רקע
יצחק לופבן
ההסתדרות בת ט"ו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

תאריך הזכרון ליום היווסד הסתדרות העובדים העברית הכללית לפני חמש־עשרה שנה, אינו צריך לשמש לנו הפעם רק הזדמנות להערכת העבר וחשבון הישגיו וכיבושיו, אלא בעיקר להתבוננות פנימית והתכוננות לקראת הבאות. חשבון העבר הוא גדול למדי, אפשר לפארו במספרים מחכימים, בשלל גוונים של טבלאות ודיאגרמות, המעידות על הגידול ועל הצמיחה בכל ענפי פעולתנו, על תגבורת הכוח הציבורי וכשרון היצירה המשקית. אנו עברנו דרך ארוכה במספר שנים מעטות. ב־4400 חבר הנחנו בחיפה את אבן הפינה לתנועת הפועלים המאוחדת והמאורגנת בארץ, ועתה היינו לגוי גדול, להסתדרות בת 80 אלף חבר ומעלה, בעלת רשת כבירה של מוסדות כלכליים, שרותים חברתיים, תאי־ארגון, מוסדות חינוך ותרבות וכו'. אלה היו שנות חיים ופעולה אינטנסיביים מאד, שאין אולי דוגמא להן בשום תנועת פועלים אחרת בעולם. וכשאנו רוצים לסכם כיום את הרכוש הגדול הזה שקם לנו במשך תקופה זו, מיד מתקומם יצר־הטוב שבנו, שאינו יודע סיפוק, ומשיא אותנו לגולל גם מגילה ארוכה של פגמים ומגרעות, לענות את עצמנו בתוכחת־מוסר גדולה ולקונן על קוצר־היד, על סטיות ועל כמה וכמה כתמי־צל אחרים שאנו מגלים בחוש הבקורת העצמית המפותח אצלנו במידה מופלגת. אבל אם יש תפילה בפינו לשעה כזאת, כאשר מתעגלות השנים ואנו מגיעים לסיומו של פרק באפוס היצירה הגדול הנרקם על ידינו, הרי תפילתנו הנאמנה אי־אפשר לה שתהיה אחרת אלא זו, שהמרץ והנאמנות אשר פעמו במעשינו עד עתה לא יחלשו, שהמשך התפתחותנו לא יפגר אחרי זו שהיתה, ושבדרך עתידנו נדע להתגבר על המכשולים שיעודים לנו עוד, לכל הפחות באותה מידה שהתגברנו עליהם עד היום.

תפילה צנועה, אך כבדת משמעות במסיבות ובתנאים שאנו נתונים בהם כיום ושנשקפים לנו מבין החרכים של המחר. לפני שבועות מעטים חגגה תנועת הפועלים בארץ, חג של אחת ההתחלות הגדולות והנפלאות שלה, חג ראשית יצירתה המשקית־החקלאית, ראשית יצירתה הקבוצתית, את חצי היובל של דגניה. ואנחנו הדגשנו בחג זה, שלא את הבראשית אנו חוגגים, לא את זכות העפלה הראשונה — אל את כוח ההתמדה של היצירה הזאת, את ברכת “היי לאלפי רבבה” שנתקיימה בה, ואנו אמרנו בהזדמנות זו ש“דגניה יקרה לנו לא רק מפני שהתחילה יפה אלא משום שממשיכה טוב”. ולהמשיך טוב, לשמור על כוח ההתמדה, לקיים את הרציפות החיונית, — זאת היא הפרובלימטיקה של תנועתנו כל הימים ועל אחת כמה וכמה בתקופה זו, כשתנועתנו גדלה ותפקידיה כבדו ונתרבו, והיא אינה משולה יותר לסירת משוטים קלה השטה על מי אפסים, אלא לספינה גדולה, רבת תרנים ומפרשים, הנישאת על פני גלים אדירים, פתוחה לסערות ולמכשולים שלא ידעה אותם אולי עד כה.

אכן, דרך ההסתדרות במשך חמש־עשרה השנים הללו לא היתה סוגה בשושנים. היא עמדה כל הזמן בקידמת החזית של מעשה ההגשמה ההיסטורי, ונשאה בעול התפקידים הקשים ביותר של מעשה זה. אבל עצם הקמת כוח ציבורי גדול ומאורגן בישוב, כוח בר־סמכא מבחינה לאומית ומבחינה מדינית, הנתון בתוך מסגרת של חובות ואחריות קולקטיבית; עצם הליכוד הזה של כוחות נפרדים, מבין עולי ארצות שונות ושכבות עליה שונות, מבין עולים יהודיים, שליחי הפירוד מלידה וממסורת, יוצאי שדרות שונות באומה, בני חוגי תרבות שונים ואסכולות שונות של חינוך חברתי; עצם הפיכתם לתנועה, לתנועת עבודה, בונה בחומה ועומסת בסבל, דרוכה רצון של יצירה חלוצית, מתוך שיתוף רעיוני ועזרה הדדית — זהו אחד הקשיים הגדולים ביותר שעמו נאבקה ההסתדרות במשך כל התקופה הזאת, ותוכל לו.

