רקע
יצחק לופבן
בינה לעתים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

אימת התקופה הנוכחית, הנרשמת עתה בשפת הטלגרמות, על דפי עתון הבוקר והערב, כשתבוא פעם שעת סיכומה ההיסטורי, כשתצורף עובדה אל עובדה, זוועה אל זוועה — תהווה ללא כל ספק את המסכת המבעיתה ביותר בתולדות האנושות. ערום ועריה מתבוסס לעינינו העולם בחלאתו ובדמו. עמים שלמים ועשרות מיליוני אנשים מפרפרים במוקדי הלהבות ובין מכיתות ההרס — בתוכם המיליונים שלנו, של העם האומלל ביותר בעולם, הלמוד יסורים ועינויים משנות דור ודר. אין בכוח המלה והלשון לתאר את המוראים הללו יותר משהם מתארים את עצמם — ולא זאת היא כוונת הדברים כאן.

הכוונה היא לנסות לחדור להבנת המאורעות, לא בדרך של שיגרא ולא באמצעים דוקטרינריים, אלא מתוך התבוננות ובקורת חפשית, כדי לדעת בשל מה באתנו הרעה הגדולה הזאת ואם ישנה דרך להחלץ ממנה?

כשאנו מסתכלים עתה לאחור (אנו — פירושו: הדור שנסיון חייו ומחשבת חייו נעוצים עוד בתקופה שלפני מלחמת העולם האחרונה), נראה לנו שבשנת 1914 נפרדנו מעולם שקט ומסודר בערך. המדע והטכניקה התקרבו לשיא נצחונותיהם. על אף צחצוח־החרבות ותכונת הזיון הגדולה, היה קיים בעולם הפוליטי אותו דבר שהאנגלים קוראים לו “Balance of Power” כלומר שיווי־המשקל של הכוחות. המשטר הדימוקרטי השתרע על רובן של הארצות התרבותיות. ברוב ארצות תבל שררו החוק והמשפט. השיתוף הבין־לאומי ויחסי החליפין הכלכליים והרוחניים, הלכו וגברו. פרט לרוסיה ולתורכיה היה העולם פתוח בפני האדם, גם בפני האדם היהודי. מפודבולוצ’יסק, העיירה הקטנה בגליציה שעם הגבול הרוסי, עד סן־פרנצ’יסקו, דרך כל ארצות אירופה ואמריקה, אפשר היה לנסוע בלי פספורטים ובלי ויזות.

זה היה כעין “תור זהב” שנמשך כמאה שנה, בהפסקות קטנות ובהתפתחות גלית, מאחרי מלחמת וַטרלו. לא היתה זאת אידיליה. בתוך מאת־השנים הזאת היו גם מלחמות, גם מהפכות, גם מצוקות רבות — אך הללו הופיעו בעולם כדרך קטסטרופות שיש להן אופי מקומי: מקום אחד נלקה ובשני זורחת החמה כבימים ימימה. אף שאלת היהודים, שחריפותה לא פגה מעולם ושמבחינה היסטורית היתה כללית ושוה בכל מקום ומקום — גילוייה הטראגיים ביותר אף הם היה להם אופי מקומי בלבד. היו פרעות בהומל, בקישינוב ובמקומות אחרים — אך אחד המקוננים הקלסיים על הפרעות האלה, יל“ג, כתב אז את שירו הנפלא “אחותי רוחמה”. “רוחמה” — ולא “לא־רוחמה”. הוא אחז בידה הרכה והרועדת של אחות עלובה זו כדי להוליכה ל”מלון אורחים" אחר, למקום שם זורחת שמש החירות והחופש. כלומר, היה חלל־חיים ומקום־מפלט בעולם לפליטי מצוקות, אם מצוקות־רעב ואם מצוקות המשטמה הגזעית והדתית. לא היה בזה פתרון לשאלה — אך מעט שהות לפתרון. העם יכול היה לתהות על גורלו, לחזות את חזונו, לדאוג את דאגת עתידו, לא מתוך בלהות מוות ועויתות איומות של כליה בלתי אמצעית.

