רקע
יצחק לופבן
אורי ההסתדרות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אוּרי החג הנוספים שאנו מעלים בימי חנוּכה אלה, במלאת חצי יובל שנים ליסוד ההסתדרות, מוּעמים ע“י הקדרוּת הכבדה שירדה בתקופה זו על העולם היהודי ואשר גברה ביתר שאת בעצם הימים האחרונים ע”י כוס התרעלה המדינית שהוגשה לנו מידי של ממשלת הפועלים בבריטניה. כשנוסדה ההסתדרות לפני כ“ה שנים היתה זאת שעת־רצון רבת עליליה, כשבאופק המדיני שלנו עמדה עוד במלוא זהרה אילת־השחר של התקוות המעודדות שהיו כרוכות בהצהרת בלפור, ובדרכי־ציון נשמעו הזמירות הראשונות של העליה יהודית, של עלית הנוער היהודי, אשר בתנופה חלוצית עתירת־חזון וצמאת־מעשה פרצה מכל מרכזי הגולה היהודית אל אדמת המולדת, שוקקה ומעפילה לקראת בנין עם והקמת חברת־העבודה העברית החדשה. עתה, כשנתעגלו השנים ותאריך זה הפך לתאריך־יובל חגיגי, הרי זו שעה של קשיחות־לבבות רבת פורענות ואכזבות מרות. במקום אילת־השחר עומדות עתה באופק המדיני שלנו אימה ועלטה. במקום שבי־מולדת, “עליזים מתרוננים”, שטופות נתיבות העולם היהודי קינים והי ואנקת יגונים, ודרכי־ציון אבלות וחסומות בגדרות־תיל של רשעות ובמקושי־בגידה, והעולים בהם הוטל עליהם לבוא כמתגנבים. ואעפי”כ יאירו אוּרי החג של יובל־זה בנצח אמונתנו בשגב מפעלנו וברצוננו העשוי לבלי חת לנצח במאבק הקשה שאנו עומדים בו על “אחרון היהודי” ועל “אחרית תקותנו”.

פך השמן הקטן והטהור שממנו העלינו בפעם הראשונה את מנורת המאור של ההסתדרות, לא חסר כל השנים האלו ואנו תקוה כי לא יחסר גם בבאות, כי על כן נועד הוא מלכתחילה לשמש מקור כוח והשראה לתנועתנו, בכל החליפות והתמורות העוברות עלינו. תכונתו האופיינית של המפעל החברתי הנעלה שהתחלנו בו בימים ההם, איננה מתבטאה רק בדינמיקה של גידוּל אריתמטי, של רוב כיבושים, הישגים ונכסים, אלא בהתחשלותו והתעצמותו הבלתי פוסקות להיות כוח איתן, המסוגל לעמוד במבחנים החמורים ביותר, בלי להוציא מידיו אף פעם את חוּט הטוויה של היצירה הקונסטרוקטיבית, מבלי לשכוח שכשם שאנו מצוּוים לדאוג בימי תקוה אנו מצוּוים לקוות בימי דאגה, ומבלי לראות לעולם את הקרב שאנו עומדים בו, ויהא זה המר ביותר, כקרב־אחרון. בכוחה של תכונה זו עמדה ההסתדרות בכל המשברים הקשים שעברו על הישוב ועל התנועה הציונית במשך כ"ה השנים האחרונות, נאבקה והתקדמה, נאבקה וצמחה, נאבקה ובנתה, נאבקה והוסיפה לבינה על גבי לבינה, נדבך על גבי נדבך, נאבקה מבחוץ ונאבקה מבפנים, והיא חצבה להבות מכל הררי נשף, הפכה כל מצוקה ללוח־קפיצה לקראת התקדמוּת נוספת וכל מיצר למאמץ מחודש לקראת יציאה אל המרחב. ואם כי כל הנסיונות והמשברים שעמדנו בהם עד עתה כאין וכאפס הם לעומת הנסיון והמשבר שאנו נתוּנים בהם בשעה הזאת, אין לנו כל מקור אחר שנוכל לכלכל בו את כוחנו אלא פך השמן הזה, שממנו נמשכים כל ניצוצות היעוד של תנועתנו וכל תכונות הגבורה שלה: גבוּרת האמונה, גבורת האחריות, גבורת המעשה, גבורת ההעפלה וההעזה וגבורת עמידתנו בשעה נגד כל אויב ומתנכל.

באסון האיום שמצא את האומה הישראלית בזמנים בוגדים אלה, נעשו לה נסים שנים, שיש בהם משען ומבטח במאבק החמור שאנו עומדים בו: הישוב העברי בא“י בן ששים רבוא והסתדרות העובדים בת ק”ן אלפים בתוך הישוב הזה. רק ע"י מציאותה של ההסתדרות, של החטיבה החלוצית המאורגנת בתוכו, מקבל היישוב העברי בארץ את ערכו ואת נקודת הכובד שלו ככוח מדיני מציאותי, המסוגל להתייצב במערכה נגד כוחות כבירים המסתערים כעת לסעף את היצירה הלאומית הרכה שלנו במערצת הבגידה שלהם. לוּלא ההסתדרות לוּלא תכונותיה כצור איתן, לוּלא מצודותיה הפרושות מדן עד מעבר לבאר־שבע, לולא הנכונות למסירות נפש שהיא מחוננת בה — לא היה ישוב זה, המפורד והמסוכסך בתוכו, מסוגל כלל להתנגדות מדינית בעלת ערך כלשהו. נס ההסתדרות הוא, איפוא, נס כפול, נס בתוך נס, ובודאי לא מקרה הוא שאבן הראשה שלה נורתה בימי חנוכה, בימים המעלים זכר קדומים, כשעמדנו כאן, בארץ הזאת, מעטים נגד רבים, עשוקים נגד עושקים, ואף מרמזים תמיד על הבאות, על זמנים בהם נצטרך לרכז מחדש את “כל פליטת הטוב, שריד העוז והאורה”, כדי להתייצב שוב מעטים נגד רבים במערכה כבדה על חירוּת האומה ועתידה.

