רקע
יצחק לופבן
בסימן זה!
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

עלית הכיבוש לשתי נקודות־התישבות החדשות, דפנא וחן א־דוּור, על הגבול הצפוני הקיצוני של א"י, היא הראשונה ליסוד המעלה בפרק המדיני החדש, והתחלה של תשלום הנדר הקדוש אשר נדרנו נוכח המצור שאומרים לשים על מפעלנו ההיסטורי בתקופה זו: לעשות את כוח־ההפעלה החלוצי שלנו נס ותוכן למרידתנו בגזרות ולהתקוממותנו נגד מזימות מעשקים. הנה קרובים הימים, כבדי התפקידים ורבי התביעה, ואנחנו נהיה נקראים למלאות את נדרנו זה בהיקף יותר גדול, בטימפו יותר מזורז ומתוך קשיים עצומים. איננו יודעים עדיין אם אותה גזירה התלויה זה שבועות וחדשים מעל לראשנו בחוט של שערה, חתומה בחותם של חמר או בחותם של דם. אך ידוע לנו כי חתומה היא. אם לא יתרחש נס, הרי יתפרסם, כנראה, בימים הקרובים ביותר אותו ספר, שרק הציניזם המדיני של הימים האלה לא יתבושש לעטוף אותו במעטה־רמיה בעל צבע לבן, זה הסמל לצניעות ולישרות הלב… והדבר המעסיק אותנו כעת והמחוייב להעסיק את הישוב הארץ־ישראלי ואת התנועה הציונית, איננו כיצד תהיה תגובתנו הראשונה על התעללות זו ומה יהיה הביטוי הבלתי־אמצעי של מרי־נפשנו באותו יום השחור בו תפורסם מגילת הגזירות והאיזמל החד יבוא בבשר החי. הישוב ופזורי האומה בגולה ימצאו את הצורה הנכונה, שיש עמה כבוד לאומי, אחריות ומשמעת חמורה, כדי להפגין ביום זה את אחדות המחאה, את אחדות הרצון ואת הנכונות התקיפה להתקומם נגד גזירות מרשיעות אלה ולהלחם בהן עד רדתן. אבל לא בהפגנה זו ולא במתן ביטוי זה תלוי גורל המערכה. נכונה לנו התאבקות ממושכת, רבת יגיעה, המשוללת אולי נצחונות תכופים שאפשר למששם בידים, אך יש בה מתיחות רצופה של רצון עז ושל פעולה מכוונת ואמיצה להבקיע את המצור ולסכל את עצת הצרים. והסימן לפעולה זו, האות אשר יותן לישוב, לעם, לנוער, לכל אחד ואחד מאתנו, האות שיכוון וידריך את מחשבתנו ואת מעשינו במערכה הכבדה הזאת שאנו נכנסים לתוכה — דפנא שמו!

בין התחבולות הרבות והשונות שעלינו יהיה לאחוז בהן בימים הקשים הבאים כדי להביא לידי גילוי את כוח התנגדותנו ולתת מכשולים בפני הנסיונות להגשים את הפוליטיקה החדשה של הממשלה — מזדקרות נקודות ישוב חדשות אלה בצפון הארץ, כסימן־היכר עיקרי של דרך מלחמתנו. בדור הזה שהכוח הברוטלי הוא לבדו האמצעי שנוקטים בו כדי להכריע במריבות עמים ובסכסוכי מדינות, הננו אנחנו כאן העם היחידי בעולם עכור זה, “עם שרידי חרב”, המטיל על כף המאזנים של ההכרעה כוח אחר לגמרי: כוח בונה ויוצר־חיים — ומנסה להתמודד בכוח הזה את כוחות ההרס המסתערים עלינו. אנו עושים ומצוּוים לעשות זאת, לא משום שברצוננו להיות מקוריים ולעמיד את עצמנו כמופת מוסרי לעיני העמים אשר שיחתו את דרכם על פני האדמה — אלא משום שזהו הלקח האמפירי של תקופה היסטורית אורכה מאד, וגם של תקופת התאבקותנו המדינית החדשה, הקצרה בערך, על אדמת ארץ־ישראל; משום שהערכת עצמנו הנכונה ומדידת יכולת־הקפיצה שלנו במסיבות המיוחדות שאנו נתונים בהן אומרות כי בנקודה זו בעיקר נצטבר כוח התנגדות ממשי של האומה, אשר משקלו המוסרי מוסיף לו יתרון רב במלחמת חלשים נגד חזקים ומעטים נגד מרובים.

