רקע
יצחק לופבן
פריה של הפרזה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

מידת הבקורת העצמית, שבה מצויינת תנועתנו מראשית היותה עד היום, המטפלת תמיד בגילוי מומים פנימיים, בחשיפת נקודות התורפה שבמחנה הפועלים, גלוי לעיני כל, מתוך כוונה חינוכית ורצון לתיקון הפרצים הניבעים כפעם בפעם בחומותינו — בקורת זו שימשה ומשמשת תמיד שלל רב לעויני תנועת הפועלים העברית ולאויביה, המוציאים מתוכה, בדרך דימגוגית, את ה“אסמכתות” הרצויות להם, כדי להתריע ולהוכיח שהנה “הם” עצמם אומרים וכותבים כך וכך, הנה “הודאת בעל דין”; ומה שהיה בפינו בקורת עצמית, נהפך מהר למבול של גידוף ושימצה כלפי תנועת הפועלים החלוצית. עובדה זו הידועה לנו היטב מתוך נסיון ממושך, לא הרתיעה אותנו בכל זאת אחורנית מדרכנו הנכוחה. עתונותנו, מועצותינו, ועידותינו וכינוסינו, שנעשים בפומבי רב, נתנו תמיד ביטוי חפשי לחשבון נפשנו ולבדיקת מעשינו. אנו לא ידענו את הפניגיריקה, את ההתפארות העצמית; ההישגים והכיבושים שלנו לא השביעונו רצון אף פעם; תמיד נשארנו בלתי מרוצים, ותמיד הרבינו בתביעות, יותר כלפי עצמנו מאשר כלפי אחרים. אבל גם מידה טובה ותרומית יש לה גבולות טבעיים, אשר אם פורצים ועוברים אותם היא משיגה את האפקט ההפוך מזה שאליו היתה מכוונת.

בתקופה האחרונה הננו מרבים בזה המכונה בפינו בשם “הלקאה עצמית”, במידה מופרזת ביותר. חברים רבים, פעילים בתוך התנועה, אחראים ועומדים בראשה, בכל פעם ובכל מקום שהם באים לדבר לציבור הפועלים ועל הציבור, בפה ובדפוס, אינם פוסקים מלהשמיע דברים מרים וכבושים על הסטיות, על ה“ירידה”, על התנדפות התוכן החלוצי, על ה“התברגנות” וההתבעל־ביתיות; והם עושים זאת, הפעם כמו תמיד, מתוך מחשבה כנה ורצון אמיתי לראות בעלייתה החברתית והתרבותית של תנועתנו, לראות אותה במלואה ובשלמותה, דרוכה רצון חלוצי נועז ומעפיל לקראת כיבושים חדשים, לראות את איכותה עולה וגדלה בד בבד עם כמותה. וישנן בודאי בתוך גילויי־ההווי של ציבור הפועלים כיום סיבות מספיקות לעורר בקורת ואי־נחת. הבריחה מן המושבה, עזיבת עמדות הכיבוש בחקלאות, עזיבת עמדות כלכליות־מדיניות במשק המדינה והנהירה לקראת השכר הגדול בעבודות ה“פרוספיריטי” בערים — הם חזיונות מדאיבים מאד, אשר אין להתעלם מהם, ומחייבים לעמוד בפרץ, אולם ערך וכוח־השפעה פנימי יכולים להיות לבקורת זו רק אז, אם אין היא חורגת מתוך תחום האמת המציאותית והאמת ההיסטורית כאחת, אם אין היא עושה הכללות ואינה סופה צדיק עם רשע, אם היא מגדירה את תחום הליקויים, הגדר היטב, ואם היא מביאה בחשבון את המסיבות האובייקטיביות של הזמן, ואת אותה השארית של חיי־האדם הקיימת אצל כל איש, גם בתוך גיוס חלוצי מתמיד וקפדני: זו השאיפה לצאת מתוך דשדושה של הדלות המנוונת ולהגיע, אם רק אפשר, לידי יכולת של קיום אנושי, ששום תנועת פועלים אינה יכולה ואינה רשאית לראות בה פסול, אם קיום זה נקנה בטהרה ובעמל כפים כשר.