גם השאלה הסוציאלית, השאלה האופיינית והחמורה ביותר של המאה הזאת, נכנסה לתוך תהליך של ריפורמות, אשר עליהן נלחמה תנועת הפועלים המאורגנת בעולם. חלו שינויים ניכרים לטובה בתנאי העבודה ובשכרה. יום העבודה בן 8 שעות, שכר הוגן, ביטוח לימי חוסר עבודה ולימי זיקנה — כל אלה הלכו ונשתרשו לאט לאט כחוקים או כמנהגים קבועים בחיי המשק. הפועל לא היה שוב היצור העלוב, “חסר־המכנסים” כבמאה הי"ח. השפעתו בחיי המדינה הלכה והתרחבה. זכות־הבחירה החפשית נתנה לו את האפשרות להגדיל יותר ויותר את ביאות־כוחו בפרלמנטים של המדינות הדימוקרטיות. חוסר־עבודה, זו המארה הגדולה של התקופה הנוכחית, עוד טרם הופיע אז בעולם כמגיפה כללית. יותר מכל ניתוחים סוציולוגיים מציין השיר הקטן של ריכרד דיהמל “איש העבודה” (Der Arbeitsman") את הלך רוחה של התקופה ההיא:

"מטה לנו וגם ילד, רעיתי!

גם עבודה לנו, עבודה לשנינו,

ושמש לנו, וגם גשם ורוח;

למען נהיה חפשיים כצפרי דרור,

יחסר לנו רק דבר קטן —

רק פנאי".

אף זה לא היה פתרון שאלה — אלא שהות לפתרון. זו לא היתה אידיליה כלל וכלל. העוני, הדלות, העבדות והעול — מצודתם היתה פרושה עדיין על פני שטחים רחבים מאד. הגרעינים של האנרכיה הבאה נבטו כבר בתקופה הזאת. ואעפי"כ נצנצה קרן־אורה, החזון יקד בלבות טובי האנושות, ונדמה היה כי הנה הוא הולך וגמל גם בהכרת העולם, וכי גדולות ונצורות שמורים בהתפתחותו המתקדמת.

 

ב.

והנה העולם המסודר הזה התמוטט ונהרס בבת־אחת, עם פרוץ המלחמה עולמית בשנת 1914. הוא התמוטט מתוך המציאות האכזרית לא לבד מבחינה חמרית, אלא גם מבחינה רוחנית. בעצם ימי המלחמה לא הרבו לחשוב. כשמריעים התותחים — שותקת מוּזת המחשבה ואין פנאי לישוב־הדעת ולניחוש עתידות. אבל משהתקרבה המלחמה לקצה, על סיכומה המר של עשרות מיליונים חללי אדם, של הריסת נכסים, עמל אנוש וערכי יצירה, מורשת דורות רבים — התחיל העולם תוהה ובוהה. הוא הביט אל עצמו, אל אשר דקר ואל אשר הֵשַׁם, אמר לתקן תקנה גדולה, לכפר בפני מצפונו ובפני מצפונה של ההיסטוריה על הדם ועל ההרס, ודאג ברצינות כיצד למנוע את הישנותם.

משתי קצוות ניתנה התשובה. נתן אותה העולם הבורגני הדימוקרטי ונתנה אותה תנועת הפועלים. ובשתי התשובות האלה היה משום מיתוח של קפיץ ההיסטוריה לשני כיוונים, מיתוח שלמעלה מכוח־המתח אשר במגמת ההתפתחות; מיתוּח שהיה בו משום מעשה אונס ושהיתה צפונה בו מלכתחילה הסכנה של ריאקציה מסוכנת, של דחיפה אחורנית בכוח רב מאוד, כדרך כל קפיץ שמותחים אותו למעלה מן המידה ואין כוח להחזיק בו.

