּרספּקטיבות רחוקות. ברגע הראשון נראתה הדיפיניציה הזאת כשהיא לעצמה לאבסטרקטית ולמשוללת מסקנות. היא נפגשה לא פעם גם באירוניה ובצחוק כמהתלה טובה. אבל, לאמתו של דבר, הרי זאת היא שאלה של פּרוגרמה, אשר ממנה כיוון וממנה גם כוח־מניע ומסקנה במגמת עבודתנו. בעבודתנו המעשית דוקא הולך הפתרון אחרי החלום ולא להיפך. אלמלי היו אנשי ביל“ו ואחריהם עלית־החלוצים השניה בעלי “שכל קטן”, שאין לפניהם אלא מה שעיניהם רואות, המודים במציאות ואינם מורדים בה, הנכנעים בפני היכולת המוגבלת ואינם מגבירים אותה ואינם חושפים אותה כיש מאין — היתה הציונות ובתוכה תנועת העבודה הא”י, נחנקת בראשית התגלותה הממשית.

גורדון וויתקין — יבנאלי קרא בשמותיהם בקשר עם השאלה הזאת; צריך להוסיף: גם בוסל ואחרים שייבדלו לחיים, כובשי הגליל, יוצרי הקבוצה והקומונה, חולמי חורן ומתפללי תפילת ההעזה בתקופת הכיבוש רבת המאוויים: “הביאנו נא לידי נסיון!” — כל אלה לא שאלו למציאות, לבטחון, ליכולת האובייקטיבית. הם ראו את ההר, את הר־העברים אשר עליו יש להעפיל ואשר אותו יש לעבור כדי להגיע אל המטרה הנכספת, על אף המציאות וכשלונותיה. בדרך שסללו אחרים, לא רצו ללכת — הם רצו להיות והיו בעצמם סוללי דרך.

גם את העליה השלישית לא כיוון “השכל הקטן”. היא לא היתה המשך — אלא כמעט התחלה. אף היא היתה בבחינת אילוזיה נטושת המציאות. לא היה לה לא תקציב ולא מקום קליטה בטוח — אבל היו לה פּרספּקטיבות, אמונה והעזה והיו בה כוחות ספּונטניים אשר כיוונו את מעגלותיה הראשונים. הכבישים שנסללו לא היו “עבודות ציבוריות” בלבד, בהם התגלה סמלה של עליה זו; נסללו כבישים, קילומטר אחרי קילומטר, לאיזה מקום בלתי נודע עוד, אבל מהבהב מתוך השערה של בנין ורצונות היצירה. רק אחרי כך בא “השכל הקטן” — והוא אשר עשה מעליה שלישית זו “בת תרבות”. כשם שעושים מחתול־הבר “חית בית” שקטה ומרושלת־תנועה, המבקשת לה פינת־סתרים חמה מאחורי הכירים, ואם אינה מוצאת אותה כאן היא יוצאת לחפשה מעבר לים.

נצטמצם הרצון, הצטמקה הפרספקטיבה. איננו נושאים את נפשנו יותר מאשר לאפשרות הקטנה — לפיכך גם היא איננה. התיישבות בגבולות של תקציב בטוח ופעוט; פולמוס ביתי בין אנשי מושב ואנשי קבוצה, בקשת תכלית, ביסוס נקודה מסויימת והעברת מאתים או שלוש מאות מחוסרי עבודה מיפו לחיפה או לאיזה מקום אחר בארץ — זאת היא כמעט כל הדאגה הציבורית שלנו כיום, המאפילה על הפּרובלימה העיקרית: בנין ארץ־ישראל העובדת. כיום, הרצון שלנו מגיע עד המקום שהיד מגעת — הלאה מזה כאילו סגר עלינו המדבר.

ושוב: אין זה ויכוח לשם שמים, אין זה גם הלך נפש בלבד. זאת היא באמת שאלה של פּרוגרמה פנימית. האמצעים הנפשיים קדמו וקודמים תמיד אצלנו לאמצעים החומריים. הרצון הוא היוצר עפי"ר גם את היכולת, הוא הדרבן המאיץ; לעומת זה הרכנת הרצון בפני היכולת הוא הרסן המעכב. בתולדות הישוב הן חרות הדבר בדמע ודם. מיום עלות ראשוני “חלוצי יסוד־המעלה” על אדמת “עין הקורא” עד היום — לא נתמלאה גם מחצית מתאוותינו. אבל דבר־מה בכל זאת נתמלא. גם “ראשון לציון” לא נבנתה עדיין. בחציה היא נשארה עוד “עין קורא” — אולם יסודותיה בכל זאת הונחו לא מתוך פּרספּקטיבה מצומצמת. ולגבי הפרספקטיבה הרחוקה, לגבי ראיית־הכל ולא ראייה חלקית, איננה מעניינת כל כך גם הצורה הישובית שלה כיום ואין צורך להזכיר את החטאים שפוגמים בה. ליל־פלאות זה, אלם וזרוע־כוכבים, שבו לן ראשונה רוכב יהודי צעיר, יחידי ובודד על גבעה שוממה, שופעת חרולים ומוקפת יללת־תנים — הוא בשבילנו ליל־בשורה רב תעלומה חלוצית. וצריך לזכור היטב: לגבעה זו לא הוביל אז עדיין שום דרך ושום שביל…