ואין אני יודע עד היכן הגיעה השפעתה של הבקורת העצמית האינטנסיבית והמפוזרת שלנו בתקופה זו כלפי פנים, כמה סוטים היא החזירה למוטב וכמה כושלים היא חיזקה. יודע אני רק דבר אחד, שאם מטרטרים השכם והערב באזני הפועל בדרך כלל, ללא סיבה מספיקה מוכחת: אתה חדלת להיות חלוץ, תוכנך המוסרי נתנדף, אתה נעשית בעל־בית ומשתייך לאותו הסוג המנואץ של “מרויחי הפרוספריטי”, אפשר ליצור אצלו על נקלה רגש של נחיתות ויחס אדיש לתביעה החלוצית ואפשר להדיחו אל נתיב המדוחים שאין ממנו חזרה. ויודע אני עוד דבר אחד, מה גדול הנזק שבקורת כוללת ומופרזת זו גרמה כבר לתנועתנו בחוץ, כמה הכתימה את שמה, הוציאה את דיבתה רעה, סילפה את דמותה האמיתית ונתנה בידי מבקשי רעתנו אמתלאות נוספות כדי להתגולל עלינו.

בעל־הביתיות הציונית המכריזה זה חמש־עשרה שנים כי “תקופת החלוציות חלפה ועברה כבר”, כי אין יותר צורך בה, הפכה פתאום קנאית לתוכנה החלוצי של תנועת הפועלים העברית והחלה סופקת כפים ומוציאה מתוך חלל בטנה אנחות עמוקות: “אללי, החלוציות ירדה והתנדפה!”. אותם בעלי־הבתים הציוניים, שאנו נאבקים עמהם זה שלושים שנה על הכרת המושכלות הראשונים שלנו, שהחקלאות והכפר העברי העובד הם היסוד והשורש של בנין חיינו בארץ, אלה שהתנגדו לנו תמיד בזה והשתדלו להוכיח לנו ש“עולם כמנהגו נוהג”, שהיהודים היו תמיד אנשי עיר, חנוונים סוחרים ובזה כוחם, וכך יישארו גם בא"י וכך גם רצוי שישארו, אלה שהפכו את החקלאות עצמה למסחר ולחנוונות, שמעולם לא קיבלו במלואה את תביעתנו לעבודה עברית, שלא עזרו לנו במלחמתנו עליה, שנותנים עד היום מקום כבוד בשורותיהם לבעלי־פרדסים מתנכרים שאין דריסת רגל לפועל עברי במשקם — אלה נהפכו פתאום קנאים לכפר ולחקלאות ותובעים את עלבונם מפי הפועלים: “אללי! הפועלים עוזבים את המושבה ובורחים העירה!” והם מתגודדים ומעמידים פנים כמצרים בצערה של האומה, וכאילו בנפשם הוא הדבר.

אבל מיד באה גם התביעה למתן־שכר בצדו של צער זה. ואחת היא המסקנא של הסיסמא המריעה מלפנים כי עברה כבר תקופת החלוציות ללא שוב, ושל האנחות על התנדפות תוכנה החלוצי של תנועת הפועלים כיום. באחד מהגליונות האחרונים של העתון הציוני בפולין הקונגרסאית ה“היינט” נדפס מאמר בשאלה הזאת מאת אחד ממנהיגי ההסתדרות הציונית באותה מדינה, ובו נאמר בערך כדלקמן (אני מצטט עפ"י הזכרון): “זה יהיה חג ושמחה גדולה לתנועה הציונית, כאשר יתלקח שוב הזיק החלוצי בתוך תנועת הפועלים בארץ, אבל עתה כשגם הפועלים חדלו לחיות חלוצים כשגם הם בורחים מן המושבה אל העיר, למה לקיים עוד את ה”יחוס" שלהם לגבי העליה? מוטב לתת זכות קדימה לעליה ליהודי הפשוט בעל המשפחה העולה עם אשתו ועם ילדיו הרבים לארץ, מרבה את הישוב ומציל את עצמו ואת משפחתו מכליה“. שם נאמרו הדברים ביתר אריכות, ומתוך הסברת פנים לחלוציות של הפועלים בעבר וכדומה. וכך כותבים גם עתוני הציונים הכלליים בגליציה ובמקומות אחרים. ודבר “התנדפות התוכן החלוצי” נעשה מעין “דיבור המתחיל” שאנחנו בעצמנו נתנו אותו בפיהם של אלה שכל הכיבושים החלוציים של תנועת הפועלים העברית היו תמיד כצנינים בעיניהם, שנלחמו בה כל הימים, גם בהיותה לכאורה במלוא זהרה, שחירפו וגידפו את מפעלי ההתיישבות העובדת, את מייבשי הביצות ובוני הישוב בעמק־הירדן ובעמק־יזרעאל, שנלחמו ב”חלוץ" ובמפעלי ההכשרה שלו בגולה ובתנועה הקיבוצית שלנו בארץ, שראו בכל מעשינו רק מעין הפיכה בחררה שלהם ושכל מעיינם ודאגתם היו רק איך להדוף אותנו מן המקום ש“תפסנו”.