הבורגנות הדימוקרטית שיצאה מנצחת מהמלחמה הזאת, ראתה את המשבר כמשבר מדיני גרידא, כהפרעה במאזן הכוחות של העולם אשר יש להחזיר בו את שיווי־המשקל. הכוונה בודאי היתה טובה. היא אמרה לבטל את הבעיות הלאומיות של המיעוטים, שהיו מקור לאירדנטות ותסיסות מלחמתיות בלתי פוסקות. אבל היא גרמה ע"י כך לפיצולה של אירופה. היא הקימה המון מדינות קטנות, אלפי קילומטרים של חומות מכס חדשות, וחשבה שבדרך זו תוכל למנוע את הישנות ההתמוטטות של מלחמת העולם — אבל מתוך כך נוצרו בעיות לאומיות יותר חמורות ויותר מסובכות. היא היתה מדמה בנפשה שחוזה וורסייל עוקר את אחד הגורמים העיקריים המועדים להפר כפעם בפעם את מאזן הכוחות המדיני — ונתקיים ההיפך מזה. הגחלים שאמרה לכבותם נחתו עוד יותר. האינסטינקטים האפלים התלקחו, נטירת העברה ותשוקת הנקמה גדלו. וכך הפך הרצון לתיקון עולם למציאות של קלקול־עולם ולהגברת התוהו ובוהו, גם במובן המדיני וגם במובן הכלכלי והחברתי.

את התשובה השניה נתנה, כאמור, תנועת הפועלים. אנו נתעכב בעיקר על נקודה זו ולא נפליג בים הגדול של השאלות הכרוכות במדיניות הממלכות המנצחות לאחר מלחמת־העולם, ותוצאותיה. אבל בטרם שאנו עוברים לפרק זה, יש להזכיר כאן עוד נסיון של תשובה, שאמנם לא הגיעה לידי היפעלות מדינית, אבל היה בה כוח דחיפה רב להתבוננות בשטח הרוחני. משנדהם העולם למראה ההרס הגדול לאחר ארבע שנות המלחמה, קמו, בעיקר בחלק העולם המנוצח, דורשי היסטוריה והוגי־דעות, כמו אוסוולד שפּנגלר ואחרים, שניסו לבאר את התופעה הזאת כמשבר תרבותי. הם ניגשו לשאלה דרך ניתוח מעמיק למדי של הצורות התרבותיות בעבר, והגיעו לידי מסקנות פסימיות מאוד על שקיעת התרבות המערבית. כל אשר אנו קראנו לו קידמה, פרוגרס, ראו הם בו נסיגה ודיקדנס. את האידיאל של עולם מתוקן ראו הם בשלטון ה“פּאן הגדול”, במסורת הנעלה של הפּגניוּת ושלטון הצורה — ומבחינה מדינית: במשטר הפטריצים שלפני מרידת גרכּכוס ברומא.

לאידיאל שאלה הרימוהו על נס לא היה שדה־אחיזה ממשי בעולם הקיים, כי פחות מכל אפשר להסב אחורנית את גלגל ההיסטוריה ביחס לצורה. אבל הבקורת הזאת קלעה לאחת הנקודות החשובות בבעיות הדור הזה, לתפיסת העולם המטריאליסטית, זו אשר בשנות השלום ובעולם היפה של סוף המאה הי"ט וראשית המאה העשרים, העמידה בראש התשוקות האנושיות את ה־happy end, את הכפירה בכל אידיאל אחר מלבד זה הכרוך בנוחיות החיים החומריים — ובשנות המלחמה והמהפכה הוציאה מתוכה כוחות משמידים שהרסו ומאיימים להרוס עד גמירא, את התרבות והציביליזציה כאחת.

תנועת הפועלים ונושאי האידיאה הסוציאליסטית לכל גווניה, ביארו את המשבר שאליו הגיע העולם עם המלחמה הגדולה כמשבר העולם הקפיטליסטי, ובאו לידי מסקנות אופטימיסטיות מאד. הם האמינו שהנה צלצלה השעה של המהפכה הגדולה, אשר מתוכה יצא העולם, פעם ולתמיד, מתוקן ומכונן כהלכה. התורה היתה מוכנה, מבוססת על תפיסה מטריאליסטית של ההיסטוריה, ובתורה זו נאמר כי לא רצונו של אדם, לא מוחו ולא משא־נפשו קובעים את חילופי המשטרים בחיי החברה, אלא ההתפתחות ההכרחית של הכוחות הכלכליים, וכי תהליכי הייצור מובילים בהכרח לידי כך שהעולם הקפיטליסטי יסתבך בתוך הקוּרים שהוא מוציא מתוכו ויגיע לבסוף לידי משבר — ואז די יהיה במחי־יד אחד של מהפכה להכניע אותו ולכונן את שלטון הפועלים, את צורת הייצור הקולקטיביסטי, את השויון החברתי.

