לאידיאולוגיה של המעמד הבינוני בציונות נקצצו ימי “גיאות” מעטים מאד. יותר מהר מכפי שתיארנו לעצמנו מתקרב הקץ לאילוזיה הזאת אשר טיפחוה נביאי־שקר אחדים, ממשיכי־רוק וקצרי־ראיה, שעשו להם קרנים מקורי עכביש והכריזו: “באלה תנגח!”. נושאי האידיאולוגיה הזאת לא הספיקו לגמור את “האחד” על במת הקונגרס הציוני האחרון, עד שיצאה נשמתה של כל הקוניונקטורה אשר שימשה להם נקודת מוצא, ואשר עליה הוקם כל הבנין הזה המתנודד לעינינו כיום.

עוד לפני שבועות מעטים הגיעו אלינו צלילי דיתירמבים לאידיאולוגיה הזאת, בשורה של מאמרים על “העיר והכפר” (“העולם”), שנכתבו ע"י אחד ממטיפיה הנלהבים, אשר מנה את סגולותיה הכלכליות והתרבותיות של העיר הברוכה לעומת מגרעותיו ונחיתות־דרגתו של הכפר. אפילו עמוס, היקר בנביאים, גדולתו הורדה עד עפר בגלל היותו בנוקדים מתקוע ולא במאספי סמרטוטים בניו־יורק המעטירה. אבל אף זו היתה כנראה שירת־הברבור, ומר אב. גולדברג לא הספיק לסיים את יצירתו הספרותית, עד שבאה התולעת ותך את הקיקיון.

ארור השמח לאיד! — אולם אשר יגורנו ואשר ניבאנו לו מראש, הנה זה הולך ובא. בשבילנו אין כאן ענין של נצחנות אידיולוגית. זר־הנצחון הזה העולה בחלקה של שיטתנו הכלכלית עלול לההפך לזר־קוצים על מצחנו, אם לא נדע להתאים את עבודתנו המעשית למסקנות הנובעות מהמצב שנוצר. זה שאתנו הצדק אין בו כדי להמציא לנו תנחומין על כוס־הכשלון העוברת עלינו בימים האלה. מה שמתמוטט — מתמוטט על ראשנו. השכר של ימי העליה הגדולה והתכונה הרבה של האיניציאטיבה הפרטית עומד לצאת בהפסדו. אנרגיה רבה ואמצעים מרובים, שהיו יכולים לשמש מקורות ליצירה בת־קיימא, התבזבזו ומתבזבזים בתוך הצרור הנקוב הזה של האנרכיה הכלכלית. במקום שעשועי הדמיון, גם לפרופוגנדיסטים ציוניים וגם להמוני העם, ששיוו לפניהם את א"י כארץ החוילה, אשר אפשר לחיות בה ללא עמל ולקצור בה מבלי לזרוע — באו אכזבות קשות, רפיון־רוח ורפיון ידים. זהו מכשול גדול על דרך הגשמת הציונות — והלואי שהיינו מתבדים בנבואתנו.

ואף־על־פי־כן יש להטיל ספק בדבר אם מי שהוא יקח מוסר. אנחנו מוכים תמיד — ומוסיפים סרה. ישנן מאות אמתלאות אשר אפשר להשתמש בהן כדי להאפיל על המצב האמיתי. כבר עכשיו נשמעים מכל העברים פירושים מגומגמים, המנסים לגולל את האשמה על צוארם של אחרים. זאת היא מחתרת־הצדקה שכרה לעצמו העם היהודי, כדי למצוא בה מפלט בכל עת מצוא מפני חטאיו. לא הוא האשם — כי אחרים חטאו והוא ישא עוונותיהם. אף מסביב למצב הנוכחי בא“י הולכות ונוצרות גירסאות שונות, אשר כוונתן להצדיק את השיטה ולמצוא את השעיר לעזאזל במקום שאיננו. לא שאין אפשרות לקיים ישוב אשר מול 35% של עובדים פרודוקטיביים נמצאים בו 65% של חנונים, סרסורים, מלווי ברבית ורנטירים — אלא: הקרדיטים נצטמצמו, הפועלים אשמים וההסתדרות הציונית איננה תומכת כראוי באיניציאטיבה העירונית; לא שזהו מושכל ראשון, אשר כל ילד צריך לדעת אותו, שאי־אפשר לקיים חנות בלי קונים, ואי־אפשר להקים חרושת בלי שווקים ובלי אוכלוסין בעלי־כוח־קניה מספיק — אלא שאין מכסי הגנה, או שה”זלוטי" ירד. מלבד זה, מידת הבטחון אצל היהודי גדולה מאוד ומגיעה עד לידי השליה־עצמית ולידי אופּטימיות מגוחכת. אף עתה משעשעת התקוה את הרבים כי זהו רק חזיון עובר, וכי הנה מתקרבים ימי האביב וקול התייר יישמע בארצנו, ושוב יעלה ויפרח המגרש והכל על מקומו יבוא בשלום.

