רקע
יצחק לופבן
דבקות של חסידים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ספק אם בין כל מצדדיו ואדוקיו של המשטר הסובייטי בעולם נשאר עוד כיום מישהו המחזיק ב“תומתו” או בחסידות־השטות שלו לגבי משטר זה, כאנשי “השומר הצעיר” בא"י. במרוצת השנים עוד לפני האקט המביש האחרון של הסכם היטלר־סטאלין והשתתפות ברית המועצות בביזת פולין, הספיק השלטון הסובייטי להרוס את כל האילוזיות ולעקור מן הלב את שארית האמונה כי אמנם צפוי ממנו לעולם ולרוסיה עצמה חסד של חירות ושויון אנושי. ההשמדה הברוטלית של מחוללי המהפכה הרוסית, של נושאי דברה הנאמנים במשך עשרות בשנים, של אנשי־הרוח שלה, אשר עיצבו את דמותה והעלו את אורה, משפטי הדמים שבאו בזה אחרי זה והתיזו באופן מכוער וחסר־בושה את ראשיהם של כל אלה אשר איבדו את חינם בעיני הרובספּייר הגרוזיני — החדירו יותר ויותר את ההכרה, גם אצל אנשים אשר במשך שנים רבות כבשו בלבם את הבקורת כלפי המשטר הזה והגנו עליו בפני מחרפיו, כי מה שקיים ברוסיה עתה אינו לא סוציאליזם, לא שלטון פועלים ולא מהפכה משחררת, אלא משטר עריצים, רקוב וכוזב, אשר שרשו במנטאליות של הצ’ינגיס־חאנים וכל בושסי־עולם האסיאתים. אך אם נמצאו גם אחרי כל זה אנשים, שקשה היה להם להיפרד מחזון רוחם וגילגלו בזכותם של עורפי־הראשים במוסקבה, באו התזנונים עם היטלר, עם הברבריזם הנאצי, עם הכוח השטני, האנטי־תרבותי והאנטי־חברתי הגדול ביותר שקם בעולם, וגילו לעיני כל את חרפת המשטר הזה. אותו הפתגם העממי: “אמור לי מי בן־בריתך — ואגיד לך מי אתה”, נתאמת כאן במלוא היקפו הסוציולוגי. אי־אפשר היה לתאר שוב, כי אנשים בלתי משועבדים לדוקטרינריות נוקשה ובלתי כבולים בעבותות הרצון האוילי להיות “צודקים” תמיד, יפקפקו עוד בהערכתם או ירצו אפילו להמשיך ולגלגל בזכותה של בגידה סוציאליסטית זו. ואמנם העולם הסוציאליסטי נזדעזע אחרי מעשה זה מקוטב אל קוטב. כל ישרי־הלב ונכוני־הרוח פרשו מיד מעדה זו מתוך רגש של בושה גדולה ובודאי גם מתוך כאב רב על פשיטת־הרגל המכוערה הזאת של משא־נפשם.

אולם ישנם כנראה אנשים וכיתות, בעיקר בתוככי עדת היהודים, אשר גם לאחר שכותשים אותם במכתשים לא תסור איוולתם מהם. על הכיתות האלה נמנה גם “השומר הצעיר”. “השומר הצעיר” לא התוודה מעולם לבולשביזם הרוסי באופן גלוי, על כל פנים ברור בתכלית הבירור שלא היתה לו מעולם כל שייכות אורגניזציונית לקומאינטרן. החיבה לרוסיה אינה אצלו אלא בחינת “מצוה שהחזיקו בה כותים” ולפיכך הוא מדקדק בה לעתים יותר מאנשי הפרקציה המאורגנים. מאמרו של יעקב ריפטין ב“השומר הצעיר” בשם “בקורת ריאקציונית”, הוא אחד מפלאי הסניגוריה בתקופה הזאת על רוסיה הסובייטית. ספק הדבר אם אפשר למצוא לה דוגמא בכל העתונות הקומוניסטית בעולם, פרט לרוסיה גופה, ששם העתונות תפוסה לביצנטיניזם ו“לקולקטיביות רעיונית” מאונס. גם אנשי הפרקציה בא"י מנסים כפעם בפעם בעלונים שלהם “קול העם” ללמד זכות על התנהגותה של רוסיה, אך בעלונים אלה ניכרת בכל זאת מבוכה גדולה וקול הטחנה הדימגוגית מנסר שם כעת בשפל. מה שאין כן אצל ריפטין. אצלו אין מבוכה כלל וכלל, לא נשמעת במאמרו אף נימה מינורית אחת, אלא להיפך בטחון מריע — והמשטר הסטאליני יוצא מתחת ידו ממורק ומצוחצח, כולו מתאים ושכולה אין בו.