 

ב.

והנכון הדבר? האמנם “התנדף” משהו בתוך תנועת־הפועלים העברית כיום, מחוץ לאותו פרוצס של התנדפות הקיים תמיד בגלגל החוזר של חיי תנועה וחברה כמו בחיים האורגניים? האמנם תנועת הפועלים, כתנועה וכיחידה ציבורית היא כיום ירודה משהיתה ביום מן הימים בכל שנות קיומה, אם בתוכנה החלוצי, אם ברמתה התרבותית, ואם בכוח ההגשמה וההעפלה שלה? — אני נוטל לעצמי רשות לכפור בהנחה הזאת. אילו היה אורה של תנועתנו ניתן להיות מועם ע"י מציאות אחוזים ידועים הסוטים מדרכה, בורחים מן המערכה, מתכחשים לערכיה ועוברים אפילו לצד שונאיה — כי אז לא היה אור זה זורח מעולם. באשר מיום הראשון להיווצרה לא פסקו בקרבה הסטיות והבריחה והעזיבה, במספר יחסי אולי הרבה יותר גדול מאשר היום. כוחה וערכה ותוכנה החלוצי של תנועתנו לא היו ואינם בזה שלא הודח ממנה נידח, שאין בה שכולה ועקומה, אלא בזה שיש בה רציפות, בזה שהיא תנועה דינמית, שלא בלבד שהיא ממלאה תמיד את החלל המתהווה בשורותיה, אלא גוברת ועולה, מרבה את תפקידיה ומגבירה את כוח היצירה שלה, גם בשעה שמתגלות פרצות בתפקיד נפרד זה או אחר.

“מי יתנני ירחי קדם” — היתה והנה מאז ומעולם תפילת שוא. היא מגיעה לידי טרגיות אצל היחיד אשר בשנות העמידה והזיקנה הוא נושא את נפשו לתקופת הנעורים אשר חלפה, ומביט על העולם ועל החיים דרך הזכירות שנשארו אצלו מן התקופה ההיא; היא טראגית אצל החולה המתפלל לימים בהילו נר הבריאות, הרעננות והגמישות הגופנית עלי ראשו; היא טראגית אצל יחידת־אומה אשר איבדה את חירותה בענין רע. אבל היא חסרת שחר בדינמיקה ההיסטורית. ידועה האגדה ע“ד “תור הזהב” שהיה קיים באיזה זמן ובאיזה מקום, ושלאמיתו של דבר לא היה קיים מעולם. גם בתנועת הפועלים בארץ לא היה קיים “תור זהב”. מראשית הוסדה היא התאבקה עם עצמה, עם הכוחות הממרים מבפנים, לא פחות ואולי עוד הרבה יותר משהיא התאבקה עם הכוחות הממרים מבחוץ. כה יפים וכה שלמים ומזהירים לא היו הדברים מעולם. מי שנמצא חצי יובל שנים בתוך מחיצתה של התנועה ומלוה אותה בדרכה, אינו יכול להיזכר לא יום ולא שנה שבהם לא דיברו על “ירידה”, שבהם לא נשאו את העינים אל “ירחי הקדם” הללו שנראו תמיד יותר יפים ומזהירים; מי שיגש אל מדפי עתונות הפועלים מראשית הופעתה עד היום ויוציא בעינים עצומות כרך, יהא מן השנים הראשונות ביותר, וינעץ סיכה (כדרך שהיו עושים בחורי הישיבה כדי לאמן את כוח זכרונם) בתוך הדפים האלה, — קצה הסיכה יגיע תמיד למקום שאנו עומדים ומצליפים ומייסרים את עצמנו על ה”ירידה" ועל ה“סטיות” ועל התנדפות התוכן החלוצי. בשנה השניה של העליה השניה הביטו כבר על השנה הראשונה כעל עבר מזהיר; בשנה השלישית או הרביעית שלה, היתה כבר תקופת “יאוש”, משבר בכיבוש העבודה, וחברים רבים חשובים מאוד, שאנו מחשיבים ומכבדים אותם עד היום, שהיו מנותני הביטוי הראשונים להווי החדש של תנועת הפועלים, השליכו בפאתוס את המעדר אחרי גוום, פסקו את פסוקם ופרשו והלכו להם, מי ללמוד ול“השתלם”, מי לפקידות עירונית, ומי שנדד שוב למרחקים.