החכמה הווּלגרית, אשר תרון בחוצותינו תמיד וגם בימי מסה אלה תתן קולה, מעלה על פניה ועל פיה ארשת של לעג כלפי התשובה הבלתי מהפכנית כל כך, הנראית כה פעוטה ביחס לגודל המזימה ולגודל האסון הכרוך בה בשבילנו. מכל הצדדים מגיחים כבר מפריכי הפירכות ומורים באצבע על הסתירה האיומה כביכול בין צורות הדיבור וההכרזות שלנו לבין התוכן הממשי שאנו מכניסים לתוכן. סגנון זה של לעג ופירכות ידוע לנו משכבר הימים בתולדות הציונות. בכל פרשת דרכים שהגענו אליה (וכאלה היו רבות מאד) ובכל משבר מדיני שהועמדנו בפניו (וגם כאלה היו רבים) נתגלגל הויכוח הזה בין תופסי מרובה, כביכול, או יותר נכון בין אלה אשר דבר־השפתים או המלל הרב היה נראה בעיניהם כתפיסת מרובה, לבין האיסטרטגיה של בנין ויצירת עובדות מדיניות בארץ, אשר נחשבה בעיני הראשונים כקטנות וכתפיסת המועט. אך המציאות הפכה בכל פעם את המלעיגים לנלעגים ואת המפריכים למוּפרכים. אם אנו יכולים בכלל לדבר עתה על התנגדות, על אי־כניעה, על אי־ציות ועל הכשלת הפוליטיקה הממשלתית, הרי זה בא לנו בזכות ה“קטנות” הללו. בזכות “דפנא” שבעבר, בזכות זו שמעולם לא הסכמנו להפוך את מלחמתנו המדינית לאבנטורות, או לאפיזודות־סרק מרהיבות, אלא העלינו בראש דאגתנו את יצירתנו הממשית, את העליה, את הקרקע, את ההתיישבות, הגענו בארץ הזאת לכוח אשר נתן לנו את היכולת לעמוד בפני הסתערות הדמים של השנים האחרונות — ובזכות “דפנא” שבעתיד, אם רק תעמוד בנו היכולת הפנימית להקים אותה בהיקף ובזריזות הנדרשים, תקבל התנגדותנו למדיניות של ביטול הצהרת בלפור, תוכן וצורה אפקטיביים ביותר.

דפנא אומרת: התמדה ורציפות מפעלנו ההתיישבותי בארץ. היא אומרת: הרחבת גבולותינו על אף כל התנאים והמצבים. היא אומרת: את החוקים ואת הגזירות המגבילים איננו רואים ואיננו שומעים; הם אינם קיימים בשבילנו; אנחנו נעלה ונבנה בהיתר ובאיסור; על פני המכשולים שניתקל בהם נעבור, או נחתור תחתם או נעקוף אותם. היא אומרת: מלחמתנו נגד הפּוליטיקה החדשה של הממשלה, היא מלחמת ישוב בשממת־דורות, מלחמת תרבות בשחיתות התרבותית אשר בקנוניות המדיניות של התקופה הזאת, המוכרות עמים בזנוניהן. היא אומרת: אי־כניעה, לא ע“י אמרים נבובים ולא ע”י מעשי־יאוש מבוהלים, לא ע“י מרוצת־אמוֹק, שאין אחריהם אלא תוהו ובוהו ואבדן כל תקוה — אלא ע”י הכבדת העול והתפקיד על עצמנו וע"י נכונות לעשות את עבודתנו בעתיד תוך שטחי־חיכוך וקשיים הרבה יותר גדולים משידענו עד עתה. היא אומרת: חידוש המלוכה של החלוציות בציונות, לא רק בנוער אלא בעם כולו; הכשרת העם להבנת ערכה ההיסטורי של הדרך הזאת למענו, למען עתידו, למען שארית הפליטה שלו; גילוי כוחות העפלה נוספים; התנדבות גדולה; ריכוז אמצעים מרובים, אשר מבלעדיהם שום מלחמה ושום עבודה אינן יכולות להיעשות.

מלחמתנו המדינית תתנהל בדרכים ובשבילים שונים. לא נשאיר בודאי שום הזדמנות שיש בה כדי להביא את המלחמה הזאת לידי ביטוי מועיל, אשר לא נשתמש בה. נצעק, נדפוק על דלתות העולם, בכל מקום שעוד לא חרות על הדלתות האלה “יהודים אינם רצויים”, נשתדל לזעזע את דעת הקהל באנגליה ובאמריקה, נפנה לפרלמנט, לחבר הלאומים. לא ניתן דמי. נניע את כל הגלגלים שאפשר להניע אותם ושיש מהם איזו תקוה או צל של תקוה, כי יהיו לנו לעזר במלחמתנו. גם פה בארץ לא נלך בדרך אחת ויחידה. יש בידינו ללא כל ספק אמצעים שונים להכביד מאד על כל נסיון לכפות עלינו משטר בניגוד לרצוננו. אך הסימן המובהק ביותר של המלחמה הזאת תהיה דפנא, אשר מלבד אופוזיציה יש בה משום יצירת פוזיציה נאמנה לעם ולהתבצרותו בה.

אין אנו יודעים אם הדרכים האחרות עתידות להוביל אותנו אל המטרה הנכספת — דרך זו של דפנא, מטרתה בה בעצמה. זאת היא דרך מלחמה הדורשת אמנם נשימה ארוכה ואין היא יכולה להיות מוכרעת ביום אחד, אך בה צפון גרעין הבטחון לעתיד ולסוף הנצחון. הפילוסופיה של הדרך הזאת היא: ההווה הוא נגדנו — אך לא כן הזמן. והזמן זהו אותו הכוח, או הסובסטנציה של אותו הכוח, המזמן את התמורות ואת שעות־הכושר בעולם. עם במלחמת חירותו מוכרח לדעת לקדם באומץ את הרעות כמו את הטובות. נכון שאין אנו יכולים לחכות; נכון שאנו שקועים בטרגדיה איומה, ושאכפו בתקופה זו דוקא על אומתנו האומללה כל הצרות והמדווים הרבים. אך אם פדות אין עמנו לעת הזאת אם הגורל מינה לנו עוד התאבקות קשה וממושכת על גאולת העם ותקומתו, לא נוכל להתחמק ממנה — ועלינו לקבל אותה מתוך אמונה ולא מתוך יאוש.

והאמונה — זוהי דפנא! ובסימן זה ננצח!

תרצ"ט


המלצות קוראים
תגיות