במלאת לה עשר שנים, נתכנסה “ההתיישבות האלף” לכינוס חגיגי במושב צופית, בו השתתפו באי־כוח המתיישבים, המוסדות המיישבים וקהל אורחים רב ממשקי הסביבה. ואכן, ראוי היה יובל־זוטא זה שיעמדו עליו, כי על כן קובע הוא תקופת לימודים, קצרה אמנם, אך רבת נסיונות ורבת התלבטות, בדרך חדשה של ההתיישבות העובדת.
הורתו של הרעיון היתה עוד בשנת תרפ“ז, בשנת־השיא של אחד ממחזורי־המשבר שעברו על הארץ. פעולת ההתיישבות הציונית באה לידי עמידה וקפאון. לאחר התנופה הגדולה של העליה על אדמת עמק־יזרעאל, הגיעו ימים שאין חפץ בהם ואין מעשה בהם בהתיישבות החקלאית, ובעיקר בהתיישבות העובדת. התקציב הציוני הלך הלוך ודל, והוא היה משועבד ברובו המכריע להמון צרכים, אשר לא השאירו כמעט ולא כלום לעבודה קונסטרוקטיבית חדשה. השאלה כיצד להוציא את ההתיישבות מן המיצר הזה, כיצד לחשוף יכולת חדשה, תוך הקלת עצם התפקיד ההתיישבותי, תוך עשייתו פשוט יותר, צנוע יותר בתביעותיו, הן לגבי מידת הקרקע והן לגבי מידת הציוד — העסיקה אז את פועלי א”י. לאחת הועידות של הפועל־הצעיר אשר נתכנסה באותם הימים בפתח־תקוה בא ל. שקולניק בסיסמא: “התיישבות האלף”. המספר “אלף” שנקט לא היה ערך־אריטמתי כי אם ערך־אלגבראי; כוונתו היתה לשיעור אחר, לגודל אחר, להיחלצות מן הדלות שבטפין־טפין ובשעורים פעוטים. את זאת הציע לעשות ע“י הקטנת הוצאות ההתיישבות, נכון יותר: ע”י הטלת המעמס של הוצאות ההתיישבות במידה מרובה למדי על המתיישב עצמו. לא יתואר — אמר שקולניק בהרצאתו באותה ועידה — כי אלפים חברים וחברות צמאי פעולת יצירה בארץ יתהלכו בינינו מחוסרי עבודה, נטולי תקווה, אכול ייאוש ורעבים ללחם. — — — את אלף העובדים (500 יחידות) עלינו לארגן ברובם המכריע מתוך פועלי ופועלות המושבות, בקבוצות ובארגונים. המתיישבים צריכים להסכים — ומובטחני כי ברצון יקבלו על עצמם — לעבוד 3־2 שנים עבודה קשה ולחיות חיי צמצום — — — בשעת חרום יש לשנות את פני החזית; לשנות, כלומר לשנות מן המטבע ההתיישבותית, לשנות ממכסת הקרקע המקובלת, לשנות מדרכי בניית המשק, לעשותה “צנע” למען אפשר אותה בכלל.
באותו זמן לא נתגשם רעיון זה, או שנעשתה רק התחלה קטנה להגשמתו, התחלה שלא היה לה המשך. אך כעבור שבע שנים, התגשם כמעט באותה צוּרה ובאותו תוכן שעלה במחשבה תחילה, אם כי גם אז לא בשיעור המלא. היה זה בתקופה של גיאות דווקא, בתקופה של עליה גדולה ותכונת־עשיה רבה. אך ההתיישבות העובדת לא נפקדה גם בימי שפע אלה. השיעורים נשארו קטנים כשהיו. כל תנופת הזמן היתה נתונה לעיר ולמושבת המטעים, ואף הפילוסופיה ההתיישבותית החלה להשתנות. אשר חשבנו תמיד ליסוד ולעיקר, נדחק לקרן־זוית בתוך תשואות הימים הגאים וההומים. גרפו זהב מן החולות של תל־אביב ומפרי־הזהב שבמושבות יהודה והשומרון. הפועל, כובש העבודה, נטש את עמדתו החלוצית והתחיל לנדוד מן המושבה אל פיגומי הבנינים בערים או אל ענפי־עבודה מכניסים אחרים. נוספו בתים רבים, ניטעו רבבות דונמים חדשים של פרדסים, אף הונחו היסודות לענפי תעשיה שונים — אך נקודות ישוּב חדשות לא נוספו, או שנוספו רק מעטות. ההתיישבות בעמק חפר עשתה רק את צעדיה הראשונים, ואף היא היתה שלובה באיזו חוליה שהיא תכנית התיישבות־האלף. הפועלים לא היוּ רעבים אמנם אז ללחם — אך היוּ רעבים מאד למעשי־יצירה.