רק מתנגדינו הפוליטיים ומנאצי תנועת הפועלים העברית יודעים להסביר על רגל אחת במה ולמה כוחה של ההסתדרות גדול. הם, אשר כל דבר נעשה אצלם בקלות נפלאה, שיכולים להגשים את הציונות במחי־יד אחד ולהקים מדינת יהודים בדבר שפתים בלבד, בעיניהם נראה גם מעשה־היצירה של הסתדרות העובדים כדבר שמקימים אותו באתא קלילא. הם גם דימו בנפשם שהדבר הנוצר על נקלה אפשר למגרו ולשברו בכוח של דחיפה קלה, ונועצו על זה תמיד, כמו עדת הגמדים, במשלו של ניטשה, מה לעשות כדי שה“ענק לא יענקק” ולא יחולל את הדבר הגדול שהוא נועד לו ונושא אליו את נפשו — והאחד יעץ להבהילו, השני יעץ לדגדגו, השלישי לשוף אותו בעקב רגלו, והרביעי “לעשות את כל זה יחד”. אבל הענק עינקק בכל זאת. אם כי על נקלה לא עלה לו הדבר.

מתוך התאבקות עצומה, התאבקות מבפנים והתאבקות עם כוחות ממרים מבחוץ עשינו את דרכנו כל השנים; שום דבר לא השגנו בלי חבלי יצירה קשים ואף צעד אחד לא התקדמנו מבלי שנצטרך לעבור ולהתגבר על חתחתים מרובים. וכשאנו מסתכלים עתה אחורנית על כל הפרשה הארוכה הזאת של נפתולים ותלאות; כשאנו מעבירים נגד עינינו את כל המשברים שעברו עלינו במשך התקופה הזאת, משברים כלכליים ומשברים מדיניים, תקופות של חוסר עבודה, של סיוע, של פרעות, של מלחמה על זכות העבודה לעובד, על זכות העליה לעובד, של ההתלבטות העצומה ביצירתנו המשקית העצמית; וכשאנו מונים מספר לחללים הרבים ששכלה תנועתנו, חללי עבודה, חללי ההעפלה החלוצית, חללי ההגנה הלאומית על מפעל העם, חללי חצי שונאים מן המארב, ואהה, גם חלל אחד יקר וגדול, אשר נפל מידי זדים מבפנים — אנו רואים מה רבים “הרמחים שנשברו אל צורי הלבבות האלה” וכמה לוהט היה הכור שבו נצרפה ונתחשלה תנועתנו במשך חצי הדור הזה.

 

ב.

אבל לא חשבון העבר הוא אשר צריך להעסיק אותנו עתה. לא מה שהיה, אלא מה שיהיה. אנו מתקרבים למאת האלף הראשונה של ציבור פועלים מאורגן בארץ. היה זמן שמספר זה רחף לפנינו כמשאת־נפש רחוקה, כחזון שאיש מאתנו לא היה בטוח אם ישורנו בעיניו הוא. עתה החזון הזה הופך לעינינו מציאות. לפי מספר הנפשות שבה, בודאי עברה כבר ההסתדרות את התחום של מאת האלף הראשונה — ולפי מספר הבוגרים היא הולכת ומתקרבת לתחום זה בצעדים מהירים. ובמידה שגדלה התנועה הולכים וגדלים גם הקשיים שבה. את מקומה של הפיכת האיכות לכמות, אשר היתה עיקר הפרובלימה בתנועתנו עד עתה, מוכרחה לתפוס שוב שאלת הפיכת הכמות לאיכות. המדובר איננו כאן ע"ד נוסחא דיאלקטית, אלא על מציאות כבדת גורל.