אנו עמוסים עתה נטל כבד מאוד של צרות ודאגות, ובודאי שאין השעה כשרה להגרר אחרי פלפול אידיאולוגי, שאין ממנו מסקנות לא לפתרון קרוב ולא לפתרון רחוק של שאלותינו המכאיבות. מה שמעיק עלינו בתקופה הזאת: גורלה המר של כנסת ישראל באירופּה, סבלם האיום של מיליוני יהודים מופקרים להתעללות גופנית ורוחנית כאחת, קוצר־היד להגיש עזרה דחופה לחלק שכול ואומלל זה של האומה והתאבקותנו כאן על המפלט האחרון, על כוח עמידתנו ועל עתידנו הפּוליטי — כל זה איננו עלול להשתנות אף במשהו, אם נעריך כך או אחרת את תהפוכותיה של רוסיה הסובייטית. אין אנו נתבעים להכרעות חדשות בשטח זה. ואם נסתכל על בבואתנו באספקלריה מאירה, נראה את עצמנו מגוחכים ואויליים ביותר, כשנוכח ים־המצוקה שאנו טרופים בו, עומדים בחורי ישראל ומתנצחים אם שערות הכלב גזוזות או מגולחות. אבל יש כאן שאלה של חינוך, של חינוך עצמנו וחינוך הנוער להיגיינה של המחשבה — והיא המחייבת אותנו, להעיר כמה הערות לויכוח זה.

בין המהלומות המרובות שירדו על תנועת הפועלים הסוציאליסטית במשך עשרים השנה האחרונות, הרי התבדותה המוחלטת של רוסיה היא המהלומה הקשה ביותר. ככל שאנו יכולים להאשים את תנועת הפועלים בגרמניה, באוסטריה, באיטליה, בארצות הסקנדינביות, באנגליה וכו' — הרי האשמה נעוצה בנקודת חולשה עיקרית אחת: היא נתנה את שעת הכושר להגשמה סוציאליסטית להתחמק מתחת ידיה. בתנועה הסוציאליסטית בגרמניה ובאוסטריה לא קמו הכשרון והכוח להביא את המהפכה שנתחוללה במוצאי המלחמה לידי סיום. היא התפשרה עם הגורמים שעלולים היו מלכתחילה להכשילה. רפיון זה הוביל אותה מדחי אל דחי, והיא ראתה בעיניה כיצד צומח, עולה, גדל ומתפשט אותו כוח העומד להכריעה, ללא יכולת וללא כל נסיון רציני להתקומם לו. לאשמה זו יש פרשיות רבות ואפשר למלאות בהן מגילות ארוכות. הן שגורות וידועות ואין טעם לחזור עליהן כאן. אך אשמת הרפיון והפשרנות היא רצינית מאוד, ויתכן שהיא נכונה לחלוטין. אנו נשאיר את הדף הזה של “חובה” ללא כל הגהה, אף לא נרצה למעט את כובד האשמה הזאת ע"י חלקו של הקומאינטרן ברפיונה, פילוגה וסיבוכה של תנועת הפועלים העולמית.