אין כוונת הדברים כאן להיכנס לויכוח תיאורטי ולבקורת מפורטת של תפיסה זו. הכוונה אינה אלא לציין שמנהיגי התנועה הסוציאליסטית דימו בנפשם, כי אמנם כבר נתקיימה הסתבכוּת זו וכי המשטר הקפיטליסטי מונח עקוּד לפנינו בתוך קוּריו ואינו מחכה אלא למכת־חסד אחרונה. והנה פרצה המהפכה. היא פרצה בנקודות רבות ושונות בעולם בבת אחת, בעיקר בחלקי העולם המנוּצח. היא פרצה ברוסיה, בגרמניה, בבווריה, באוסטריה, בהונגריה, באיטליה — וזה שאנו אוכלים כעת הנהו במידה לא מעטה פרי הבאושים שלה.

 

ג.

יתכן שאין לשום בן תמותה הסגולה הנפלאה לראות את הנולד, לחזות לדורות רבים ולנחש את תהליכיה ואת תהפוכותיה של ההיסטוריה. אבל אין כל ספק בדבר שיש בנו הסגולה ללמוד דבר מה מן הנסיון. הדבר יצלצל אולי כפרדוכס, אבל הוא אמת לאמיתו: מהפכה זו הצליחה בכל מקום שנתחוללה. במקומות אחדים החליפה את צורתה, אבל בכל מקום שמרה על תוכנה הרוחני. אם זה שקיים עתה ברוסיה הסובייטית הוא סוציאליזם, הרי גם מה שקיים בגרמניה לא נקרא לשוא בשם היקר והמחולל הזה. וכך גם בארצות הטוטליטריות האחרות, במקום שהמדינה ריכזה בידיה את כל החיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של העם. זה שבגרמניה יש נוסף על כך תורת הגזע ואנטישמיות משמידה איננו משנה את העובדה ביסודה. והעובדה היא שהמהפכות הללו הביאו לידי נצחון את המטריאליזם הכלכלי; הן הביאו לידי נצחון את הרעיון הקולקטיביסטי; הן הביאו לידי נצחון, במידה זו או אחרת, את רעיון “השויון” — והן הביאו לידי מפלה מוחלטת את רעיון החירות.

כאן העוקץ שהעלה את השאת הנוראה על התקופה שאנו חיים בה. העוקץ הוא בזה שהפך כמיהה אנושית־מוסרית אל סדר עולם מתוקן — למדע, למיתודה דיאלקטית. בנצחונו של המרכסיזם על הסוציאליזם האוטופי, מתומס מורוס עד הגוונים האנרכו־סוציאליסטיים של פרודהון, בקונין וכו', שהיו מיוסדים על הומניזם, על רצון יוקד לחירות אנושית, על ההכרעה הפנימית של האדם ועל השאיפה לחברה חפשית שאין בה כפיה ושעבוד, שקשריה הם קשרי־רוח וחזונה יעוד תרבותי גדול, המתבססת קודם כל על חינוך עצמי, על חינוך האדם לעזרה הדדית במקום ניצול הדדי — בנצחון זה נהרס היסוד העיקרי של הסוציאליזם המשחרר.

