רקע
יצחק לופבן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

האחרון ביובלות־העשרים של השנה הזאת, החביב והיקר לנו מכל, הוא יובל העליה, רבת ההעפלה, של כובשי השממה ונוטעי התרבות, בשש הנקודות הראשונות על אדמת עמק־יזרעאל. המסכת הגדולה של יובלות אשר עסקנו בה במשך השנה, היתה בחינת “מסכת כלים”. קרן־היסוד, אסיפת־הנבחרים, הסתדרות העובדים העברים הכללית, ויש להוסיף עליהן את עשרים השנה לקונגרס הציוני הי"ב, אשר חידש, לאחר הפסקה ממושכת מאונס, את המשטר הקונסטיטוציוני של ההסתדרות הציונית — כל אלה אינם אלא מכשירי־יצירה, המקבלים את אורם, את ערכם ומשמעותם ממעשיהם ומיצירותיהם. והיצירה עצמה היא ההתיישבות, ובראש וראשונה ההתיישבות החקלאית. בה המבחן האמיתי של הציונות, בה גילוּיים הגדולים שלה, הנפשיים, הכלכליים והמדיניים, ובה גם ההיאבקות הטראגית ביותר בין הצורך, או יותר נכון, בין הכורח והיכולת שבמפעלנו ההיסטורי.

טפין טפין ניתנה לנו ההתיישבות החקלאית מראשיתה. ההרגשה העמוקה שהיתה בחלקים שונים של העם שמכאן יש לקפוץ את קפיצת הגאולה והתמורה, פילסה לעצמה בקושי רב נתיב צר למעשה ולמציאות. בודדות, ובהפסקות ממושכות, קמו זעיר פה וזעיר שם בארץ נקודות ישוב, שהתחוללו תוך מאמץ חלוצי רב, אך נולדו ברובן רפות־אונים וחסרות כוחות מפרים. בשלושים השנים הראשונות מששים השנים שאנו מונים לראשית התיישבותנו החקלאית, נוצרה אחת לשנתיים בערך, מושבה חקלאית בארץ, אם כי היו בודאי בתקופה הזאת פרקי זמן שההתיישבות בהם היתה יותר מזורזת. המצב הזה נשתנה רק במעט בעשרת־השנים הרביעית, שהחלה עם ההעפלה עתירת־החזון של ההתיישבות העובדת בעבר המזרחי של הירדן, על גדות הכנרת, ועל שפתו של עמק יזרעאל. מלחמת העולם הקודמת החניקה באיבה את ההתפתחות החדשה הזאת, ואף בשנים הראשונות שלאחר המלחמה גברו מצוות ה“לא תעשה” בציונות על מצוות “עשה”. בתוך תנועת הפועלים הקטנה בארץ התנער אמנם הפּתוס החלוצי מכבלי הימים שעברו והחל לבקש לו מוצא בהתחלות חדשות וקטנות. אבל התנועה הציונית היתה מגששת עדיין באפילה בתוך המסגרת הפורמלית של הצ’רטר המדיני, שניתן לישראל עם הצהרת בלפור, ואשר הנחיל לנו לע“ע שתי סדרות של פרעות וכמה גילוּיים מבשרי־רעות אחרים, מבלי שתדע ליצוק לתוך המסגרת הזאת תוכן של יצירה שיש בה כדי להפוך זכות מדינית פורמלית לעובדה יציבה, ולקומם מבצרי שגב בפני מזימות מתנקשים ומהרסים. משהו מתכונתם של המרגלים נסך שיתוק ועצלות־הלב על חלק גדול מהאנשים בפרק זמן זה. הכל היו מתרגשים לכיבושים המדיניים, היו תוקעים בשופרות והוזים הזיות נשגבות, אך כשבאו לתת פירוש ממשי להתרגשויות אלה נשמעה מכל צד המלה המתנה, המזהירה והעוצרת: “אפס”. נקודת האורה הראשונה שהבהיקה באותה תקופה, העליה החלוצית שהתפרצה אז אל דרכי ציון, לא רק שלא מצאה כל הבנה בתנועה הציונית, אלא הפילה עליה “אימתה ופחד”. “לא תעלו!” — זו היתה הקריאה שהיתה מנסרת בימים ההם בכל רחבי העסקנות של התנועה, מאודיסה עד וינה, ומוורשה עד ללונדון. וכשהחל יהושע חנקין בשנת 1920 במו”מ החדש (המו"מ הרביעי לאחר שהתחיל בו עוד בשנת 1891 ונפסק מסיבות שונות) ע“ד רכישת שטח רחב־ידים מאדמת עמק־יזרעאל להתיישבות יהודית, צעקו שוב המומחים ואנשי הכלכלה שבחו”ל: “אל תקנו!” רופין, המוסר את הפרשה הזאת בספרו “שלושים שנות בנין”, כותב: “בא כוחה של הקרן הקיימת לישראל בא”י היה אז ועד שחבריו היו ה“ה אוסישקין, אטינגר ואני. ועד זה הסכים לעצם הקניה והציע את החלטתו לאישוּר הדירקטוריון של הקרן־הקיימת באירופה. אולם שם פגעה הקניה בהתנגדות נמרצת. ועדת הריביזיה שבאה אז לא”י הביעה את דעתה נגד הקניה. נציב הקרן־הקיימת הטיל את הויטו שלו נגד הקניה, וקרוב לודאי שהקניה היתה מתבטלת אלמלא התערבה ההנהלה הציונית ואלמלא דעתו המכריעה של ד“ר ווייצמן”. ולאחר שנקנתה לבסוף האדמה ורצו לעלות עליה וליישבה, אמרו שוב: “אל תיישבו!” כי כסף לא היה, והפחד להיכנס בהתחייבויות שאין עמן מראה־מקום ברור כיצד לעמוד בהן, היה גדול, והבנת חשיבותו של המעשה הזה היתה קטנה אצל חלק האנשים שבהם היתה תלויה ההכרעה.