אבל רוסיה לא נהגה ברפיון. הבולשביקים הביאו את מהפכת אוקטובר לידי סיום אחרון, גרשו את קרנסקי, פיזרו את האסיפה המכוננת, דיכאו את הקונטרריבולוציה ואחזו במושכות המדינה ביד חזקה ואמיצה ללא ריתוי וללא פשרות. גם מן החוץ הוּנח להם. נתגלה, איפוא, שדה־נסיון רחב־ידים להגשמה סוציאליסטית, לאימות התיאוריה לאור הנסיון, לעיצוב דמות ממשית של עולם ושל חברה חדשה. גם אפשרויות אובייקטיביות לכך ניתנו במידה שלא היו לשום מהפכה בעולם לפניה. גם עשרים ושתים שנה עברו, כמעט דור שלם; אי־אפשר להגיד שוב: חכו, רק זה התחלנו, החבלים האלה אינם אלא חבלי מעבר. והשאלה היא: האם הגשימה רוסיה את הסוציאליזם? האם היא מגשימה אותו? האם בדרך זו אפשר להגשים סוציאליזם, בדרך רצופה קדקודים רצוצים, ראשים ערופים, דם, אונס וכפיה, ביצנטיניזם פנימי, זנות־מדינית חיצונית ונאומי מירמה של מולוטוב המטיפים לעולם, כי אין הדבר הוגן לרצות לנצח את האידיאולוגיה הנאצית בכוח?….

ריפטין, כנראה, מאמין, שכל אשר נעשה ברוסיה במשך עשרים ושתים השנים הוא סוציאליזם ב“תרבות נקיה”, שזאת היא “בנייה סוציאליסטית”, ולפיכך כל מה דעביד סטאלין לטב עביד. הברית שלו עם היטלר היא חכמה מדינית עליונה ויש בה סוד עמוק המכוון ל“השמדת השלטון הנאצי”; כיבושו את פולין, את הארצות הבלטיות, את ליטא, הסתערותו על פינלנד וכו' זה אינו אימפּריאליזם; “מגוחך” אפילו לכנות את הדבר בשם זה; זוהי “התרחבות השטח של מהפכה סוציאלית” — “מכה לאימפריאליזם”; האספירציות שלו בתורכיה — זאת היא “שאלה של גיאוגרפיה”; ובכלל לפעולותיה של רוסיה אין אלא “אופי הגנתי בולט”. וכך הולך הכל ומתיישב, אף שאלה אחת אינה נשארת בלי תשובה ממרקת, הכל בא על מקומו בשלום, אף “חשבון הקולקטיב היהודי ברוסיה — החשבון הציוני”, החשבון היחידי שריפטין מודה בו במקצת בשפה רפה, אך הוא “אינו יכול להיות חשבון של איבה ושל אינטרבנציה”.

בערך כך היו דנים חסידים על התנהגות של ה“רבי”: כשהיה צנום ודל, אוכל קמעא ונאנח, היו אומרים: אין זה כלל בשר־ודם, כולו רוח. וכשהיה עושה פימה עלי כסל ופניו היו צהובות ונוצצות והוא זולל וסובא — היו אומרים: שרף הוא, מלאך אלהים! אך יש גם סוציאליסטים בעולם שאינם נתפסים לחסידות זו עד כדי להאמין ש“הרבי” הוא תמיד מלאך; שאינם אמונים על ליקוטי הנחות דוקטרינריות ויש להם גם קצת מחשבה עצמית ויכולת של שיפוט מחוץ לגדר הקטכיזם שממנו שואף “השומר הצעיר” את פסקי ההלכות שלו בעניני חברה וחזיונות מדיניים. והללו כופרים בכל התפיסה הזאת שסוציאליזם, לא בתיאוריה אלא במציאות, יכול בכלל להיות דבר שאי־אפשר להציגו לראווה בלי תמרוקים סכולסטיים; שהוא דורש פרשנות ואינו מסוגל להעיד על עצמו ועל תוכנו במידותיו הגלויות והישרות. והללו כופרים, שבזה בלבד שהופכים עליונים למטה ותחתונים למעלה מגשימים את הסוציאליזם. בלי יסוד המוסד של ההומאניזם, בלי הכבוד לאדם, החופש לאדם והיחס של צדק כלפי האדם — לא יקום הסוציאליזם לעולם. כל סוציאליזם האומר להיבנות במיתודיקה מכיאווליסטית — יישאר תמיד מכיאווליזם, גם אם הוא מגשים את הקולקטיביזציה במלואה ומתקשט בכל הסימנים החיצוניים שמנו חכמים בסוציאליזם.

