(במלאת כ"ה שנה לדגניה)

אל חלקת אדמה בעבר המזרחי של הירדן, מקום שאולי לא דרכה עליו רגל יהודי מאחרי החורבן, אל פינה נידחת ונפלאה זו, ברוכת נוף ולהוטת שרב, מופקרת לישימון ולממשק חרולים — עלו לפני עשרים וחמש שנים שמונה בחורים ונערה אחת, לתקוע יתד ולנטות קו לפרק חדש, פרק מחולל־תקופה ומבשר עתידות, בקורות הישוב והציונות.

שם הפרק הזה — דגניה: ראשונה לציון העובדת, תחנת המוצא לעובד העברי בדרכו החדשה לקראת יעודו החלוצי.

ראשונה לציון העובדת, אך לא הראשונה לציון. בטרם נטתה דגניה את אהלה בבקעת הירדן קינן כבר כוס־החרבות ברבות מן המושבות הישנות. נקפו וחלפו כבר עשרות שנים של נסיון ישובי חקלאי, רב חליפות ותמורות, שנים שידעו התחלות נועזות ועלית־נשמה חלוצית ושנים של התנוונות וירידה. חסד הנעורים של מייסדי פתח־תקוה ואף של בוני גדרה ומניחי יסוד המעלה היה כמעיין שיבש מקורו והפך למציאות אפורה ונעווה, ללא חסד וללא נעורים, אדמת ישראל, אדמת ארץ־ישראל שקמה כקנין־כסף לבעלים יהודים, הבעלים הללו עצמם הפכו אותה שוב לנחלת זרים. לא ידי העובד העברי עיצבו את השבלים אשר צמחו עליה, ולא זיעתו ושירו נפלו על קצירן. כוחו הפורץ ועוצר־אונו החלוצי של הפועל העברי, אשר אמר לתתם קודש לבנין המולדת — לא נרצו; שועי־יהודה החדשים לא שעו אליהם והשאננים בגולה אשר בציון דחו אותם בלעג ובבוז. והנה בתוך פרספקטיבה אטומה זו, ללא תוחלת וללא תנחומין, בתוך ההווי השומם והנפסד, ללא כל רעיון מגיה וללא כוחות צמיחה מתחדשים ומרחיבים — קמה והיתה חדשה בארץ.

כובשי העבודה, היגעים בדי ריק ומדשדשים בנתיבות האבלות בין מושבה למושבה, ראו אור: יש להתחיל מחדש! על הירדן והכנרת מרחפת בשורת ההתגלות החדשה ליצירת האומה. מה שאי־אפשר לתקן בספירה זו של מחצית יובל־האכזב אשר עברה כבר על הישוב הקיים, יתוקן ויחונן אולי ע“י ההתחלה החדשה של המעשה העצמי של העובד, של הפועל העובד ברשות עצמו ובאחריות עצמו על אדמת הלאום, ללא נוגש מן החוץ וללא מתעלל מן החוץ, ללא ממשש את שריריו ב”שוק־העבדים" של פתח־תקוה וללא קורא “יאללה” על גבו הכפוף.

עולי אום־ג’וני — דרכם לא היתה סלולה ואף משנתם לא היתה סדורה. הרצון והכמיהה הנפשית לעבודה שיש עמה שינוי־ערכין, שיש עמה חירות לאדם ולאומה — היה המצפן אשר הורה להם את הדרך. הם לא ידעו אולי אז עדיין על נסיונות העבר הבודדים של הקומונה החקלאית, על “אמנה” שבאמריקה ועל “קריניצה” שברוסיה, על רעיונות בביף ועל נסיונותיו של רוברט אוֹון. הם גילו בנפשם מחדש את האור הגנוז, אשר האיר מאז ומקדם את רוחם ואת מחשבתם של טובי האנושות בכל העמים, לבקש תיקון לחיי האדם ולחברת האדם, תיקון ע“י בנין, ע”י חינוך עצמי לאחריות, ע"י ההכרעה הפנימית של הפרט לשלב את חייו ואת עבודתו לתוך מערכת יחסים חדשים, שבה האדם לאדם איננו יותר זאב ולא אויב ומתחרה, אלא ריע ושותף, עוצר ועוזב.