 

ב.

המרד ברישול שנשלט בציונות הרשמית, נתן לנו את העליה באותן השנים ונתן לנו אח“כ את ההתיישבות בעמק. היה זה בשלהי קיץ של שנת תרפ”א, חדשים מעטים לאחר המאורעות, כאשר שליחי הציונות ועסקניה התכנסו בקרלסבד לקונגרס הי“ב, הראשון שלאחר המלחמה, — ופועלי א”י, ותיקים וגם חדשים, “פלשו” לאדמת העמק שקמה לנחלת ישראל, בששה טורים, במרחק של ימים או שבועות מאטים האחד מהשני. לא ברכב משורין ואפילו לא באוטומובילים נעשתה פלישה זו, כי אם בעגלות, בפרדות מעטות, במחרשות אחדות ובמעט זרעים בשקים ובמעט אוכל בסלים. כסף לא היה והרשות של המוסדות המיישבים לא ניתנה. אבל היה רצון חלוצי והיתה חדוות־יצירה — והרשות היתה אותה הרשות, העליונה על כל הרשויות, אשר אמרה: “עלו!” בשעה שהרשות הפורמלית אמרה: “עוד לא הגיעה השעה”. זו הרשות המרחיקה לראות ומעמיקה להבין והמכה בפנינו באצבע צרידה שלה כדי להזכיר לנו, כי כל שעה שאין עמה מעשה ציוני בונה היא אבידה שאינה חוזרת.

