מחאת פועלי זכרון־יעקב נגד שרירות לבם של פקידי פיק“א, שהרחיקו בצדיה את הפועל העברי מעבודות יבוש הבצה בכברה, איננה יכולה להיות נערכת כסכסוך מקומי מנקודת התביעה על זכות העבודה בלבד; זאת היא מחאה נגד העלבון הקשה הנגרם לנו ע”י שלילת זכות הכיבוש של שממות א"י ובצותיה מאת העם העברי. הארגומנטציה המוזרה של הפקידים (בשם הברון), הנשענת על מידת הרחמנות, כביכול, ביחס לפועלים העברים, שמא יחלו וימותו בעבודת הייבוש בבצות, יש בה יותר כדי להרגיז ולפגוע ברגש ההכרה העצמית של העובד העברי, מאשר הנימוק הפשוט והגס, הבא לבכר את העבודה הבלתי־יהודית מטעמים כלכליים וחסרון כיס.

ההגדרה הזאת, איזו עבודה נאה לישראל ואיזו לא נאה להם ומזיקה לבריאות גופם — היא כשהיא לעצמה סבל־ירושה של פרזיטיות גלותית, המתנקשת בתוכנו המוסרי והלאומי של כל מפעל התיישבותנו בארץ. אותם המושגים המייחסים ליהודים יתרון של “אינטליגנציה” ואנינות הגוף והנפש עד כדי להיות רק משגיחים ומפקדים על העבודה השחורה והמסוכנת הנעשית ע“י אחרים — הם הם אבות הפגימות והכשלונות בחיי העם העברי, שאת תיקונם אנו מבקשים בדרך תשובה אל חיי־עבודה על אדמת א”י. כל עבודתנו כאן, כל ההעזה החלוצית, שבה אלפי צעירים מישראל סוללים בגופם ובנפשם את דרך החיים החדשה בארץ, הן מחאה עצומה נגד המידה המהוללה הזאת של ר׳ אלתר יקנה“ז, אחד מגיבורי מנדלי, המחכה לגויים שיוציאו את העגלה שלו מן הבוץ והוא עומד עליהם עטוף בטלית ותפילין וצועק: ה! הוֹ! בא”י רוצה ציבור הפועלים להוציא בעצמו את העגלה מן הבוץ, אם גם זה כרוך בסכנת נפשות.

אין ספק שפקידי פיק“א נתנו גם הפעם כמו תמיד פירוש מסורס ובלתי נכון למחשבת הברון ע”ד העבודה בכברה. מפעל ההתיישבות הנעשה זה יותר מארבעים שנה ע“י הברון רוטשילד, אף הוא היה והנהו מכוון לשינוי ערכין באורח החיים הכלכליים של היהודי, ע”י שובו לעבודה ולאדמה. המתיישבים וגם חלק מהפקידות ידעו לסרס את הכוונה הטובה הזאת ולהתחמק ממנה באופנים ובאמתלאות שונים. המתיישבים ידעו להוכיח “שלא כדאי” ליהודי “להסתובב על הקרש” בשעת הדייש, שלא כדאי לעבוד בבציר ובקטיף, שלא כדאי לו לחרוש, לעדר ולשמור בעצמו — וזה שהיה נועד להיות אכר בא“י, נעשה כורם, פרדסן, חנוני, סרסור וכל מה שאתם רוצים, רק לא אכר עובד אדמה. והנה גם הפעולה החשובה ורבת הסיכויים של יבוש בצות כברה, אשר מלבד ערכה הכלכלי יש בה מפעל תרבותי וגם פּוליטי ממדרגה ראשונה, הולכת ומסתרסת ע”י הפקידות בצורה מעליבה.

השאלה הזאת איננה שאלה של פועלי זכרון יעקב בתור מעוניינים בדבר מבחינה כלכלית. זאת איננה בכלל שאלה של ציבור הפועלים בלבד. מבחינת טובת ההנאה החמרית גרידא, אפשר שבאמת אינה כדאית ביותר העבודה הזאת. גם המצב בעבודה בארץ כיום, אינו מכריח לבחור דוקא במקום עבודה מקולל ומנוגע יתושים וקדחת. אבל מעשי הפקידים השוללים מאתנו את זכות־הכיבוש של בצות כברה, הם פגיעה קשה ומעליבה בכבודה הלאומי של התישבותנו, והם גם נותנים יד לקטרוג נגדנו. את העבודה התרבותית הזאת, הקשה והמסוכנת, של ייבוש הבצות על אדמת א"י, הננו רוצים לעשות בעצמו, בידינו אנו, ואיננו רוצים שמי שהוא יעשה אותה בשבילנו. איננו רוצים בפרזיטיות לאומית. זאת היא זכות המגיעה לנו — ואת הזכות הזאת עלינו לתבוע בכל תוקף.

תרפ"ה