משום היותה קלה ונוחה לעיכול, מצאה לה הפילוספיה המטריאליסטית כר נרחב מאוד להתפשטות מהירה בכל המעמדות ושדרות החברה. היא שיחררה את האנשים מהמיטפיזיקה ויחד עם זה מעבותות רבים של ציוויים מוסריים. היא אמרה להם: אין למעלה — יש רק למטה! בן אדם, אתה אינך אלא אוּמצה של חומר, הרכב של תאים ואטומים וכך הוא העולם הסובב אותך. הרצון לחיים הוא מלחמה על החומר הזה. הגמול העליון של החיים הוא השגת החומר הזה. התוכן הוא: ההפיכה בחררה. את מדעי־הטבע שעליה התבססה התורה הזאת, היא קיבלה רק עד שלב ידוע של התפתחותם בסוף המאה הי"ט. מה שנתגלה אחרי־כן וסתר אותם ואת הבנין שהוקם עליהם, לא הביאה כלל בחשבון. היא לא הביאה בחשבון לא את גילוי הקרנים הסמויות ולא את פיצוץ האטום, כלומר פיצוץ־היסוד שעליו בנויה כל התורה הזאת — ולא את העובדה שלאחר הידענוּת הגדולה, כשנדמה היה כי הנה הגענו כמעט לקצה הכרת סודו של עולם, הפך עולם זה שוב לתעלומה ולחידה.

ואין מרחק גדול בין המטריאליזם הפילוסופי הזה, כפי שמצא לו את ביטויו בדרכי מחשבתם של דימוקריט עד ביכנר ואחרים ובין המטריאליזם האיקונומי שאבותיו הם מרכס ואנגלס. אף הוא, אם כי הוא קצת מסובך יותר ודורש הכנה כלכלית וסוציולוגית כדי להגיע עד שרשיו, נתפשט מהר ונתקבל ביסודו על כל מעמדות החברה, הפועלים והקפּיטליסטים כאחד. יש לה הזכות לתורה זו להריע תרועת־נצחון גדולה. היא דחקה הצדה את הנסיון לבקש פתרון לשאלת החיים והחברה מתוך הגות־רוח האדם ומשאת־נפשו. היא העמידה את “כוחות הייצור” במרכז הכל, והורתה כי אין הסוציאליזם אידיאל של חברה מתוקנת, אלא הכרח הנובע מתוך הכוחות הללו; שהקפיטליזם מוכרח להכשל ולהשמד, לא משום שהוא אינו צודק, לא משום שיש בו שעבּוּד ועול, אלא משום שהוא הזדקן ואינו מתאים יותר לתהליכי הייצור החדשים. “הכוח הדוחף המכריע להתפתחות החברה איננה השאיפה לתקן את הטבע האנושי, כי אם ההתקדמות הטכנית”. כך הורה קאוטסקי — ובמניפסט הקומוניסטי: “ההנחות התיאוריטיות של הקומוניסטים אינן נשענות בשום אופן על אידיאות ועיקרונות שמתקן־עולם זה או אחר המציאו וגילו אותם, אלא הן ביטויים כלליים של יחסים קיימים ושל התהוות היסטורית אשר לעינינו”. וכך הפך החזון למיכניקה, הכפויה לחוקים בל־ימושו, וכך השליטה תורה זו על העולם במקום אידיאל, מספרים וסטטיסטיקה. היא החדירה באלה את מחשבת התקופה ובנתה עליהם בנין עד בן קומות רבות, תחתיות, שניות, שלישיות, ושיוותה לו צורה של בנין משולב, מוצק ואיתן — ואף־על־פי־כן לא היה זה אלא בנין של קלפים.

 

ד.

תורה זו נתבדתה, לא רק לגופה, לא רק בהערכתה את תהליכי ההתפתחות של החיים והחברה, אלא גם במסקנותיה, בכל מקום שהללו הועמדו במבחן של מציאות. הוכח שגם לאחר שינויים יסודיים בצורת הייצור ובחלוקת התוצרת — עלולה החברה לשקוע לתוך ברבריות איומה, אם היא משוללת אידיאלים אנושיים והכרה מוסרית עמוקה. זה מוכח לא רק בגרמניה אלא גם ברוסיה.