וכמה היה בכלל מספרו של ציבור הפועלים בימים הטובים ההם? — מאות אחדות; וכמה מהם התמידו בכיבוש העבודה? — עשרות; תמיד היו עזיבות ויציאות, ותמיד השתמשו האכרים באמתלא זו בסרבם לתת עבודה לפועל במשקם. תמיד אמרו: “הנה יעבוד שבוע ושבועיים ואחרי כן יעזוב אותי”. ומכיון שלא נתנו לו עבודה לפועל, נגזר דינו לעזיבה ממילא — והעזיבה אז לא היתה נהירה העירה לעבודה אחרת, כי העיר לא היתה בעלת כוח קליטה, אלא לעתים קרובות מאד עזיבת הארץ, או עזיבת תנועת הפועלים וכניסה לתוך מעמד אחר. ואם מתאוננים כיום על העזיבות בתנועה הקיבוצית — שאלו נא לימות דגניה וכנרת, כמה עזבו אותן עד שהגיעו לידי יציבות וקביעות. במלאת עשרים וחמש שנים לקיומה תפרסם בודאי קבוצת דגניה את הסטטיסטיקה המעניינת הזאת; דומני שמאות רבות עברו דרכה, והיו זמנים שהיתה דומה למין “חאן” בעבר הירדן המזרחי, מין תחנת מעבר מפולשת, שמדלת אחת נכנסים ובשניה יוצאים. והאם זה העים ומעים במשהו את זהרה של דגניה? האם זה הפחית את תוכנה החלוצי־הכיבושי? הרציפות שבה היא מקור הזוהר שלה. זה שלמרות העזיבות האלה לא נפלה, אלא המשיכה ובנתה את עצמה, לבינה על גבי לבינה, נדבך על גבי נדבך, ושמרה על רעננותה ועל תוכנה החברתי והתרבותי — זהו הקובע את דמותה ואת ערכה.

כך גם תנועת הפועלים כולה כיחידה ציבורית. הביטוי הנאמן למהותה של תנועתנו הוא ב“כוח ההתמדה” שלה. זה נאמר כבר אצלנו לפני חצי יובל שנים. הנסיון של כוח־התמדה זה, לא כל פרט בתנועה עומד בו, אבל התנועה כולה עומדת בו. כאשר מדברים על הירואיזם, על רוח של העזה ומסירות נפש חלוצית, הרי מעולם לא היתה זאת סגולתו של כל פרט ופרט בתוך ציבור הפועלים, אך בציבור היו וישנם הכוחות הגנוזים האלה שבאים לידי גילוי בצורות שונות ובהזדמנויות שונות — ודבר זה קיים ועמד עד היום. מה שנראה לנו בעבר כולו מוצף שמש, לא היה כך בשעה שעבר זה היה הווה. תמיד שימשו האורות והצללים יחד — ובעוד עשר־עשרים שנה תיראה גם התקופה הנוכחית בזהרה בלבד. גם כיום נוצרות אגדות ע"י תנועתנו בשביל העתיד. כיבוש עמק־חפר, ההולך ונעשה לעינינו עתה, איננו מפעל חלוצי קטן מכיבוש עמק־יזרעאל; אפשר לומר אפילו כי זהו מאמץ חלוצי יותר גדול, באשר מפעל זה הוא בן עוניה של ההסתדרות הציונית, הוא נעשה עד היום ללא כל תקציבים, רק בשארית כוח־העבודה של פועלים אחרי עבודה שכירה אצל אחרים. ואף קבוצת הפועלים בדרומו של ים המלח היא פרק מאגדת הכיבוש של תנועתנו, אשר יושר עליה בעתיד כשם שאנו שרים לעלית אום־ג’וני לפני עשרים וחמש שנה.