מאז ועד היום, בתקופות הכיבוש השונות, ובאחרונה בעליית נהלל ונוריס, חזר ונשנה “ליל עין קורא” זה בוואריאציות שונות. ובמשך כל הזמן הזה לא הקדימה אף פעם היכולת את הפעולה ואת ההתאמצות החלוצית. גם לקראת העתיד הקרוב אין לקוות לנסים שיקרו. אולם עם כיבוש נהלל ועם כיבוש העמק, כאילו נסתלקה מתוכנו אי־המעשיות המפרה — ובמקומה באה אמת־המידה של יכולת ריאלית זו שאנו נחנקים בתוכה. כי זה הכלל: בשעה שיש יכולת אפשר להיות מעשיים וריאליים — אולם בשעה שאין יכולת מוכרחים להיות חלוצים, בעלי איניציאטיבה, כובשים וסוללי דרכים חדשות כדי ליצור את היכולת הזאת. להיות מעשיים בשעה זו, נבונים ונעורי אילוזיות לגמרי, להסתפק בפתרון קטן לשאלה ענקית — זאת היא קפּיטולציה והורדת הדגל.

אין קרקע! — זה יותר נורא מאשר אין עבודה, זאת היא נטילת הנשמה, כאן מסתתמות כל הפּרספקטיבות.

בכל מכאובי הציונות ומדויה הפּוליטיים בשנים האחרונות כמעט שלא נודע המכאוב הזה עד היום. בקונגרס הציוני, בישיבת הועד הפועל, באקזקוטיבה, נוצרים “משברים” קבינטיים חדשים לבקרים, בגלל “עמדות” פּוליטיות פרינציפּיוניות, כביכול. “מיניסטרים” יוצאים בדימוס וטלגרמות עפות ומבשרות “משבר” בכל קצוי העולם הציוני. אבל, דבר “קטן” זה שאין קרקע עברית בא"י כיום, שחסר העיקר מן הספר, שלא תהיה התיישבות בשנה הבאה ומי יודע אם תהיה בעוד שנתיים — את זאת איש אינו יודע ולזה, כנראה, אין דואג. ואף אנחנו לא ידענו. גם למרכז החקלאי של ההסתדרות, כנראה, נודע הדבר רק עכשיו. בגבולות התקציב של השנה הזאת היתה עוד הקרקע מספיקה — ומעבר לגבולות האלה לא התרחבה הפרספקטיבה.

אלה הן התוצאות המרות של ה“הצלחות” הקטנות והשגת ה“מקסימום האפשרי”, המשלימה מנוחה ושביעת רצון. ציוני חו“ל הן היו “שבעי קרקע” עד היום, הן היו בהם שביטלו את התחיבויותיהם לקהק”ל, משום ש“קרקע יש לנו למכביר” — ומפי מי הם היו צריכים לדעת שאין קרקע בארץ־ישראל אם לא מאתנו?

עצם השאלה איננה סוף־סוף הדאגה למחוסרי־העבודה שישנם היום בלבד, אלא הדאגה למחוסרי־העבודה שיהיו ושצריכים להיות מחר ומחרתים. ואם גם לא דובר במועצה זו ע"ד העליה והתחדשותה, אם גם מרוב אנחות אבדו המלים שנפלטו כי “עלינו להתכונן לעליה הרביעית” בלי שימת לב מיוחדת — הרי ברור שאנחנו לא נתנו ספר כריתות לעליה ולא ויתרנו עליה אף רגע אחד. השאלה היא, איפוא, הרחבת בסיס העבודה מיסודו, יצירת אפשרויות כלכליות קבועות ובנות קליטה בכפר ובעיר, יצירת אפשרויות כלכליות כאלה שאינן עקרות ושהאמצעים המושקעים בהן לא נשארים משותקים ומתים, אלא משמשים מקור עבודה ומחיה מתמידים.

זהו המצב הטרגי אשר בעבודת הציוניות כולה וגם בעבודתנו אנו. האנרגיה שלנו מתבזבזת בתחומי האקטואליות ותביעות השעה. הננו מסתובבים ומסתובבים במעגל צר ושבים בכל פעם לאותה הנקודה, לאותה השאלה ולאותה הדאגה. למחר ולבאות — הפרספקטיבות אטומות. ישנם בתוכנו כאלה שהדבר הזה נראה להם כ“מעשי” וכ“רציונלי” — אבל, בעצם הדבר הרי כאן דוקא רובצת קללת חוסר־המעשיות וחוסר־הרציונליות בכל עבודתנו.


תרפ"ד


המלצות קוראים
תגיות