אנו יצאנו בשנים האחרונות מן המצב ה“נוח” של עליה אטית, מוכשרת פחות או יותר מראש לתפקידיה החלוציים, עליה שהיתה דומה במידה רבה לרבדים נוספים המתלכדים ומתאחים כאילו בדרך הטבע, והועמדנו בפני פורצס מורכב של קליטת המונים. הסימן האופייני לעליה הכללית במשך השנים האחרונות, שנוהרת לארץ קודם כל כדי למלט את עצמה מצרה ומצוקה, שבאה בבטן־הומיה ובנפש ריקה מבלי שהבשילה בקרבה את ענין א"י כשאיפה לאומית וכמחשבה חלוצית, ולולא כוחות הפליטה שמטלטלים אותה לא היתה מגיעה אולי לידי עליה כלל — סימן זה דבק במידה לא מעטה גם בעליה החלוצית. גם בתוכה בהולי־היציאה מרובים אולי כיום על בהולי־העליה; היא באה ברובה בלי ציוד מספיק בסגולות רוחניות, נפשיות ותרבותיות, שרק הן עשויות להכשיר אותה להיות חוליה מוצקה בשרשרת וממשיכה נאמנה בתפקידים החלוציים שהעמיסה תנועת הפועלים העברית על עצמה. דברים אלה אינם באים להאשים את מישהו, אלא הם מציינים שתי עובדות בהתפתחות האחרונה בשטח המגע שבין הגולה וארץ־ישראל: עובדה של תקופה מבוהלת וטראגית בהשתלשלות חיי היהודים בין האומות מעבר מזה, ועובדה שניה, של אפשרות להחיש את טימפו הבנין ולהרחיב את סגולת הקליטה של ארץ־ישראל, עובדה מעודדת ומנחמת מצד עצמה — אבל שתי העובדות יחד בהיפגשן מולידות גם סכנה גדולה של כשלון ושל הסתלפות תוכנו וכוונתו של המעשה אשר אנו עושים.

אותות הסכנה הזאת התלקחו לעינינו במשך שלוש השנים האחרונות, ע“י גילויים שונים ובולטים למדי בתוך הווי חיינו; ראינו אותם במידה רבה מאוד בציבור היהודי הכללי בארץ וראינו אותם במידה לא מעטה גם בציבור שלנו. הזהרנו עליה, הזהרנו את עצמנו עליה; קבענו אפילו מראש את הפרוגנוזה של התפתחות זו. אבל הנימוק המדיני המלווה את מעשינו, המזכיר לנו תמיד שאנו פועלים לא רק בתוך חלל מסוים, אלא גם בתחום מסוים של זמן, השלה אותנו לבלי לראות נכונה את הפרובלימטיקה שבדחיקת הקץ. בפני החזיון המרהיב של עלית רבבות, אנו בעצמנו כאילו פרקנו את הסייגים הלאומיים־המוסריים שקבענו לעלית יהודים לארץ. המצע הציוני לעליה, בחירת החומר האנושי, חינוכו, הכשרתו התרבותית, ידיעת הלשון העברית, ידיעת הארץ, — כל אלה שהיו פעם מושכלות ראשונים בפוליטיקה של העליה שלנו, חדלו לבוא בחשבון במשטר החדש, שאפשר לכנותו בשם “משטר הסרטיפיקטים”. הבקורת שלנו על העליה התרופפה לגמרי ונעשתה פורמלית בלבד. מאניה לאניה התחיל אחוז היודעים עברית ללכת ולרדת, ואחוז ה”עם הארצות" התחיל גובר ועולה — עם־הארצות טיפוסית של אמיגרציה, הנוהרת לקראת ארץ נעלמה, מבלי לדעת אפילו באיזה חלק מחלקי העולם היא נמצאת ואם האנשים בה מהלכים ורגליהם למטה או למעלה.

העליה החלוצית שהיתה והנה גם היום החלק הטוב ביותר בעליה כללית, החלק המוכשר ביותר מבחנה ציונית ותרבותית־עברית, החלק היחידי הנמצא בכל זאת תחת בקורת ידועה, אף היא לא נוקתה לגמרי מקללת “משטר הסרטיפיקטים”. ואם כי אינני מאמין ב“תור הזהב” שהיה פעם לתנועת הפועלים בארץ וקשה מאד לקבוע את ה“אחוזים” של חלוציות בתוך ההבדל הענקי הזה של היחס הכמותי בין הימים הראשונים לבין הימים האלה, הרי זאת היא עובדה בולטת למדי, שפרוצס הגיבוש הפנימי בתוך התנועה שלנו נעשה קשה יותר משהיה. אינני יודע אם הצלחנו להתאים את המנגנון הטכני שלנו כדי להקיף את הכמות הגדולה והגדלה בטמפו כה מהיר — אבל ברור שלא הצלחנו להתאים בשבילו את המנגנון הרוחני. תוכחת־המוסר והקינה על סטיות, היו האמצעים הבלתי־מתאימים ביותר שבהם אמרנו לקדם את החזיון הזה. כאן דרושה היתה ירידה לשרשי התקלה והשקעת מיטב הדאגה והמרץ הרוחני שיש בנו בשתי החזיתות העיקריות שבהם נעוצים השרשים האלה, בגולה ובארץ.