רוסיה — זאת היא פרשה אקטואלית מאד, שעומדת כעת במרכז הבעיה המדינית של העולם, שמעסיקה מוחות רבים, ובמידה לא מעטה גם את המוחות שלנו. הרבה דיברו על רוסיה בתוכנו בימים האחרונים, ועוד הולך הויכוח ונמשך. וצריך להודות שקשה להימנע מויכוח זה, אעפ“י שאנו שקועים כעת בדאגות חמורות אחרות — באשר רוסיה מדגימה באופן הבולט ביותר את כשלונה של דרך סוציאליסטית מסוימת, שהלכו בה עד הקצה. עד הנסיון של רוסיה, היתה לפנינו תיאוריה גרידא, ומי שלא האמין בדבר, כמו המרכסיסטים האדוקים, שהסוציאליזם הוא מדע מדויק, שמוכרח להתאמת כמו חוקי המיכניקה והפיסיקה, יכול היה להרשות לעצמו מידה רבה של פקפקנות, אם אמנם זה יתגשם באותה צורה שמרכס ומפרשיו תיארו אותה לעצמם ולאחרים. בנידון זה כתב ד”ר דרייבר האנגלי משפט מעניין בספרו “פסיכולוגיה ופוליטיקה”. הוא בא לידי מסקנה בספר זה כי במלנזיה אין הסוציאליזם עומד בניגוד לטבע האנושי. אך — הוא אומר — אין אנו יודעים אל נכון אם הטבע האנושי במלנזיה דומה לטבע האדם האירופי. כדי לדעת את זאת ישנה רק דרך אחת: לנסות להגשים את הסוציאליזם.

והנה ניסו להגשימו, בדרך שהתווה לו מרכס. וצריך להודות שהנסיון הצליח, על אף כל ההשערות. אך הוא הצליח באותו אופן שהצליח נסיונו של אהרן הכהן במעשה־העגל. העם ביקש ממנו אלוהים אשר ילך לפניו — “ואומר להם למי זהב, התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה!והעגל הזה איננו סוציאליזם, איננו המעשה המשחרר שלו מתגעגעת ומחכה האנושות.

רבים מאתנו השתאו במשך שנים רבות לנסיון הזה. היו רגעים שהאמנו בו ואף ניסינו למצוא הצדקה למעשי־הטירור ולגילויי הכפיה המחפירים. אמרנו לעצמנו: זהו הכרח לא יגונה של ההתחלה הקשה ושל ימי המעבר המסוכנים. ביקשנו אסמכתאות במהפכה הצרפתית — ושנינו לעצמנו את דבריה של אחת הנשים הנפלאות ביותר של אותה תקופה, מדם רולן, אשר הועלתה אחר כך על המערפת של המהפכה ההיא: “אין אני מדמה בנפשי כי בלי עויתות חזקות אפשר לנו לקום מתוך חיק הקורופציה לחירות. אלה הם (גילויי הטירור) המשברים למרפא של מחלה קשה, ומן ההכרח שתבוא קדחת פּוליטית חמורה, אשר תנקה אותנו מן הליחה הרעה”. וכותב הטורים האלה, המשיל פעם משל, כלפי המשטר הדיקטטורי שכוונתו היתה להוכיח, שייתכן כי לפעולה אחת תהיה משמעות אובייקטיבית שונה, ואמר: אם תופסים אדם מן השוק ושמים אותו בתחבושת של גבס למען לא יניע את ידיו ואת רגליו — הרי זה מעשה ברברי שאין דוגמתו; אך אם אדם שיבר את ידיו ואת רגליו ושמים אותו בגבס, הרי מעשה זה עצמו הופך למעשה של צדקה.

אך במרוצת השנים כשהמשטר הזה נתבסס, ועם התבססותו גברו מעשי הנבלה שלו; כשהתחיל לכלות ולהשמיד בדרך מחפירה ובתחבולות של עריצים אסיאתיים את טובי בניו ואת מבחר הכוחות הרוחניים שלו; משהפך הסוציאליזם והקומוניזם ברוסיה לדוגמטיזם נוקשה ואכזרי, בדיוק כמו הנצרות בימי הבינים; שכל המפקפק באחת הדוגמות שלה, אחת דינו היה להשמד, לעלות למוקד או לגרדום; משהתחילו להיראות באופן בולט פני התרבות הבזויה המתייצרת במשטר הזה, הביצנטיניזם, השויון, כביכול, שהפך לניבוֹ בינוני של עם חנפים — לא היתה שוב כל אפשרות לבלי להכיר בטעות ההערכה לגבי מהות הסוציאליזם המתגשם במשטר הסובייטי. רבים וגם שלמים מטובי האנושות הכירו בטעות זו. הכירה בה קודם כל תנועת הפועלים בעולם, לאחר שנוכחה כי זה שצריך היה לשמש לה משען מדיני וחברתי, חזק ונאמן, במלחמתה הקשה, הפך לה למשענת קנה רצוץ ולמכשול הקשה ביותר על דרכה.