וכשאני קורא במאמרו של חבר, הרוצה להדגיש את ה“ירידה” של תנועת הפועלים בזה שמבין 55־50 אלף חברים בהסתדרות רק שמונת אלפים חיים חיי קיבוץ מבין חמישים אלף, אני משתומם על הכשרון הדיאלקטי שלנו, המסוגל להפוך צדקה לצעקה, 8000 חברים החיים חיי קיבוץ מבין 50.000 — זהו אחוז ענקי שלא ידעה אותו תנועתנו מעודה. מכאן אין ראיה מסייעת אלא ראיה לסתור את דיבת ה“ירידה”, ואם נצרף לזה ארבעה או חמשת אלפים חברים החיים חיי־מושב וחיי־ארגון למושב, ואם נוסיף עוד שלמרות כוח המשיכה של העיר והנהירה אליה כיום, נשארו בכל זאת כמה אלפים פועלים העובדים בעבודה שכירה בחקלאות — הרי שהגרעין החלוצי־החקלאי שלנו לא רק שלא נתרופף בתקופה זו, אלא התגבש והתבצר.

אכן עובדת העזיבה של המושבה ע“י חלק גדול של פועליה — הוא כאמור חזיון מדאיב. זה שמקור העבודה הקבוע והיציב ביותר בארץ הולך ונשמט מתחת ידינו, ובמקום לשמש כוח קליטה לעליה היהודית הוא משמש כוח קליטת לאינבזיה מחורן ומסוריה, ממצרים ומבגדד — לא באשמת הפועלים הוא בא, אלא באשמת אנשי־הבצע פורקי העול הנחרים בפועל היהודי ומקפחים את זכות־העבודה שלו. במידה שמצטרפת לזה אשמת הפועל יש להתריע כל כך, ויש לאחוז באמצעים חינוכיים בתוך תנועתנו החלוצית בגולה כדי להכשיר מחדש את הלבבות לקראת הסתערות של כיבוש העמדות האבודות. תולדות כיבוש העבודה במשך שלושים השנים בארץ, מצטרפות מפרקים פרקים של הסתערות ונסיגה. גם אחרי תקופת ה”יאוש" של שנות הכיבוש הראשונות, חזרו ונשנו תקופות כאלה כמעט במחזורים קבועים. האם הפועלים היו אשמים בעזיבות האלה? האם הפועלים היו אשמים לפני שתים עשרה שנה כאשר עזבו בסך את חדרה? האם לא עמדו הפועלים בחזית זו של כיבוש העבודה בפתח תקוה ובמושבות אחרות שנים רבות ורצופות, בתנאים איומים, בשכר רעב, בבטלה מאונס במשך ארבעה או חמשה חדשים בשנה, מתוך הפקת תוצרת מכסימלית, ומתוך עינים כלות ולב רגז על כל ההתאמצות הזאת שעולה בתוהו, ושערי המשק היהודי במושבה נשארים ברובם המכריע סגורים בפניהם?! מתקופה לתקופה חוזר היאוש הזה, קצה הנפש בעבודת סיזיפוס, בהתאבקות חסרת תועלת עם הגסות ועם החוצפה של בעלי־הגוף המתנכרים. היה זמן, והוא לא רחוק כל כך, שחלקים ידועים, רציניים וחלוציים בתנועתנו, ניסו אפילו לעשות ליקוידציה אידיאולוגית לרעיון כיבוש העבודה. זו היתה אמנם תקופה קצרה מאד, אבל היא היתה, ובימי ריב המפלגות נהפך “כיבוש־עבודה’ניק” לשם של גנאי. ולא היה בזה מדרך ההתגרות ותכסיסי מחלוקת בלבד, אלא התפקיד התחיל להראות באמת תפל, חסר־ישע וחסר תכלית.