בששה טורים פלשו. מ“בית אלפא עד נהלל”. החרוז מקלקל כאן במקצת את השורה ההיסטורית, ויש להגיה אותו ולקרוא: “מנהלל עד בית־אלפא”. נהלל היתה הראשונה לעליה ואח“כ באו עין־חרוד, תל־יוסף, גבע, כפר־יחזקאל וחפצי־בה ובית־אלפא. זו היתה הפעם הראשונה בתולדות הישוב, שבתחום זמן קצר כל כך נתקעו יתדות להתיישבות חקלאית חדשה בששה מקומות בבת אחת. אבל זו היתה רק פתיחה. הדינמיקה החדשה של ההתיישבות החקלאית העובדת מתחילה מכאן. מעולם לא השיגה יד היכולת את הצורך גם בדינמיקה זו. תמיד היינו בחינת קוטפים חבצלות ביד אחת ומאבדי שושנים ביד השניה. כל דבר שאנו עושים מלוּוה ע”י להקה גדולה של מעשים שאפשר היה לעשותם, ושאילו נעשו היו משנים תכלית שינוּי את עמדתנו בארץ, המדינית והכלכלית — והם לא נעשו. אבל בצורת התחדשות זו של התיישבותנו היה בכל זאת שינוי גדול מן ההרגל ונסיון רציני להחלץ מן הרישול שדבק בנו. במשך 8 שנים, משנת תרפ“א עד שנת תרפ”ט, קמו בעמק־יזרעאל בלבד נקודות ישוב כמעט פי שניים במספר משקמו בכל הארץ במשך שלושים שנה ומעלה לפני כן. ואיזה ישוב! ישוב אשר זרעו בו, המפרה את עצמו מתוכו, הנאבק בלי הרף על גידולו, בכמות ובאיכות, הדרוך מנוחה תמיד, איננו אומר לעולם: די, אלא מסתער ומוציא מקרבו כוחות מסתערים לדרכי כיבוש ויצירה חדשים.

המלה “עמק” אשר באוצר הלשון העברית, שימשה רק כהגדרה טופוגרפית, או, בתוספת תואר, כתמונה־מליצה למדווי האומה ושפלוּתה: “עמק הבכא” — תוכן אחר ומופלא הוצק בה. היא הפכה כנור לחזון שיבת־ציון, אשר קיבל בשתי עשרות השנים הבאות משמעות עמוקה, גם כלכלית, גם מדינית וגם חברתית. והיה “העמק” להר, לדבר נישא ומתנוסס, משואה לדור ולדורות, המבשר התערות חלוצית, היאבקות נועזת עם קללת הטבע וקללת אנוש, כוח התמדה, משמר, הגנה ותנובת־עם. מה שנאמר באגדה כי “עתידה א”י להתפשט בכל הארצות" נתקיים בראשונה ב“עמק” הוא נתפשט על פני כל א"י. “עמק” זה חניתה וזה סדום, זה דפנא ודן, זה נגבה וכפר־מנחם, זה כפר־החורש ומעלה החמשה. כל ההתיישבות העובדת, בין זו הנמצאת מאות מטרים מתחת לפני הים ובין זו הנמצאת במרום הרים, מאות מטרים מעל פני הים, נתכנסה לתוך מושג סמלי זה, אשר כנוער כישיש בישוב, כיהודים וכשאינם יהודים, משתמשים בו כדי לבטא את החדשה בארץ, את החדשה בישראל, את המציאות הנפלאה הזאת, שיותר מכל נוסחא מדינית ומכל מליצה פטריוטית היא מפגינה בצורה ממשית את כוחו של רצון המולדת באומה.

לפיכך אין זה תאריך־זכרון לנקודת־ישוב זו או אחרת שנתייסדה באותו זמן, אלא תאריך זכרון להתגלותו מחדש של המיפנה החלוצי, בהיקף יותר גדול, ברציפות יותר מרובה וגם בצורות מחודשות, בדרך ההתיישבות החקלאית. עצם המיפנה חל עשר שנים ומעלה לפני כן, כאשר בתוך ציבור הפועלים בארץ היתה מנסרת הקריאה: “הגלילה”, כאשר נוסדו דגניה וכנרת ואחרי כן מרחביה ותל־עדשים. חמת המציק של שנות המלחמה חסמה, כאמור, את הדרך בפני המשכה של התחלה זו. אך האבוקה שהועלתה אז בעמק־הירדן לא כבתה בימי הסופה וההרס של שנות המלחמה הקודמת, והיא נישאה בראש מסע הכיבוש החדש. רבים ממתחילי ההתיישבות בעמק הירדן היו גם חלוצי ההתיישבות בעמק־יזרעאל. אך נוספו בינתיים כוחות חדשים, צעירים, פרחי העליה שלאחרי המלחמה, אשר יצקו פתוס נוסף בשירת ההעפלה הזאת.