ב“התיישבות האלף” היתה התערות חלוצית חדשה. לא היתה זאת העפלה כיבושית מבחינה גיאוגרפית ומבחינת הבטחון כמו ההתיישבות בתחומי הספר, אך העפלה נועזה למדי מבחינה כיבושית פנימית, מבחינת כיבוש צורה חדשה של ההתיישבות בתנאים מיוּחדים במינם, שלא נוסינו בהם. עם הקמת מספר נקוּדות־ישוב חדשות באיזור המטעים, התנודדו מעט כפות המאזנים של הפוליטיקה ההתיישבותית באותה תקופה שהיו נוטות לצד אחד, ופרשת ההתיישבות העובדת הועלתה מחדש על הפרק, ואף נעשה הנסיון הראשון, באמת מידה ניכרת, לחדירת ההתיישבות העובדת לתוך איזור, שכאילו הקדשנוהו בלבנו להתיישבות הפרטית בלבד.
“בלי קרקע מספיק ובלי תקציב מבוסס”, כלשונו של מר גרנובסקי בכינוס בצופית, קמה התיישבות זו, וחבלי־לידה קשים וסבל רב היוּ בני הלוויה שלה. המתיישב היה גם המיישב; הוא היה נאלץ לכלכל את עצמו ואת משקו ואת משק־הריבית של חובותיו, מיום העבודה שהשיגו מבחוץ. כשהיו ימי העבודה שכיחים, גם אז עמד במאבק חמוּר, אך כשנתמעטו ימי העבודה בעקבות המשבר בפרדסנות והמשבר בארץ בכלל, הפך מאבק זה למסכת של יסוּרין ומחסור, עד שנדמה היה לפעמים שאי־אפשר יהיה להמנע מכשלון חרוץ. שוּם צוּרת התיישבות אחרת בארץ לא נתנסתה עד אז בנסיון קשה כזה. ואם כי גם עתה טרם נפתרו כל הבעיות ש“התיישבות האלף” מתלבטת בהן — הרי אין יותר כל ספק בדבר שהיא עמדה בנסיון.
היא עמדה בנסיון זה לא רק לעצמה ולמען עצמה, אלא גם לדרך ההתיישבות העתידה שלנו. הרבה למדה מנסיונה. היא למדה קודם כל את האמת הניצחת שבפתגם העממי כי “לא כל הנוצץ זהב” וכי אין לבנות משק חקלאי על קוניונקטורה חולפת; היא למדה גם איך להפוך משק קטן, מונוקולטורי, למשק מעורב ומגוון; היא תצטרך בוודאי עוד להוסיף ללמוד כיצד להיזהר מראש, שכתום הקוניונקטורה של ימי המלחמה היא לא תקלע שוב לתוך מצוּקה חדשה. בנידון זה חייבים המוסדות המיישבים להיענות לתביעה שנשמעה בכינוס בצופית בדבר השלמת מכסת הקרקע המינימלית ההכרחית גם להתיישבות האינטנסיבית ביותר. הלקח של התיישבות זו, בכל אשר לחיוב ובכל אשר לשלילה, חשוב בשבילנו ביותר בעת הזאת, כשאנו חייבים לדאוג לקראת הבאות להתיישבות של המונים גדולים. בעיות ההתיישבות העתידה, לא תהיינה, כנראה, שונות במהותן מאותן הבעיות עצמן שנתלבטה בהן “התיישבות האלף”: בעיות של התיישבות אינטנסיבית מאד על שטחי קרקע לא רחבים ותוך התנגשות מתמדת בין הצרכים הגדולים והיכולת הבלתי מספיקה. ואעפי"כ תפילה אחת וברכה אחת לנו בשעה הזאת:
“התיישבות האלף” — את היי לאלפי רבבה!
תש"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.