אנו נקפח הפעם בהכרח את זכותה של ההסתדרות, כשברוחנו הקשה ובמתיחות שאנו שרוּיים בה לא נוכל ביום חגה זה לקשור לה את העטרות שהיא זכאית וראוּיה להן. לא היתה בודאי הזדמנות טובה מזו לפרוש את היריעה ההסתדרותית הגדולה ולהעלות את אוּריה המרובים, מאשר עתה מלאת עשרים וחמש שנים להיווסדה. ואנו יכולים לסקור על התפתחות מתרוננת בכמותה ובאיכותה, על הקומץ הקטן שהיה לגוי גדול, באופן יחסי, על הישגים מרובים ועל כיבושים עצומים, על כוחה הדינמי ההולך וגדל, הולך ופורץ ימינה ושמאלה, מרבה שרשים מתחת ומרבה ענפים מלמעלה. אבל מרשעת הגויים נתבלבל חשבון עולמנו, כל היובלות שלנו הפכו ליובלות מעוכין וניטלה מאתנו האפשרות להתייחד, תוך שלוות־חג ושמחת בטחון, עם היצירה היקרה הזאת. במרכז ענינינו ובעיותינו הועמד הפעם התפקיד להדוף את הסכנה המדינית שנתרגשה ובאה על מפעל התקומה של עמנו, וככל שאנו מדברים על ההסתדרות בשעה הזאת, אנו חייבים לדבר עליה כעל הכוח העיקרי העומס את התפקיד הזה, באשר היא עומדת מטבע הדברים בשורה הראשונה של החזית הזאת, ובאשר חוד החרב של הסכנה המדינית מופנה לאותה היצירה החלוצית שלה נדרה ההסתדרות את נדריה.

כל החיל הרב שעשתה ההסתדרות במשך כ"ה השנים האלו, כל העקשנות הקדושה שהיא נתאזרה בה, כל הכוח הגנוז בחביון נפשה ובמחלפות ראשה, בו היא ניתקה עד עתה עבותים רבים ששמו על ידיה של הציונות, הסיעה את הדלתים והבריחים של תקנות מכשילות, קרעה גזירות, הפרה חוקי־רשע והגנה בעוז על זכותנו לעליה, להתיישבות ולחיים עצמאיים במולדת — כל זה יוטל עתה על כף המאזנים. גם הקרב הזה ודאי שלא יהיה בחינת “קרב אחרון”; אצל עם שיצר־החיים לא פסק בתוכו ורצון־הקיום שלו לא נשבר, אין כלל “קרב אחרון” במציאות. אבל אין ספק בדבר שזהו אחד המאבקים החמורים והמכריעים ביותר בקורות עמנו. וכשם שטועים ומטעים אלה מבחוּץ האומרים להבדיל בין העם היהודי לבין הציונוּת כך טועים ומטעים אלה מבפנים החושבים שאפשר להבדיל בין המערכה הקונסטרוקטיבית של מפעלנו לבין המערכה המדינית שהוטלנו לתוכה.

במנורה רבת הקנים של ההסתדרות נעלה הפעם את האוּרים תוך חרדה רבה שלא ניכשל בדרכנו ולא ניווקש במעשינו, אך תוך אמונה יוקדת בצדקת מלחמתנו על זכותו של העם היהודי לקיוּם, למולדת ולחירות, ותוך נכונות לעמוד במערכה על זכות זו בכל הכוח הרוחני והחמרי שצברנו במשך מחצית־היובל הזאת. את חוט־הטוויה של היצירה הקונסטרוקטיבית לא נוציא מידינו גם בשעת מבחן זו, כי על כן היא החלק העיקרי והנכבד ביותר במערכתנו המדינית; וכל שאנו עושים ומצוּוים לעשות, לשמה ולמענה הוא בא. אך יותר מבכל המשברים שעמדנו בהם עד עתה הננו מצוּוים בימים אלה על אחדוּת פנימית ועל ליכוד שורותינו, על אחדות האומה, אחדות הישוב ובשורה הראשונה על אחדות תנועתנו, על אחדותו של המכשיר הכביר הזה שחישלנו לאומה העברית לעת צרה ולימי תנחומין. הננו עם קטן, שכל העולם מכלה בו את חמת רשעתו; בהתפוררותנו יכו אותנו על נקלה; בהיותנו מאוחדים בעצה, במחשבה ובמעשה, אולי יעמוד לנו מעט הכוח שצברנו כדי להדוף את היד שהורמה עלינו לכלותנו.

תש"ו

המלצות קוראים
תגיות