עתה, בנסיון החמור הנוכחי שהעולם נתון בו מחדש, נתבלט ביתר שאת כשלונו הסוציאליסטי של המשטר הסובייטי. אין צורך לחזור כאן על המפורסמות ולספר מה נתגלה וכיצד נתגלה. ביומן הקולנוע אנו רואים עתה, כמעט מדי שבוע בשבוע את הלסינקי העולה בלהבות, את משכנות הפועלים ההרוסים, ואת האנשים, הנשים והטף המוטלים הרוגים ברחובות מפצצות המשטר ה“משחרר”. זרועה של רוסיה עודנה נטויה על גורל העולם, ואין מאתנו יודע אם אין היא עתידה לפגוע, בדרך ישירה או עקיפה, גם בנו תושבי ארץ־ישראל ובוני המקלט האחרון לישראל.

רוסיה הרעה גם לנו מאד, לא רק ע“י עזרתה להיטלר להרוס, לחמוס ולבושס את מרכז היהודים בפולין, לא רק ע”י השמד הרוחני של המוני ישראל בתוך גבולותיה ולא רק ע“י הסוכנים שלה בארץ־ישראל, אשר חתו לא פעם את גחלי הפרעות וליבו את שלהבת המרידה הערבית, אלא גם ע”י ההקרנה הנפסדת שלה על מחשבותיהם של חלקים ידועים בתוכנו. התנועה הקולקטיביסטית שלנו, התנועה הקיבוצית, יסודה במקורות אחרים לגמרי, והיא קיבלה את השראתה ואת כוח הדחיפה ליצירתה לא מן המטריאליזם ההיסטורי ולא מתוך הדיאלקטיקה המרכסיסטית. היא נעוצה בהומניזם. במידה שקיבלה איזו השפעה מן החוץ, הרי קיבלה אותה מן הסוציאליזם האוטופי דווקא, מתוך אמונה ובטחון שמה שנתגלה כאוטופיה בנסיונותיו הראשונים במקומות אחרים, יכול להיות מציאות כאן, במקום שאנו נאבקים בכלל להפוך אוטופיה למציאות. ואכן לא טעתה התנועה הזאת בחזונה ובהערכת כוחה. אבל טעות היא למשוך אליה צינורות השפעה מ“הבניה הסוציאליסטית” ברוסיה ולבקש שם את האוריינטציה הרוחנית בשבילה. יש בזה משום התנקשות בתוכנה ובעתידה החברתי של היצירה הנפלאה הזאת.

 

ה.

עתה כשהעולם עומד בלהבות ואיש אינו יודע עדיין את גבולותיהן ואת מידות ההרס שלהבות אלו עלולות לחולל; כשכולנו נבוכים בתור אנשים, ואנו היהודים, נבוכים בתור עם, ואנו ביחוד תושבי ארץ־ישראל וחברי תנועת העובדים נבוכים בתור נושאי יעוד לאומי ואנושי — מחוייבים אנו לתת את לבנו ואת מחשבתנו לדרך שנתעקמה.

אחד החברים החשובים בתוכנו, אגב דיון בענין אחד, אמר כי יש צורך להתחיל מחדש, והוא הרים את התביעה לאמונה באדם, בעם ובאנושות. תביעה זו נכונה לא רק לגבי אותו ענין פרטיקולרי שביחס אליו הושמעה, אלא לגבי הבעיה הכללית. יש צורך להתחיל מחדש, יש צורך בדרך אחרת, או יותר נכון, יש צורך לשוב לדרך ישנה שנפסלה ושהוזנחה: לתנועת שחרור, המתבססת על משא־נפש הומני, על חינוך האדם וחישול רצונו. מגמת ההתפתחות של ההיסטוריה, זו שמרכס ואנגלס ציירו אותה לפנינו, נתבדתה ונתפוררה לעינינו תוך דם ואש ותמרות עשן. ויתכן לומר שעל אף הפסקת־הביניים הממושכת של המטריאליזם ההיסטורי ותוצאותיו הנפסדות, אין מגמה זו אלא התגבשות הרציה לסדר עולם צודק וחופשי.