בזה אין כמובן להצדיק ואין ללמד זכות על העזיבה כיום, ועל אחת כמה וכמה שאין להצדיק את העולים החדשים המשתמטים מלכתחילה מן הנסיון של כיבוש העבודה. אבל יש כדי להסביר את החזיון, שאם אותו פועל אשר עבד עשר שנים במושבה, שמונה חדשים בשנה, בעשרים גרוש ליום, והוא נעשה בינתים בעל־משפחה, נולדו ילדים, הזדקן קצת, נושא את נפשו להתיישבות או לבית דירה וגג על ראשו, מאחר שהדבר הזה לא ניתן לו במושבה עצמה, מאחר שלא היתה דאגה מצדנו ולא מצד מישהו אחר להקל עליו את חבלי תפקידו ולתת לו פרספקטיבה של קבע — אם פועל זה הולך לעבוד בעבודה מכניסה יותר בעיר, הרי אין פירושו של דבר עדיין שהוא יצא מאצטגנינותו החלוצית והתברגן וכו' וכו'. וכי מה עושים הפועלים האלה בעיר? הם מספסרים בקרקעות ובמגרשים, הם הופכים להיות חנוונים, הולכי בטל? צאו וראו בימות החמה הלוהטים איך הם עומדים חשופי גו למחצה, בתנור היום, צרובי שמש ושטופי זיעה, עושים בחומר ובלבנים, עומסים על שכמיהם קורות ברזל כבדי משא, עובדים עבודת פרך ממש. האם משום שהם מרויחים בעבודה זו חמשה עשר או עשרים גרוש יותר ליום, חדלה זאת להיות עבודה חלוצית? האם אין אנו דורשים עבודה עברית גם בעיר, והאם אין אנו מעמידים משמרות בחיפה ובירושלים ובת"א כדי להלחם על זכות העבודה של הפועל העברי גם כאן? והאם לא נכנסה גם העבודה הזאת לתוך האספקט של כיבוש חלוצי, והאם אין אנו מציינים כהעפלה של כיבוש את קבוצת הפועלים החקלאים אשר עזבה לפני עשרים וחמש שנים מתוך כוונה תחילה את כיבוש העבודה במושבה והלכה ללמוד סתתות בירושלים, למען אמן ידי יהודים לכבוש את העבודה הזאת?

והאם אפשר לקרוא לזה “ירידה” והתנדפות התוכן החלוצי אם לחלק קטן מתוך ציבור הפועלים העירוני (ויודגשו כאן המלים: חלק קטן!) יש דירה משלו או אפילו בית־מעון עם גינה ליד הבית? מן הצורך להפוך כאן את המימרא הידועה ולומר “קינה לדוד? — מזמור מבעי!” האם משאת נפשנו היא לפרוליטריות במובן של “סנקילוטים”, של חוסר כל משען לפועל, של חוסר גג ממש על ראשו וחוסר כסות לגופו? וכמה יש בין הפועלים שעושים ספקולציה עם רכושם שרכשו להם מיגיע כפיהם? — שוב נער יספרם, ואנו מזדרזים תיכף להתריע כעל חזיון כולל!


*

לא היה ברצוני להקטין או לטשטש את החזיונות השליליים המתגלים כיום בצבורנו. רציתי רק לקבוע כמה עובדות היסטוריות ולהגדיר עד כמה שאפשר את מצב הדברים במציאות. הדיספרופורציה בין הכפר והעיר בהתפתחות הנוכחית של הישוב היא הרת תקלות ואסונות למפעלנו ההיסטורי. הדיספרופורציה בין העליה העובדת ובין הטימפו של התפתחותה הכלכלית של הארץ, אף היא הרת תקלות ואסונות. ליישר את העקומה הזאת אשר הביאה עמה ה“פרוספיריטי”, אפשרי רק ע“י תנופה לאומית מחודשת לקראת מפעלי התיישבות חקלאיים רחבי מידות מצד אחד וע”י הגדלת מידות העליה העובדת מצד השני. ע"י דיבורים והצלפות והגזמות בדבר תוכנה החלוצי של תנועת הפועלים, לא נמצא את הפתרון למצב זה. אנחנו רק נעשים טרחנים לגבי עצמנו, ומוציאים את דיבת תנועתנו רעה.

תרצ"ה


המלצות קוראים
תגיות