בחזון התקומה הישראלית על אדמת המולדת, היו שאיפות השחרור האנושיות־החברתיות הללו לאחדות עם השאיפה לפורקן ולהתחדשות האומה. כיצד ישתחרר העם? — לא כיצד משתחרר עם בכלל בתוך הזירה המדינית הגדולה של יחסי לאומים בעולם, לא שחרור פורמלי המסתמל רק בתמורות חיצוניות של השלטון — אלא כיצד ישתחרר העם הזה, המפוזר ומפורד, נטול הקרקע והגמול מעבודה ומחיי יצירה עצמיים, אשר את תרבותו נטש ואת לשונו לא ידע והפקיע את עצמו מן האחריות ומן הערבות ההדדית? האם ע"י כך שהוא יטלטל את סוכתו הפרוצה והנופלת, עם כל העובש שעלה עליה במשך שבעים דורות, ממקום אחד למקום שני, ויהא שם המקום השני הזה ארץ־ישראל? האם חיי היהודים במולדתם המחודשת יהיו שוב לא יותר מאשר מוץ נידף של חיי תרבות מופקרים, חיי־ציבור מרתחים וחיי־כלכלה פרועים לשמצה, כשכל יחיד ויחיד סובב לו על הציר שלו והולך אחרי תאוות בצעו בלבד, ופרשת היחסים הנושנה של עניים מהפכים בחררה ובא העשיר ובעל־הגוף ונוטלה מהם, הולכת ונמשכת ללא תמורה?

השאלה הזאת תבעה תשובה. והתשובה ניתנה, אמנם, בהגות־רוחם ודמדומי רעיונם המופשט אצל ההוגים הראשונים של מחשבת שיבת־ציון וחוזי חזונה. אך המציאות בארץ והמציאות הציונית בימים ההם השכיחוה שוב מן הלב ומן המעשה. עד שקמה תנועת העבודה הארץ־ישראלית ועד שקמה מתוך תנועת העבודה הזאת, קבוצת האנשים אשר ניסתה לתת את התשובה מחדש, והפעם לא בדרך של הפשטה רעיונית, אלא ע"י מעשה מכריע, בהקימה על גדות הירדן והכנרת את תחנת האור והכוח הראשונה (זמן רב בטרם הוקמה שם אותה תחנה שניה של אור וכוח חמריים יותר), אשר ממנה קרניים וכוחות מניעים עצומים לארץ ולגולה, שהזינה דור שלם והדריכתו לדרך יצירה חדשה, ושעוד תזין ותדריך בוודאי דורות רבים.

באום־ג’וני נכרתה לפני עשרים וחמש שנים ברית־חדשה של הציונות, ברית שיש עמה נאמנות עד הקצה לרעיונה היסודי ומיצוי מלוא תוכנה האנושי, התרבותי והמדיני. האנשים שעלו לשם אז, בודאי לא העריכו בעצמם את גודל המעשה שהם עושים ואת העתידות הצפונים בו. הם היו צנועים מאד וחרדים מאד לנסיונם הנועז. אנשי־משק מנוסים לא היו; בני בעלי־בתים, בני סוחרים וחנוונים, בני המעמד הבינוני בישראל, חובשי בית־המדרש או תלמידי בתי־ספר, כמו תשעים ותשעה אחוזים של עולי העליה השניה ושל כל העליות שלאחריה עד היום — ובמושבות הקיימות לא היה מה ללמוד וממי ללמוד. היה להם בטחון ברצון, אך לא בטחון ביכולת. האם לא יכזיבו? האם יהיה המשך להתחלה זו? במידה שרבו הספיקות החמירו על עצמם את התפקיד — והרצינות, האחריות והאהבה למפעל היו מקורות לא אכזב שמהם שאבו את כוחם לעמוד בהתאבקות הקשה שנועדה להם.

*

האם לכתוב את פרשת דגניה אנו באים עתה? הפרשה הזאת בוודאי תיכתב באחד הימים. היא ארוכה וגדושה מעשים ונפתולים רבים, ופרקים שונים בה, פרקי גבורה ובוודאי גם פרקי חולשה, פרקי כיבוש ונצחונות ובוודאי גם פרקי כשלון. גם רעות וגם טובות ראתה דגניה מאז ועד הנה, גם ימי גיל וחדוות־יצירה וגם ימי תוגה ועצבון לא מעטים. יש בית־קברות בדגניה, בית־קברות גדול, שלא לפי היחס הנכון בין החיים והמתים — אך יש גם משתלה גדולה ופורחת של חיים חדשים וצעירים, של דור צעיר גדל ומתבגר. היו ימי מעבר לדגניה, ימי תנודה ויציאה, אך הגיעו לה ימים של יציבות, של השתרשות אורגנית והתרחבות. ארוכה הפרשה — וגיל וחדווה, מחץ ורפאות משמשים בה בערבוביה. אך קו השני העובר את כל הפרשה הנכבדה הזאת, והוא המייחד אותה ומונה ממנה את התאריך ההיסטורי לפתיחת תקופה חדשה בדרך ההגשמה הציונית — זה כוח ההתמדה שלה.