 

ג.

תולדות הכיבוש הזה ופרטיו היו אפופיאה שלמה. משהו משותף יש בכל הגחה כיבושית ובכל התחלה התיישבותית. אך יש גם משהו מיוחד בפרק זה, מיוחד בהיקפו, בשטחו, בהיאבקותו המרה, בגידולו ובהתבססותו. הדברים רשומים וידועים, ורק ראשי פרקים מהם נזכיר ביום זה: אדמת־ביצות ממארת, “ארץ אוכלת יושביה”, זרועה קברים ושרידי כפרים חרבים, כפרים ערביים וכפרים גרמניים. ספיקות ומנוד ראש מסביב. הד“ר הלל יפה מתיישב “על הקרקע מתחת לעץ תות עבה”, מייסר בטוב לבו את האנשים שקראו לו כדי לייעצם בדבר עליתם: “למה קראתם לי” הלא ידוע לי למפרע שלא תקיימו את אשר אצווה עליכם. הרבה מחבריכם הזמינוני למקומות שונים… ונתתי להם הוראות והזהרות ביחס להתיישבות, הלכו וקיימו הכל להיפך. אתם ודאי אינכם גרועים מחבריכם וגם אתם תעשו את אשר אומר לכם לא לעשות”. והוא מזהיר על הסכנה “אם יעלו בלי הכשרה תחילה, ז”א בלי יבוש רדיקלי" והוא מסביר, מבאר ומייעץ. ו“החברים האזינו ולעסו בשקט את התאנים שהגיש הערבי”…

כאשר ניבא הד“ר יפה כך היה: “קיימו להיפך”. כשם שלא השפיעה מצוות ההנהלה הציונית, כך לא השפיעה מצוות הרופא. לא חיכו להכשרה תחילה, אלא עלו לתוך הביצות וייבשו אותן אגב התיישבותם, לא בנו את הנקודה בהרים, במרחק קילומטרים מהביצות, אלא בשפלה דוקא, או כמעט בשפלה, סמוך לקרקע ולמים. וכסף לא היה. בהלוואה של מאות לירות אחדות התחילו. וכספי התקציב הציוני שבאו אחרי כן, ניתנו טיפין טיפין, והם נתאדו בחלקם הגדול בטרם הגיעו לקרקע. ישבו באהלים קרועים, בצריפים רעועים ופרוצים, ללא כלי־עבודה, ללא אוכל. סבל ומחלות ורגעים של רפיון רוח ויאוש. כעבור שנה וחצי לאחר העליה, החלו לשאול פה ושם את שאלת המלט: “להיות או לחדול?” ישבו באסיפות, דנוּ התווכחו ו”אחרי לילה של כאב ראש" החליטו “להיות!” ו“בהרגשת הקושי הרב המלווה את צעדיהם הראשונים… ובהכרת הצורך בהתאמצות הגדולה וההתגברות על כל הקושי… יצאו החברים מהאסיפה לעבודתם”. כך זה היה בערך בכל נקודה משש הנקודות האלה. כעבור שנתיים אחרי ההתחלה לא היה עדיין סוכר לתה ושמן לסאלאט בהתיישבות החדשה. אך המשק הלך וגדל בינתים, הביצות נתייבשו, והשדות עטפו בר ונתכסו גפנים ועצים, למאכל ולנוי; ברפתות נתרבה הבקר, בלוּלים התרנגולות ובצריף או בבית הילדים נתרבו וגדלו התינוקות. הסבל לא פסק במהרה, הוא לא פסק אפילו גם היום. ההיאבקות היתה קשה מאוד ועדיין היא נמשכת. אבל אילו יכולנו להעלות לפנינו את דמות העמק בצורה אנטרופומורפית היינו רואים אותו בוודאי מנענע את ראשו השב בתפארת נעוריו ובתלתליו הירוקים ואומר: “נצחוני בני, נצחוני!”.

תש"א


המלצות קוראים
תגיות