איש מאתנו אינו אומר אינטרוונציה. לצערנו אין בעולם כוח שיש לו הזכות המוסרית לכך; ואנחנו יודעים היטב מה צפוי בשורה הראשונה לקיבוץ היהודי ברוסיה מאינטרוונציה כזאת. היחס של רוסיה הסובייטית לאנטישמיות בימים האלה ייחשב לה לצדקה, אם כי מי שאינו רוצח יהודים מטעמים גזעיים אינו רשאי עדיין לבקש אות־כבוד על כך. אבל מכאן ועד סניגוריה חנפה כלפי משטר אשר הפגין בזמן האחרון את פשיטת־הרגל המוסרית שלו באופן כה מחפיר, גדול המרחק. רוסיה הסובייטית שהיתה צריכה להתייצב בראש מסע ההשמדה נגד הברבריזם הנאצי, הצטרפה לברבריזם זה, תמכה בו בשעה שהוא מט לנפול, השתתפה ומשתתפת במעשי החמס שלו ומטיפה לעיקרון של טולרנציה כלפי משטר של מרצחים דווקא, וכלפי השקפת עולם המקרקרת כל יסוד תרבותי ומהרסת כל קידמה חברתית. מי שמגן על מעשה זה, אינו אלא סניגורו של השטן.

לא כדאי היה בודאי להתעכב על המאמר הפולמוסי של ריפטין אשר מלבד פלפלנות דוגמתית, ואמונה ב־ infallibility של האפיפיור אשר בקרמלין אין בו ולא כלום — אלמלא היה כאן גם המשך של התפתחות “פרוגרמה מינימום” ידועה ש“השומר הצעיר” מציג אותה כתנאי לאיחוד פוליטי של תנועת הפועלים בארץ. והמשכה של התפתחות זו הוא קודם כל בסיום מאמרו של ריפטין המכריז כי “יש לעקור מן השורש השפעות של אידיאולוגיה ריאקציונית ואנטיסוציאליסטית, אשר חדרה לפנים המחנה, מחנה הפועלים”. האזינו כיצד מדברים כאן! כאילו ריפטין וסטאלין חד הוא — וכשהוא מצווה לעקור, אין שואלים על מה ולמה אלא עוקרים. כאילו מחנה הפועלים כולו התחייב כבר ל“קולקטיביות רעיונית” וכל הכופר בה, הוא כופר בעיקר. במקום “יש לעקור” — יש לשכך קצת את “הזעם” הסבונרולי הזה, ויש לומר ל“השומר הצעיר”: לאט לכם, חברים, רק לא בחרמות ובנידויים. במחנה הפועלים המאורגן בארץ אין עוקרים מן השורש לא בגלל אפיקורסות סובייטית ואפילו לא בגלל אפיקורסות מרכסיסטית. זה כבודו וזו תהילתו של המחנה הזה, ובו גלום גם כוח היצירה שלו, שהעמיד את עצמו על עיקר אחד, על עיקר ההגשמה החלוצית ועל הערכין הכרוכים בו — מלבד זה הוא התיר לעצמו, על דעת המקום ועל דעת הקהל, את המידה היפה הדרושה לכל חברה מתקדמת: חופש של מחשבה וחופש של ויכוח וסבלנות לדעת הזולת.

ת"ש


המלצות קוראים
תגיות