כוח ההתמדה, ההליכה הנכוחה לקראת המטרה מתוך אחריות מלאה וקפדנית גם כלפי המפעל הבודד וגם כלפי המפעל הכללי — זהו הנכס היקר ביותר שהנחילה דגניה לציונות ולתנועת הפועלים בארץ; זהו הגרעין המבורך אשר תשעת הראשונים שיקעוהו באדמת עבר הירדן, באותו ה“כרם” החדש אשר “היה לידידי”, שהיה בו ההיפך מן התכונה המקוללת שמנה הנביא ב“כרם” הישן; וגרעין זה קם לעינינו בשבעים ושבעה לבושים ורומז אלינו בתפרחתו ובפריו מתוך עשרות עשרות נקודות ישוב חקלאיות של העובד, לכל צורותיהן, ועל פני כל חלקי הארץ. וכשאנו חוגגים עתה את מחצית היובל של דגניה אפשר לנו כבר לנהוג אחרת מכפי שהיינו רגילים לנהוג עד עתה, כאשר גלגל החוזר של הימים היה מחזיר אותנו אל איזה תאריך בראשית של המושבות הישנות: אלה המושבות שקוטב היובל שלהן הוא בזכרון העבר בלבד, ואשר על ההווה שלהן הננו פורשים ביום מועד טלית של סליחה והיסח־הדעת, ומשאירים רק מעין צוהר מפולש וצר כדי להשקיף בעדו על אשר “היה פעם”. עם דגניה נכנסנו לתוך מחזור ימים חדש של ישובים חקלאים בארץ, אשר ההעפלה החלוצית שלהם לא נסתיימה בימי ההתחלה וחסד נעורים הולך ונמשך על פני כל פרשת קיומם והתפתחותם. לא מה ש“היה פעם”, לא אור שדרך ודעך, לא ההתגלות החולפת של תעצומות נפש — אלא מה שהווה וקיים, מה שהפך להיות למסורת ואורח־חיים יציב, מה שהוא בחינת “עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול”, ומה שמשמש מקור כוחות חדשים ומתחדשים להמשך ולכיבושים נוספים.

לא צריך להעיד על דגניה מן ה“חושה” הערבית של אום־ג’וני, ולא צריך לסגת לימים רחוקים כדי לבקש את האגרא־רמא שלה. האגרא רמא שבעבר הוא בכלל חשבון דורות וחשבון מעשים מעוקם. ההתפתחות הנכונה מובילה מלמטה למעלה ולא להיפך. ודגניה יקרה לנו לא משום שהתחילה יפה אלא משום שממשיכה טוב, משום שטעמה עומד בה והיא נמצאת בעליה. ההווה שלה, המשק המסודר הנמצא בפרוצס בלתי פוסק של התפתחות והשתכללות, חדר האוכל החדש והמרווח, הרפת החדישה, הרוח הטובה והתרבותית שבחברה אשר יצרה, כוח הקליטה שלה ההולך וגדל, הכוח הדינמי שהולידה מתוכה; זה שדגניה אחת הפכה לשתים, זה שהיא לא נשארה יחידה בעבר הירדן המזרחי, אלא מימינה ומשמאלה קמו נקודות חדשות, וכבר נטוי הקו להתרחבות נוספת, זה שבנקודות שונות בארץ קמו משקי עובדים רבים שינקו מהשפעתה והלכו לאורה; זה שהתשעה הראשונים נהפכו לתשעת אלפים החיים חיי קבוצה וקיבוץ בארץ, ולרבבות נוער בגולה המכונן את צעדיו לקראת חיים אלה; זה שעל ברכיה גדלו גם ההתחלות לצורות אחרות של משקי העובד העברי החקלאי — זאת היא דגניה שאנו מתברכים בה ביום חגה.

מקץ כ"ה שנים שבה אלינו אום־ג’וני, הדלה והצחיחה, הלא־רוחמה, בעדי־עדיים. “רטובה טל אורות” היא שבה, כולה מוריקה, כולה מושקה, כולה בטחון, ואור זרוע מסביבה. היא יצרה משהו לדור ולדורות; יצרה מה שרצתה, מה שעלה תחילה במחשבת מייסדיה, את האות והמופת לדרך הגשמה חדשה, דרך שיש עמו בשורת חופש לאדם ולעם, “לא חופש של צפור” כפי שאמר יוסף בוסל, אלא חופש שהחובה והאחריות של היחיד לכלל ושל הכלל ליחיד מעורות ושלובות בו.

על כן ברוכה תהיה! ויבורכו החברים העובדים בה, השוקדים על אש הנעורים שלה שלא תכבה, על תוכנה הרעיוני והמוסרי, הנותנים את נפשם ואת אהבתם לפינת יקרת זו למען העלותה מעלה מעלה. ויבורכו אלה אשר שמם קשור ודבוק במפעל זה מיום היווסדו, הד“ר רופין והד”ר טהון, שסייעו בידי מניחי יסודות דגניה, ומלווים את מעשיהם מאז ועד היום בחיבה רבה ובשיתוף נפשי עמוק ונאמן.

תרצ"ו.