רקע
יצחק לופבן
נסיון בעתו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ההסכם עם הפועלים הרביזיוניסטים בדבר חלוקת העבודה, קודם כל בבנין ובעבודות הציבוריות בתל־אביב, ומתוך מגמה להרחיב את תחומיו על פני כל הארץ ובכל יתר ענפי העבודה — בא לספק את הצורך החיוני בהסדרת היחסים בין הסתדרות העובדים הכללית ובין ארגוני הפועלים הקטנים הנמצאים מחוצה לה, אשר אותה תבעה ועליה הכריזה ההסתדרות חזור והכרז בהזדמנויות שונות מזה שנים. דרך ההסדרה הנכספת, היציבה ובעלת התועלת המרובה ביותר גם לעניני ציבור הפועלים כמעמד וגם לשם השלטת יחסים נורמליים בשוק העבודה — הנה ותהיה תמיד הסתדרות פועלים אחת בארץ. לזה שואפת ההסתדרות מראשית הוָסדה, ולקראת זה היא חותרת ותחתור גם להבא, מתוך הכרה עמוקה שמעבר לחלוקי־דעות וחלוקי־השקפות פּוליטיים וחברתיים, מאוחדת משפחת הפועלים בארץ בעניניה החיוניים ביותר. אבל בדרך להשגת המטרה הנכספת הזאת קיימת מציאות מרה, קיימים ארגוני פועלים נפרדים, שאינם מבינים עדיין את ההכרח החיוני הזה, או שמבינים אותו, אך ישנן אצלם השליות פוליטיות שעוד לא השתחררו מהן — ואם כי קטנים הארגונים האלה ורק פרורים מעטים מתוך קצוות מחנה הפועלים הגדול נמצאים בהם, הרי הם נושאים בחובם גורמי הפקרות מסוכנים ומכניסים מריבה ומבוכה בשוק העבודה וביחסי־העובדים ביניהם לבין עצמם.

מבין הארגונים הנפרדים קיים זה שנים הסכם עם אחד מהם, עם הפוהמ"ז; מבין הנשארים היה ארגון הפועלים הריביזיוניסטי הגורם האנרכי ביותר. הוא גדל ונתחנך על הלך רוח פוליטי דיסטרוקטיבי, ונוצר מלכתחילה לא למטרות חיוביות אלא כדי לשמש מקל־חובלים בידי ההסתדרות הריביזיוניסטית נגד ציבור הפועלים המאורגן. יציאתו לאויר העולם היתה בסיסמה של “שבירה”, ואם כי לשבור לא הצליח והוא נתקל בצור מוצק ואיתן, הרי עלה בידו במידה המכסימלית לעכור את החיים ולשמש מקור בלתי פוסק של סכסוכים והתנקשויות, ולעתים קרובות מאוד גם למריבות דמים בין פועלים לפועלים. הוא היה עזר ומשען נאמן לכל שואפי ההפקרות ביחסי העבודה בעיר, ולמתנכרי העבודה העברית במושבה. ממנו יצאו מפירי־ארגון ומפירי־שביתה, והוא היווה קן־תמיד של סכנת פרעות ומדנים בכל מקום עבודה ועל כל בנין, דבר שגרר עמו תקלות מרובות לא רק לעניני העבודה עצמם, אלא המיט קלון על כל חיינו הציבוריים וגרם לא פעם לחילול שמו של הישוב העברי מבחינה מדינית. ואם יביא ההסכם לידי פירוק המתיחות בשטחים אלה ולריסונם של גורמי ההפקרות הפרועים ביותר בתוך מסגרת עניני העבודה והיחסים בין פועל לפועל — תהיה בו ברכה מרובה, ביחוד בשעה החמורה הזאת שאנו נתונים בה גם בשטח הכלכלי וגם בשטח הפּוליטי, התובעת מאתנו יותר מכל שעה אחרת לצמצם במידה שאפשר את שטחי המריבה שבינינו.