לגבי בעיות יום יום של תנועת הפועלים, אפשר שפירושו של זה הוא איבולוציוניזם וריפורמיזם, שזכו לגינוי וגידוף כה חריף בפי המרכסיסטים האדוקים. אבל עובדה היא שמה שהשיגה תנועת הפועלים בעולם עד היום, מה שהשיגה תנועת הפועלים בגרמניה בשעתה, תנועת הפועלים הבריטית, הסקנדינבית וכו' — השיגה בדרך זו בלבד. ואין כל ספק בדבר שבכולנו חי אי־הרצון לדחות את תקוות השחרור לדור השני או השלישי. כדאיים כל קרבן יקר וכל מאמץ כביר, כדי להשיג מה שאפשר להשיג בימינו. אבל מי שמפרש “סוציאליזם בימינו” כדרך שפירשו אותו במוצאי מלחמת העולם הקודמת, נותן פירוש מטעה להיסטוריה. אי־אפשר לאנס את ההתפתחות החברתית, כשם שאי־אפשר לאנס באופן מלאכותי את התפתחותו של אורגניזם חי. אך אפשר לכוון אותה. אין זה אומר שלילת אפשרות של מהפכה. אבל בכל מהפכה חברתית יש משהו מתמורה אורגנית. היא באה תמיד בחבלי־לידה, אבל היא מוכרחה לבוא עם גמר בישולו של הולד. אם לא — אין זו לידה אלא הפּלה: שום דבר אינו נולד וגם הקיים מסתכן.

נכון שגם המהפכה הצרפתית היתה מלווה גילויים איומים של תהפוכות, טירור ועריפת ראשים. והיו אנשי־רוח באותה תקופה שטפחו על פני מחולליה וקראו אליהם: “אל תחדלו להיות אנושיים בשעה שאתם תובעים בקול את זכויות האנושות. אל תהיו עריצים בשעה שאתם מופיעים כהורסי העריצות. אל תהיו שודדים במסוה של מביאי גאולה, ואל תהיו תליינים בשם מיטיבי האנושות”. אבל אם המהפכה הצרפתית נתנה בכל זאת משהו לעולם, הרי זה משום כך שהמהפכה הזאת באה אחרי הכנה רוחנית במשך מאתים שנה ומעלה. לא מידי היעקובינים, אלא מידי וולטיר, רוסו ושכמותם, נושאי הלפיד של החינוך ההומני לחרות ולתיקון עולם, בא לנו אותו דבר יקר שאנו רגילים לקרוא אותו בשם “ירושת המהפכה הצרפתית”. גם המהפכה הבאה, למען תהיה בה ברכה לאנושות ולתנועת הפועלים, תבוא בודאי רק אחרי הכנה רוחנית כזאת.

כל אחד מאתנו, שחיה בו האמונה וההכרה בנצחון האמת ובהצלחת מעשה השחרור של האנושות, כשמתבונן בדמות הנעווה של העולם בתקופה זו, מרגיש בתוכו משהו מאותה אגדה על ר' אמנון בעל “ונתנה תוקף”. את ידיו ורגליו קיצץ ההגמון, בכל גופו הטיל מומים — וכשהביאו אותו על אלונקא לביה"כ ביום הדין פצח בהימנון לוהט של אמונה והתוודות: “ונתנה תוקף!” אף אנו כך: על אף הרוח הנכאה המשתלטת עלינו למראה הסירוסים והמומים שהוטלו ברעיון הסוציאליזם המשחרר, נתנה את תוקפו ואת אמוּנתנו בו!

ת"ש


המלצות קוראים
תגיות