באחת ממועצות המפלגה, בתחילת ימי הגיאות, שהיתה מוקדשת לעניני העליה, דיברנו ארוכות וגם עמוקות בשאלה זו. אנו עמדנו אז לפני הגדלת מידות העליה והרגשנו באופן אינטואיטיבי ששאלת העליה, לא רק השאלה הפוליטית שלה, לא רק התאבקותנו עם הממשלה על ה“מכסה”, אלא השאלה הפנימית של העליה היא המפתח לכל פרובלימת הבנין הציוני בארץ. המסקנה המשותפת מן הויכוח הממושך היתה שתקופת העליה החדשה מחייבת תקופה חלוצית חדשה בגולה, תקופה חדשה בהכשרה החלוצית, קפדנות יתירה בהכשרת החומר האנושי ובברירתו, החמרה בתביעות ציוניות, בתביעות תרבותיות. אבל מסקנה מעשית ממסקנה עיונית זו לא היתה. להיפך, בעצם התקופה הזאת שהוטלו על התנועה החלוצית בגולה תפקידים מכריעים ביותר, בשעה שנתבעה להיות, בתוך ההסתערות הגדולה לעליה, המסננת האורגנית, הכּליה הבוחנת — נתרופף במידה רבה המנגנון הארגוני שלה. פרצים נבעו בתנועה זו שהיתה פעם אחידה; קמו פלגות פלגות וקמה התחרות בין הפלגות. ואף בהסתדרות החלוץ הכללית, הגדולה, המקיפה רוב מנין ובנין של העליה החלוצית, קמו מכשולים פנימיים ומלחמות פנימיות, אשר הסיחו במידה רבה את הדעת מן התפקידים היסודיים שלה. הכליה הבוחנת לא פעלה איפוא, במידה הדרושה, החזית הזאת שחייבה התבצרות יתרה לא החזיקה מעמד בשעת הנסיון.

ובחזית השניה, בארץ עצמה, הרי מרבית התפקידים הכרוכים בהופעה זו של עליה המונית מצאו להם פחות או יותר מכשירים וגואלים: ארגון, בריאות, שיכון, הקלטה בעבודה, פעולה משקית וכו' — רק תפקיד אחד לא מצא לו גואל: הקליטה הרוחנית והתרבותית של העליה הגדולה הזאת. אנו מדברים הרבה ע“ד תרבות, מדברים בהזדמנויות שונות ובצורות שונות, אנו רואים בה כל אחד מהרהורי לבו, אבל לידי ריכוז אנרגיה רוחנית מספיקה כדי להקיף את הפרובלימה החמורה הזאת, כדי לתפוס אותה, כדי למצוא את נקודות־המשען העיקריות שבה, לא הגענו. והפרובלימה היא חמורה מאוד, הרבה יותר חמורה משאנו משיחים בשעה שאנו דנים על אודותה. שאלת יצירת מסגרת תרבותית ובריח רוחני לציבור גדול כזה, שאיננו סטטי, שאיננו שוקט על שמריו, אלא חוזר ונעור מדי יום ביומו, נמצא בתנודה בלתי פוסקת ונשטף תמיד ע”י גלי עליה חדשים — זוהי שוב שאלה שאינה יודעת אותה שום אומה ולשון ושום תנועת פועלים אחרת בעולם. המסגרת הארגונית בלבד בודאי שאינה מספיקה; ואנו לא יצאנו בענין זה מתוך תחום האינרציה, לא הקדשנו לו את האמצעים החומריים שהוא תובע, לא העמדנו לשרותו אנשים מספיקים ומתאימים. רוממות התרבות בגרוננו תמיד, אך למעשה אנו מחשיבים הרבה יותר ממנה כל פך קטן בשטח הכלכלי־המשקי.

כל הנסיונות שנתנסתה בהם תנועתנו במשך חמש־עשרה שנות קיומה הם אולי כאין וכאפס לגבי הנסיונות העומדים לפנינו בתקופה הבאה. את התקופה עצמה אנו חשים כבר בתנועת האויר של תמורת הזמנים, של תמורה בקוניונקטורה הכלכלית ובהלך־רוח הפוליטי — ובת־קולה קורא אלינו: היו נכונים!

תרצ"ו


המלצות קוראים
תגיות