אין כל שמץ של דמיון והשוואה בין הסכם זה לבין הצעת ההסכם שאותה דחה ציבור הפועלים לפני שנים אחדות. אם מישהו מן האופוזיציה בתוך ההסתדרות מעלה עתה את מישהו מן האופוזיציה בתוך ההסתדרות מעלה עתה את ההשוואה הזאת, הריהו עושה את הדבר בזדון־לב, מתוך כוונה לגנוב את דעתם ולבלבל את מוחם של החברים קשי־האוריינטציה שבתוך הציבור, ומתוך רצון להשיג בדרך זו רווחים מפלגתיים. אז היתה זאת הצעת הסכם עם המפלגה הרביזיוניסטית הפּוליטית, אשר נפגשה בתוך מפלגת פועלי א“י עצמה בהתנגדות עצומה. זאת היתה הסיבה העיקרית לכך, שרוב המפלגה והפריפריה שלה בתוך ההסתדרות דחה את ההצעה — הוא דחה אותה בלי עזרת “פועלי־ציון” שמאל ו”השומר הצעיר“, ואם הללו מכריזים מתוך התרברבות “אנחנו דחינו”, הרי זה דומה לא מעט לאותו המשל בזבוב על קרני השור האומר “אנחנו חרשנו”. בשטח מלחמתנו הפוליטית ברביזיוניזם היתה דחיה זאת מכרעת בגורל מקומה והשפעתה של כיתה נפסדת זו בחיים הציוניים ובחיים הציבוריים. היא נפלטה מתוך ההסתדרות הציונית וירדה יחד עם זה מעל הבמה — ומבחינה פוליטית ציבורית עוד מעט ונמחה זכרה מחיי העם היהודי בגולה ובחיי היושב היהודי בא”י. אבל בעצם ימי הויכוח הרגשני שהתנהל אז בתוך המפלגה וציבור הפועלים ההסתדרותי, הוכרז ע“י המתנגדים החריפים ביותר להצעת־ההסכם ההיא, על נכונות גמורה להסכם הסתדרותי עם הפועלים הרביזיוניסטיים בשטח העבודה, חלוקת העבודה ויחסי העבודה. הנוסח היה פשוט: הסכם פוליטי עם המפלגה הרביזיוניסטית אנו דוחים — אך להסכם עבודה עם הפועלים הרביזיוניסטים אנו מוכנים. בהכרזה מחודשת ומודגשת על נכונות זו, ליוותה המפלגה וגם ההסתדרות את פרסום תוצאת המשאל. ולא זו בלבד, אלא עוד בטרם הופיעה הצעת ההסכם וגם אחרי זה, נעשו במקומות שונים בארץ נסיונות להסכמים כאלה עם הפועלים הריביזיוניסטיים, אלא שהם הופרעו עפ”י פקודה מן ה“מפקדה” הריביזיוניסטית העליונה.

אין אנו יודעים מה הם המניעים הפנימיים אצל ארגון הפועלים הרביזיוניסטיים שהניעו אותם לקבל היום את אשר סירבו לקבל לפני שנים. ייתכן שהיאוש מתכנית “השבירה” הביא אותם לידי התפכחות; ייתכן שהשפעת “המפקדה” הפּוליטית העליונה על ארגון הפועלים הרביזיוניסטי הוחלשה; ייתכן שהשכר המקווה מאת בעל־הבית־הארץ־ישראלי, בעד השרות הנאמן, לא בא; וייתכן גם שהפועלים הרביזיוניסטיים מתחילים לאט לאט להרגיש את עצמם כפועלים על כל הפרובלימטיקה שחיי הפועל בארץ נתונים בה, שמתחילה להתפתח אצלם מעין הכרה מעמדית, הכרה בשותפות גורל עם ציבור הפועלים הגדול המאורגן, ונפשם בוחלת בעיסת־הכלבים המוגשת להם פעם בפעם בחסד ע“י בעל־הבית ה”לאומי". אך יהיה איך שיהיה — ידנו פתוחה תמיד לקבל שבים ולסייע לכל הבא להטהר. אין לנו בטחון, אם נסיון זה של הסכם הוא בר־קיימא במאה אחוזים, ואם מאיזה מקום לא יגיח שוב גורם מפריע. אבל עצם הנסיון ראוי לעידוד ולהמשך.

בעל־בית הארץ־ישראלי, זה שהוריד תמיד דמעות־תנינים על המריבות והמכות, לא שש לקראת ההסכם הזה. להיפך, הוא קיבל אותו בקרירות רבה ומתוך אכזבה לא מעטה. ומנקודת השקפתו החברתית־הכלכלית, אכזבתו זו מוצדקת. כל הסכם בין פועלים מגביר את כוחו של הפועל ומצמצם את שטח ההפקרות בשוק העבודה, אשר לבעל־הבית, מתוך השקפתו המעמדית, ניחא בה מאוד. אנו מאמינים שגם המגע של הסכם והעבודה של פועלים יד ביד, בלי טרוניא של ירידה־לחיים והאשמות של קיפוח — משמשים גורם מחנך רב ערך. ההסכמים האלה, אתמול עם “הפועל המזרחי”, היום עם הפועלים הרביזיוניסטים, ומחר עם פועלי “אגודת־ישראל” וכו', הם שלבים שלבים המקרבים אותנו למטרתנו של קיום הסתדרות פועלים אחת, כללית וכוללת בארץ.

תרצ"ז


המלצות קוראים
תגיות