הועידה החקלאית צריכה לשמש לנו הזדמנות קרובה כדי להכריז מעל הבמה שלה מחדש את העיקר העשוי לבלי חת, כי החקלאות הבנויה על עבודה עצמית ועל קרקע לאומית, שאיננה ניתנת למכירה ולספקולציה, היתה, הנה ותהיה גם להבא היסוד הנאמן והבריא היחידי ביצירתנו הכלכלית הלאומית בארץ. ההכרזה הזאת נחוצה לנו כיום הזה לא בשביל דמונסטרציה אידיולוגית, כי אם כדי להזהיר בפעם האלף על הסכנה הצפויה לפעולתנו הכלכלית מהלך־הרוח המנצ׳סטרי שהשתלט בזמן האחרון בכל רחבי הציונות הבורגנית בא“י ובגולה. עוד לפני זמן קצר מאד לא היה בציונות קשב לאזהרות כאלה. נביאי “המעמד הבינוני” הוכו בסנוורים לראות במלחמתנו לשיטה כלכלית בריאה ורציונלית, מלחמה על אינטרסים איגואיסטיים של ציבור הפועלים. החשבון של ז׳בוטינסקי כי לציבור הפועלים עמדה רק זכות יחידה זו שעד שנת 1924 היה הוא הקטיגוריה העיקרית של העליה ומשנה זו ואילך פגה הזכות הזאת — נתקבל כמעט על כל הלבבות. היצירה החקלאית של ציבור הפועלים נתבטלה במחי־יד אחד, ברוב חכמתם של המומחים הכלכליים החדשים. ובכ”ז, בשני מליוני הפונטים אשר עליהם הכריזו בגאון בעלי האיניציאטיבה הפרטית, כי הושקעו על ידם במשך הזמן האחרון בארץ, לא נוצרו ערכין כלכליים חשובים ביותר.

אולם אנחנו לא נמלא חובתנו לעיקרים הכלכליים והחברתיים אשר אנו מכריזים עליהם ונלחמים עליהם, אם לא נמצא את האפשרות לפתוח את הדרך אל הקרקע ואל החקלאות העובדת לאותו החלק מעלית המעמד הבינוני, אשר פניו לעבודה ואשר נאחז במקצועות־קלוקל כלכליים רק מתוך אין ברירה ומתוך חוסר הדרכה ישובית נכונה. לנו לא די לסכם את הנסיונות הבלתי מוצלחים של אחרים; עלינו למצוא גם את הדרך כדי להציל את העליה היהודית מהאסון הצפוי לה, אם לא יבואו בהקדם שינויים מתאימים בכיוונה הכלכלי. הנסיון של השנים האחרונות הוכיח לנו למדי, שמלבד ציבור הפועלים המאורגן אין שום חוג צבורי אחר אשר ינהל בארץ פעולה כלכלית וישובית אקטיבית ואחראית. חלק גדול מאשמת המשבר הנוכחי יש, בלי ספק, לזקוף על חשבון זה, שהעליה הגדולה היתה עזובה לנפשה ומופקרת לכל הרוחות המתעות. ההרחבה של תחומי הדאגה והפעולה הישובית של הסתדרות העובדים, תהיה לברכה גם להסתדרות וגם לציונות. ההתנגדות המעמדית לא תעמוד לנו בשעה זו. “מעמד בינוני” זהו בכלל מושג מדומדם, היום זהו חנווני, סרסור, קבלן וכדומה, אבל מחר הוא יכול להיות גם פועל עובד בחומר ובלבנים וגם עובד אדמה — ואפשר לסייע לו בטיהורו. עלייתנו לא"י לא היתה אף פעם עליית עובדים מלידה וממסורת. חזיונות שונים בתוך העליה החלוצית הראונו לדעת, שלא תמיד זה שעולה עם תעודת “חלוץ” בידו ראוי באמת לשאת את הציץ הזה בין עיניו, ולא תמיד זה שבא בלי תעודה זו איננו ראוי לכך. ברור הדבר שאפשר להציל חלק הגון מעליה זו בשביל עבודת הבנין הקונסטרוקטיבית, ועלינו החובה לכוון את פעולתנו לכך. עלינו החובה להכניס את החלק הזה של העליה בתוך תחומי דאגתם ופעולותיהם של מוסדותינו הכלכליים.

אינני מתעלם מן העובדה שבשעה זו, שאין בידינו לספק אפילו את הצרכים המינימליים לחומר האנושי שעבר כבר את כל מדורי ההכשרה החקלאית ומצפה להתיישבות, קשה לדבר ע“ד הרחבת התחומים. אבל אנחנו נחטא לציונות ולתעודת תנועת הפועלים העברית, אם לא נעריך כראוי את השאלה הזאת ואת משקלה המכריע בגורל יצירתנו הכלכלית והפּוליטית גם יחד. כשלון עליית היהודים לא”י, זהו כשלונה של הציונות וכשלון ציבור הפועלים. צעקת־חמס שלנו כלפי האנרכיה הכלכלית וכלפי הדרך המתעה של אחרים, תהיה צעקת־שוא ובלתי מוצדקת מהבחינה האובייקטיבית, אם לא נאחז באמצעים ממשיים כדי להציל את מה שאפשר להציל מאנרכיה זו. השאלה הזאת היתה צריכה לעלות על סדר היום שלנו מיד, בראשית פרוץ העליה. אבל גם עתה עוד לא איחרנו את המועד. בפרוגרמת העבודה הקרובה של הסתדרותנו החקלאית צריכה הדאגה הזאת לתפוס את מקומה הראוי. מצודת עבודתנו צריכה להיות פרושה על כל היסודות בעם, הנכונים לקבל עליהם את החובות ואת הזכויות שחברת העובדים מטילה על חבריה. אנחנו צריכים לפתוח גם לתם ולשאינו יודע לשאול בתוכנו, אשר מחוסר כיוון והדרכה הם נתונים למדחפות של המקרה העיוור, או לרשת המזימות של סרסורים וספּקולנטים. זוהי שאלה חיונית כיום הזה. שאלת הצלה, שאי־אפשר לתת לה פתרון אידיאולוגי בלבד.

תרפ"ו